הקדמה
מצוות פרייה ורבייה, המצווה הראשונה בתורה, היא מן החשובות שבמצוות, כלשונו של ספר החינוך¹:
משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב: 'לא לתֹהו ברָאָה לַשֶבֶת יצָרָה' (ישעיהו מה, יח), והיא מצוה גדולה, שבסִבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו, ולא למלאכי השרת... והמבטלה ביטל עשה, ועונשו גדול מאד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו.
חובת קיום המצווה היא משיישׂא האדם אישה. ואם לא נולדו לו ילדים מאישה זו, הוא חייב לגרש אותה, כדי שיוכל לשאת אישה אחרת ולקיים עמה את המצווה. אבל קבעו חכמים, שחובת הבעל לגרש את אשתו חלה רק לאחר ששהה עמה עשר שנים, ולא ילדה. דבר זה למדו חכמים מן הפסוק שבפרשתנו, שמסופר בו שלאחר שלא ילדה שרה אמנו (בראשית טז, ג):
ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, ותתן אותה לאברם אישהּ לו לאשה.
מכאן למדו חכמים²:

תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען". ולמה בארץ כנען? ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין.

ועולות כמה שאלות: האם כופים את הבעל לגרש את אשתו כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה? ומה דין בעל המוכן לחיות עמה ואינו רוצה לגרשה? האם הדרישה שישהה עמה עשר שנים אמורה בכל מקרה? או לעתים אין צורך להמתין עשר שנים? ומה ביחס לתביעת האישה שיגרש אותה בעלה כיוון שלא נולדו להם ילדים? האם גם היא זכאית לדרוש שיחייבו את בעלה לגרשה או אף שיכפו עליו לעשות זאת? והאם גם כאן צריך להמתין עשר שנים? בשאלות אלה ואחרות, נעסוק להלן.
נקדים ונאמר שעקרונית, אי לדת ילדים הוא אחת מעילות הגירושין, הן של האיש הן של האישה, אך יש הבדל ביניהם: האיש מצוּוה על פרייה ורבייה, והאישה אינה מצווה. להבחנה זו יש תוצאות הלכתיות, כפי שנראה להלן.

האם כופים את הבעל לגרש את אשתו?
נפסק בשולחן ערוך³:

נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה, כופין אותו עד שיוציא⁴.

ונאמר לעניין טעמו של הצורך להמתין עשר שנים, ורק אז הבעל חייב לגרש את אשתו, כדי שיוכל לקיים מצוות פרייה:

לקיום מצות פרייה ורבייה, שיערו חכמים דאשה שלא ילדה עשר שנים שהיתה עם בעלה, רחוק שתלד עוד. ולכן החיוב מוטל עליו או לגרשה ולישא אחרת או לישא אחרת עליה⁵.

כפייה זו של הבעל לגרש את אשתו שונה ממקרים אחרים שבהם הותרה כפיית גט. שאילו במקרים אחרים, הותרה כפיית הגט, אם הגישה האישה תביעת גירושין (מסיבות מסוימות, כגון שאינה יכולה לחיות עמו מחמת ריח רע הנודף ממנו⁶), וחכמים סברו שיש הצדקה לכפיית גט על הבעל. ואילו בענייננו, הכפייה מקורה בכלל "כופין על המצוות"⁷, שהרי הבעל חייב לקיים מצוות פרייה ורבייה. ואם הוא מסרב לעשות כל מה שדרוש כדי שיוכל לקיים אותה, ניתן לכפותו לעשות זאת⁸, כשם שניתן לאכוף קיומה של כל מצוות עשה, וזאת גם אם לא תבעה האישה שיגרש אותה בעלה.
כפייה זו לקיום מצווה היא בלא ספק יוצאת דופן, שהרי אין מדובר במי שלא מילא את המוטל עליו. להפך. האיש מילא את חובתו, כשנשא אישה, ולמה לכוף אותו לגרש את אשתו אפילו לאחר עשר שנים? על קושי זה עמד בעל "ערוך השולחן":

האמנם מפני גודל המצוה של פרייה ורבייה, הטילו חכמים עליו לנסות את עצמו באשה אחרת, אולי יבנה ממנה, ולפיכך הגבילו זמן לזה עשר שנים, וגם אם יש איזה עילה שנוכל לתלות בזה העדר ההולדה, תלינן אף בעילה כל דהוא⁹.

מאחר שמדובר בכפייה מצד הספק, שמא יוכל להיבנות מאישה אחרת, אם אומר האיש שהוא יודע שאינו מסוגל להוליד, אין טעם לכפות אותו לגרש את אשתו, שהרי גם עם אישה אחרת לא יוכל לקיים את המצווה, והאיש נאמן להעיד על עצמו בעניין זה, כשאין הוכחה שהוא אומר כן דרך מרד¹⁰.
בפועל, נמנעים בתי הדין מלהשתמש בכוח הכפייה כדי לכפות גט בנסיבות אלה. יסודה של מדיניות משפטית זו בתשובת הריב"ש¹¹ (רב יצחק בר ששת ברפת, ספרד, המאה הי"ד). הריב"ש נשאל בדבר יהודי חשׂוך בנים שביקש לשאת זקנה עשירה בת תשעים, והקהל ביקש למנוע ממנו לשאתה, אף על פי שהסכימו שניהם להינשא, כיוון שהאישה אינה יכולה עוד ללדת, והאיש עדיין לא קיים מצוות פרייה ורבייה. בתשובתו כתב הריב"ש, שאמנם לפי שורת הדין ראוי למנוע נישואין אלה, כשם שיש לכפות את הבעל לגרש את אשתו אם שהה עמה עשר שנים, ולא ילדה. וזה לשונו¹²:

אבל מה נעשה, שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, או שהיא זקנה, ואף אם אין לו בנים, ומן הדין היה לבית דין לכוף אותו... וכן לא ראינו בית דין שנזקק למחות במי שנושא קטנה [שעדיין אינה ראויה ללדת]... ולזה אם היו בית דין נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזיווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כולם... ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזיווגין שלא למנעם – אין צריך לומר שלא להפרידם – כל ששניהם רוצים, ואין בנישואין ההם לא משום ערווה ולא משום איסור קדושה, ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו.

כלומר, אם אין תביעת גירושין, בית הדין לא יפעל להפריד בין בני זוג החיים יחד בהסכמה ולכפות על הבעל לקיים מצוות פרייה ורבייה. דברי הריב"ש הובאו להלכה על ידי הרמ"א בשולחן ערוך¹³.
זאת ועוד. לא זו בלבד שאין בית דין כופה את הבעל לגרש את אשתו שלא ילדה, אלא שאם אינו רוצה לגרשה מסיבה כלשהי, כגון בגלל ההוצאות המרובות הכרוכות בכך, אינו חייב לגרשה, מפני "שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת", ובוודאי במצווה זו, "דספק אם ייבנה מאחרת"¹⁴, אין חובה על הבעל לגרש כשאינו רוצה בכך¹⁵.

תביעת הבעל לגרש
ומה הדין אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, והוא רוצה לגרש אותה כדי שיוכל לשאת אישה אחרת? כתב הריב"ש:

אם הוא רוצה מעצמו לישא אחרת עליה, אין מונעין אותה ממנו, אלא דאי לא אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו [=אם אינו יכול למלא את צורכי שתי הנשים], והיא רוצה להתגרש – יוציא ויתן כתובה¹⁶.

בפשטות, משמע מלשון הריב"ש כי רק אם האישה מסכימה להתגרש, בידו לגרשה. אבל אם אינה מסכימה להתגרש, אי אפשר לחייבה להתגרש. הצורך בהסכמתה של האישה נובע מחרם דרבנו גרשום, ולפיו אסור לגרש אישה בעל כורחה¹⁷. אמנם יש פוסקים הסבורים שתקנת רבנו גרשום האוסרת לגרש אישה בעל כורחה חלה גם על מי ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה¹⁸, אבל יש פוסקים הסוברים שתקנת רבנו גרשום אינה חלה כאן:

ואם רצה לגרש בזמן הזה בעל כורחה אחר ששהה עשר שנים, נראה בכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום¹⁹.

טעמם של פוסקים אלו הוא: במקום מצווה לא תיקן רבנו גרשום את תקנתו. ובענייננו – מאחר שהבעל מצווה על פרייה ורבייה, ועליו לישא אישה אחרת כדי לקיים את המצווה, אין למנוע ממנו לשאת אישה בגלל חרם דרבנו גרשום, משום שחרם זה אינו חל במקום מצווה.
הלכה למעשה, לא מקובל לכפות על האישה להתגרש²⁰, ואם היא מסרבת להתגרש, ניתן להתיר לבעלה לשאת אישה אחרת. וכבר הוכיח בעל "ערוך השולחן"²¹, שגם לשיטת הרמ"א, שחרם רגמ"ה חל גם במקום מצווה, עם זאת:
בשהה עשר שנים ולא ילדה, משמע מדבריו דמתירין לו לישא אחרת... אך כבר כתבו כל גדולי אחרונים שאין מתירין כל זה רק על פי מאה רבנים²².
במדינת ישראל, תוקנו בשנת תש"י תקנות בענייני אישות, ובמסגרתן הוסמכו הרבנים הראשיים לתת היתר נישואין בלא לפרט את העילות לו. בפועל, לא הייתה בעבר אחדות דעים בפסיקה הרבנית באשר למתן היתר נישואין לבעל שלא קיים את מצוות פרייה ורבייה ואשתו מסרבת להתגרש. בשעתו, נחלקו בסוגיה זו שני הרבנים הראשיים לישראל, הרב עובדיה יוסף, שפסק להתיר נישואי אישה שנייה²³, והרב שלמה גורן, שאסר לשאת אישה שנייה. כל זמן שעל פי הוראות החוק נדרש אישורם של שני הרבנים הראשיים לישראל למתן היתר נישואין, היה קושי במתן היתרים כאלה, לאור התפלגות הדעות העקרונית בין שני הרבנים הראשיים. הניסיון לחייב את הרב גורן באמצעות בג"ץ לתת אישור לנישואי אישה שנייה לא עלה יפה, והעתירה נדחתה²⁴. בעקבות תיקון החוק, וכבר יש צורך רק באישורו של נשיא בית הדין הגדול לערעורים²⁵, העניק הרב עובדיה יוסף, כבר לפני שנים רבות, את אישורו לכל הבקשות למתן היתרי נישואין שעוכבו²⁶. כיום מקובל להתיר לבעל לשאת אישה שנייה, אם לא ילדה אשתו במשך עשר שנים, והיא מסרבת להתגרש²⁷. באחת מהחלטותיו בשאלת מתן היתר נישואין, מבאר נשיא בית הדין הגדול, הרב שלמה עמאר, את הנימוקים לסמכות הפיקוח של הנשיא בסוגיה זו²⁸:

מקור הסמכות של נשיא בית הדין הגדול לאשר פסק דין להיתר נישואין אינו בהלכה כי אם בחוק. אמנם רגישות לענין ריבוי נישואין קיימת בהלכה זה דורי דורות... המחוקק האזרחי... סבר כי ראוי מנקודת המבט של משפט המדינה שלא להסתפק בפסק דין של בית הדין הרבני, ולהצריך לענין זה פיקוח של הרב הראשי לישראל המשמש כנשיא בית הדין הרבני הגדול. תפקיד פיקוח זה נועד בעיקרו על מנת להשגיח "כי דבר ההזדקקות למוסד של היתר-נישואין על-ידי בתי-הדין הרבניים לא יהיה בעוכרי המטרה שלשמה נקבעה העבירה של ריבוי נישואין, היא המטרה לחזק, בשל טעמים סוציאליים וכלל-מדיניים, את היסודות המונוגמיים בחיי החברה" (ד"נ 69/ 10 רחל בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים, פ"ד כה(1) 7, 31). המחוקק האזרחי נתן את אמונו ברב הראשי לישראל מתוך הבנה וציפיה כי הוא יקפיד שלא לתת את האישורים המבוקשים ממנו אלא במקרים בלתי-רגילים, כאשר שורת הצדק מחייבת זאת, ותוך התחשבות באינטרסים של האשה ובמעמדה. אין מדובר במעמסה כבדה, מאחר וממילא ומלכתחילה זוהי גישתם של בתי הדין הרבניים בישראל (שם, 33)... הנוהג בשנים האחרונות הוא כי נשיא בית הדין הגדול מאפשר לבני הזוג הנוגעים בדבר להופיע בפניו ולהשמיע את הערותיהם בטרם יחליט אם לעשות שימוש בסמכותו לאשר את פסק הדין להיתר נישואין.

תנאי לקבלת בקשת הבעל להיתר נישואין הוא כנות הבקשה. לפיכך, אם קדמה לתביעת הבעל קטטה בין בני הזוג, חוששים שמא הסיבה האמתית לתביעת הבעל אינה רצונו בילדים אלא רצונו להיפטר מאשתו, והבקשה תידחה²⁹.

תביעת גירושין של האישה בגין היעדר ילדים
האישה אינה מצווה בפרייה ורבייה³⁰. לפיכך, כשאין לבני הזוג ילדים, לא זו בלבד שאין כופין אותה להתגרש כדי שתינשא לאחר ותוכל להביא ילדים לעולם, שהרי אינה מצווה על מצווה זו, ואין לקיים בה את הכלל "כופין על המצוות", אלא שאם היא תובעת שיגרש אותה בעלה כיוון שהיא רוצה לקיים מצוות פרייה ורבייה, תביעתה תידחה, משום שאינה חייבת בה³¹.
עם זאת, הוכרה זכותה של האישה לתבוע שיגרש אותה בעלה כדי שיהיו לה ילדים שיטפלו בה בעתיד ויעסקו בקבורתה כשתמות³², בתנאי שאין לה בן או בת מאיש אחר³³. ואם בעלה מסרב לגרשה, כופין אותו³⁴. זהו אחד המקרים היחידים שנאמר בהם בתלמוד במפורש שכופים את הבעל לגרש את אשתו. בשולחן ערוך נזכרים כמה תנאים לכפיית הבעל לגרש את אשתו, ובהם התנאי שעברו עשר שנים בלא שילדה³⁵:

האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואומרת שהוא גורם, שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה, כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר, שומעין לה... וכופין אותו להוציא.

כדי שתזכה האישה בתביעתה להתגרש, עליה לעמוד אפוא בשלוש דרישות: לטעון טענת ברי שהמניעה היא ממנו ("אינו יורה כחץ"); שעברו עשר שנים ולא ילדה; שלא תתבע את דמי כתובתה או דבר אחר העלול להחשיד אותה שהיא מבקשת רק לקבל את דמי כתובתה.
ומה הטעם לדרישה שיעברו עשר שנים, הרי דרישה זו לא נזכרה בגמרא שהיא המקור להלכה הקובעת שכופין את הבעל לגרש את אשתו כשהיא טוענת שהיא רוצה ילדים? על פי הסברו של "מגיד משנה"³⁶ (רבי וידאל די טולושא, ספרד, המאה הי"ד), דרישה זו נלמדת בקל וחומר מדין הבעל שכופין אותו לגרש את אשתו רק אם עברו עשר שנים ולא ילדה, שהרי הוא מצווה על פרייה ורבייה, קל וחומר האישה, שאינה מצווה על פרייה ורבייה. עוד הוא אומר:
הרי בגמרא לא הזכירו בדין זה זמן אחר, ואי אפשר לומר אלא אחר עשר המוזכר שם עליו [על הבעל], שאם לא כן, איזה זמן תגביל לה?
עוד עולה מדברי הפוסקים, שכיוון שאין ביטחון שהמניעה היא ממנו, וייתכן שלאמתו של דבר האישה נתנה עיניה באחר, נחוץ מבחן אובייקטיבי, שיחלפו עשר שנים בלא שילדה, כדי לסלק את החשש שמא עיניה נתנה באחר³⁷.
אכן, אימתי יש צורך שיעברו עשר שנים ולא ילדה? כשאין הוכחה שהמניעה היא ממנו. אבל אם יש הוכחה שהבעל עקר, אין צורך שתמתין עשר שנים, והיא יכולה לתבוע שייתן לה גט מיד³⁸. וכן נפסק בשולחן ערוך:

ובכל גוונא, אם ידוע שהוא עקר, והיא באה מחמת טענה [שרצונה בילד] – יוציא מיד³⁹.

ומה הדין באישה הזכאית לגט כיוון שלא ילדה, אבל השתהתה בתביעתה, האם תיחשב כסברה וקיבלה, ויש לראות את השיהוי בתביעה כהסכמה, ושוב לא תוכל לתבוע גירושין? אישה אחת חייתה עם בעלה ארבע שנים ולא נולדו להם ילדים, ונתברר לה שבעלה עבר עיקור לפני שנשא אותה לאישה והעלים ממנה עובדה זו, ואף על פי כן המשיכה לחיות עמו עוד תשע שנים, ורק אז תבעה שיגרש אותה בטענה שהיא רוצה להינשא לאיש אחר וללדת, ובעלה טען שכיוון שהמשיכה לחיות עמו עוד תשע שנים, הרי זה בגדר סברה וקיבלה, וכבר אינה יכולה לתבוע שיגרש אותה. בית הדין דחה את טענת הבעל, וקבע⁴⁰:

גלוי וידוע הקושי הרב להכריח למתן גט, התלאות בבית הדין, והרפתקאות הביצוע, ולכן אין להסיק משתיקת התובעת שנתרצתה ומחלה על מומי הבעל, כי בעמדה מול הקשיים הגדולים, לא היה לה האומץ לנסות לעברם, ואם שתקה ומחלה הוי [=הרי זו] מחילה באונס, ואין המחילה כלום... גם לענין הטענה לילד, אין בשתיקתה מחילה.

עוד קבע בית הדין כי גם העובדה שהבעל העלים את דבר עקרותו מפניה ונהג עמה שלא כהוגן, יש בה כדי לשמש בסיס לכפיית בעלה לגרש אותה⁴¹.
ונשאלת השאלה: האם תתקבל טענת הבעל שאשתו כבר מבוגרת, ויש לדחות את תביעתה? שאלה זו נידונה בעניינה שלאישה בת 42, ובית הדין דחה את טענת הבעל, וקבע:
ידוע הדבר שכל זמן שלאשה יש וסת, אפילו לא לפי הקביעות כרגיל, תיתכן לידה, וכל זמן שקיימת אפשרות לידה, גם אפשרות לא קרובה, קיימת הטענה לילד. ואדרבא, טענת הבעל ממריצה לגט, כדי שלא לאחר את המועד⁴².

אחרית דבר
שלמות המשפחה ושלום בית הם מעקרונות היסוד של הבית היהודי. לפיכך, בני זוג שלא זכו להתברך בילדים, אבל הם רוצים להמשיך לחיות יחד, לא תיכפה עליהם הפרידה כדי שאולי יוכלו לממש את הורותם עם בני זוג אחרים. אבל אם רצה אחד מהם להיפרד כדי לזכות באפשרות לממש את הורותו, ההלכה מאפשרת לו זאת, אם על ידי כפיית גט, כשמדובר בסירוב הבעל לגרש את אשתו, אם על ידי מתן היתר נישואין לבעל, כשמדובר בסירוב האישה לקבל גט, ובלבד שהתביעה היא כנה והתמלאו יתר הדרישות שנקבעו בהלכה, כאמור לעיל.

הערות:

פרופסור למשפט עברי, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.

¹ ספר החינוך, סימן א.
² יבמות סד ע"א.
³ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף י.
⁴ המקור לכפיית הבעל לגרש בדברי רב תחליפא בשם שמואל, כתובות עז ע"א. ראה ביאור הגר"א לשולחן ערוך, שם, ס"ק נב.
⁵ ערוך השולחן, אבן העזר, סימן קנד, סעיף כג.
⁶ כתובות עז ע"א.
⁷ כתובות פו ע"א.
⁸ ראה מאירי, בבית הבחירה לכתובות עז ע"א, ד"ה נשא אשה; ערוך השולחן, שם, סעיף כט.
⁹ ערוך השולחן, שם, סעיף כז. דוגמה לעילה להימנע מכפייה, היא כמבואר בברייתא, שאם בני הזוג חיו בחוץ לארץ, אין תקופה זו עולה למניין עשר השנים, מפני שאפשר לתלות את הסיבה למניעת ההיריון בעונש על חטא שהייתם בחוץ לארץ. ראה פירוש רש"י ליבמות סד ע"א, ד"ה מקץ עשר שנים. וכן הדין אם היו חולים או אסורים בבית האסורים. ראה ערוך השולחן, שם, סעיף כו. וכן אם נעדר הבעל מביתו למשך זמן. ראה ערוך השולחן, שם, סעיף ל.
¹⁰ ראה: הגהת הרמ"א לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף י; בית שמואל, שם, ס"ק כה.
¹¹ שו"ת הריב"ש, סימן טו.
¹² גם ביחס לעיקר הדין, שכופין, כתב הריב"ש שאין לכפות את הבעל לגרש את אשתו אם יש להם ילדים אבל עדיין לא קיים את מצוות פרייה ורבייה במלואה. דבריו הובאו על ידי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף י.
¹³ הגהות הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, סעיף ג, וסימן קנד, סעיף י.
¹⁴ ראה גם עזר מקודש, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, סעיף ג.
¹⁵ שו"ת בגדי כהונה, סימן ח, שדבריו מובאים בפתחי תשובה, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק כז.
¹⁶ שו"ת הריב"ש, סימן צא.
¹⁷ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיט, סעיף ו, בהגהות הרמ"א.
¹⁸ ראה פתחי תשובה, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק כט, בשם שו"ת ושב הכהן, סימן נה.
¹⁹ בית שמואל, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, ס"ק ז. וכן כתב בשמו הט"ז, שולחן ערוך, שם, ס"ק ה, המוכיח שכן משמע גם מתשובת הריב"ש, סימן טו, המובאת לעיל. ראייתו היא ממה שכתב הריב"ש: "ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגים שלא למנעם, ואין צריך לומר שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים. משמע, באם אין שניהם רוצים, לא העלימו עיניהם מלמנעם, אם כן גם בזה כן הוא". וראה ערוך השולחן, שם, סעיף כה.
²⁰ ראה ערעור תשט"ז/55, פד"ר ד, עמ' 353.
²¹ ערוך השולחן, אבן העזר, סימן א, סעיף כה.
²² וראה שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, אבן העזר, סימן קב, שדבריו מובאים בפתחי תשובה, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק כה.
²³ דעתו העקרונית מובאת בשו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן ב.
²⁴ ראה בג"ץ 160/75 מכלוף ביטון נ' הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, פ"ד ל(1) 309. וראה צבי ויצמן, "על ריבוי נשים בישראל", פרשת השבוע, כי תצא, תשס"ח, גיליון מס' 328.
²⁵ על פי סעיף 179 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "לא יורשע אדם על עבירה לפי סעיף 176 אם הנישואין החדשים נערכו לאחר שניתן לו היתר נישואין לפי פסק-דין סופי של בית-דין רבני ופסק-הדין אושר בידי נשיא בית הדין הרבני הגדול". בעקבות החוק, נקבע גם בתקנה קעד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: "פסק-דין להיתר-נישואין יועבר לאישורו העקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול".
²⁶ ראה שו"ת יביע אומר, שם.
²⁷ ראה לדוגמה, ערעור 4827-21-2. פסק דין מיום כו בסיוון תשס"ה. בדין ישבו הראשל"צ, הרב שלמה עמאר והרבנים ש' דיכובסקי וח' איזירר (בדעת מיעוט).
²⁸ ערעור 6649-12-1. החלטה מיום כ' באייר תש"ע, מפי הנשיא, הרב שלמה עמאר.
²⁹ ראה ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה רביעית, ירושלים תשנ"ג, עמ' 313.
³⁰ משנה וגמרא יבמות סה ע"ב.
³¹ ראה ט"ז, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק ד.
³² יבמות שם. ואין צורך שתטען האישה במפורש שהיא רוצה בבן שיסייע לה בזקנתה וכו', ודי שתטען שהיא רוצה ילדים. ראה ערוך השולחן, שם, סעיף מח; תיק (תל-אביב) תשי"ג/3899, פד"ר א, עמ' 5, בעמ' 8-7 [=עזר משפט, להרב אליעזר גולדשמידט, סימן יח].
³³ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ו, ברמ"א. ובני בנים הרי הם כבנים. כך כתב הרדב"ז בתשובותיו, חלק ג, סימן אלף ד (תקעה). עוד כתב שם שאם היו לה בנים מבעל אחר, אינה יכולה לטעון שהיא רוצה גט כדי שתוכל להינשא לאחר וללדת, שמא ימותו אלה ויבואו אחרים במקומם. אבל אם מתו הבנים שהיו לה מבעלה, היא זכאית לתבוע להתגרש, כדי שתוכל להינשא וללדת, ואז יש למנות את עשר השנים מזמן שנשא אותה.
³⁴ יבמות שם; שולחן ערוך שם. לכפייה זו מסכים גם ש"ך, המחמיר בעילות גירושין אחרות. ראה: גבורת אנשים, סימן כט; תיק תשיג/3899, לעיל הערה 32, בעמ' 7.
³⁵ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ו.
³⁶ מגיד משנה, רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה י.
³⁷ ראה שו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן יד; בית שמואל, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק יב.
³⁸ ראה תוספות, יבמות סה ע"א, ד"ה שבינו לבינה. נפסק, שגם אם הרופאים אומרים שיש סיכויים קלושים שיתרפא, אין בזה כדי להוציאו מחזקת עקר. ראה תיק (תל-אביב) תשל"ה/7121, פד"ר י, עמ' 241, בעמ' 248. וראה גם תיק (תל-אביב) תשמ"ד/5029, פד"ר יג, עמ' 348.
³⁹ וראה ביאור הגר"א, שולחן ערוך, ס"ק לג. וראה מה שנפסק בנידון זה בתיק (תל-אביב) תשי"ג/3899, פד"ר א, עמ' 5, ושם נקבע גם שאם מוכח שהבעל עקר, אין גם צורך שייתקיימו יתר הדרישות המפורטות בהלכה שבשולחן ערוך, כמו זו שלפיה אסור לאישה לטעון טענה שתחשיד אותה, שכן אין צורך בנאמנותה של האישה (עמ' 10, שם). וראה גם תיק (חיפה) תשי"ד/1590, פד"ר א, עמ' 364, בעמ' 370.
⁴⁰ תיק (תל-אביב) תשי"ג/3899 (לעיל, הערה 35), בעמ' 12-11. בית הדין הסתמך על תשובת אור גדול, סימן ה.
⁴¹ בית הדין הסתמך על שו"ת הרא"ש, כלל לה, סימן ב; בית שמואל, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיז, ס"ק כד.
⁴² תיק (תל-אביב) תשי"ג/3899 (לעיל, הערה 35), בעמ' 10.

---

---