פתח דבר
לפני חריצת דינם של אנשי סדום ועמורה, הקב"ה אומר:
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה (בראשית יח, כא).
בדומה לכך, לאחר שהתורה מספרת על שהקימו אנשי דור הפלגה את המגדל המפורסם, ובטרם באה תגובתו של בורא עולם למעשה זה, מסופר:

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם (בראשית יא, ה).

למקרא שני התיאורים האלה, מתעוררת השאלה: לשם מה הייתה נחוצה אותה ירידה של הקב"ה? האם היה חסר להקב"ה מידע על הנעשה בסדום או בבבל אלמלא אותה ירידה?!
קושיה זו כבר נשאלה על ידי קדמונינו:

הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה, וכתיב כאן: "וירד ה' לראות"?!¹

והשיבו שהטעם לירידה זו הוא אחר:

לא הוצרך לכך [לאותה ירידה], אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו עד שיראו ויבינו².

חובת הדיינים לפסוק את הדין רק לאחר שהשתכנעו במידה רבה ביותר לגבי התוצאה הראויה היא אחד הביטויים לעובדה שהמשפט העברי הוא משפט התופס את עצמו כמשפט שמקורו מן השמים, כמו שנאמר: "כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א, טז). כפועל יוצא מכך קיימת בו מגמה שלא להסתפק בפחות מן האמת המוחלטת, המקבלת ביטוי בכמה הקשרים.
אמנם יש בשיטות משפט רבות חתירה להגיע אל האמת, ובמסגרתה שאיפה לצמצם את האפשרות לנפילת טעות במשפט. עם זאת, קיימת בהן התחשבות רבה במגבלות האנושיות ובשיקולים של מעשיות ויעילות. במסגרת החתירה לאמת, שיטות משפט רבות מציעות אפשרות לערער על פסק דינה של הערכאה המבררת³.
במשפט העברי, הדבר אינו נעשה בדרך של ערעור במובנו המקובל בימינו. אדרבה, אפשרות הערעור נראתה לחכמי המשפט העברי כלא רצויה, ובלשון התלמוד: "בית דינא בתר בית דינא לא דייקי"⁴ - בית דין אינו בודק אחר בית דין אחר שמא טעה. החתירה לאמת ולצמצום האפשרות לטעות במשפט נעשית בין היתר בדרכים הבאות:
א. בדרך כלל המשפטים אינם נידונים לפני דן יחיד אלא לפני מותבים מורחבים של שלושה דיינים או עשרים ושלושה דיינים ולעתים אף שבעים ואחד דיינים.
ב. הדיינים חייבים להימלך בעצת אחרים לפני שהם מכריעים את הדין⁵.
ג. יש אפשרות, וגם מוטלת חובה על בית הדין שפסק את הדין לסתור אותו במקרים מתאימים של טעות או של גילוי ראיות נוספות, בין ביזמת מי מבעלי הדין בין ביזמת בית הדין⁶.

ערעורים בבתי הדין הרבניים בישראל
על אף האמור לעיל, מי שמכיר את מערכת בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, יודע שיש בה ערכאת ערעור. קיימים בתי דין רבניים אזוריים שניתן לערער על פסקיהם לפני בית הדין הרבני הגדול שבירושלים.
ההסדר האמור נעשה בעקבות דרישת השלטון המנדטורי להכליל את ערכאת ערעור כתנאי למתן סמכויות שיפוט לבתי הדין הרבניים. אמנם היו ויכוחים רבים בשאלה אם יש לקבל את דרישתם זו של שלטונות המנדט, אך רבים צידדו בה⁷.
וכיוון שיש מסגרת מעין זו, נותר רק להסדיר עניינים הקשורים בערעורים האפשריים. כך למשל נקבע בתקנה קלה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שכותרתה "נימוקי ערעור":

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:
(א) טעות בהלכה.
(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.
(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

יחד עם זאת, נקבע בתקנה קלב(3):
בית-הדין הגדול רשאי, בנסיבות מיוחדות, להרשות ערעור גם מסיבות שאינן מנויות כאן.
לעניין סמכויותיו של בית הדין הדן בערעור, נקבע בתקנה קנג, שכותרתה "פסק הדין":

בית-הדין רשאי לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק-הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית-דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין⁸.

הגישות בבתי הדין הרבניים ובעקבותיהם
בחינת פסיקתם של בתי הדין הרבניים האזוריים לצד פסיקת בית הדין הרבני הגדול מעידה שיש מי שהשלימו עם קליטתו של מוסד הערעור, ויש מי שמנסים לצמצם את השימוש בו עד כמה שאפשר. מצב דברים זה בולט בעיקר במקרים שבהם הוחזרו דיונים מבית הדין הרבני הגדול לבתי דין אזוריים, אך לא רק בהם. נביא להלן דוגמאות הממחישות זאת.
באחד מפסקי הדין של בית הדין האזורי בירושלים⁹, כותב אחד הדיינים מן המותב שהוחזר אליו הדיון (שהיה שם בדעת מיעוט):

בית הדין לערעורים רוצה לחייב את בית הדין האיזורי שיוציא פסק דין בניגוד ולהפך מאשר בית הדין סובר שדין תורה קובע, ויגיד ויכתוב ויחתום מותר – על דבר שהוא סובר שהוא אסור.
זאת היא הוראה מוזרה מאד, ובזה הולך בית הדין לערעורים בעקבות בית הדין לערעורים של בתי המשפט האזרחיים, המחייב את בתי המשפט לפסוק למעשה כפי שבית המשפט לערעורים קובע... עם כל הכבוד, השוואה זו אינה עולה יפה. בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה... לא כן אנחנו דייני ישראל בבתי הדין. אנו דנים ופוסקים רק מכח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה, וכדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חֻקי האלקים ואת תורֹתיו" (שמות יח, טז). ומכיוון שבחוקי אלוקים אנו עוסקים, אין לדיין אלא הוא ומצפונו, הוא ואמיתו שבלב, רק זה בלבד. אין מי שיכול להתייהר לומר: אני הוא הוא המפרש חוקי אלוקים, ופירושי מחייב את כלל חכמי ודייני ישראל, ולכן שום דיין אינו רשאי לקבל הוראות מחכם אחר, יהיה מי שיהיה, איך שיפסוק את הדין.

דברים ברוח זו אמר גם מותב אחר של בית דין זה¹⁰:

תקנות הדיון שעל פיהם נקבעו פרטי פעולות וסמכויות בית הדין לערעורין כוחן לחייב רק את הצדדים שהתחייבו לקבל עליהם כפסק-דין סופי את החלטת בית הדין לערעורין, אבל אין בכוח תקנה זו לחייב את הדיינים חברי בית הדין האזורי שהם יפסקו ויחתמו על פסק-דין שהוא שונה מדעתם בגלל שכך נפסק בבית הדין לערעורין, וכל זה פשוט לכל לדינא. ועל כן כשיש צורך... לקבל הוכחה או עדות נוספת, מן הראוי שבית הדין לערעורין הוא הוא שיקבל בפניו את העדות הזאת ולא להעבירם לבית הדין האזורי שיפסוק שוב בדבר שכבר פסק עליו באופן אחר לגמרי.

לעומת הדברים האלה, אנו מוצאים אמירות שונות בתכלית מפי דיינים אחרים. כך למשל אומר הרב ש' דייכובסקי בשבתו בבית הדין הרבני הגדול¹¹:

אותם בתי דין איזוריים שנמנעים מלקבל את פסק דינו של ביה"ד הגדול, רואים את עצמם כפופים להלכה בלבד, לפי פרשנותם והבנתם את ההלכה, ופסיקת ביה"ד הגדול, לפי הבנתם, אינה תואמת את ההלכה, ועל כן אינם מקבלים את פסיקתו של ביה"ד הגדול בנדון... דייני ביה"ד הרבני רואים את עצמם כפופים ישירות לבורא עולם, ואם לדעתם טעו דייני ביה"ד הגדול, אזי הם מסתלקים מדיון בתיק, ואינם מוכנים לדון בו נגד מצפונם ההלכתי... מצב כזה לא היה אפשרי בזמן שביה"ד הגדול ב"לשכת הגזית" היה קיים... לצערנו, מביה"ד דאז, נשאר השם בלבד... דעתי האישית כי גם בימינו יש לביה"ד הגדול 'סמכות הלכתית' על פני בתי הדין האחרים... מקורה של הסמכות ההלכתית, סמכות מרכזית וסמכות מקומית, נובע מ'הסכמת החכמים והסכמת העם'. כן עולה מדברי הרמב"ם בהקדמה ל'יד החזקה', וממקורות נוספים... בהחלט יש מקום להטלת סמכות ומרות ע"י ביה"ד הגדול גם בעניין איסור והיתר.

ובמקום אחר הרב ש' דייכובסקי אומר¹²:

דיין המכהן בתפקיד שיפוטי במערכת בתי הדין הרבניים הממלכתיים אינו יכול לעשות שבת לעצמו ולהפר את הוראת בית הדין הגדול. זכותם של הדיינים החוששים מדין שמים לפרוש מתפקידם, אולם אין הם יכולים לעשות דין לעצמם... אם רואה הדיין בבית הדין האזורי שפסק דינו של בית הדין הגדול מנוגד למצפונו, יכול הוא לפרוש מתפקידו. אף אחד אינו מחייב אותו לשבת על כסאו. אולם אם אינו פורש, עליו לציית לבית הדין הגדול.

הרב אליעזר ולדנברג, שהיה אף הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול, מוסיף את הדברים הבאים בעניין זה¹³:

שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר על בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי, שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים. וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם, אדעתא דהכי נחתי [=יורדים] הן הדיינים והן התובעים והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנזכר. ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקא האחרונה... ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו, וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול, ואני יודע ועד על כך.

פרופ' אליאב שוחטמן סבור שאין מדובר בגישות מנוגדות, אלא "לאמתו של דבר אין כאן כל מחלוקת". והוא אומר שבעניינים דיוניים חלה על בתי הדין האזוריים חובה לציית לפסיקת בית הדין הגדול:

בית דין רבני אזורי שפסק דינו התבטל בערעור והתיק הוחזר אליו עם הוראות – חייב לפעול על פי הוראות בית הדין הגדול, ככל שמדובר בהוראות דיוניות.

לעומת זאת, בעניינים מהותיים, לכל הדעות אין מקום "לאכוף על בית דין אחר לפעול בניגוד להלכה הנראית לו"¹⁴.
ויש מי שאומר ש"בדיני ממונות ומזונות וכדומה" הדבר עשוי להיות אפשרי, שכן "התחייבות של הנוגעים בדבר נעשה מחמת עצמו גורם בדין לחיוב או לפטור". לעומת זאת, "אין הדבר נכון במקרים של איסורים", כגון אכיפת גירושין כשבית הדין האזורי סבור שאין לה מקום, מפני ש"התחייבות האיש והאישה... אינה משפיעה ולא כלום על עצם הדיון, לא לחיוב ולא לפטור"¹⁵.
הרב אוריאל לביא¹⁶ נוקט גישה שונה משתי הגישות האחרונות שהבאנו לעיל, שיש בה משום העמקת גישתם של הרב ולדנברג והרב דייכובסקי וביסוסה ההלכתי. לשיטתו, יש לומר בהכללה שהדין האמור אינו מתייחס רק לעניינים דיוניים, וגם לא רק לעניינים מהותיים בדיני ממונות, אלא גם לעניינים מהותיים בדיני איסורים, כגון אכיפת גירושין. לדידו אין מניעה להגיע לתוצאה מעין זו בכמה מסלולים הלכתיים.
המסלול האחד עניינו ההשקפה שהדיין היושב בערכאה הראשונה כמוהו כ"שוטר" המבצע את פסק דינו של ה"שופט" שאינו רשאי לטעון שיש טעות בפסק הדין ולחמוק מהוצאתו לפועל. וכך הוא אומר:
מאחר וביחס לבעלי הדין ולבית הדין האזורי פסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק הדין המחייב, מוטל על בית הדין האזורי להיות שלוחו של בית הדין הגדול ולעסוק במלאכת ההוצאה לפועל של פסק הדין¹⁷.
מסלול שני עניינו בתפיסה אחרת:

במקרים שהתגלו חילוקי דעות בין בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, מאחר שהתקנות והחוק נתנו מעמד מחייב לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בלבד, כתוצאה מכך, מכאן ואילך עפ"י ההלכה, הדין האישי המחייב את הצדדים הוא כפי שהורו להם בבית הדין הגדול, וגם אליבא דבית הדין האזורי דינם כשני צדדים שקיבלו עליהם הוראה זו בקניין. על כן גם בית הדין האזורי רשאי ומחויב לנהוג עם בעלי הדין בהתאם, ואין מניעה בהמשך הדיונים בבית הדין האזורי על יסוד החלטת בית הדין הגדול¹⁸.

למקרא כל מה שהבאנו לעיל, הרי שתהא הגישה אשר תהא, ברור שעלולים להיווצר מצבים בעייתיים. משום כך נקבע בכלל 5(ד) לכללי אתיקה לדיינים, התשס"ח-2008:

אי-תלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול; סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נשוא העניין לבית הדין הרבני הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק.

דוגמה למצב בעייתי ולפתרונו ניתן למצוא בגלגוליה של תביעה ממונית שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי בטבריה. בית הדין האזורי דרש לוותר על זכות הערעור וקבע כי "לא ידון בתביעה ממונית אלא אם כן יוותרו הצדדים על זכות ערעור בבית הדין הגדול". בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור על דרישת בית הדין האזורי שיסכימו הצדדים לוותר על זכות הערעור וקבע כי לא ניתן היה לכפות עליהם את הוויתור. עם זאת, וברוח מה שנאמר לעיל, החליט בית הדין הרבני הגדול שלא להחזיר הדיון לבית הדין בטבריה אלא להעביר את הדיון לבית דין אזורי אחר, בית הדין הרבני בחיפה¹⁹.

סוף דבר
מעיוננו עולה כי גם לאחר שמערכת בתי הדין הרבניים כוללת בתוכה ערכאת ערעור, עדיין עשויים להתעורר מצבים מגוונים המצריכים הסדרים ופתרונות, ונראה גם כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניינים אלה, ועוד צפויות התפתחויות בהם.

הערות:

* שופט בית המשפט המחוזי בירושלים

¹ תנחומא ישן, פרשת נח, כח; מובא בתורה שלמה, בראשית יא, אות מה. וראה עוד הפניות שם בהערות.
² רש"י, בראשית יא, ה. נוסח דומה מצוי במדרש הנזכר לעיל ובפירוש רש"י לבראשית יח, כא. וראה גם: ח' פורת, "צאנס אחרון", מעט מן האור, וירא, תשס"ג, גיליון קסא; מאמרי, "התרשמות ישירה של שופט, עדויות ותחליפים", פרשת השבוע, נח, תשס"ה, גיליון מס' 182.
³ אין מדובר בכל שיטות המשפט. כך למשל במשפט הרומי במשך תקופה ארוכה, לא ניתנה כל אפשרות לערער על פסקי הדין של הערכאה המבררת. השופטים נתפסו כנציגי השליט, שבאמצעותם הוא שופט את נתיניו, ולכן לא היה פתח להשיג על קביעותיהם. בהמשך לכך, וכדי לעגן כלל זה, קבעו הרומים חזקה חלוטה, ולפיה "את פסק הדין אנו תופסים כאמת", ולא אפשרו להרהר אחריו בכל אופן שהוא. ראה למשל י' פוקרובסקי, תולדות המשפט הרומאי, ירושלים תרפ"ה, עמ' 115; ש' לוין, מהותו של ערעור, ירושלים 1967, עמ' 32 ואילך; ח"ה כהן, "דין אמת לאמיתו", גבורות לשמעון אגרנט, ירושלים תשמ"ז, עמ' 35, בעמ' 66; י' ויסמן, "כבוד השופט", משפטים יא (תשמ"א), עמ' 7, בעמ' 12.
⁴ בבא בתרא קלח ע"ב.
⁵ ראה: ח"ה כהן, המשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241; ד' חשין, "התייעצות שופטים", פרשת השבוע, חוקת, תשס"ט, גיליון מס' 350.
⁶ וראה א' טננבוים, "לשאלת הצדקתה של ערכאת ערעור", פרשת השבוע, דברים, תשס"ג, גיליון מס' 132, והמקורות שהובאו שם.
⁷ ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 668-667. וראה מאמרו המקיף של ע' רדזינר, "הרב עוזיאל, רבנות תל אביב יפו ובית הדין הגדול לערעורים: מחזה בארבע מערכות", מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמ' 243-129.
⁸ תקנה זו מזכירה את תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכותרתה "סמכותו של בית המשפט בערעור", הקובעת כי "בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין...". וראה גם תקנה 455, שכותרתה "החזרת הדין לבית המשפט בערכאה הקודמת", המסיימת בהוראה כי במצב כזה "בית המשפט בערכאה הקודמת ידון בפלוגתות או בשאלות ויחזיר את חומר הראיות, בצירוף ממצאיו ונימוקיהם, לבית המשפט שלערעור". נקבע גם כי בדרך כלל כשפסק שופט את הדין וערכאת הערעור קיבלה את הערעור על פסק דינו והחזירה את התיק לדיון לפני אותו שופט, אין עילת פסלות, ואותו שופט ממשיך לשבת בדין. ראה י' מרזל, דיני פסלות שופט, תל-אביב תשס"ו, עמ' 273-272.
⁹ תיק תשכ"ו/520, מצוטט אצל מ' אֵלון (לעיל, הערה 7), עמ' 1524-1522.
¹⁰ תיק תשכ"ח/842, מובא אצל א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 1359, הערה 74. וראה שם, עמ' 1366-1365, עמ' 1443 ועמ' 1439, הערה 434, בדבר הפתרון של העברה לבית דין אחר במצב של קונפליקט כזה. לעניין ההעברה, ראה גם בג"ץ 35/72 קליר נ' בית הדין האזורי, פ"ד כו(1) 757 (1972). וראה גם מאמרו של רדזינר (לעיל, הערה 7), עמ' 238, ושם בהערה 363.
¹¹ פסק הדין בעניין כץ נ' כץ, מיום ד' באדר א' תש"ס. מובא אצל י' שפירא, "לשאלת סמכות ההכרעה ההלכתית", פרשת השבוע, פנחס, תשס"ב, גיליון 81, ליד ציון הערה 32.
¹² ערעור 001777424-64-1 (לא פורסם; החלטה מיום ד' במרחשוון תשס"א). מובא אצל א' שוחטמן (לעיל, הערה 10), עמ' 1362.
¹³ שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן סז. דברים דומים נאמרו על ידי בית המשפט העליון בע"א 682/81 פריד נ' פריד, פ"ד לו(2) 695, בעמ' 701-700 (1982), ובבג"ץ 35/72 (לעיל, הערה 10). וראה גם רדזינר (לעיל, הערה 7), עמ' 231, הערה 331. וראה אליהו בן דהן, "בעיית הסמכות של בית הדין הגדול לערעורים", מקור ראשון, גיליון 715, י"ח בניסן תשע"א.
¹⁴ א' שוחטמן (לעיל, הערה 10), עמ' 1364-1363.
¹⁵ תיק תשכ"ו/520 (לעיל, הערה 9). כך מסיק הדיין הרב אוריאל לביא מפסק דין זה במאמרו "יחסי הגומלין בין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול" (בהכנה). לדעתי, מסקנה זו אינה הכרחית שכן אפשר שהדברים שנאמרו באותו פסק דין אינם מכוונים אלא כלפי בעלי הדין, שרשאים הם לנהוג לפי פסק הדין של ערכאת הערעור, בעוד שדייני בית הדין האזורי מחויבים לדבוק בדעתם. מכל מקום, יש דוגמאות ליישום גישה מעין זו, כגון במקרה שנידון בעת האחרונה באחד מבתי הדין האזוריים, כשדחה בית הדין האזורי תביעה רכושית של ידועה בציבור ובית הדין הגדול קבע כי במקרה המסוים היה מקום לפסוק לה פיצויים והחזיר את הדיון לבית הדין האזורי. ואכן, בית הדין האזורי ציית להוראת בית הדין הגדול ופסק פיצויים לידועה בציבור. ראה ל' כהן דמבינסקי, "פיצוי לידועה בציבור בביה"ד הרבני", גלובס, 16.6.11.
¹⁶ ראה לביא (לעיל, הערה 15).
¹⁷ לעניין פסקי דין ואכיפתם במשפט העברי ובמשפט הישראלי, ראה מאמרי "שופטים ושוטרים – פסקי דין ואכיפתם", פרשת השבוע, שופטים, תש"ע, גיליון מס' 379.
¹⁸ גישה דומה יושמה על ידי הרוב בתיק תשכ"ו/520 (לעיל, הערה 9). וראה לעניין זה גם לביא (לעיל, הערה 15).
¹⁹ ערעור תשנ"ד/1263 (לא פורסם; פסק הדין מיום כ"א באדר א' תשנ"ה), המובא אצל א' שוחטמן (לעיל, הערה 10), עמ' 1374, ועמ' 1439, הערה 431.

---

---