אקדמות מילין
לפני כמה שנים זכיתי לייצג קבוצה של נשים יראות שמים שביקשו להספיד את אביהן בבית ההלוויות הסמוך לבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה¹. בהוראת רב העיר, סירבו אנשי ה"חברה קדישא" המקומית לבקשתן, באמרם שהדבר אסור לפי ההלכה "מטעמי צניעות". לדבריהם, גם במעמד עצוב זה, בשעת האבל הגדול והנורא, כשהאישה לבושת השחורים ממררת בבכי על אביה שנפטר מן העולם, עלול להתעורר יצרם הרע של הגברים. לרגע תמהנו הכיצד יצר רע זה אינו מתעורר מעבר לכביש, בבית העלמין ירקון, המרוחק רק שני ק"מ משם, שבו הנשים רשאיות להספיד את יקיריהן. "לא, אנחנו נוהגים מנהג ירושלים", השיבו הקברנים. "והלוא בירושלים (וכן ברוב ערי הארץ), ברוב החברות קדישא, לנשים המבקשות זאת ניתנת רשות להספיד?". "לא, אנחנו יותר 'מנהג ירושלים' מירושלים".
דומה שבעת האחרונה גבר כוחו של יצר הרע, והחשש מפני "הרהורי עברה" הולך ומתעצם למראה נשים המהלכות ברחובה של עיר², נוסעות באוטובוסים³, עובדות בחברת גברים⁴, ואף למראה תמונות נשים בחוצות העיר או על גבי אוטובוסים⁵, ואפילו למראה נשים המספידות את יקיריהן בבית ההלוויות או שרות בטקסים צבאיים. חשש זה משמש צידוק בידי מי שמהדרים או מחמירים בהלכות צניעות⁶, וראוי לעיין שוב בסוגיה זו, בין השאר על רקע האמור בה במקורות המשפט העברי בכלל, וב"ספר הגאולה", ספר שמות, בפרט.

מי ומי ההולכים?
אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההֲכָלָה, לא ההַדָּרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'⁷.
לפי גישתו של פרעה, שהֵדיה נשמעים לרוב גם בחוגים רבים בני ימינו, עבודת ה' והכניסה להיכלו הם עניין ייחודי, "למוזמנים בלבד". לגברים בלבד. פרי באושים של עץ הדרה, כדברי פרעה: "לכו עבדו את ה' אלהיכם, מי ומי ההולכים?".
פרעה מבטא כאן את תפיסתו המעוותת על הדת ונושאיה. אם מטרת היציאה ממצרים היא עבודת ה', זכות זו שייכת רק למתי מעט: לרבנים, לכוהני הדת, לשמשיהם ולאנ"ש, אנשי שלומם. להם, ותו לא מידי.
וכפי שפירש הרמב"ן על אתר, "'מי ומי ההולכים' - היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם, זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נִקבו בשמות", פרעה מבקש ממשה שיכין לו את רשימת ה"מי ומי", האנשים החשובים הראויים להשתתף בפולחן הדתי. פרעה רוצה שהאירוע יהיה "לפי הזמנות בלבד", ממש כפי שהמצרים נוהגים באירועים שלהם. לפי הבנתם של פרעה וממשיכי דרכו, עבודת ה' היא עניין מגדרי ומגזרי. על רקע זה, בולט ומובן עוד יותר ציוויו של פרעה: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!" (שמות י, יא).
בשונה מדברי הנביאים, המונח "גברים", להבדיל מהמונח "אנשים", נדיר למדי בתורה, ומופיע פעמיים בפרשתנו. אפשר שהוא בא להצביע על קבוצה מצומצמת ביותר של יחידי סגולה. לא רק "גברים", אלא "גבירים" או בני תורה, הרואים את עבודת ה' נחלתם הפרטית, ואינם ששים להתיר לאחרים להיות שותפים בה עמהם. אך פרעה אינו מסתפק בהגבלת השותפים לעבודת ה'. כדמגוג עתיר ניסיון, הוא מבקש לשכנע את בני ישראל שבעצם זהו רצונם-שלהם: "כי אותה אתם מבקשים". כביכול, זהו רצונכם, לא רצוני.
לעומת פרעה, מדגיש משה רבנו שאין חירות לחצאין, רק לחלק מן העם. זכות היציאה והחירות צריכים להינתן ביד הכל. יתר על כן. לגישתו של משה, עקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". עבודת ה' וקבלת התורה אינם שייכים למיוחסים. הם שייכים לעם כולו. לימוד התורה, הכרת המורשת וחובת ההליכה במצוות ה' אינם נחלת מגזר צר, אחד, יחיד או מיוחד, אלא חלים על העם כולו. גם נשים גם ילדים גם זקנים.

המגמה המכילה
עיון בספרות הפוסקים מלמד שיש שלוש גישות יסוד בסוגיה זו: מגמה מכילה, מגמה "ניטרלית" ומגמה מדירה. דוגמה לביטוי ראוי למגמה המכילה באה בדברי הרב אליעזר ולדנברג, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, בחיבורו הנודע "ציץ אליעזר"⁸. ומעשה שהיה, כך היה:

עובדא הוה [=מעשה היה] באשה רבנית זקנה צדקנית אחת בפה [=כאן] עיר הקודש (ירושלים) תיבנה ותיכונן, שנדבה מעיל יפה לספר תורה, שבעלה הגאון הצדיק ז"ל נדבו לבית הכנסת שהיה מתפלל בו, ורקמה את שמה עליו לזיכרון. ונתנה גם הספר תורה להגיה ולתקן הצריך תיקון והוציאה על זה כסף רב. וכשבאה לתתו לבית הכנסת לא רצו לקבל זאת בטענה כי לא יאה להשים מעיל כזה ששם אישה רקום עליו על ספר תורה. היא נעלבה מאד מזה ובאה בדמעתה על לחיה לשאול את דעתי אם אמנם יש לדבר סירובם זה מקור בהלכה.

הטון, כך למדנו משכבר הימים, עושה את המוזיקה. מתיאור השאלה נראה שהרב ולדנברג, בן "היישוב הישן" בירושלים, לא שת לבו רק לפן ההלכתי, אלא נתן דעתו, כדרכו בקודש כל הימים, גם לעלבונה של האישה, גם לדמעותיה⁹.
בדורות הראשונים, איש לא העז לפקפק בכגון אלה, והראיה היא מאות רבות של כתרי תורה, פרוכות ומעילים לספרי תורה בבתי כנסת ברחבי העולם, במזרח ובמערב, פרי תרומתן של נשים צדקניות, שעליהם חרוט שמן, ואין פוצה פה ומצפצף¹⁰. אך כאשר "חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם", נדרש הרב גם לשאלה זו, ותשובתו נחרצת:

השיבותי לה על אתר שאין כל מקום לכך, ושלחתי להגיד להם בשמי כי הלכה פסוקה היא (יו"ד רמט, יג) שמי שמקדיש דבר לצדקה, מותר שיכתוב שמו עליה, שיהא לו לזיכרון. ולא עוד, אלא שראוי לעשות כן, באין הבדל אם המקדיש הוא איש או אישה. ומעולם לא שמענו שיחששו לפן ואולי יבואו לידי הרהור אם יראו שם אשה על פרוכת או מעיל וכדומה... וכי אם אשה רוצה להתנדב דבר לבית הכנסת, לא יקבלו ממנה אם תכתוב שמה על נדבתה? חס מלומר כן, שלא נמצא כן בשום ספר דבר זה.
ופוק חזי [=צא וראה] בנדבות המשכן, שהיו מקבלים לנדבות כל סוגי התכשיטים מן הנשים, כדכתיב "ויבואו האנשים על הנשים", והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, ובמיוחד עשו את הכיור ואת כנו במראות הצובאות שבנות ישראל היו רואות בהן כשהן מתקשטות. ואם לכלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע¹¹ לא חששו לפן יבואו על ידי כך להרהור, מכל שכן שאין כל חשש לחשוש לפן ואולי יבואו לידי הרהור בראיית שם אשה חקוק על פרוכת או מעיל. ופשוט.

"ופשוט". זו כל התורה כולה, ואידך רק פירושא הוא. ואם סברא היא, למה לי קרא?
בתשובתו, הרב ולדנברג מסתמך על דברי פוסקים שקדמו לו, שהתירו נדבות נשים לבית הכנסת ועליהן שמן, ואיש לא חשש ולא פקפק, כגון מהרש"ם מברז'אן, מגדולי ההלכה בגליציה במאה הקודמת¹², שנשאל אודות אישה שארגה כיסוי של משי "שיהיה מונח על העמוד במקום עמידת הש"ץ לתפלה, ועל שולי המכסה תפרה את שמה בלשון וכתב הגרי [=בלועזית]". כפי שציין הרב ולדנברג, עיקר הדיון היה בשאלת כתיבת השם באותיות לועזיות¹³, אך לא עלה על דעת המשיב לאסור את הדבר משום הזכרת שם האישה על הכיסוי "שצריך להיות מונח תמיד על העמוד למראה עיני הש"ץ שעומד שם לתפלה. ואדרבה, דבר עצתו היא לארוג עוד יריעה קטנה בכף איש משובצת בתפירת אותיות של שמה בלשון הקודש ולתפרו מסביב על המקום של תפירת אותיות שמה בלשון הגרי... ואם ככה במכסה המונח על העמוד והוא תמיד בסמוך ונראה לעיני הש"ץ בשעה שעומד בתפלה, מכל שכן שאין כל חשש כששם אישה תפור על מעיל של ספר תורה, שנראה רק בשעת ההוצאה מארון הקודש עד ההבאה על הבימה, וגם אז אין דעת הציבור להסתכל על השם הרקום על המעיל. ואין להאריך יותר".

גישת ביניים: "למיחש בעינן"
גישת הביניים הממצעת עולה מדבריהם של חכמי הלכה שאינם נוטים לראות בכל אישה מקור מהלך ל"הרהורי עברה" של גברים, בוודאי לא ברשות הרבים, אך עם זאת, חלק מהם נוטים לקיים את הגישה השמרנית, "למיחש בעינן", שעדיין יש לחשוש.
גישה זו עולה מכמה תשובות שכתב הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים בארצות הברית בדור האחרון¹⁴. בתשובתו המפורסמת בעניין "הליכה בסאבווי ובבאסעס [ברכבת התחתית ובאוטובוסים] בשעה שאי אפשר ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק"¹⁵, הרב פיינשטיין נוטה להתיר את הדבר. ועיקר טעמו:

הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא [=אין] שום איסור, משום דאין זה דרך תאווה וחיבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו ד"לא תקרבו" דאורייתא דווקא דרך תאווה... ומשמע שבלא דרך תאווה ליכא אף איסור מדרבנן.

אך יחד עם זאת, הוא מוסיף:

אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור, יש לו למנוע מללכת אז, אם אין נחוץ לו. ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו, אין לאסור לו אף בכהאי גוונא [=באופן זה], ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה... ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר, אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל חס ושלום לאדם להיות כן [=להרהר הרהורי עברה] דבא זה מבַּטָלָה, כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה, והוא הדין על האיש, וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך.

גישתו הממצעת של הרב פיינשטיין בענייני צניעות באה לידי ביטוי גם כשדן בשאלה אם מותר לנשים לשבת בחדר בשעה שגבר אומר דברי תורה בישיבת חברה, וזה לשונו¹⁶:

הנה בדבר המיטינגען של הסאסייטע [=בפגישות של חברה¹⁷], שבאין לשם אנשים ונשים לשוחח ולהתווכח ולהחליט בענייני חול של הסאסייטע, ותיקנו שבכל מיטינג ילמוד אחד מהחבורה איזה דבר תורה בפסקי דינים משלחן ערוך או בדברי מוסר ויראה, הוא תקנה טובה, ויישר כוחכם. ובדבר הנשים, אם יכולות להיות שם גם בשעת הלמוד כמו שהן נמצאות שם בשעת השיחות ודיונים בענייני חול, או שצריכות לצאת לחדר אחר, הנה דברי תורה ומוסר לא גרעי [=אינם פחותים] מענייני חול, וכיון שאין אתם מחמירים עליהן שלא לבא להמיטינגען כמו כל הסאסייטעס שבמדינה זו, שגם הנשים משתתפות בכל הדברים, אף שאין ידוע הטעם שמקילין במדינה זו בפשיטות, אבל כיוון שמקילין, אין שום טעם שיצאו בשעת הלמוד, כי גם נשים צריכות לידע דיני התורה וטוב להן שישמעו דברי תורה דינים ומוסר¹⁸, כדאמרו חז"ל בהא דמצוות הַקְהֵל, ריש חגיגה, נשים באות לשמוע. וכן טוב שישמעו בכל מקום דברי תורה. אבל אם יגיע זמן תפלת מנחה או מעריב וירצו להתפלל שם, יצטרכו הנשים לצאת לחדר אחר ולא בחדר שמתפללין שם האנשים.

במקרה אחר¹⁹ בולטת הסתייגותו של הרב פינשטיין מ"מנהג חדש שבא למדינה", שאישה אומרת תפילה בבית הכנסת בציבור. וזה לשונו:

ומה שאותו הרב הנהיג שבאמצע התפלה יורדת אשה מעזרת נשים לבית הכנסת ואומרת תפילה באנגלית לפני כל האנשים, ופשוט שהוא דבר אסור, ופלא על רב ארטאדאקסי שיעשה דבר כזה... והוא פשוט וברור שאסור, ולא מובן אף על רב זה אם ראה איזה נחיצות שיתרגמו תפלה אחת באנגלית ולומר לפני הקהל, וכי לא מצא מי שיכול לתרגם איזה תפלה באנגלית לומר לפני האנשים שבחר באשה, שוודאי אינו מביא זה שבחר באשה עניין יראת שמים אלא להיפוך, שזה גופא הוא דבר אסור.

דוגמה בולטת לגישה שמרנית בתחום זה היא תשובתו של הרב חיים דוד הלוי ז"ל, רבה של תל אביב. גישתו מעניינת במיוחד, לאור העובדה שהוא ידוע כמי שנטה להקל בהרבה תחומים, משום שדגל ב"כוחא דהיתרא", בכוח ההיתר בשדה ההלכה, אבל בענייני צניעות נקט גישה שמרנית ומחמירה למדי²⁰. ביטוי לדבר נתן בתשובתו לשאלה אם מותר לבעל להיות נוכח בחדר הלידה בשעה שאשתו יולדת²¹. וזה לשונו:

דבר פשוט וברור שאין דבר זה ראוי כלל, ועד דורנו זה ילדו אמותינו בשלום ובטחה ללא נוכחות הבעל, ובטוחני שאותן אמהות צנועות וכשרות היו מתנגדות בתוקף שיימצא בעלן לידן באותה שעה. אלא שמחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו שנוכחות ליד היולדת עוזרת לה מאד, וזה דבר מובן מאליו... כאמור חדשים מקרוב באו המציאו דבר זה שלא שערוהו אבותינו²². אלא שהחשש הוא שאחרי שמכניסים רעיון זה לתודעתן של נשים הרות, הן נתפסות לו ונתקפות פחד בשעת הלידה וחושבות שנוכחות הבעל יקל מעליהן הסבל והסיכון שבידה. מעתה, לגבי אותן נשים, הפכה נוכחות הבעל להכרחית כמעט, וקרוב הדבר בעיניי לפיקוח נפש. ולכן נראה שיש להקל אם יעמוד הבעל מראשותיה של אשתו וישתדל בכל יכולתו לבל יסתכל במקומות המכוסים והצנועים וכו' שבזה בודאי יש איסור. וכל זה כמובן מאליו באם אשתו תדרוש זאת ממנו ותטען שנוכחותו מקילה עליה את חבלי הלידה ונוסכת בה ביטחון וכו', אבל בלאו הכי ודאי שיש להימנע בהחלט מנוכחות הבעל בשעת הלידה.

הגישה המדירה
לצד שתי הגישות האלה, בולטת גישתם של המחמירים מאוד בהלכות צניעות ומדירים את האישה מן המרחב הציבורי²³.
דוגמה מייצגת לגישה זו באה בתשובות רבי מנשה קליין, בעל שו"ת "משנה הלכות", שחי בדור האחרון בארה"ב ובישראל. במקרה אחד, בשונה מעמדתו של הרב פינשטיין²⁴, אסר במילים חריפות שתהיה אישה משגיחת כשרות:
להיות [נשים] משגיחות לאחרים, לא שמענו ולא ראינו לא ביוראפף [=באירופה] לפני המלחמה ולא לאחר המלחמה כהיום בארצנו הקדושה, חוץ מהרעפארמער [=הרפורמים] שרוצים ח"ו להפוך הקערה על פיה ולעשות מנשים אנשים, וקורא אני עליהם מקרא של משה רבינו "בקר ויודע ה' את אשר לו" (במדבר טז ה). ומדרשו: "בקר" - אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר "ויהי ערב ויהי בקר" "ויבדל", כך "ויבדל אהרן להקדישו".
בתשובה אחרת אוסר הרב קליין באיסור חמור על גברים לשמוע נאום, לא שירה, מאישה²⁵. וזה לשונו:

הנה כנראה דדא [=שזה] הוא מחלוקת הפוסקים אי קול דבור נמי מקרי קול באשה לענין שיאסור משום ערוה... ומיהו אף כי להלכה לפי עניות דעתי ליכא [=אין] איסור מדינא [=מן הדין] לשמוע רק לדברי נואמה אבל מכל מקום מידי ריחוק מן הכיעור לא יצא, ובפרט אם הוא נהנה מקול דיבורה, אם כן איכא [=יש] אז איסור גם כן, ומאן יכול להבחין בזה... ובר מן דין [=וחוץ מזה] פשוט דאם יושב ומאזין לנאום אשה, אי אפשר שגם לא יעבור אל הסתכלות בה, שכך הוא דרך בני אדם שמסתכל בהנואם להבין יותר או לראות התנועות שלו. ולראות תנועות האשה בעצמה הם איסור לפני עצמו... ואם כן הכי נמי דאשה שנואמת אי אפשר שלא תעשה כל מיני תנועות, וזה כבר בא בעניין ההסתכלות. ולכן לפי עניות דעתי ודאי דיש ליזהר לאיש מלשמוע נשים נואמות אי משום קול שלא יכוון ליהנות אי משום תנועותיה.

אחרית דבר
כאשר ביקש הקב"ה לתת שכר למיילדות במצרים בעבור יראתן אותו, "עשה להן בתים". שכר יראת הנשים אינו הדרה מכל דבר שבקדושה אלא עשיית "בתים": מקום בבית הכנסת, מקום בבית המדרש, ואם תרצו גם מקום בשעת האבל ובשעת ההספד בבית הקברות.
אכן, דומה כי הדגם המכיל, הבא לביטוי בדברי משה רבנו, אינו רק מקנה זכויות אלא גם יוצר חובות. תופשי התורה ומורי הדרך חייבים למצוא פתרונות במסגרת ההלכה לשאלת מקומן הראוי של הנשים ב"בתים" השונים, בדרך שתהא הולמת ומתא

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ בג"ץ 6526/05 אסף בר ואח' נ' הרבנות הראשית פתח תקווה ואח'.
² בג"ץ 6986/10 רחל עזריה חברת מועצת העיר ירושלים ואח' נ' משטרת ישראל ואח'; בג"ץ 7521/11 רחל עזריה נ' משטרת ישראל ואח' [עתירות נגד אי אכיפת החוק בשכונת "מאה שערים" והצבת מחיצות בין נשים לגברים ברשות הרבים. בעקבות העתירה הוסרו המחיצות ונקבע שההפרדה המגדרית אסורה במרחב הציבורי.
³ ראה למשל: בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' שר התחבורה, מיום 21.1.08, (וראה גם פסק הדין בתיק זה מיום 5.1.11), שעניינו "קווי מהדרין", קווי אוטובוסים שנוהגת בהם הפרדה בין המינים. לעניין זה ראו: א' הכהן, "'נתגלתה חומרה חדשה!' - על הסובלנות וגבולותיה – בין יהדות לדמוקרטיה, בין רשות היחיד לרשות הרבים", אקדמות כז (תשע"ב), עמ' 144-127; הנ"ל, "החמיצו את האוטובוס", עורך הדין (כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל) 12 (יולי 2011), עמ' 63-60. וראה עוד ר' שפירא, מודרות למהדרין: הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי בישראל, ירושלים 2010.
⁴ ראה למשל: על"ח 3741-64-11 (ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב, על ידי השופטת גילצר-כץ) סרור נ' לשכת התעסוקה, שקבע שאישה חרדית שאינה מוכנה לעבוד בחברת גברים לא תזכה לקבלת דמי אבטלה. ניתן ביום 19.12.11.
⁵ ראה לאחרונה בג"ץ 39/12 עמותת תנועת ירושלמים ואח' נ' מדינת ישראל-משרד התחבורה ואח' [=הדרת תמונות נשים מפרסומת על גבי אוטובוסים]. לעניין שירת הנשים בעת האחרונה ראה בג"ץ 6556/11 גליקמן נ' אלוף תורג'מן.
⁶ על ההבדל בין הקפדה, הידור והחמרה, ראה הכהן, "נתגלתה חומרה חדשה" (לעיל, הערה 3).
⁷ לסוגיה זו ראה עוד: א' הכהן, "על שוויון מגדרי, 'נשים יקרות' ומעמד האישה כבעלת דין", פרשת השבוע, בחקתי, תשע"א, גיליון מס' 391; א' הכהן, פרשיות ומשפטים (תל-אביב תשע"א), עמ' 177-171; 194-186.
⁸ שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן עט. תודתי נתונה לרֵעִי אוֹרי שלומאי שהפנה את שימת לבי למקור חשוב זה.
⁹ על רגישותם של חכמי ישראל למצוקת בני אדם, ובעיקר לדמעותיהן של נשים, ראה מאמריי: "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת השבוע, ויגש, תשס"ז, גיליון מס' 273 [=פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 6), עמ' 111-105]; "דמעת העשוקים - לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו", עלון שבות בוגרים כ (תשס"ה), עמ' 100-71.
¹⁰ רבים מהם ניתן לראות בספרי האמנות היהודית, כגון: ברכה יניב, מעשה חושב – התיק לספר תורה ותולדותיו, ירושלים 1998; D. Swetschinski, Orphan Objects, Amsterdam 1997, p. 105, 122 ועוד.
¹¹ לפי הפרשנים, ה"כומז" היה תכשיט שניתן במקום ערוותה של האישה.
¹² שו"ת מהרש"ם, חלק ו, אורח חיים, סימן י.
¹³ עניין זה עמד כידוע במוקד פסק הדין שניתן בעניין הכיתוב הלועזי על מצבות בבית קברות יהודי. ראו: ע"א 294/91 חברא קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, מו(2)464.
¹⁴ נוסף על גדולתו בתורה ועמידתו בראשות הנהגת הציבור החרדי בארה"ב ובעולם כולו, גישתו של הרב פינשטיין מרתקת גם בשל נסיבותיה. בפסיקתו ניכרת השפעת מעברו מעיירת גידולו בליטא שבמזרח אירופה לארצות הברית, שרוחות הדמוקרטיה והליברליזם נשבו בה בעוז בעשרות השנים שחי בניו-יורק. גישתו כלפי מעמד האישה מרתקת אפוא במיוחד עקב ניסיונו למצוא את שביל הזהב בין ההלכה המסורתית ה"ישנה" לבין המציאות החדשה. כך, למשל, התיר לאלמנה למלא את מקום בעלה כמשגיחת כשרות (שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן מד). מנגד נלחם ב"נשים השאננות", חסידות תנועת "שחרור האישה" שביקשו להשוות את מעמדן של הנשים לגברים בקיום המצוות. ראה שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן מט.
¹⁵ שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ב, סימן יד. התשובה צוטטה על ידי הוועדה שהקים משרד התחבורה לבחינת הסדרי ההפרדה המגדרית באוטובוסים, והובאה על ידי השופט רובינשטיין בפסק דינו בעניין רגן (לעיל, הערה 3).
¹⁶ שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קט.
¹⁷ אפשר שבדומה למקומות אחרים גם כאן נמנע הרב פיינשטיין מלנקוב בשם העברי הרווח "חברה" לא משום אי ידיעת השפה העברית אלא מתוך מודעות ורצון להימנע מלהעניק למונח מקודש בלשון הקודש "חברה", ו"חבר" המתייחס לדברים שבקדושה, משמעות של חולין.
¹⁸ יושם על לב שהיתרו הוא רק לעניין שמיעת דברי תורה על ידי הנשים, אך לא עולה על דעתו להתיר אמירת דברי תורה על ידיהן.
¹⁹ שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן ע. ואולם ההסתייגות במקרה זה יסודה גם ברצון לבדל את הקהילה האורתודוקסית מן הקהילות שאינן אורתודוקסיות.
²⁰ ראה למשל תשובתו בעניין השאלה אם מותר לאישה ללבוש מכנסיים בשו"ת עשה לך רב, חלק ו, סימן פז, והשוו לגישת הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן יד.
²¹ שו"ת עשה לך רב, חלק ד, סימן נח. יש לציין שבבתי חולים חרדיים, כגון "מעייני הישועה" בבני-ברק ובית החולים בקריית-צאנז בנתניה, לא נהוג שהבעל נוכח בחדר הלידה. בעבר נהג מנהג זה גם בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, אך בשנים האחרונות חל שינוי בעניין זה, והרבה בעלים נוכחים בחדרי הלידה גם בבית חולים זה.
²² כעולה מתשובתו, הוא מתרעם על הניסיון ל"חדש" דברים בעולמה של הלכה, עקב החשש שהתגבר בדורות האחרונים מן התנועה הרפורמית.
²³ בעניין זה מרבים לצטט את דברי הרמב"ם: "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב (תהלים מה) "כל כבודה בת מלך פנימה" (הלכות אישות, פרק יג, הלכה יא). אך יש לזכור שדבריו נאמרו במציאות שונה לחלוטין. לדיון נרחב בעמדתו ובעמדת חכמי ישראל אחרים בימי הביניים בסוגיית צניעות האישה ראה בהרחבה, א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 209-174.
²⁴ שו"ת משנה הלכות, חלק טז, סימן כג.
²⁵ שו"ת משנה הלכות, חלק ה, סימן ריח.

---

---