מבוא
אחת הפרשיות אשר העסיקו את החברה הישראלית בעת האחרונה היא משפטו של מי שהיה נשיאה השמיני של מדינת ישראל מר משה קצב. פרשה זו העסיקה רבות את מערכת בתי המשפט¹, התקשורת הישראלית² והחברה הישראלית. בשוך הסערה הציבורית, ניצבות להן על הפרק שאלות שאולי ניטשטשו בדרך לעשיית משפט, אך לא זה המקום לעמוד על כולן ברשימה מצומצמת זו³. גם סוגיית מנהיג שחטא נידונה רבות בהקשרים שונים, החל משמועה על מנהיג שחטא, עבור למנהיג החשוד בעשיית עברה חמורה ואף מואשם בגינה, עבור למנהיג שהורשע ועד למנהיג שריצה את עונשו⁴. במסגרת רשימה זו נבקש לעמוד על היבטים מטה-הלכתיים ועל עקרונות כלליים ביחסי מנהיג-מונהג מצד אחד וביחסי מונהג-מנהיג מצד שני.
פרשתנו, כמו גם פרשת צו הבאה אחריה, עוסקת בעבודת הקרבנות. עם הקרבנות הללו נמנה קרבן חטאת, הוא הקרבן המובא בגין חטא שנעשה בשגגה⁵, ומכלל קרבנות החטאת⁶ ראוי לשים לב במיוחד לקרבן חטאת נשיא⁷. נאמר בפרשתנו:

אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים... וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו (ויקרא ד, כב-כו).

חטאת זו באה בגין חטא שחטא הנשיא בשגגה במהלך כהונתו כנשיא⁸. חטאת הנשיא מעלה מספר תמיהות: תחילה, במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא עד שנעשה צורך לקביעת דין מיוחד לו? ועוד, מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא, "אשר נשיא יחטא", וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת: "אם הכהן המשיח יחטא"; "ואם כל עדת ישראל ישגו"; "ואם נפש אחת תחטא בשגגה"? ולבסוף, מדוע אין מין קרבן הנשיא כמין קרבן היחיד, שזה שעיר עזים זכר וזה שעירת עזים נקבה?

על ההנהגה ועל החטא
רבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז) בפירושו לתורה משמיענו כלל⁹:

ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו).

מכאן שקיים קשר ישיר בין החטא לבין השררה. המציאות השלטונית ותוקף השררה הופכים את החטא למצוי גם אצל המנהיגים. בדרך זו הולך הנצי"ב מוולוז'ין (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, רוסיה-פולין, המאה הי"ט), ולפיה הוא מסביר את הביטוי הייחודי לקרבן חטאת הנשיא "אשר לא תעשינה בשגגה". וזה לשונו¹⁰:

ידוע הפירוש דנשיאותו גורמת שיהא עלול לחטוא, וכך כתב הספורנו. והנה עוד יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל, דכתיב "אשר לא תעשינה בשגגה". והיכי מיבעי יעשה בשגגה אחת, ו"אשר לא תעשינה ואשם" כתיב ביחיד? אלא מרומז דהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כל כך אשר לא תעשינה בשגגה, שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה.

לפי הסבר זה, לא די שדרך הנשיא או המנהיג לחטוא, אלא יש שהחטאים שהנשיא יכול להיכשל בהם נמנים עם קבוצת חטאים שגם בשגגה אין ראוי לחטוא בהם. ומהם החטאים שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה? דומה כי הכוונה לאחת משתי אפשרויות: האחת הוצעה על ידי הנצי"ב בפירושו, והיא שהכוונה לעברות חמורות שיש בהן חשש שרום התפקיד והמעמד יכשירו את החטא¹¹. אך קיימת גם אפשרות הפוכה, שמדובר דווקא בחטאים קלים שהנשיא עלול לזלזל בהם בגלל רום מעלתו.
בדרך קיצונית הולך החזקוני (ר' חזקיה בן מנוח, צרפת המאה הי"ג) בפירושו לתורה. לשיטתו, החטא של בעל השררה אינו בגדר ספק, אולי או שמא. לשיטתו, יש משוואה ברורה: כל מקום שאנו מוצאים מנהיג ושררה, אנו מוצאים גם חטא ומעידה. למסקנה זו מגיע החזקוני באמצעות הבנתו את המבנה התחבירי של הפסוק. וזה לשונו:

סרסהו: נשיא אשר יחטא.

החזקוני קובע שסדר המילים בפסוק מסורס, כלומר משובש, ויש לפרשו בדרך אחרת ממה שעולה מן התחביר המשתקף בפסוק ממבט ראשון. מכאן שכל מי שנושא בתפקיד של הנהגה עתיד לחטוא ויש לקרוא את הפסוק כך: נשיא אשר יחטא. גישה זו עולה בקנה אחד עם דרכו של המחבר המקראי, שאינו חושש מלחשוף את כישלונותיהם של מנהיגי האומה הישראלית. כך אנו מוצאים בתנ"ך שכמה ממנהיגי העם חטאו ולעתים גם חטאים חמורים. כך למשל המקרא מספר על מעידתם של כמה וכמה אישים, ובהם: אהרן הכהן, משה רבנו¹², שאול¹³, דוד¹⁴ ושלמה¹⁵. המנהיגים הללו אינם זוכים להנחה מצד המחבר המקראי. נהפוך הוא, חרף מעמדם הרם ושלטונם, מעשיהם נחשפים בפני הקורא, הם נענשים וקלונם נחשף. או כפי שמסכם רש"י את הדברים בפירושו לספר דברי הימים. וזה לשונו¹⁶:

שבכל המלכים... מצינו בהם חטא חוץ מיותם, דוד רק באוריה החתי, שלמה נשיו הטו לבבו, ורחבעם עזב את תורת ה', אביה וילך בכל חטאת אביו, אסא הוציא כסף וזהב מאוצרות בית ה', ונתן הנביא בית המהפכת, יהושפט נתחבר לרשע, יהורם הרג אחיו, אמציהו אמו יועצת להרשיע, יואש הרג זכריה ונעשה קדש, אמציה השתחווה לפסילי שעיר, עוזיהו נכנס להיכל להקטיר, אחז הלך בדרכי מלך ישראל וגם עשה מצבות לבעלים, חזקיה גבה לבו ויהי עליו קצף ועל שלושה לא הודו לו, מנשה עשה הרע בעיני ה', יאשיהו לא שמע דברי נבואה מפי אלוקים, צדקיה עשה הרע בעיני ה' ולא נכנע מפני ירמיה, אבל יותם לא נמצא בו שום דופי (כך אמר לי ר' אלעזר בר' משה).

על ההבדל הלשוני ועל משמעות המילה "אשר"
אם נשווה את הפתיחה לפרשת חטאת הנשיא בהשוואה לפתיחה המצויה ביתר קרבנות החטאת, נמצא שבכל קרבנות החטאת הפתיחה היא בלשון "אם"¹⁷: "אם הכהן המשיח יחטא"¹⁸, "אם כל עדת ישראל ישגו"¹⁹', "ואם נפש אחת תחטא בשגגה"²⁰. בדרך זו היה צריך לנקוט הכתוב בחטאת הנשיא, בקבעו "אם נשיא יחטא", והנה תחת זאת נקט הכתוב סגנון אחר, ופתח במילה "אשר"'. הבדל זה שימש קרקע פורייה לפרשנותם של מפרשי המקרא, שעמדו כל אחד בדרכו שלו על ההבחנה בין המילה "אם" לבין המילה "אשר".
רבנו בחיי (ספרד, המאה הי"ג) בפירושו לתורה מציע את האפשרות הבאה:

או אפשר לומר שהוא לשון ודאי, ולזה לא נכתב "אם נשיא יחטא", כמו שאמר "אם הכהן המשיח יחטא", ואמר גם כן: "ואם כל עדת בני ישראל ישגו", כי הכהן הגדול נזהר מן החטא, לפי שעיני כל ישראל תלויות עליו... וכן הסנהדרין גם כן נזהרים הם מן החטא, לפי שרוח הקודש נוספת עליהם, ולפיכך הזכיר בהם בחטאם לשון ספק, אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, לפי שהנשיא לבו גס מאוד בו, ומידת הגאווה, שהיא סיבת החטא, מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במידה הזאת, הוא שכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו, ומפני זה כתוב: "והנשיאים הביאו את אבני השהם". מה עניין שהתנדבו אבנים יותר משאר דברים? אלא לפי שהאבנים היו על לב אהרן לזיכרון להם לפני ה', והנשיאים לבם גס בהם, לפיכך הביאו אבנים, שיתכפר להם.

המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, פולין המאה הי"ט) עומד גם הוא על ההבחנה בין המילה "אשר" לבין המילה "אם" ואומר²¹:

מילת "אשר" בא פה תחת מילת "אם" שלא כמנהג. וכמוהו "זאת הברכה אשר תשמעו". ויסוד מוסד אצלנו, שלא תכנס שום מילה בגבול חברתה. ויש הבדל ביניהם. שמילת "אשר" הבאה במקום "אם" מורה שצד זה יתקיים. על זה אמר "הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו".

לפי פירוש זה, אף על פי שמדובר בשתי מילות תנאי, כל אחת מהן עומדת בפני עצמה ונושאת משמעות אחרת, ובלשון המלבי"ם: "יסוד מוסד אצלנו שכל מילה עומדת בפני עצמה ונבדלת במשמעותה מחברתה". אם כך, כל מקום שמילת "אשר" מחליפה את מילת התנאי "אם", היא באה ללמד שמדובר בתנאי שאנו מבקשים שיתקיים בפועל, בעוד שמילת התנאי "אם" מציינת תנאי שאנו מבקשים שלא יתקיים. על זה יש לתהות: מדוע אנו מבקשים לראות במפלתו של הנשיא? תמיהה זו מתחדדת עוד יותר נוכח המשך פירושו של המלבי"ם, המציע היבט אחר למילה "אשר":

מילת "אשר" יש לה איזה שיתוף עם פועל אושר. אשרי האיש, ועם ישר, שכולם יוצאים ממרכז אחד²².

בפירושו יורד המלב"ים לקשר הלשוני שבין המילים "ישר" ו"אשר" ו"אושר", שכולן באות לבטא רעיון אחד זהה וחיובי. הסבר זה מקשה עוד יותר: מה צורך יש לנו במנהיגים חוטאים? מדוע לא לייחל למנהיגים ישרים שאינם מועדים הממלאים את תפקידם נאמנה? דומה שהמלבי"ם מבקש ללמדנו רעיון חשוב במנהיגות, שהמנהיג האידיאלי הוא דווקא מי שיודע ליטול אחריות על מעשיו. אבל מנהיג היודע לטאטא את מחדליו אל מתחת לשטיח, מנהיג הבונה לעצמו באמצעות מנהיגותו ושררתו מחסה לחטאיו, אינו ראוי לשמש בהנהגה. יחד עם זאת, דווקא מנהיג המכיר בחטאו ובא לבית המקדש כאחד העם ומקריב חטאת כדי לכפר בפרהסיה על מעשיו ראוי להנהיג את העם. וזה פשר דברי התלמוד²³, התמוהים לכאורה:

אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו.

רעיון זה מתיישב יפה גם עם דברי רב יהודה במסכת יומא²⁴:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי. דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח [=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך²⁵.

ואם נבקש להתקדם עוד צעד קדימה, נאמר שמנהיג שאינו חוטא הוא מנהיג שאינו מוכן להכיר בחטאו, מנהיג שמוכן לסלף את העובדות רק כדי להצדיק את מעשיו, הוא מנהיג שאין העם צריך לו.

המסר למנהיג שחטא ולעם שמנהיגו מעד
עתה מתחדדת השאלה: מה טעם יש להקדיש לנשיא קרבן חטאת מיוחד? מדוע מין קרבן חטאת הנשיא שונה ממין קרבן יתר מי שחייבים להביא קרבן חטאת?
דומה שחטאת הנשיא באה ללמדנו פרק חשוב ביחסים שבין העם לבין מנהיג שחטא. אם נתבונן במין קרבן חטאת הנשיא, נמצא שקרבן הנשיא דומה למין קרבן עולה ולא קרבן חטאת. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ליטא, המאות הי"ט-הכ') בפירושו הנודע "משך חכמה", עומד על פרט זה²⁶:

גבי נשיא חסה תורה על כבודו, וצוותה שיביא שעיר זכר, שיסברו שעולה הוא, מפני שכבודו כבוד העם כולו²⁷.

כלומר ההבדל במין הקרבן נובע מן הכבוד למשרה. התורה, אשר חסה על המנהיג וצפתה את התגובה הציבורית העלולה להתעורר מקיום מנהיג חוטא, ביקשה, באמצעות ההבדל בין קרבן הנשיא לבין קרבנו של כל אדם אחר מישראל, לעודד את המנהיג להתחרט על מעשיו ולהיטיב את דרכיו. האזרחים במדינה יודעים שיש אפשרות שהנשיא יקריב חטאת נשיא כדי לכפר על חטאו, ויחד עם זאת, מרגע שהביא הנשיא את קרבן החטאת שלו, יורד עניינו מסדר היום הציבורי, ואין עוד מקום לעסוק בקרבנו ובחטאו²⁸. במילים אחרות. התיקון והחרטה של המנהיג על מעשיו לעולם אינם נחלת כלל הציבור ועניינו. לכן גם אין צורך לפרסם ולהדגיש את קלונו ברבים שוב ושוב אם היזמה להבאת הקרבן ובקשת הסליחה באה מצד המנהיג עצמו. יתר על כן, אפשר שאם היה קרבן הנשיא על חטאו כה ברור, הנשיא היה נמנע מלהודות ולהכיר בחטאו והיה טרוד בהסתרת חטאו²⁹ מחשש מפני ההד הציבורי העלול להתרחש עם חשיפת חטאו.
מכאן שעצם העובדה שהנשיא מוכן להכיר בחטאו מחייבת התייחסות מיוחדת. הקושי של בעל שררה להודות בעברה שעבר ובחטא, גדול מן הקושי של כל אחד ואחד מישראל. לכן, על אף השוויון בפני החוק ובפני האל, ראוי לקיים נוהל מיוחד שייתן ביטוי וידגיש שמדובר בהישג יוצא דופן של מנהיג המכיר בחולשתו.

סוף דבר
דומה שיסודו של רעיון הבאת קרבן חטאת נשיא במסר לעם. על אף הציפיות שהעם מצפה ממנהיגיו, כבר אמר החכם מכל אדם: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ)³⁰, ובכלל זה גם מנהיג הציבור. עלינו להפנים את העובדה שגם המנהיג הוא בשר ודם העלול לחטוא ככל האדם. לעתים מקור החטא בתפקידו הציבורי עצמו, ואפשר שחז"ל נתכוונו גם לכך כשאמרו: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו"³¹. מכאן שקביעת קרבן מיוחד לנשיא יש בה כדי להעביר מסר כפול: מצד אחד, העובדה שהמנהיג עלול גם הוא למעוד ולכן הוא כפוף לחוק כאחד העם; ומצד שני, חרף מעמדו הרם של המנהיג עליו להתוודות על חטאו, לבקש סליחה על מעשיו, להביא קרבן חטאת ולשלם את המחיר על מעשיו, כמו שאומר רש"י בעקבות דברי רבי יוחנן בן זכאי בתלמוד:

"אשר נשיא יחטא" – לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

דומה שדבריו אלו של רש"י מקבלים משנה תוקף בימינו אנו, כשכמה מן המנהיגים שסרחו מבקשים להסתיר את מעשיהם הנלוזים ולהצטייר כאנשים נקיים מכל רבב. במצב זה, גם החברה אינה מסוגלת להאריך אפה ולקבל את תשובת מנהיגיה אם היא באה רק בעקבות הליך שיפוטי ארוך. ייתכן שאם היו מנהיגי העם נוהגים כמתואר בפרשת הנשיא במקרא, היינו מסוגלים למחול להם על חטאם.

הערות:

* עו"ד אלישי בן-יצחק, מרצה במכללת "שערי משפט"

¹ כך למשל בעניין הסדר הטיעון, ראה דנג"ץ 1998/08 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס"ד מיום 24.3.2008. בעניין בקשה לבחון את התנהלות היועמ"ש והתביעה ובחינת קצב עבודתם ראה בג"ץ 7323/08 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפט לממשלה, פס"ד מיום 28.8.2008. בעניין בקשה להתיר פרסום עדויות מתלוננות ראה בש"פ 8773/09 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 27.11.2010. וראה ההכרעות באישומים עצמם בפס"ד תפ"ח 1015/09 מד"י נ' משה קצב, הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.12.2010 ומיום 22.3.2011, ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מד"י, פס"ד מיום 10.11.2011.
² להשפעת התקשורת על פרשת משה קצב, ראה י' יועז, תיק קצב, ת"א, 2010.
³ כך למשל יש מקום לדון בשאלת ההרשעה פה אחד. ראה למשל: א' בן-יצחק, "על סנגוריה שיפוטית לא תהיה אחרי רבים לרעות", אוניברסיטת בר אילן, הדף השבועי, גיליון מס' 954, תשע"ב, והמקורות הנזכרים שם; א' וינרוט, "דעת המיעוט בהכרעה שיפוטית במשפט העברי", סיני קי (תשנ"ב), עמ' רטז; ר' יעקובי, "על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ד, גיליון מס' 157. כמו כן יש מקום לדון בשאלת מקומה של התקשורת בסיקור הפרשה, בבעיית הדלפות חומרי חקירה, בהתבטאויות של ראשי התביעה בתיק המתנהל בבית המשפט ועוד.
⁴ לדיון בסוגיית הדחת מנהיג ציבור מכהונתו, ראה: א' הכהן, "קופה של שרצים – הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע, שלח, תשס"ג, גיליון מס' 126. לדיון בשאלת חזרת העבריין לשררה בהתאם לחומרת העברה, ראה: נ' רקובר, תקנת השבים – עבריין שריצה את עונשו, ירושלים תשס"ז, עמ' 156–176; ובהמשך שם דיון בסייגים למינוי עבריין בהתאם לאופי התפקיד, עמ' 179–291; נ' רקובר, "עובד ציבור שסרח וריצה את עונשו", פרשת השבוע, האזינו, תשס"ד, גיליון מס' 180.
⁵ לדעת אברבנאל, בהקדמתו לספר ויקרא, הטעם לקרבן חטאת הוא התפיסה שפגיעה בממונו של אדם יש בה כדי להביא את האדם להיזהר במעשיו ולהימנע מלחטוא, מעין סוג של קנס שיש בו כדי להרתיע ולגרום לאדם לנהל את אורחות חייו ביושר.
⁶ קרבן החטאת מחולק לסוגי משנה: חטאת יחיד שחטא בשגגה, חטאת הציבור שחטא בשגגה, חטאת הכהן הגדול וחטאת הנשיא. להבחנה בין חטאת הציבור וחטאת הכהן הגדול מצד אחד לבין חטאת הנשיא וחטאת היחיד מצד שני, ראה רש"ר הירש, ויקרא ד, כב. לטעם סמיכות פרשת חטאת הציבור לפרשת חטאת הנשיא, ראה ספר שני לוחות הברית לפרשת ויקרא.
⁷ הנשיא האמור כאן אינו אלא הדמות העומדת בראש כלל האומה. ראה: הוריות יא ע"א; פירוש הרש"ר הירש ופירוש הרלב"ג לויקרא ד, כב. אברבנאל, בהקדמתו לספר ויקרא, סובר כי בכלל נשיא גם השופטים היושבים בדין, ולא רק ההנהגה הבכירה בעם. וראה גם י' בלידשטיין, "לאופיה של הנשיאות במשנתו ההלכתית של הרמב"ם", שנתון המשפט העברי כ (תשנ"ה-תשנ"ז), עמ' 25; א' הכהן, "למהות ה'שררה' במשפט העברי", קובץ הציונות הדתית ד, תשס"ב, עמ' 488.
⁸ על חטאים שעשה המנהיג קודם למינויו לתפקידו הוא חייב קרבן ככל אדם. ראה: ספרא, דיבורא דחובא, פרשה ה; הוריות י ע"א.
⁹ ספורנו, ויקרא ד, כב, ד"ה אשר נשיא יחטא.
¹⁰ העמק דבר, ויקרא ד, כב, ד"ה אשר נשיא יחטא.
¹¹ על דרך זה אמרו חז"ל ש"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". ראה א' הכהן, "על איסור הטרדה מינית, חפצון האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ז, גיליון מס' 277.
¹² במדבר כ, א-יג.
¹³ שמ"א טו, א-לה.
¹⁴ שמ"ב יא-יב.
¹⁵ מל"א א, יא.
¹⁶ רש"י, דה"ב כז, ב. ודוק: רשימה זו מוסבת רק למלכי בית דוד. המקרא מספר גם על חטאי מלכי בית ישראל בתחום הרוחני ובתחום החברתי.
¹⁷ אם בלשון העברית היא מילת תנאי. לעיון בפרשנותה במקרא, ראה מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית – אוצר לשון המקרא מאל"ף עד תו, 2007, ערך אם.
¹⁸ ויקרא ד, ג.
¹⁹ ויקרא ד, יג.
²⁰ ויקרא ד, כב.
²¹ מלבי"ם, ויקרא ד, כב, ד"ה אשר נשיא יחטא.
²² וראה עוד מלבי"ם שם המביא דוגמאות רבות מן המדרש להוכחת פירושו.
²³ הוריות י ע"ב.
²⁴ יומא כב ע"ב.
²⁵ למשמעות הביטוי "קופה של שרצים", ראה: רש"י; המאירי, בית הבחירה; וחידושי מהרש"א ליומא כב ע"ב. וראה א' הכהן (לעיל, הערה 4).
²⁶ משך חכמה, ויקרא ד, כב, ד"ה אשר נשיא יחטא.
²⁷ רבי מאיר שמחה מדגיש שאסור לפרסם גם את חטאו של היחיד, שהרי משום זה קבעה התורה שיהא קרבנו נשחט במקום שהעולה נשחטת, כדי שלא לבייש אותו, אלא שלגבי המנהיג יש בעניין זה הקפדה יתרה, ולכן אצלו אף מין הקרבן הוא זכר כמינו של קרבן עולה.
²⁸ על הזהירות והרגישות בעניינים אלו ניתן למצוא בתשובותיו של ר' אהרן וואלקין, ובמיוחד בספרו שו"ת זקן אהרן, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן ל.
²⁹ דוגמה לזה יש בסיפור דויד ובת שבע. כשנודע לדויד שהרתה בת שבע, ניסה לטשטש את חטאו עם בת שבע על ידי החזרת אוריה משדה הקרב ובקשתו שילון בביתו עם בת שבע אשתו. כשסירב אוריה להצעת דויד המלך, הזמינו לארוחה, השקה אותו לשכרה שמא עקב שכרותו יסכים ללכת ללון בביתו. משלא צלחה תכניתו של דויד, שלח ביד אוריה איגרת אל יואב שר צבאו ובה הוראה לשלוח אותו אל החזית כדי שימות בקרב. ראה בפירושים לשמ"א ב, יא: רש"י, פסוק ו, ד"ה שלח אלי את אוריה; מצודת ציון, פסוק ח, ד"ה ורחץ רגליך; והמלבי"ם שם.
³⁰ וראה גם מל"א ח, מו.
³¹ סוכה נב ע"ב.

---

---