פתח דבר
יש ששניים או יותר חייבים בחיוב אחד במקביל. למשל: ראובן חפר בור ברשות הרבים ושמעון נהג ברשלנות ברכבו של לוי והרכב ניזוק בבור, הן ראובן הן שמעון חייבים לפצות את לוי על מלוא הנזק. דוגמה אחרת: נהג נפגע בתאונת דרכים, הן הנהג הפוגע הן חברת הביטוח חייבים לפצות את הנהג על מלוא הנזק שנגרם לו.
ברור שבנסיבות מעין אלה לא יקבל התובע בשום אופן יותר מנזקו. אך נשאלת השאלה, האם הוא רשאי לתבוע את אחד החייבים בלבד על מלוא הנזק? או שמא עליו לתבוע את שניהם יחד, וכל אחד מהם ישלם את חלקו היחסי? ועוד, אם גבה התובע את כל חובו מאחד מן החייבים, האם הלה זכאי לתבוע החזר משאר החייבים לפי חלקם היחסי?
מובן שמי שנושה בחייבים רבים מעוניין לגבות את כל חובו מאחד מהם, כדי שלא ייאלץ לנהל דיונים משפטיים נגד כולם. לעומת זאת, האינטרס של כל חייב לשלם לנושה רק את חלקו היחסי בחיוב.
להלן נראה כי המשפט הישראלי, בעקבות המשפט האנגלי, מעדיף את האינטרס של הנושה (אולי משיקולי יעילות), ואילו רוב הפוסקים במשפט העברי נותנים עדיפות לאינטרס של החייבים, משיקולי צדק.

חייבים בחיוב אחד
החוק הישראלי אינו מגדיר מי הם החייבים בחיוב אחד. הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (להלן: הצעת החוק) מבקשת להגדיר זאת כך1:
חייבים חבים בחיוב אחד אם הם חייבים כלפי הנושה לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל אותו נזק.
וראוי להדגיש שמצב של "חייבים בחיוב אחד" חל רק בשני התנאים המצטברים הבאים: א) החייבים חבים כלפי הנושה באותו חיוב במקביל; ב) הנושה זכאי לתבוע את זכותו פעם אחת בלבד ואינו זכאי לתבוע מכל החייבים במצטבר2.
החיוב המשותף יכול להיווצר מכוח חוזה3 או מכוח חוק4 או שאופיו משותף5.
חבותם של החייבים יכולה להיות באחד משלושה אופנים, כפי שמפורט בהצעת החוק6:
חייבים החבים בחיוב אחד יכול שיהיו חבים יחד, חבים לחוד, או חבים יחד ולחוד.
וכך הוא הסבר הדברים. בכל אחת משלוש האפשרויות, התובע זכאי לקבל פסק דין נגד כל אחד מן החייבים על מלוא סכום החוב7. עם זאת, יש נפקויות בין סוגי החיובים הן בהיבט הדיוני הן בהיבט המהותי.
בהיבט הדיוני. כאשר החיוב המשותף הוא מסוג "לחוד", רשאי הנושה לתבוע את אחד החייבים לבדו (וכן הוא גם בחיוב מסוג "ביחד ולחוד"), ואילו כאשר החיוב הוא מסוג ביחד, הנושה רשאי לתבוע רק את כל החייבים יחד.
בהיבט המהותי. חייבים "יחד" (או "יחד ולחוד") שבטל או בוטל חיובו של אחד מהם, גם האחרים נפטרים מאחריות על חלקם היחסי; ואילו חייבים "לחוד" שבטל או בוטל חובו של אחד מהם, אינם נפטרים מאחריות על מלוא החוב8.

סוגיית שניים שלוו מאחד
בתלמוד הירושלמי9 נאמר ששניים שלוו מאחד, כל אחד מהם נושא באחריות לחוב כולו. וזה לשונו:
אמר רבי יוסי... שנים שלוו מאחד, אף על גב דלא כתבין [=אף על פי שאין כותבים (בשטר ההלוואה)] "אחראין וערבאין זה לזה" – [בכל זאת שני הלווים] אחראין וערבאין זה לזה10.
אולם נחלקו הפוסקים בשאלת מהותו של חיוב משותף זה. הרא"ש, רבי אשר בן יחיאל (גרמניה-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) כותב11 שמסוגיית התלמוד הירושלמי יש להסיק שכל אחד מן הלווים חייב בחוב כולו, והנושה יכול אפוא לגבות את החוב כולו מאחד הלווים. הרא"ש מנמק זאת בצורך להעדיף את האינטרס של הנושה. וזה לשונו:
כך הוא דינם, שיכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה... דכולן שותפים לפרוע חוב זה, אלא שיפה כח המלוה, שאין צריך לחזור אחר שניהם, אלא יכול לגבות מאיזה מהם שירצה.
נמצא שהרא"ש סבור שהסכם הלוואה משותפת יוצר מצב של ריבוי חייבים כמשמעותו בחוק הישראלי, שהרי כל אחד מן הלווים אחראי לפרעון החוב כולו. אמנם אין להסיק מדבריו בהכרח שניתן לתבוע כל אחד מן החייבים "לחוד", ואפשר שיש לנהל את התביעה נגד כולם יחד, ושלא דיבר הרא"ש אלא לעניין גביית החוב12. אכן, משיקולי יעילות עבודת המערכת המשפטית, ראוי שיתבע הנושה את כל החייבים יחד, וכך יימנעו דיונים משפטיים מיותרים ואולי אף סותרים13.
לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, רבי משה בן נחמן14 (ספרד, המאה הי"ג), פרשנותו של חוזה הלוואה היא שכל אחד מן הלווים חייב בחלקו בלבד, אלא שהוא ערב גם לחלקם של הלווים האחרים15. לדבריו, עולה כן גם מלשון התלמוד הירושלמי: "אחראין" – כל שותף הוא לווה ישיר על חלקו; "ערבאין" – הוא ערב בלבד על חלקם של האחרים. מכאן שהנושה צריך לגבות מכל אחד מן החייבים את חלקו16, ורק אם אחד החייבים אינו יכול לפרוע את חלקו, הוא רשאי לתבוע את החייבים האחרים בכפוף לדיני הערבות17. השולחן ערוך מאמץ את שיטת הרמב"ן. וזה לשונו18:
שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד... שניהם ערבים זה לזה, אף על פי שלא פירשו. ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, לא יתבע הערב תחלה (כיוון שיש לו דין ערב בכל דבר)19, וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו (אלא אם כן פירשו בהדיא שהן ערבים קבלנים זה בזה, שאז תובע את איזה מהם שירצה).
לפי זה, הסכם הלוואה משותפת אינו יוצר מצב של ריבוי חייבים כמשמעותו בחוק, שכן כל אחד מן הלווים אינו חייב בכל מלוא החוב.
הרמב"ן והרא"ש נחלקו גם בעניין ערבים אחדים שערבו לחוב אחד: לדעת הרמב"ן20, כל אחד מן הערבים ערב כפי חלקו21; ואילו לדעת הרא"ש22, כל אחד מן הערבים ערב לחוב כולו23.

שיטת הרמב"ם
שלא כמו הרמב"ן והרא"ש, הרמב"ם מבחין בין שניים שלוו ביחד לבין שניים שערבו ביחד. וזה לשונו24:
שניים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד, וכן השותפין שלווה אחד מהן או לקח בשותפות, הרי הן ערבאין זה לזה, אף על פי שלא פירש25.
שניים שערבו לאחד, כשיבוא המלווה ליפרע מן הערב, יפרע מאי זה מהן שירצה, ואם לא היה לאחד כדי החוב, חוזר ותובע השני בשאר החוב.
ונחלקו הפוסקים בהסבר ההבחנה של הרמב"ם בעניין זה. הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (ספרד, המאה הי"ד), אומר שהרמב"ם מסכים עקרונית לשיטת הרמב"ן, ולפיה כל אחד מן החייבים חייב לפי חלקו וערב לחובם של חבריו, אלא שריבוי ערבים הוא מצב חריג, מפני שמטרת הערבות המשותפת להבטיח את סיכונו של המַלווה ולא לחלק את האחריות בין הערבים. וזה לשונו26:
ונראה לי דינו [של הרמב"ם בעניין ערבים] יפה, ואינו דומה לשותפין ששאלו ולשנים שלוו. דהתם [=שם], כיון דלהשתמש בה הִשאילהּ להם, הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה, שכל אחד משתמש בה לעצמו, אלא כיון ששאלוה ביחד, כל אחד נעשה ערב לחברו. והוא הדין לשנים שלוו מאחד, שכל אחד נוטל מחצה ומוציא לעצמו... אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים אינו כן. דכיון [=שכיוון] שהמִלוה אחד, הערבות אינו חל לחצאין. או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל, דמי חלקו להם? שהרי הם לא נתחייבו לו מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו [=מהמלווה], שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו אצלו, אלא ללוה הלוה הכל, והערבים - לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין.
הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא (מצרים, המאה הט"ז), מציג דעה הפוכה בדעת הרמב"ם. לדבריו27, הרמב"ם מסכים עקרונית לדעת הרא"ש, ולפיה הפרשנות של הסכם להתחייבות משותפת היא שכל אחד מן החייבים חייב בכל החיוב, וזה יסוד דברי הרמב"ם בריבוי ערֵבים. אולם הלוואה משותפת היא חריג לכלל, שכן ניתן להניח שכל אחד מן הלווים לווה לצורך עצמו, אלא שהשטר המשותף יצר ביניהם יחסי ערבות.
עד כה עסקנו בריבוי חייבים מכוח חוזה. לדעת הרא"ש, החוזה מתפרש כך שכל חייב חב במלוא החיוב; ואילו לדעת הרמב"ן, וכן נפסק להלכה, יש לפרש את החוזה כך שכל אחד חייב על חלקו בלבד28. אולם ייתכן שהדין שונה בחיוב שאינו נובע מחוזה, כגון חיוב נזיקי, כפי שנראה להלן.

מעוולים יחד
התלמוד דן בעניין שניים שגרמו יחד נזק29, והשאלה המקדמית היא מה היקף אחריותו של כל אחד מן המעוולים. וזה לשון התלמוד30:
שור שדחף את חבירו לבור... רבי נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה.
התלמוד מציג שתי אפשרויות להיקף האחריות הנזיקית של כל אחד מן המעוולים: האפשרות האחת, שכל מעוול (בעל השור ובעל הבור) אחראי על כל הנזק, "האי כוליה הזיקא עבד, והאי כוליה הזיקא עבד"; והאפשרות השנייה, שכל מעוול אחראי רק לפי חלקו היחסי, "האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד".
התלמוד אינו מכריע בין שתי האפשרויות, אך מן הסוגיה עולה בבירור שגם אם כל אחד מן המעוולים נושא במלוא האחריות הנזיקית, הניזוק צריך לתבוע מכל אחד מהם את חלקו היחסי31, ורק "היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי, משתלם מהאי [=במקום שאי אפשר להיפרע מזה, נפרע מזה]"32.
וכן פסק מהר"ם מרוטנבורג33 (אשכנז, המאה הי"ג), כשהשווה בין מעוולים יחד לבין שניים שלוו, כשיטת הרמב"ן34.
אולם מדבריהם של פוסקים אחרים עולה שדין הנזיקין שונה מדין חיוב מכוח חוזה, וכל אחד מן המעוולים אחראי על חלקו בנזק בלבד, ואינו ערב לחלקם של המעוולים האחרים35. וכך מסביר זאת הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (בלארוס, המאה הי"ט)36:
אף על גב דשנים שלוו מאחד חייב אחד מהם לשלם כולו כשאין לו להשני... זהו מטעם ערבות, אבל בנזיקין לא היו ערבים זה לזה.

"זכות ההשתתפות"
לשיטת מי שאומרים שכל חייב הוא רק ערב על חלקיהם של החייבים האחרים, אם פרע אחד מן החייבים יותר מחלקו, ברור שהוא זכאי לקבל מן החייבים האחרים את העודף על מה שהוא חייב, בהתאם לדיני הערבות. וכן נפסק בשולחן ערוך37:
ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחבירו חלקו.
הש"ך38 סבור שלפי דיני הערבות, ערב שפרע את חובו של הלווה בלא שקיבל רשות מן הלווה אינו זכאי לתבוע את הלווה להחזיר לו מה ששילם39. אולם רבי יונתן אייבשיץ (מורביה-גרמניה, המאות הי"ז-הי"ח) אומר40 שדין ההלוואה המשותפת כנתינת רשות לשותף-הערב לפרוע את החוב, ולכן זכאי הערב לתבוע את השותף על חלקו בכל מקרה.
גם הרא"ש41, הסבור שהנושה רשאי לגבות את כל חובו מאחד מן החייבים, אומר בתשובתו שבמקרה זה זכאי החייב שפרע לתבוע את חברו להשתתף לפי חלקו, שכן "כולן שותפים לפרוע חוב זה"42.
זכות ההשתתפות מוכרת גם על ידי המשפט הישראלי. בית המשפט קבע זכות זו בהסתמך על פסק דין אנגלי משנת 178743, שנקבע בו שזכות ההשתתפות אינה נובעת מדיני החוזים אלא מעקרונות של צדק, ולכן היא חלה גם אם לא משתמע מחוזה ההלוואה שהצדדים התכוונו לכך. וכך סבור גם השופט אגרנט44:
כידוע מקורה של הזכות נעוץ בדיני היושר הגורסים ש"היושר מחייב שוויון" (equity is equality)... לא יהיה זה מן הצדק שהחייב, ששוחרר מהמעמסה הכספית, יתעשר על חשבונו של החייב שהביא לתוצאה זו.
וכן נקבע לימים בחוק החוזים45:
חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.

סיכום
בשונה מן המשפט הישראלי, המשפט העברי אינו מטיל בדרך כלל על חייבים במשותף אחריות על מלוא החיוב, ולכל היותר החייבים בחיוב אחד ערבים זה לזה. רק אם התחייבו במפורש כל אחד על מלוא החוב או שברור מנסיבות המקרה שהתכוונו לזה, כמו בערבים יחד, הנושה רשאי לתבוע את כל החוב מאחד מהם46. וכן סבור גם רבי יוסף קולון47 (צרפת-איטליה, המאה הט"ו) שאם לוו שותפים לצורך השותפות, הנושה זכאי לתבוע את מלוא החוב מכל אחד מהם, כפי שמסכם בעקבותיו רבי יוסף מטראני (צפת, המאה הט"ז)48. וזה לשונו:
ואני אומר כי אפילו לפשט דברי הרב ז"ל [=הרמב"ם], דוקא בשנים שלוו הוא דאמרינן הכי, דהוי מדין ערב, משום דאינם שותפים, אבל השותפים שלוו לצורך שותפותם, אפילו לדעת הרב ז"ל, יגבה ממי שירצה.
מוסכם על הכל שבכל מקרה חייב ששילם יותר מחלקו היחסי רשאי לקבל החזר משאר החייבים.

הערות:

^* עו"ד הרב אליעזר הללה, ירושלים
^** עו"ד יעקב שפירא (ממונה), המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים ומרצה למשפט עברי באוניברסיטה העברית.

¹ סעיף 76(א). וראה דברי ההסבר להצעת החוק.
² ראה: דניאל פרידמן ונילי כהן: "סוגיות בדיני ריבוי חייבים", ספר לובנברג - קובץ מחקרים לזכרו של השופט ה' ש' לובנברג, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 51; "ריבוי חייבים – יסודות בדין ההגנות והגנות ראשוניות", ספר אורי ידין, ירושלים תש"ן, חלק ב, עמ' 169; "ריבוי חייבים", דיני חיובים - חלק כללי, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 161-158; דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, ירושלים תשנ"ח, כרך א, עמ' 308 ואילך; ע"א 272/71 בן דוד נ' החברה לתפעול וניהול הימורי ספורט בע"מ, פ"ד כו(2) 97; Glanville L. Williams, Joint obligations (London 1949) p.35.
³ כך היה הדין במשפט הרומי הקלסי. ראה William W. Warwick, Roman Law and Common Law: A Comparison in Outline (Cambridge 1952), p. 312. וכן נקבע בסעיף 1202 של הקודקס האזרחי הצרפתי (code civil). וראה גם סעיף 86 לפקודת השטרות [נוסח חדש].
⁴ לדוגמה: סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד"; סעיף 20(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 קובע: "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף...".
⁵ ראה פרידמן וכהן (לעיל, הערה 2), הערה 3.
⁶ סעיף 78 להצעת החוק. מקורם של כל סוגי החיובים הוא במשפט האנגלי, ראה: פרידמן וכהן (לעיל, הערה 2); גד טדסקי, דיני חיובים: תורת החיובים הכללית ודיני חוזים, עמ' 57-49.
סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע: "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". וראה גם: סעיף 79 להצעת החוק; סעיף 7 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; סעיף 8 וסעיף 13 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967; סעיף 59(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981; וכן סעיפי החוק הנזכרים לעיל, הערה 4.
⁷ סעיף 55(א) לחוק החוזים.
⁸ סעיף 55(ב) וסעיף 55(ג) לחוק החוזים. לפירוט הדברים ראה פרידמן וכהן (לעיל, הערה 2). וראה סעיפים 82-81 להצעת החוק.
⁹ ירושלמי, שבועות, פרק ה, הלכה א.
¹⁰ מקור דין זה בהיקש מדין ריבוי נושים. הירושלמי דורש את הפסוק בעניין קרבן אשם גזלות "'וכחש בעמיתו' (ויקרא ה, כא) - פרט למכחש לאחד מן השותפין". לדעת רבי יוסי, כשם שזכותם של נושים רבים נגד החייב היא זכות משותפת, ואין אחד מהם יכול לתבוע ממנו את חלקו בלבד, כך חיובם של חייבים רבים הוא חיוב משותף, ואין אחד מהם יכול להיפטר מן החוב בתשלום חלקו בלבד. ראה פני משה, שם, ד"ה הדא אמרה.
¹¹ רא"ש, שבועות, פרק ה, סימן ב; שו"ת הרא"ש, כלל עג, סימנים ט, יג. וראה גם טור, חו"מ, סימן עז.
¹² ראה רא"ש (שם) שמביא מדברי התלמוד (כתובות צד ע"א) ששותפים תובעים אינם רשאים לתבוע בנפרד, שכן השותף שלא השתתף בתביעה יכול לטעון שלא היה מיוצג בתביעה על ידי שותפו, אלא אם כן ניתן להניח שהסכים להיות מיוצג (וראה גם רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג, הלכה ג). טענה זו נכונה ביתר שאת בשותפים נתבעים (ראה: בית יוסף, חו"מ, סימן קכב, מחודש ו; סמ"ע, שם, ס"ק יח).
¹³ ראה אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך א, ירושלים תשע"א, עמ' 157.
¹⁴ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא לד ע"ב, ד"ה שותפין ששאלו; חידושי הרמב"ן, שבועות לח ע"ב, ד"ה גרסינן; שו"ת הרמב"ן, סימן מ. וראה גם ר"ן על הרי"ף, שבועות יז ע"א בדפי הרי"ף. מעניין לציין שהרא"ש (לעיל, הערה 11) מציין את הרמב"ן כבעל הדעה המנוגדת, ולפיה רשאי הנושה לתבוע את כל החוב מאחד מן הלווים.
¹⁵ מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף פב) נראה שהעובדה ששני הלווים לוו יחד מוכיחה על קשר ביניהם, ולכן הם ערבים זה לחובו של זה. וזה לשונו: "שנים שלוו כאחד דנין אותם כערבין זה לזה, ומן הטענה הזו: דאי לא, למה לוו בשטר אחד? ומפני שיד בעל השטר על התחתונה, לא אמרו שיהיו חייבין כל אחד ואחד בכל כקבלנין. אבל מכל מקום אי איפשר שלא לעשותם לכל הפחות כערבין זה לזה, הואיל ולוו בשטר אחד". וראה גידולי תרומה, שער מד, חלק א, אות ד, שהוא מבקש להסיק מזה שדין ערבות חל רק בהלוואה בשטר, שאם לא כן, אין מה שיצרף את החיובים לחיוב משותף. וכך נראה גם מדברי הש"ך, חו"מ, סימן עז, ס"ק ב. אולם לא נפסק כן בשולחן ערוך (שם). וראה סמ"ע, שם, ס"ק א.
¹⁶ גם סעיף 1113 למג'לה קובע שלא ניתן לתבוע את כל החוב מאחד החייבים, אולם הוא אינו מסדיר ערבות בין החייבים בלא הסכמתם המפורשת. וזה לשונו: "מי שמכר נכסים לשניים, הרי הוא תובע חלקו מכל אחד מהם לחוד, ואין הוא יכול לתבוע את חובו של האחד מהשני, אלא אם כן היו ערבים זה לזה" (מג'לה או מג'לת אלחכאם אל-עדליה, בתרגומו של גד פרומקין, ירושלים תשי"ב).
¹⁷ "המלוה את חבירו על ידי ערב, אף על פי שהערב משתעבד למלוה, לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה" (שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכט, סעיף ח); "[ערב] קבלן, לעולם יפרע ממנו תחלה אם ירצה, אפילו יש נכסים ללוה, אלא אם כן הלוה רוצה לפרעו" (שם, סעיף טו).
¹⁸ שולחן ערוך, חו"מ, סימן עז, סעיף א.
¹⁹ המובא בסוגריים כאן ולהלן הוא הגהת הרמ"א.
²⁰ לעיל, הערה 14.
²¹ וזאת בהסתמך על התוספתא (בבא בתרא (ליברמן), פרק יא, הלכה טו): "המלווה את חברו על ידי שני ערבין, לא יפרע מאחד מהן. ואם אמר 'על מנת שאפרע מאחד מהן', יפרע מאחד מהן".
²² שו"ת הרא"ש (לעיל, הערה 11). את התוספתא (לעיל, הערה 21) יפרש הרא"ש כך: "לא יפרע מאחד מהן תחילה", אלא מן הלווה, "ואם אמר 'על מנת שאפרע מאחד מהן'", הוא רשאי לתבוע את אחד מן הערבים ישירות. ראה נימוקי יוסף, בבא מציעא, פרק שלישי (יח ע"ב – יט ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה ושלם אחד מהם, שהסביר כך את דעת הרמב"ם (להלן, ליד ציון הערה 24), הנוקט בעניין ערבים משותפים כשיטת הרא"ש. וראה שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סימן א.
²³ בשולחן ערוך, חו"מ, סימן קלב, סעיף ג, מובאות שתי הדעות. וראה שם בנושאי הכלים שהם דנים בשאלה מדוע בעניין ערב מציין השולחן ערוך את שתי הדעות, ואילו בעניין שני לווים (סימן עז) מובאת דעת הרמב"ן בלבד.
²⁴ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כה, הלכות ט-י.
²⁵ הפוסקים נחלקו בשאלת הגרסה הנכונה בפסיקת הרמב"ם בהלכה זו. ראה: רמב"ן (לעיל, הערה 14); טור (לעיל, הערה 11). וראה באריכות נחום רקובר, "שניים שקיבלו ביחד פיקדון לשמירה", שערי צדק – קובץ מאמרים בדיני ממונות ד (תשס"ג), עמ' 162, בעמ' 173-170. הדברים שלהלן מתאימים רק לגרסה שפסקו של הרמב"ם תואם לשיטת הרמב"ן. וראה גם נחום רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, שער שלישי, עמ' 97-73.
²⁶ חידושי הרשב"א, בבא מציעא לד ע"ב, ד"ה ובתוספתא.
²⁷ שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תקנו.
²⁸ להסכמים משותפים מסוגים שונים, ראה רקובר (לעיל, הערה 25).
²⁹ בדיוננו זה, אין כוונתנו לשני מעוולים או יותר הפועלים במשותף, שכן מקרה זה דומה דווקא להלוואה משותפת, כי כל מעוול סומך על העובדה שיש לו שותף לאחריות הנזיקית, אלא רק למעוולים שהשיתוף ביניהם מקרי. להבחנות בין המקרים, ראה ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, פסקאות 13-7 לפסק דינו של השופט ד' לוין.
³⁰ בבא קמא נג ע"א.
³¹ ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יב, הלכה כ; הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה יג; שם, פרק ו, הלכה יג.
³² שם. וראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יב, הלכה יח; שולחן ערוך, חו"מ, סימן תי, סעיף לא.
³³ שו"ת בעלי התוספות, סימן פד.
³⁴ ויש לתמוה על זה, מפני שמהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג היה רבו של הרא"ש.
³⁵ טור, חו"מ, סימן תי; שולחן ערוך, שם, סעיף לז. הדין ש"היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי, משתלם מהאי" (לעיל, ליד ציון הערה 32) חל רק כשאחד מן המעוולים פטור מתשלום על פי דין.
³⁶ ערוך השולחן, שם, סעיף מז. לפי כללי הפסיקה של המשפט העברי, אין לחייב מעוול משותף בערבות לנזקו של השני, שכן הוא יכול לטעון "קים לי" כדעה האחרת. ראה הרב אברהם צבי שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 51.
³⁷ לעיל, הערה 18.
³⁸ שם, ס"ק ה.
³⁹ שולחן ערוך, חו"מ, סימן קל, סעיף ג.
⁴⁰ אורים ותומים, סימן עז, תומים, ס"ק ד. וראה גם: סמ"ע, חו"מ, סימן עז, ס"ק ו; נתיבות המשפט, שם, ביאורים, ס"ק ג; ביאור הגר"א, שם, ס"ק יב.
⁴¹ לעיל, הערה 11.
⁴² הרא"ש (שם, סימן ט) אף מדגיש שאין כאן משום "פורע חובו של חברו שלא מדעתו, שהפסיד מעותיו" (נדרים לג ע"א). וראה יהונתן בלס, עשיית עושר ולא במשפט, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 113-97.
⁴³ Edward Deering v. Earl of Winchelsea, John Roes, and The Attorney-General 126 E.R.1276 (1787).
⁴⁴ ע"א 370/63 בסט וקלדוניאן נ' "הפול" לביטוח חובה ליד האיגוד הישראלי של חברות לביטוח בע"מ, פ"ד יח 533, בעמ' 539 (1964). היה זה עוד לפני חקיקת סעיפי ההשבה בחוק החוזים (להלן, הערה 45) ובחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.
⁴⁵ סעיף 56(ב) לחוק החוזים (חלק הכללי), התשל"ג-1973. ראה גם: סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; סעיף 134(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; סעיף 83 וסעיף 804 להצעת החוק.
⁴⁶ כפי שהובא לעיל, הערה 3, בשיטת המשפט הרומי.
⁴⁷ שו"ת מהרי"ק, שורש קכ.
⁴⁸ שו"ת מבי"ט, חלק א, סימן קעז. המבי"ט מציין שהוא מסתמך על תשובת מהרי"ק: "ובקשתי לי חבר ומצאתי רב, והוא מהרי"ק ז"ל שכתב כן". אולם ראה בית יוסף, חו"מ, סימן עז, ד"ה כתב מהרי"ק, האומר שהפוסקים לא הבחינו בין המקרים. וראה ש"ך, חו"מ, סימן עז, ס"ק ג. וראה גם שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים נב.

---

---