פתיחה
משה רבנו אומר לעם ישראל כי עם כניסתם לארץ ישראל, עליהם להגיע לשכם, ושם יעמוד חצי העם על הר גריזים, הר הברכה, וחצי העם על הר עיבל, הר הקללה (דברים כז, יא-יד). אחת מן הקללות האמורות להיאמר מול הר עיבל, "ארור שכב עם אחתו בת אביו או בת אמו, ואמר כל העם אמן" (שם כב), היא אחת מארבעה "ארורים" שנאמרו שם ביחס לחטאי עריות (שם, כ-כג).
בדברים שלהלן נבקש לעמוד על מקומו של המשפט העברי בהבניית שיקול הדעת בענישה על עברות של גילוי עריות במשפט הישראלי. אך לפני כן נסקור את מקורות העברות ואת חומרתן במקרא.

עברות גילוי עריות בספר ויקרא
זו הפעם השלישית שהתורה מתייחסת לחטא גילוי עריות. נזכיר בקצרה את שתי הפעמים הראשונות.
פרק יח בספר ויקרא מוקדש ל"חוקי האישות והעריות"¹. בתחילת הפרק נאמר שאיסורי עריות נקבעו כניגוד למצב בארץ מצרים, שממנה בא עם ישראל, ובארץ כנען, שאליה הוא מיועד להגיע².
במצרים לא היה איסור עריות, ויש שהתחתנו אחים עם אחיות בקרב המלוכה המצרית, ומשם "זלגה" התופעה לחברה המצרית בכללותה³. והנה אחד מאיסורי עריות הנזכרים בתורה הוא איסור גילוי ערוות האחות:

ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערותן (ויקרא יח, ט).

האיסור במסגרתו הרחבה כולל על פי המפרשים והפוסקים גם אחים למחצה, גם מקרים שהאב והאם לא היו נשואים זה לזו וגם כשיש איסור להמשך קשר בין ההורים⁴.
בעיני חז"ל, איסור גילוי עריות בין אחים הוא דוגמה בולטת לאיסור ידוע ומוכר לכל, וכשהתלמוד הבבלי מבקש לתת דוגמה לצורך לפסוק הלכה רק כשהדין ברור ואין בו שום פקפוק, הוא מצטט את הפסוק "אמֹר לחָכמה אחתי את" (משלי ז, ד), ודורש⁵: "אם ברור לך הדבר כאחותך, שהיא אסורה לך – אמרהו; ואם לאו – אל תאמרהו"⁶.
העונשים על העריות נקבעו בפרק כ, ובהם מיתת בית דין או כרת⁷. ההפרדה בין קביעת איסורי העריות ובין העונשים עליהם, היא אחד הביטויים לכלל התלמודי הידוע "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
הרב דוד צבי הופמן אומר שכל אח צריך להגן על כבוד אחותו, כפי שראינו במעשיהם של שמעון ולוי, שהגנו על כבוד אחותם הקטנה דינה (בראשית לד, כה), או בתגובת אבשלום על מעשה אמנון, שעינה ואנס את אחותו תמר (שמ"ב יג, כב). לאחר הבאת דוגמאות אלה מן המקרא, מוסיף הרב הופמן ⁸:

ואם מי שמוטל עליו להגן על כבוד אישה, הוא דווקא מחלל את כבודה, זה גנאי שעונשו כרת. כדי לציין את מעשי התועבה, נאמר בסוף הפסוק "ערוות אחותו גילה", מה שמוכיח שעיקר החטא הוא במעשה של האח.

האיסור לקיים יחסים מיניים עם אח או אחות הוא אחת מן הדוגמאות ל"גילוי עריות" שנאמרו במקרא, והפך ל"טאבו" חברתי ותרבותי בכל החברות, ולמיטב ידיעתי בכל שיטות המשפט הנוהגות. בספרות האנתרופולוגית והסוציולוגית נאמר כי איסור גילוי עריות, ובפרט בין אח לאחות, משקף ערכים אוניברסאליים המהווים בסיס לחברה ולתרבות: "איסור גילוי עריות נמצא בשחר התרבות... זוהי התרבות עצמה"⁹.

גילוי עריות במסגרת ה"ארור" שבפרשתנו
בפרשתנו מופיעים שנים-עשר "ארורים" (דברים כז, טו-כו). כבר הפרשנים הראשונים (רשב"ם ואבן עזרא וחזקוני) מדגישים את היסוד המשותף בהם, שהם באים כנגד עברות שרגילים בני אדם לעשותם בסתר.
ומפרט את הדברים הרב שמשון רפאל הירש. וזה לשונו¹⁰:

החטאים הנזכרים כאן נעלמים בדרך כלל מעיני הבריות, והחברה האנושית שומרת החוק איננה יכולה לפקח עליהם; משום כך הם נמסרים כאן להשגחה האלוהית הגוזרת ברכה וקללה. דבר זה מפורש בפסוקים טו וכד שכתוב בהם 'בסתר'. גם שאר החטאים שנאמר בהם 'ארור' הם חטאים שבסתר מצד עצם טבעם, ועצם החשאיות של החטאים האלה היא המניע לאמירת הקללות. דבר זה מובלט עוד יותר על ידי ההזכרה המפורשת של 'בסתר' בראש רשימת החטאים ובסופה. נמצא שנאמר כאן 'ארור' על כל אלה שהם מושחתים מבחינה מוסרית וחברתית, אך שומרים כלפי חוץ על מראית עין של חוקיות.

לאחר תיאור ה"ארורים", כל אחד על פי עניינו, אומר הרב הירש כי מי שמופנה כלפיו ה"ארור" שהוא נשוא מאמר זה, "שומר בהתחסדות על הנימוסים המוסריים של החברה, אך הוא מתמכר בחשאי לפריצות מינית".
כל מי שדן בתיקי גילוי עריות בתוך המשפחה, ראה במוחש שהמצב הוא כן.
הרב הירש תוהה מדוע נקט המקרא סדר "ארורים" זה, שבתחילה באים החטאים החברתיים, בתווך החטאים הכרוכים בגילוי עריות, ושוב החטאים החברתיים, ואומר¹¹ :

נראה שסדר זה בא ללמדנו ששני סוגי החטאים האלה שקולים בחומרתם, ומשום כך הפסיק הכתוב באמצע החטאים החברתיים וסידר ביניהם את החטאים של עריות. על ידי כך הוא שולל דעה כוזבת בשני הכיוונים; לבל יעלה על הדעת שיש להוקיע מסיג גבול, משגה עוור, מטה משפט וכו', משום שמעשים אלה מזיקים לציבור, ואילו חטאים של עריות חותרים לכל היותר תחת שלום היחיד, אך אין הם פוגעים בשלום החברה. או היפוכו של דבר: בדין שגילוי עריות יעיק על המצפון היהודי, אך הסגת גבול ולשון הרע וכו' וכו' הם חמורים פחות. הסדר הזה, המערבב את שני סוגי החטאים, מתנגד בתקיפות לדעות כוזבות אלה, והוא שולל אותן בשני הכיוונים¹².

איסור גילוי עריות במשפט העברי
איסור גילוי עריות נחשב במשפט העברי חמור כל כך, עד שהוא נמנה עם שלוש העברות החמורות ביותר שחל עליהן הכלל: "ייהרג ואל יעבור"¹³.
ואכן, פרופ' חיים כהן, המ"מ הקבוע של נשיא בית המשפט העליון, ציין כאחת הדוגמאות לחומרת גילוי העריות את הכלל המשפטי האוסר על האדם לעשות עברה הכרוכה בגילוי עריות אפילו כדי להציל את עצמו ממיתה¹⁴.

גילוי עריות במשפט הישראלי
האונס, גם בתוך המשפחה, נכלל תחילה בפקודת החוק הפלילי ובחוק העונשין במסגרת ״עבירות נגד המוסר״, אך במסגרת תיקון מס' 22 של "חוק העונשין" שונתה כותרת החוק ל"עבירות מין"¹⁵.
בספרות המשפטית ניתן משקל לשינוי האמור, כדברי ד"ר לימור עציוני¹⁶:

למן כניסתו לתוקף של התיקון, העבירות המנויות בסעיפים 353-345, דהיינו בסימן ה לפרק י, לא תקראנה עוד ׳עבירות מוסר׳ כי אם ׳עבירות מין׳. שינוי זה אינו שינוי סמנטי גרידא, אלא הצהרה ברורה כי אין עבירות אלו עוסקות בהתנהגות בלתי מוסרית אלא בהתנהגות שיש בה אלמנט מיני ללא הסכמה ופגיעה באינדיווידואל.

לאחר סקירת הרקע ההיסטורי המשפטי של עברת גילוי עריות במשפט המקובל ובמשפט האמריקני¹⁷, עוסקת ד"ר עציוני בהיסטוריה החקיקתית של גילוי עריות במשפט הישראלי¹⁸:

הרקע לחקיקתו של סעיף 351 לחוק העונשין הוא שינוי תפיסות היסוד באשר לעבירות המין... הרפורמה בעבירת האינוס השפיעה בתורה על הגדרת עבירת גילוי עריות ועל הערך המוגן שעבירה זו פוגעת בו. בעקבות תיקון מס׳ 22 ותיקון מס׳ 30 לחוק העונשין הורחבה הגדרת המעשה האסור שביסוד עבירת האינוס. המעשה האסור איננו עוד האינוס במובן המצומצם, כלומר בעילה כפויה של אישה בידי גבר, אלא ה'אינוס במובן הרחב', שפירושו קיום מגע מיני מכל סוג שהוא המבוצע בידי גבר או אישה בזולתו/ה שלא בהסכמה חופשית של הסובייקט. יש בכך כדי להצביע על שינוי תפיסות היסוד. האינטרס המוגן כיום באמצעות הוראות הסעיפים 345 ו-347 בלבושם החדש הוא זכות האדם, בלא הבדל מין, על גופו, שלא יהא קרבן לאלימות, על כבודו כאדם שלא יהיה קרבן להשפלה ושלא ייעשה בו שימוש בניגוד לרצונו לשם סיפוק תאוות מיניות, אם בידי בן מינו אם בידי בן המין השני.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
בשאלה כיצד יבואו לידי ביטוי במשפט הישראלי הערכים היהודיים, כפי שמורה סעיף 1א ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", יש חילוקי דעות, הן בספרות המשפטית הן בקרב שופטי בית המשפט העליון. פרופ' ברק סבור כי מן העקרונות ומן הערכים היהודיים יש לאמץ את הערכים הכלליים והאוניברסאליים. וזה לשונו¹⁹:

ערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא בהם, ערכים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו... ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסאליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית.

ובמקום אחר, בהמשך לדברים הללו, הוא כותב²⁰:

אכן, באמצעות התמקדות בערכיה האוניברסאליים של היהדות וההלכה מזה ושל הדמוקרטיה מזה ניתן יהיה למצוא את אותה השלמה והרמוניה שהפרשנות שואפת אליה. ברמה האוניברסלית של ערכים – בין אלה של עולם היהדות ובין אלה של השיטות הדמוקרטיות השונות – ניתן יהיה להשיג את אותה 'הסינתזה והמכנה-המשותף' בין הערכים השונים... לשם מציאתו של מכנה משותף, לא יהא מנוס מהתמקדות ברמות ההפשטה הגבוהות ביותר. אכן, ברמות אלה משתזרים ערכיה של המדינה היהודית עם ערכיה של המדינה הדמוקרטית. היהדות ועולם ההלכה תרמו תרומה חשובה לחשיבה הדמוקרטית, ואך טבעי הוא כי ברמות ההפשטה הגבוהות יימצא המשותף ביניהם.

במסגרת גישה זו של רמות ההפשטה, שבה דגל פרופ' ברק, ניתן לומר כי גילוי עריות נכלל במסגרת זו, שכן המחקרים מורים כי גילוי עריות הפך לעברה אוניברסלית. ד"ר עציוני מתארת את ההיסטוריה של איסור גילוי עריות בתרבויות רבות, ומסיקה שאכן מדובר בעברה אוניברסלית כמעט²¹. מכל מקום, בחברה המערבית האיסור הוא כולל וברור. אין כאן מקום לפרט ולהסביר את כל הרציונאלים ואת שלבי ההתפתחות בעניין זה, ורק נזכיר שמדובר בהתפתחויות בתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והרפואה והגנטיקה, ולכך יש להוסיף את הרציונאל הדתי-מוסרי²². סיכום דבריה הוא כי קיימת הצדקה ציבורית-חברתית לשמירה על המשפחה ולמניעת גילוי עריות והענשת המעורבים בעברה²³.
לפיכך, גם לפי רמת ההפשטה שדגל בה פרופ' ברק, ניתן לומר כי גילוי העריות שמקורו ביהדות הפך לעניין אוניברסאלי, ולכן ניתן לאמצו במשפט הישראלי במסגרת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

אימוץ המשפט העברי במשפט הישראלי
יש מי שאומרים שראוי לאמץ ערכים יהודיים במשפט הישראלי באמצעות אימוץ המשפט העברי. יותר מזה. יש תימוכין שחובה לעשות כן.
פרופ׳ אהרן ברק עצמו, בספרו האחרון שכתב כנשיא בית המשפט העליון²⁴, בפרק שכותרתו "משפט עברי כמשפט לאומי", קובע שהפנייה אל המשפט העברי אינה כאל משפט השוואתי או כפנייה למשפט זר. לדעתו:

המשפט העברי אינו משפט זר. הוא חלק ממהותינו הלאומית. הוא אחד מ'נכסי צאן הברזל של תרבותה'. הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. הפנייה אל המשפט העברי היא פנייה 'פנימית' אל 'נכס תרבותי יקר של עמנו'.

בהמשך דבריו מתייחס הנשיא ברק למקרים שהורה בהם המחוקק שיש למשפט העברי תוקף פוזיטיבי מחייב (תחת הכותרת "משפט עברי כמשפט מחייב"), ואל המקרים האחרים, שבהם על השופט לקבל "השראה פרשנית מהמשפט העברי" (הכותרת של ראש הפרק). וזה לשונו²⁵:

המשפט העברי משפיע גם על התכלית האובייקטיבית של החקיקה. הוא משפיע גם אם החוק לא הושפע כלל מהמשפט העברי. השפעה פרשנית זו מתבטאת בכך, שבמסגרת ערכיה של שיטת המשפט שלנו, המהווה את תכליתו הכללית של כל חוק, יש לכלול גם אותם ערכים יהודיים אשר נקלטו במשפטנו באמצעות המשפט העברי. אכן, הננו מדינה צעירה, אך אנו עם עתיק. שורשינו נעוצים במסורתנו ארוכת השנים. ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה למשפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא אל אותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה.

מכאן עולה שבמסגרת ענישה על עברות של גילוי עריות במשפט הפלילי הישראלי, ראוי ליתן ביטוי לעובדה שמדובר בעברה שהמשפט העברי רואה אותה כעברה חמורה ביותר. דברים אלה נכונים בכלל, ובקל וחומר, כאשר ערכים אלה אינם רק יהודים פרטיקולאריים, אלא הפכו לערכים אוניברסאליים. וראוי לציין בהקשר זה שבמדינת ישראל יש מיעוט מוסלמי משמעותי, שלפי מסורתו גילוי עריות אסור תכלית האיסור²⁶.
ראוי להדגיש כי אין כוונתי לומר שיש ליישם את העונשים הנזכרים במשפט העברי על עברות גילוי עריות כמות שהם, ולכן אין בסיס לביקורת הנמתחת בעניין זה, ולפיה אין מקום כיום להעניש בסקילה או בשרפה²⁷. ראוי לדעתי רק לאמץ מן המשפט העברי את מטרות הענישה²⁸ או שיקולי קולא וחומרא כגון עקב חזרה בתשובה²⁹.
משמעות הדברים לענייננו היא, כשבית המשפט בא לגזור עונש בגין עברות מין שיש בהן יסוד של גילוי עריות, ראוי להביא בחשבון את האיסור הנזכר במשפט העברי ולגזור בגינו עונש חמור יותר מבעברות מין "רגילות". כך נהגתי הלכה למעשה בשני מקרים, כשהיטלתי על אח שאנס את אחותו חמש-עשרה שנות מאסר³⁰ וכשקבעתי שעונשו של מי שאנס את בתו הוא 22 שנות מאסר³¹.

הבניית שיקול דעת שיפוטי
על פי סימן א1 בפרק ו של חוק העונשין, מוטלת על השופטים משימה להתייחס בגזר דינם לשיקולי הענישה במסגרת "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה"³², ועל בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם ולהתחשב "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה" (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין).
בגזר דין שניתן על ידי לאחרונה, הסברתי שחלק משיקולי הענישה בקביעת הערך החברתי שנפגע הוא ערכי המשפט העברי כמשקפים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בפרשה זו התייחסתי במיוחד לעברת גילוי עריות. חלק מן הדברים שכתבתי בגזר דיני מובאים לעיל³³.

סיום
גילוי עריות אינו רק פסוק או איסור בתורה שנקבע לפני אלפי שנים, אלא יש לו גם נפקות במשפט הישראלי הפוזיטיבי, כפי שניסיתי להראות ברשימה קצרה זו. וראויים הדברים לעיון רחב יותר, שייעשה, אי"ה, בעיתו ובזמנו.

הערות:

* שופט בית המשפט המחוזי, ירושלים.

¹ רד"צ הופמן (1843-1921), ממנהיגי יהדות גרמניה ומעצביה של "תורה עם דרך ארץ", בפירושו לויקרא (ירושלים תשכ"ז), כרך שני, עמ' יב.
² רש"י, ויקרא, יח, ג. וראה: נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא (ירושלים תשמ"ג), עמ' 190 ואילך. וראה את הדברים שכתבתי בגזר הדין בתפ"ח 8032/07 מדינת ישראל נ' פלוני (2008), פסקה 25 ואילך (להלן: "פרשת פלוני האח").
³ W. Scheidel, "Brother-Sister Marriage in Roman Egypt", Journal of Biological Science, 1997, Vol. 29, pp. 361-371. . תודתי למתמחה שלי (כיום עו"ד) טוביה שטרן, על שהביא בפניי מאמר זה ואת המאמר הנזכר להלן, הערה 9.
⁴ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ב, הלכות ב-ד; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תלח, ערך אחות.
⁵ סנהדרין ז ע"ב.
⁶ דברים אלה מובאים הרבה בספרות ההלכה, כולל בהקדמה לשולחן ערוך, ואף שגורים בכתביהם של משיבים בני דורנו (ראה למשל: שו"ת פסקי עוזיאל, כרך ג, אורח חיים, סימן כט; שו"ת יביע אומר, חלק ב, אורח חיים, סימן כב).
⁷ לסיכום ראה רמב"ם (לעיל, הערה 4), פרק א, הלכה א. בהמשך הפרק מובא פירוט המקרים והעונש עליהם.
⁸ פירוש רד"צ הופמן, ויקרא כ, יז, עמ' נו.
9 Lloyd de Mause, "The Universality of Incest" The Journal of Psychohistory, Fall 1991, Vol. 19, No. 2.
¹⁰ מחכמי גרמניה (1888-1808). פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, דברים כז, טו-כו.
¹¹ שם, טו-כו.
¹² בהמשך דבריו מוצא הרב הירש סיוע או ראיה "טכנית" לדבריו מתבנית הפרשיות, פתוחות וסתומות.
¹³ רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכות א-ב.
¹⁴ Haim H. Cohn, "Incest" in Menachem Elon, (ed.), The Principles of Jewish Law (Jerusalem, 1975), p. 487, at p. 488.. נעיר כי במשפט הישראלי כיום, על פי סעיף 34יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא חל למעשה הכלל "ייהרג ואל יעבור", ועל פי לשון הסעיף, האדם אינו נושא באחריות פלילית אפילו במקרה של רצח כשמאיימים עליו שייהרג אם לא יהרוג. וראה ביקורתו של ד"ר אברהם טננבוים, "על מעמדו הראוי של המשפט העברי", שערי משפט, כרך ג(2) (תשס"ג), עמ' 393, בעמ' 407-406. ואולם יש למתן את ביקורתו לאור דברי הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד: "ואף על פי כן [שחייב אדם למסור את נפשו ולא לעבור על אחת משלוש העברות החמורות] מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס". אבל השווה תוספות, עבודה זרה נד ע"א, ד"ה הא בצנעא, בשם רבי משה מקוצי.
¹⁵ ראה גם: הצעת חוק העונשין (תיקון מס׳ 14), תש״ם-1980, הצעת חוק, 387, תש״ם.
16 לימור עציוני, גילוי עריות: ההיבט המשפטי של התופעה מנקודת מבטן של נשים בגירות קרבנות בילדות (שריגים, תשס״ט), עמ' 96.
¹⁷ עציוני, שם, עמ' 99 ואילך.
¹⁸ שם, עמ' 113.
¹⁹ אהרן ברק, "המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות", משפט וממשל, כרך א (תשנ"ב), עמ' 9, בעמ' 30.
²⁰ אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית (ירושלים, תשנ"ד- 1994), עמ' 343.
²¹ עציוני (לעיל, הערה 16), עמ' 35 ואילך; החריגים הם בחברות מצומצמות, שם, עמ' 41-40.
²² שם, עמ' 49-42.
²³ שם, עמ' 49.
²⁴ אהרון ברק, שופט בחברה דמוקרטית (חיפה 2004), עמ' 289.
²⁵ שם, עמ' 290; ההדגשות נוספו.
²⁶ קוראן, פרשת הנשים, פסוק כז (בתרגומו של יוסף יואל ריבלין, הוצאת דביר (תל-אביב תשמ"ז-1987), עמ' 80: "ואלה אסורות עליכם: אימותיכם ובנותיכם ואחיותיכם". וראה גם עציוני (לעיל, הערה 16), עמ' 40, ובהערה 51, שם.
²⁷ כוונתי לדברי הנשיא זוסמן בע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141, 160.
²⁸ ראה למשל את מש"כ בת"פ 1277/00 מדינת ישראל נ' ברינקס ישראל בע"מ (2002), לעניין קנס בעברות של הגבלים עסקיים על בסיס סיכויי תפיסת העבריין, בהתאם לעיקרון שקבע הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג, פרק מא.
²⁹ ראה את פסק דינו של המשנה לנשיא השופט מנחם אֵלון בע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, כשיקול קולא (כאשר העבריין השיב את הכספים שגזל), ואת דברי בנו, השופט יוסף אֵלון, בת"פ (ב"ש) 8100/03 מדינת ישראל נ' שרביט, פס"מ תשס"ג(1) 903, 911, כשיקול לחומרה (כאשר הנאשם לא השיב את הכספים שגזל); וראה גם מה שפסק בת"פ 2003/06 מדינת ישראל נ' פלוני (2008).
³⁰ ראה: פרשת פלוני האח (לעיל, הערה 2), שם הייתי בדעת מיעוט (לדעת הרוב, די בעונש של 10 שנות מאסר). ערעור הנאשם על חומרת עונשו בבית המשפט העליון נדחה, ראה ע"פ 4931/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2010).
³¹ תפ"ח 667/09 מדינת ישראל נ' פלוני (2012). חבריי להרכב, השופט הבכיר צבי סגל והשופט משה יועד הכהן, הסכימו לדבריי.
³² חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, שהוסיף את סעיפים 40א ואילך לחוק העונשין.
³³ פרשת פלוני האב, החל מפסקה 95, ובמיוחד בפסקאות 112-135. דיון נרחב ביחס לדעות שנאמרו במשפט העברי על טעמי איסור גילוי עריות יש בפסקאות 124-134, שם.

---

---