הקדמה
החוק אינו מסדיר את שאלת מקום מגוריהם של בני זוג, ודומה כי בימינו אף אין נוהג חברתי מקובל בעניין זה, אלא בני הזוג קובעים את מקום מגוריהם בהתאם לצורכיהם לפי דרך קבלת ההחלטות ביניהם. אולם לא כך היה המצב בעבר. עדיאל שרמר¹ מציין כי ממקורות המשנה והתלמוד עולה שהכלה עברה לגור אחר נישואיה במקום מגוריו של בעלה. הלשון הרווחת במקורות 'כנסה' (והדומות לה)² אכן מתארות את כניסתה של הכלה לבית החתן.
יש לזכור שבתקופת המשנה והתלמוד, הנישואין נעשו בדרך כלל בין בני זוג צעירים שגרו לאחר נישואיהם בבית הורי החתן. וזה לשון המקורות התלמודיים בעניין זה: "אמר רבי אבא: כלה בבית חמיה"³; "כלה מאי טעמא סניא לחמותה? דמגלה לבנה כל דעבדא"⁴ [=מדוע הכלה שונאת את חמותה? מפני שהיא מגלה לבנה כל מה שהכלה עושה]. לעומת זאת, מגורים בבית הורי הכלה לא היו דבר מקובל: "לא דרכא דחתנא למידר בי חמוה"⁵. רב ורב ששת אף נהגו להלקות חתנים שגרו בבית הורי כלותיהם⁶.
להלן נבקש לברר אם כל פוסקי ההלכה מצדדים בדעה שמקום מגוריהם של בני הזוג צריך להיות במקום מגוריו של הבעל? או שמא יש מי שפוסק בדרך אחרת? נפתח בבירור התפיסות ההלכתיות המובאות במשנה ובתוספתא בשאלת מקום מגוריהם של בני הזוג, ולאחר מכן נדון בדעותיהם של כמה פוסקים.

דין המשנה – הגבלת כוח הבעל
המשנה נותנת את דעתה למקום מגוריהם של בני הזוג וקובעת:

שלוש ארצות לנישואין: יהודה ועבר הירדן והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנווה הרעה לנווה היפה, אבל לא מנווה היפה לנווה הרעה⁷.

לפי רוב הראשונים המשנה עוסקת בזכותו של הבעל לקבוע את מקום מגורי משפחתו, וקובעת שאם נשא אישה מאחת מן המדינות הנזכרות במשנה⁸, אין הוא יכול לחייב אותה לעבור למדינה אחרת, אף אם המקום המיועד דומה מבחינה איכות החיים בו למקום מגוריה של אשתו, ובלשון המשנה: "מעיר לעיר ומכרך⁹ לכרך". עוד קובעת המשנה שבגבולות המדינות הללו, הבעל יכול לכפות את אשתו לעבור למקום אחר, בתנאי שאין המקום המיועד שונה מבחינת תנאי החיים ממקום מגוריה, ובלשון המשנה: "אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר". לשון אחר, אם התרגלה האישה לחיות בסגנון חיים מסוים, בעלה אינו יכול לחייב אותה לשנותו, כך למשל, אם התרגלה לחיות בעיר שקטה, אינו יכול לחייב אותה לעבור לגור בכרך הומה. וכן להפך, אם היא רגילה לחיות בכרך, שיש בו איכות חיים טובה ושירותים נלווים, אינו יכול לחייב אותה לעבור לגור בעיר קטנה¹⁰.
ואולם אם מדובר במעבר מעיר לעיר באותה ארץ, והאישה מסרבת לעשות כן, דינה כמורדת, ובעלה רשאי לגרש אותה בלא לשלם לה את דמי כתובתה. לעומת זאת, אם רצה הבעל לעבור לגור במדינה אחרת או לגור בכרך במקום בעיר, האישה רשאית על פי דין לסרב לעבור למקום המגורים החדש, ואינה מפסידה את כתובתה, אם יבקש בעלה לגרש אותה עקב סירובה¹¹.

התוספתא – כפיית האישה או כפיית הבעל
התוספתא מצטטת את ההלכה שברישא של המשנה ומוסיפה עליה פרט המצמצם את היקפה, אלא שכפי שנראה להלן, יש בתוספתא שתי נוסחאות, ודין מקום המגורים אינו שווה בהן.
רוב רובם של הראשונים¹² מביאים את דברי התוספתא בנוסח זה:

שלוש ארצות לנישואין: יהודה ועבר הירדן והגליל. במי [=במה] דברים אמורים? בזמן שהיה מיהודה וארס אישה מיהודה, מגליל וארס אישה מגליל, אבל בן יהודה שאירס אישה בגליל, כופין אותה לצאת, שעל מנת כן נשאה.

לפי נוסח זה, אין כופין את האישה לעבור למדינה אחרת (לגליל לדוגמה) אלא אם שניהם מאותה מדינה (מיהודה), אבל אם הם משתי מדינות, האישה חייבת ללכת אחרי בעלה, אף אם נעשו הקידושין במקומה של האישה. כך למשל, אישה שמוצאה מן הגליל שנתארסה לאיש מיהודה בגליל חייבת לעבור לגור עמו ביהודה.
לעומת זאת, בכתב יד ערפורט של התוספתא הנוסח הוא:

שלוש ארצות לנישואין: יהודה ועבר הירדן והגליל. במי דברים אמורים? בזמן שהיה מיהודה וארס אישה מיהודה, מגליל וארס אישה מגליל. אבל אם היה מיהודה וארס אישה מגליל [מגליל ואירס אישה מיהודה] כופין אותו לצאת, שעל מנת כן נשאה¹³.

אצל הראשונים, נוסח זה מובא רק בשמו של רבנו תם¹⁴, ולפיו הבעל הוא שחייב לעבור לגור במקומה של האישה.
אין צריך לומר שכולי עלמא מסכימים שהשאלה מי כופה את מקום המגורים על מי מתעוררת רק כשלא נתנו בני הזוג את דעתם לעניין זה לפני הנישואין. אך אם הסכימו מראש על מקום המגורים, בין במקומו של הבעל בין במקומה של האישה בין במקום אחר, הסכמתם קובעת. וכן הורו הגאונים:
זהו כשהיה העניין בסתם. אבל אם התנו ביניהם בעת השידוכין, הכול לפי התנאי, והיוצא מן התנאי ידו על התחתונה¹⁵.

דעת רוב הפוסקים – האישה הולכת אחרי בעלה
הרי"ף פוסק על פי הנוסח שעמד לפניו בתוספתא¹⁶ שהאישה חייבת לעבור לגור במדינתו של הבעל, אף אם הקידושין נעשו במקום מגוריה. ואלה דבריו בתשובתו בעניין זה, כשנשאל:

שאלה: ראובן ממדינת מאלאקה [-מאלגה?] נשא אשה במדינת שבילייא [-סבילייה?], וכשכנסה פייס ממנה להוליכה למדינתו למאלאקה, לפי שאין לו פרנסה בשבילייא, ומיאנה לילך עמו כלל, והוא אומר "אי אפשר שלא תלכי עמי, שאיני יכול להתפרנס בכאן"¹⁷.

הרי"ף פוסק שבכל מקרה, האישה חייבת לעבור לגור עם בעלה, אף אם לא היו לו קשיי פרנסה במקומו:

תשובה. יש עליה מן הדין שתלך עמו. ואם לא תלך עמו, תהיה מורדת, ואין לה כלום.

וכן פסק גם הרמב"ם¹⁸, והסביר שהעתקת מקום מגוריה של האישה למקומו של בעלה נחשב כמותנה מכללא ביניהם:

איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אישה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש.

הרשב"א¹⁹, המצדד בדעה זו, סבור שהדין האמור בתוספתא הוא תקנת חכמים שנקבעה על יסוד אומדן דעת הצדדים:

ויש שתקנו חכמים לפי שירדו לסוף דעת הבריות, כאותה שאמרו... ג' ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל.

וכך נוקטים גם חכמי אשכנז²⁰.

עמדת רבנו תם – הבעל הולך אחרי אשתו
לעומת רוב הפוסקים, ובהתאם לגרסה שלו בתוספתא, רבנו תם²¹ סבור שיד האישה על העליונה ובעיקרון הבעל הוא שחייב לעבור ולהתגורר עמה במקומה, אף אם נשאה במקומו:

שיפה כח האישה יותר ואין יכול להוציאה משם... ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה... אם מקומותיהן שוין שניהם כרכין או שניהם עיירות, כופין את האיש לעזוב מקומו ואף על פי שבמקומו נשאה, שנאמר "והיא בעולת בעל" (בראשית כ, ג) - בעלייתו של בעל: "עולה עמו ואין יורדת עמו"²², ו"דרכו לחזור אחר אבידתו"²³, ועוד האיש יכול לילך לראות אוהביו מה שאין כן באשה "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד)²⁴.

נקודת המוצא של רבנו תם שונה מזו של שאר הפוסקים. לדעתו, הכלל הוא שעל הבעל לדור במקום מגוריה של אשתו, וזאת משלושה טעמים:
א. מפני שהאישה עולה עם בעלה, ואינה יורדת עמו. קרי, תנאיה הפיזיים של האישה לאחר נישואיה צריכים להשתפר ולא להרע, ולכן אין לכפות עליה לעזוב את מקומה.
ב. דרך האיש לחזר אחר האישה, ולא להפך, ולפיכך על הבעל לעבור לגור במקומה של אשתו.
ג. צריך לאפשר לאישה להתראות עם בני משפחתה ואוהביה. בעוד שהבעל יכול לנוע בחופשיות ממקום למקום ולהיפגש עם קרוביו, האישה לעומתו, אינה חופשית לנוע ממקום למקום עקב הכלל "כל כבודה בת מלך פנימה", ולא תוכל להיפגש עם בני משפחתה אם אינה גרה במקומם.
חריג לכלל זה הוא רק בהתמלא שני תנאים מצטברים: מעבר למקומה של האישה הוא בגדר הרעת תנאים לבעל (מבחן אובייקטיבי); הנישואין נערכו במקומו של הבעל, ובהתחשב בתנאי הראשון מוכיח הדבר שבני הזוג הסכימו להקים שם את ביתם (מבחן סובייקטיבי). רק בהתמלא שני תנאים אלה יש לבעל זכות לדרוש מאשתו לעבור לגור במקומו. רבנו תם מביא לחריג זה שתי דוגמאות העולות לדעתו מן המשנה והתוספתא:
אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו, אין מוציאין האיש ממקומו לילך אחריה לגליל, כיון דיהודה וגליל הן שתי מדינות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לחקור ולידע תמיד מנהג אנשי מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה, אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת...
ואם האישה מכרך והאיש מעיר או להפך ושניהם ביהודה ונשאה בעירו, אין האישה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דאין שני המקומות שוין והוא נשאה בעירו²⁵.
המהר"ם מרוטנבורג התנגד נחרצות לדעת רבנו תם, השונה לשיטתו מן ההוראה שנקבעה עוד בתקופת המשנה והתלמוד. וזה לשונו:
ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו לילך אחריה אפילו ממדינה למדינה או לגרש, משום ד"כל כבודה בת מלך פנימה", ולא ידענא מאי היא? [=ולא ידענו מה היא?]. הלא גם בימי חכמי התלמוד היו יותר צנועות וכבודות מעתה, ואפילו הכי אמרינן [=ואף על פי כן אומרים אנו] דכופין אותה לצאת היכא [=במקום] דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל²⁶.

העתקת מקום המגורים לצורכי פרנסה
בית הדין הרבני האזורי בחיפה²⁷ דן בתביעתו של בעל לעזוב את הכפר החקלאי שגר בו עם אשתו כדי לעבור לגור בעיר לשם שיפור תנאי פרנסתו. לטענתו, תשש כוחו מלהמשיך לעבוד בחקלאות, והוא ביקש לעבוד בעסק בעיר עם חתנו. אשתו מן הנישואים השניים סירבה לבקשתו, וביקשה להמשיך לגור בכפר. לטענתה, המעבר למקום מגוריה של בת בעלה מנישואיה הראשונים ישפיע לרעה על הקשר הזוגי שלה עם בעלה.
וכבר נחלקו חכמי ההלכה בשאלה אם קשיי פרנסה מקנים לבעל זכות לכפות את אשתו לעבור לגור עמו במקום אחר²⁸. אחד מן הגאונים²⁹ מצדד בזכות זו של הבעל, וכן פסק רבי ישראל בן פתחיה איסרליין³⁰, שהסתמך על דעת רבנו תם הגורס שתכליתה של ההוראה שאין הבעל רשאי לדרוש מאשתו לעבור למקום אחר היא דאגה לאיכות חייה: "היא בעלייתו של בעל ולא בירידתו"³¹. משום כך, אם המגורים במקום מסוים גורמים צער לבני הזוג, כגון עקב העדר פרנסה, דרישת הבעל מאשתו לגור במקום אחר מוצדקת, והאישה חייבת לציית לו³².
לעומת זאת, הרמב"ם³³ והריב"ש³⁴ פוסקים שהבעל אינו יכול לסטות מן הדין העולה מן המשנה בעניין מקום המגורים גם לא עקב קשיי פרנסה. לדעתם, הדין הקובע שבני הזוג צריכים לגור במקום מגוריו של הבעל אינו רק בגדר זכות של הבעל, אלא גם התחייבות מוחלטת מצדו כלפי אשתו שלא לחייב אותה לעבור למקום אחר במהלך נישואיהם מסיבה כלשהי.
בית הדין הרבני מציין, שכיוון ששאלת זכותו של הבעל לדרוש מאשתו לעבור לגור עמו במקום אחר עקב קשיי פרנסה שנויה במחלוקת, הבעל רשאי להסתמך על דעת מי שסובר שזכותו לחייב את אשתו לעבור למקום אחר. ואם האישה אינה נענית לבקשתו, אינו חייב במזונותיה.
הדיינים שאלו את עצמם מהם גבולות הטיעון בדבר קשיי פרנסה שהבעל יכול להעלות כדי לחייב את אשתו לעבור לגור עמו במקום אחר. למסקנתם, טיעון זה כולל אף מקרה שבו הבעל יכול לפרנס את אשתו במקום מגוריהם, אך הוא מבקש לעבור לגור במקום אחר כדי לשפר את מצבם הכלכלי. משום כך, סברו הדיינים שגם במקרה שנידון לפניהם, יש לכאורה זכות לבעל לכפות על אשתו לעבור לגור עמו בעיר.
יחד עם זאת, דייני בית הדין סייגו את הקביעה הגורפת הזאת וקבעו שאין לכפות על האישה ללכת אחר בעלה, אם המעבר שלהם למקום מגורים אחר עלול לגרום לאישה סבל מיוחד. הדיינים מציינים כי במקרה שנידון לפניהם, מעבר בני הזוג למקום מגוריה של בתו של הבעל מנישואיו הקודמים עלול לשבש את חיי הנישואים של בני הזוג. הדיינים השכילו להבין כי היחסים במשפחה זו בין האם החורגת לבין הבת לא היו שפירים³⁵, ולכן פסקו שהבעל אינו רשאי לכפות על אשתו לעבור לגור במקום מגוריהם של בתו וחתנו מנישואיו הקודמים.
בית הדין סבור אפוא שזכותו של הבעל לכפות על אשתו מעבר לשם צורכי פרנסה כפוף לערך שמירת הזוגיות.

סיכום
עיוננו מעלה כי בניגוד למה שהיה מקובל בעולם הרומאי העתיק³⁶, הטילו חכמינו הגבלות על כוחו של הבעל לכפות על אשתו לדור במקומו. הגבלה זו נזכרת כבר במשנה, הקובעת שבאין הסכמה אחרת בין בני הזוג, אין הבעל רשאי לכפות על אשתו לעבור למדינה אחרת, וגם אין בידו לכפות על אשתו לעבור למקום מגורים שבו איכות החיים שונה מן המקום שחייתה בו לפני נישואיה. וכך הורו רוב הפוסקים.
דעה חריגה נקט רבנו תם על פי נוסח התוספתא שעמד לפניו, ולפיה בעיקרון הבעל מחויב לעבור לגור במקום מגוריה של אשתו לפני נישואיה לו³⁷, וכפיית האישה לעבור למקומו של הבעל הוא החריג³⁸.
בתקופתנו אנו, הציב בית הדין הרבני את ערך שלמות הזוגיות מעל זכותו של הבעל לדרוש מאשתו לעבור לגור במקום אחר, גם אם הדבר נדרש מטעמים כלכליים.

הערות:

* ד"ר יעקב שפירא, ממונה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים; ומרצה למשפט עברי באוניברסיטה העברית.

¹ ע' שרמר, זכר ונקבה בראם – הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ג, עמ' 286.
² ראה לדוגמה: משנה, כתובות ה, א; תוספתא, יבמות ב, א; שם ה, ד; תוספתא, כתובות ט, א; תוספתא, קידושין ד, י; יבמות לט ע"ב; שם נו ע"א; כתובות ב ע"א. במקומות אחרים אף נאמר "הכניסה לביתו", ראה: דברים רבה ג, יז; אבות דרבי נתן [נוסחא ב], פרק כד.
³ כתובות עו ע"ב. וראה משנה, כתובות ט, ו: "הלכה מקבר בעלה [=מת בעלה, ולאחר קבורתו הלכה] לבית אביה או שחזרה לבית חמיה".
⁴ יבמות קיז ע"א.
⁵ בבא בתרא צח ע"ב. וראה שרמר, שם, עמ' 287.
⁶ יבמות נב ע"ב; קידושין יב ע"ב. רוב הראשונים תלו הלכה זו בחשש למערכת יחסים בעייתית בין החתן לבין חותנתו. ראה: רש"י, קידושין יב ע"ב, ד"ה ועל חתנא דדייר בבית חמוה; רשב"ם, בבא בתרא צח ע"ב, ד"ה בי חמוה; רבנו נסים, קידושין ו ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה וחתנא דדייר בבי חמוה.
⁷ כתובות יג, י.
⁸ לפי הגאונים, דין המשנה חל גם במדינות שהמרחק ביניהן הוא כמרחק שבין יהודה לגליל. ראה אוצר הגאונים, ירושלים תרצ"ט (ב"מ לוין, עורך), חלק התשובות – מסכת כתובות, עמ' 372. וכן עולה גם מניסוח שאלה שבאה בפניהם: "ראובן יש לו בית במדינתו, ועסקו וסחורתו בה, ונשא אישה ממדינה אחרת, ויש ביניהם מהלך שני ימים ומחצה כשיעור מיהודה לגליל" (שם).
⁹ כרך הוא מטרופולין, שיש בו הרבה שווקים והומה מאדם.
¹⁰ לפירוש זה השווה פירושו של רבנו תם (להלן, הערה 25), לפיו המשנה אינה עוסקת בכפייתה של האישה לדור במקומו של בעלה אלא להפך, בכפייתו של האיש לדור במקומה של אשתו (לדעתו, המושא של "מוציאין" הוא האיש ולא האישה).
¹¹ אוצר הגאונים, שם.
¹² ראה: רי"ף, כתובות סה ע"ב בדפי הרי"ף; ספר העיטור, אות פ, פיקדון (סח ע"א במהדורת ר' מאיר יונה); שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן קפו; המהר"ם מרוטנבורג (מובא ברא"ש, כתובות, פרק יג, סימן יז; במהר"ח אור זרוע, סימן קמז; ובתשובות מיימוניות, הלכות אישות, סימן כח); תלמידו בעל הגהות מיימוניות, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יז; בית הבחירה למאירי, כתובות קי ע"א, ד"ה אמר המאירי שלוש ארצות לנישואין; רא"ש (שם); מגיד משנה (על הרמב"ם, שם); שו"ת הר"ן, סימן י; שו"ת הרשב"ש, סימן שלז.
¹³ תוספתא כתובות (ליברמן), פרק יב, הלכה ה. ש' ליברמן (תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 382) סבור שהגרסה המקורית בתוספתא הייתה "כופין אותן לצאת", היינו את הנשים: בת גליל שנתארסה לבן יהודה ולהפך. לטעמו, בגרסת רבנו תם, ה"נון" הסופית התקצרה ל"כופין אותו לצאת". עוד הוא מעלה: "שמא יש כאן תיקון מדעת, מפני הסיום 'שעל מנת כן נשאה', כלומר בלשון יחיד" (שם). אך הוא מציין: "פשיטא שאין כאן שום הוכחה, ורגיל הוא במקורותינו שמתחילים בלשון רבים... ומסיימים בהפשטת הלכה בלשון יחיד" (שם).
¹⁴ רבי יעקב ב"ר מאיר תם (רבנו תם), נכדו של רש"י, נולד בשנת 1100 לערך ונפטר בשנת 1171. הוא מדגיש: "וגרסינן בתוספתא: 'כופין אותו לצאת שעל מנת כן נשאה'" (רא"ש, כתובות פרק יג, סימן יז).
¹⁵ אוצר הגאונים, שם; מתוך שו"ת הגאונים הקצרות, סימן רע.
¹⁶ ראה לעיל, הערה 12.
¹⁷ שו"ת הרי"ף, סימן ריד.
¹⁸ רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יז.
¹⁹ לעיל, הערה 12.
²⁰ ראה: מהר"ם מרוטנבורג, מובא ברא"ש, לעיל, הערה 12; תוספות, כתובות קי ע"א, ד"ה שלוש ארצות לנישואין.
²¹ דבריו, שיצוטטו להלן, מובאים ברא"ש, שם.
²² תוספתא, כתובות, פרק ה, הלכה ט; כתובות סא ע"א.
²³ אבות דרבי נתן [נוסחא ב], פרק ט: "אלא דהאיש מבקש אבידתו ואין (האישה) אבידתו מבקשתו".
²⁴ וראה בבלי שבועות ל ע"א; קטעי מדרשים – גניזה (מאן), מדרש תנחומא לבראשית, עמ' כט.
²⁵ וזהו ביאורו למשנה הנזכרת (לעיל, הערה 7). לשיטתו, המשנה עוסקת בכפיית האיש וקובעת שכאשר הנישואין נערכו באחת מהמדינות הנזכרות בה שבה גר הבעל, הרי שהוא רשאי לדרוש מאשתו לעבור ולגור במקומו. זאת, כיוון שבמדינות אלה מעבר למדינתה של אשתו ירע את מצבו.
²⁶ תשובות מיימוניות, אישות, סימן כח. המהר"ם מדגיש שמקום עריכת הנישואין אינו משפיע על דין מקום מגורי בני הזוג.
²⁷ פסקי דין רבניים, חלק א, עמ' 271 (בפני הדיינים: הרבנים א' ע' רודנר, י' נ' רוזנטל, מ' ב' חמווי).
²⁸ יושם אל לב שהדיונים עד כה נסבו על אפשרותו של הבעל לדרוש מאשתו לדור במקום מגוריו, שהיה ידוע לה לפני נישואיהם.
²⁹ לעיל, הערה 11. הרדב"ז סבור כי היה זה רב צמח גאון (שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תלה).
³⁰ שו"ת תרומת הדשן, חלק התשובות, סימן רטו.
³¹ ראה ציטוט דברי רבנו תם, לעיל, ליד ציון הערה 24.
³²וראה שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תקט. לדעתו, הוא הדין אף אם נשבע הבעל שלא לשנות את מקום מגוריהם. לדבריו, נסיבות חדשות עשויות להצדיק את התרת השבועה.
³³ תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן רב. אך במקרה של בעל שהיה נתון בסכנה של שבי בידי גויים עקב חובותיו, הורה הרמב"ם שאשתו חייבת לעבור לגור עמו בעיר שמצא בה מקלט (שם, רפד).
³⁴ שו"ת הריב"ש, סימן פא.
³⁵ הם מזכירים בהקשר זה את הוראת המשנה ביבמות, טו, ד: "הכול נאמנין להעידה (על מות בעלה), חוץ מחמותה ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה". ופירש הרמב"ם: "אלו האמורות חשודות מחמת שנאתן, שמא ירמוה כדי שתינשא ותצא מזה ומזה, ויצאו בניה ממזרים". ורבי עובדיה מברטנורא פירט: "בת בעלה אומרת: 'זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה'".
³⁶ סוזן טרגיארי מציינת כי "The bride was taken to her new home (usually the husband's house)" (S. Treggiari, Roman Marriage, Oxford 1991, p. 166). בתקופת הרפובליקה הרומית (מאה החמישית לפנה"ס – המחצית הראשונה לספה"נ) הנשים אף נעשו חלק מה- paterfamilias של בעליהן (G.S, Nathan, The Family In Late Antiquity, New York 2000, p. 16). ניקולס מתאר כי תחת תפיסה זו: "The wife was in the position of a daughter to her husband" (B. Nicholas, An Introduction to Roman Law, Oxford 1965, p. 82). לאחר מכן, מעמדן זה של הנשים התבטל באימפריה הרומית והן הוכרו כבעלות אישיות משפטית נפרדת. אולם נחיתותה של האישה לבעלה עדיין נשארה במשפט הרומי: "She ought to be submissive to her husband, offering unqualified support" (Nathan, שם, בעמ' 17).
³⁷ נציין שרבנו תם חריג בגישתו לא רק ביחס לשאר פוסקי ההלכה אלא גם ביחס למקובל בתקופתו באירופה. שחר ליפשיץ הראה שעוד במאה השש עשרה, בקונטיננט, המשיך המבנה הפטריארכאלי של המשפחה בראשות האב-הבעל, והבעל הוא שקבע את מקום מגורי בני הזוג. ראה ש' ליפשיץ, הסדרה חוזית של יחסים זוגיים במשפט האזרחי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן רמת גן תשס"ב, בעמ' 93.
³⁸ לשאלה אם הלכה למעשה מתחשבים בדעת רבנו תם, ראה פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 36, בעמ' 52.

---

---