פתיחה
רש"י אומר בעקבות חז"ל, שכאשר באו עשרת בני יעקב לשבור שבר במצרים, הם הטמינו עצמם שלא יכירו אותם בני אדם, "לפי שציוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע, שכולם נאים וכולם גבורים"¹. כניסת האחים למצרים, כל אחד דרך שער אחר של העיר, שימשה יסוד להאשמתם בריגול על ידי יוסף².
המושג "עין הרע", הנזכר כאן ובעוד הרבה מדרשי ומאמרי חז"ל³, יסודו באמונה העממית, ולפיה: "גורלו של אדם מושפע מרגשי הזולת כלפיו, ובפרט מרגשי קנאה... לפי האמונה העממית, כל אדם חשוף לעין הרע, אך הסכנה עומדת במיוחד כלפי אנשים בעלי מעמד מיוחד, לגברים ונשים מצליחים או מצטיינים ביופיים או באושרם, ולתינוקות. מקובל שלא להפליא בדברי שבח והתפעלות מתינוקות כדי שלא למשוך אליהם את עין הרע. בעלי הצלחה נזהרים מלהתפאר בהצלחתם, ועשירים נמנעים מלהציג לראווה את עושרם"⁴. הוראתו של יעקב לבניו הייתה אפוא שיצניעו את עצמם כדי שלא יעוררו עליהם קנאה, ולא ימשכו על עצמם עין הרע.
המושג "עין הרע" או "עין רעה" שייך לכאורה רק לעולם המיסטיקה, והוא מבטא את החשש של הבריות מפני אנשים בעלי כוחות רוחניים היכולים לתת עין הרע בזולתם ולהביא עליהם קללה, דוגמת בלעם הרשע, שנאמר עליו: "וישא בלעם את עיניו" (במדבר כד, ב), ופירש רש"י על פי מדרש רבה: "ביקש להכניס בהם עין רעה". עד כמה גדול היה החשש מפני עין הרע, כגורם שיש בו סכנה במחשבת חז"ל, יכולים אנו ללמוד מדברי רב, שדרש את הפסוק "והסיר ה' ממך כל חלי" (דברים ז, טו): "אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד [רש"י: "יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה"]. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ"⁵. כלומר, רב סבר שרוב בני אדם מתים מעין הרע.
ואולם עיון במקורות חז"ל מגלה כי לחשש מפני עין הרע יש השפעה גם על עולמה של ההלכה. להלן נעמוד על כמה מן ההלכות שיש בהן ביטוי לחשש זה, ונבחן את השאלה: עד כמה משפיע החשש מפני עין הרע על עולמה של ההלכה⁶.

מפקד בני ישראל
במצוות מחצית השקל נאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל, יב), ורש"י מפרש על פי התרגום: "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל... ותדע מניינם. 'ולא יהיה בהם נגף', שהמניין שולט בו עין הרע והדֶבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כא, א-י)". לדעת רש"י, טעמו של האיסור למנות את בני ישראל ישירות הוא, "שהמניין שולט בו עין הרע", ומטעם זה יש למנות אותם באמצעות דבר אחר, שייתן כל מתפקד מחצית השקל לקודש. עם זאת, אין מניעה לפקוד אותם באמצעי אחר, ולאו דווקא מחצית השקל, כבמלחמת שאול בעמלק, שנאמר על שאול: "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו, ד), ופירש רש"י: "אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצׂאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים, לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם: 'לא יספר מרוב' (בראשית לב, יב)".
ההיתר למנות את בני ישראל רק באמצעות דבר אחר נפסק להלכה על ידי הרמב"ם⁷, שאינו מזכיר את החשש מעין הרע⁸:

ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: "ויפקדם בטלאים".

נראה לי, שלשיטת הרמב"ם, אמנם אסור למנות את בני ישראל⁹, אבל לא מחשש לעין הרע. אזהרת הכתוב, "ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם", אינה משום שעין הרע שולט במניין, אלא היא מבטאת את החומרה שבמניין בני ישראל, המביא בעקבותיו לתוצאות חמורות ביותר, בדומה לעברות חמורות אחרות, שהתגובה עליהן מן השמים קשה ביותר¹⁰. על שורשו של האיסור אליבא דהרמב"ם, אומר בנו, ר' אברהם בתשובותיו: "ובא בפרוש שאיסור מניית ישראל שרשו במה שאמר יתעלה ליעקב אבינו על זרעו: 'אשר לא יספר מרוב'"¹¹.
יהא אשר יהא טעמו של האיסור למנות את בני ישראל, מפקדי האוכלוסין במדינת ישראל בימינו נעשים באמצעות שאלונים, שלדעת הפוסקים בני זמננו הם בגדר "דבר אחר" המכשיר את המפקד, לדעת רבים מן הפוסקים, מבחינה הלכתית¹². כמו כן, נפסק שרק אם יש כוונה רעה במניין יש מקום לחשוש מעין הרע, אבל במפקד האוכלוסין, הנעשה לתועלת הציבור, וכמובן לא מתוך כוונה רעה, אין לחשוש לעין הרע¹³.

היזק ראייה
בסוגיית התלמוד העוסקת בהיזק ראייה¹⁴, מובאת מימרא בשם רב: "אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה". רש"י מנמק את האיסור ואומר: "שלא יזיקנו בעין רעה"¹⁵. מפשט הסוגיה עולה שכדי להימנע מנזק בגלל עין הרע, רשאי אדם לכפות על שכנו לגינה לבנות גדר ביניהם בגובה העשוי למנוע היזק ראייה, דהיינו בגובה ארבע אמות. והנה הרמב"ם, כשהוא פוסק את ההלכה בעניין זה, מתעלם מן המתחייב לכאורה מן הסוגיה. וזה לשונו:

כמה גובה הכותל? אין פחות מארבע אמות. וכן בגנה, כופהו להבדיל גנתו מגנת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים¹⁶.

ונשאלת השאלה: מדוע לא פסק הרמב"ם, כמתחייב מן הסוגיה, שגם בגינה צריכים השותפים לבנות מחיצה ביניהם בגובה העשוי למנוע היזק ראייה? התשובה לשאלה זו באה בתשובת הרמב"ם לשאלת חכמי לוניל, בה הוא מסביר שיש הבדל בין:

היזק ראיה, שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חבירו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה, שיראה קמת חבירו משום עינא בישא [=עין הרע], שאלו דברי חסידות הם, שלא יעיין בו בעין רעה, ואותו השנוי [=התירוץ], שינויא בעלמא הוא, ואינו אליבא דהילכתא, אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים, אבל בגנות אינו צריך ד' אמות, לפי שאין דרכן של בני אדם לדור בגנות, אלא במחיצת עשרה טפחים סגי, כי היכי שיתפס כגנב [אם הוא עובר את הגדר]¹⁷.

לפי שיטת הרמב"ם, יש למנוע היזק ראייה רק אם מדובר בפגיעה בפרטיותו של האדם במקום שהוא דר בו, אבל בגינה, שאין דרכם של בני אדם לגור בה, החשש שמא יזיקנו בעין רעה אינו אליבא דהלכתא, אלא בגדר של שינויא בעלמא, דהיינו תירוץ בלבד שאין להסיק ממנו הלכה.
אכן, יש מן הראשונים הסוברים שיש לחשוש לעין הרע בגינה ולחייב את השכנים להקים גדר ביניהם בגובה ארבע אמות, כדי שלא יוכלו להסתכל זה על גינת זה¹⁸, אבל נאמר ב"ערוך השולחן": "מימינו לא ראינו לעשות גדר גבוה ד' אמות בגינה"¹⁹. וכן נמצא בפסיקת בית הדין הרבני הגדול²⁰:

יש לזכור תמיד שכשאנו מדברים על היזק ראיה, נידונינו ההלכתי בעיקר כשנמנע תשמישים במשק מחמת ההיזק שהשני רואהו, ואין אנו מדברים בראיה של עין הרע... שאין דנים היזק ראיה לעין הרע.

ובכן, על אף מה שנאמר בתלמוד במפורש בדבר חשש לעין הרע בהיזק ראייה, אין לו ביטוי בפסיקת ההלכה²¹.

קניית שדה סמוך לעיר
בגמרא מובאים דבריו של רב יהודה לרבין בר רב נחמן²²:

לא תזבין ארעא דסמיכא למתא, דאמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה.

כלומר: אין ראוי לקנות קרקע בסמוך לעיר, מפני ש"עין בני אדם שולטת בה תמיד"²³, ועלול להיגרם לבעליה הפסד מחמת עין הרע. הבסיס לחשש הוא מאמרו של רב, שהובא לעיל, בעניין היזק ראייה. אמנם דברים אלה הובאו להלכה על ידי הרי"ף²⁴, אבל לא נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם.

דרך ארץ
יש הנהגות שציוו עליהן חכמים משום דרך ארץ, ובהן הנהגות ראויות בענייני מסחר ומשא ומתן, כמה מהן עקב החשש מעין הרע. נאמר בברייתא²⁵: "המשׂתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא". כלומר, מי שמשתכר ממכירת מקלות דקים (רש"י: לעשיית גדרות ומחיצות) וקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם, משום שבגלל נפחם, שולטת בהם עין הרע, שהכל סבורים שהוא מוכר הרבה, בעוד שאין הדבר כן. עוד נאמר שם בברייתא: "תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות ונותנין עיניהן בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? דתהו ביה אינשי". כלומר, התגרים המוכרים את סחורתם בסמטאות סמוכות לרשות הרבים, שהעין שולטת בהן (רש"י), וכן תגרים אחרים שבני אדם תמהים עליהם ומלעיזים עליהם, ומתוך כך עין שולטת בהן (רש"י), אינם רואים סימן ברכה לעולם, מכיוון שבני אדם תמהים עליהם ועוקבים אחר מעשיהם²⁶. הרמב"ם לא הביא את דברי הברייתא להלכה, מפני שהוא סבור כנראה שמדובר בדברי חסידות בלבד.

"אדם עשוי שלא להשֹביע את עצמו"
כלל הוא בדיני הראיות: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"²⁷. עם זאת, בנסיבות מסוימות, עשויה הודאתו שלא לחייבו. אחד המקרים שבהם אין האדם נתפס על הודאתו הוא: כשמסר אדם הודאה בפני עדים שהוא חייב לפלוני, וכשבא אותו פלוני ותבע ממנו שיפרע את חובו, טען שלא הודה אלא כדי שלא להשֹביע את עצמו. כלומר, כוונתו בהודאתו בחוב הייתה שלא יחשבו הבריות שהוא עשיר ושֹבע. ונפסק בתלמוד שהמודה נאמן בטענתו, שכן דרך בני אדם להודות שהם חייבים כסף כדי שלא יחזיקו אותם הבריות עשירים ושבעים²⁸. על פי פירוש רש"י, דרכם זו של הבריות נובעת מן הרצון "להתרחק מעין הרע"²⁹. הכלל "אדם עשוי שלא להשֹביע את עצמו", מובא להלכה על ידי הפוסקים³⁰, בלא אזכור החשש מפני עין הרע. ואכן, אפשר לחשוב על סיבות אחרות שבגללן עשוי אדם להיות מעוניין שלא יחשבו הבריות שהוא עשיר ושבע, בלא שום קשר לחשש מפני עין הרע.

העלאת שני אחים או אב ובנו לקרוא בתורה
נאמר ב"שולחן ערוך"³¹:

יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע³². הג"ה: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע³³.

מעיקר הדין, אין מניעה מלהעלות לתורה שני אחים או אב ובנו זה אחר זה, אבל יש להימנע מזה משום עין הרע³⁴. מקור הלכה זו בדברי מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, המובאים על ידי תלמידו, ר' שמשון ב"ר צדוק, בספר תשב"ץ³⁵. וזה לשונו:

ואומר³⁶ שבטוב יכולין לקרות לספר תורה הבן אחר האב או שני אחין זה אחר זה, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע.

הלכה זו, על נימוקה, משום עין הרע, מובאת על ידי רבים מן הפוסקים³⁷, והיא מושרשת היטב במנהגי העלייה לתורה המקובלים בהרבה מן העדות. ונשאלת השאלה: האם יש בידנו לומר שלפנינו הלכה המבוססת אך ורק על חשש מפני עין הרע?
התשובה לכך היא שלילית. בספר "אורחות חיים" לר' אהרון הכהן מלוניל, לאחר שהביא בשם מהר"ם מרוטנבורג את הנימוק "בשביל עין הרע" הוא מביא נימוק נוסף להלכה זו: "ויש אומרים דאין להם לקרות זה אחר זה, שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתיב: 'עדות ה' נאמנה' (תהילים יט, ח)"³⁸. להלכה שלפנינו יש אפוא שני נימוקים, ונשאלת השאלה: מדוע בחר "שולחן ערוך" לתלות הלכה זו בחשש מפני עין הרע, ולא בנימוק השני, שמאחר והתורה קרויה "עדות ה", אין להעלות לקרוא בה יחד שניים שהם פסולים להעיד זה לזה, שהרי דרכו של "שולחן ערוך" לילך בעקבות הרמב"ם, והרי הרמב"ם שולל מכל וכל הסמכת הלכה כלשהי על החשש מעין הרע? עוד קשה, שהרי ב"בית יוסף", מביא רבי יוסף קארו בשמו של "אורחות חיים" רק את נימוקו השני להלכה זו, משום "עדות ה' נאמנה"³⁹, ומדוע אין ביטוי לנימוק זה גם בהלכה בשולחן ערוך? מכל מקום, ראויה לציון העובדה שההלכה שלפנינו היא היחידה בכל שולחן ערוך שמבוססת בה נורמה הלכתית על חשש מעין הרע⁴⁰. ראוי לציין שכמה מן האחרונים אומרים שאין להקפיד על זה⁴¹.

ברכת חתנים
הלכה אחרת המבוססת על החשש מפני עין הרע באה בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך, על ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך⁴²:

אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם. הג"ה: ... ויש אומרים דאין לברך לשני חתנים ביחד משום עין הרע. וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד. אבל לאחר הסעודה, מברכין להרבה חתנים ביחד, אם אכלו ביחד.

ברכת חתנים היא מה שנקרא בפי העם "שבע ברכות". לדעת המחבר, אין מניעה מלברך ברכת חתנים אחת לשני חתנים יחד, אלא שהרמ"א אומר בשם יש אומרים שאין לנהוג כן מפני עין הרע. ומקור הדברים בהגהות מיימוניות בשם הראבי"ה⁴³.
גם הלכה זו, שאין לברך ברכת חתנים לשני חתנים יחד, נומקה על ידי הריטב"א בשם רבו (הרא"ה) בטעם אחר: "אין לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד, שאין לערב שמחה בשמחה"⁴⁴. אמנם הרדב"ז מבקש להוכיח מן הראשונים שהכלל "אין מערבין שמחה בשמחה" אמור רק בחתן אחד, אבל בשני חתנים, "כיון ששני החתנים בבית אחד, וכל אחד שמח לעצמו, לא שייך בהא 'אין מערבין שמחה בשמחה'"⁴⁵. אבל הרדב"ז עצמו אומר בסוף תשובתו שאם החתנים עצמם מקפידים שלא להסתפק בברכת חתנים אחת, בין מן הטעם "אין מערבין שמחה בשמחה" בין מן הטעם לחשש מעין הרע⁴⁶, יש לברך לכל אחד בנפרד, "דגדול השלום". והוא מעיד על עצמו שכן עשה מעשה כשהקפידו החתנים על זה.

סוף דבר
החשש מעין הרע נזכר הרבה במקורותינו בתחום המיסטיקה, אבל בעולמה של הלכה הוא נזכר ב"שולחן ערוך" וברמ"א רק פעמיים כטעם להלכה: מניעת שני אחים או אב ובנו לעלות לתורה זה אחר זה, והימנעות מברכת חתנים אחת לשני חתנים. נראה לי שהרקע לטעם בשתי ההלכות הללו הוא, שמדובר בהן על עשיית מעשה בשניים. מסוגיית ה"זוגות" במסכת פסחים, עולה שיש סכנת מזיקין בעשיית דבר שתי פעמים⁴⁷. כל הדברים הנזכרים בסוגיה זו, לא הובאו להלכה על ידי גדולי הפוסקים: הרמב"ם, הטור ושולחן ערוך⁴⁸. על כן, צריך לעיין בשאלה: מדוע דווקא שתי ההלכות הללו הובאו בשולחן ערוך (אחת במחבר ואחת ברמ"א), בעוד שכל יתר העניינים שנאסרו עקב החשש מעין הרע או החשש מזוגות, לא הובאו להלכה? אפשר שהסיבה לכך היא שנוסף על החשש מפני עין הרע, יש בכל אחת מהן עוד טעם הלכתי לאסור. אבל כל העניינים שהטעם היחידי לאסור אותם הוא החשש מפני עין הרע או זוגות, לא הובאו להלכה.

הערות:

* פרופסור למשפט עברי, מכללת "שערי משפט", הוד השרון; הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים.

¹ רש"י, בראשית מב, ה. ראה גם: בראשית רבה, פרשה צא, ו; תנחומא (ורשה), מקץ, סימן ו; תרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית, שם.
² ראה בראשית מב, יב, ופירוש רש"י, שם.
³ ראה למשל: ברכות כ ע"א; סוטה לו ע"ב; בבא בתרא קיח ע"א; תנחומא, ראה, סימן ד; תנחומא, נשא, סימן יז.
⁴ ויקיפדיה, ערך עין הרע. וראה מגן אבות, לרשב"ץ, על המשנה באבות, פרק ב, משנה יא: "ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא עין הרואה את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה, והוא מזיק אותו ונכסיו".
⁵ בבא מציעא קז ע"ב.
⁶ החשש מפני עין הרע בא לידי ביטוי גם במנהגים, ראה משנה ברורה, אורח חיים, סימן תקפג, ס"ק ח, ביחס למנהג אמירת תשליך בראש השנה: "וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים". גם כמה מן האזהרות בצוואת ר' יהודה החסיד מנומקות על ידי הפוסקים בחשש מפני עין הרע או בחשש מן המזיקים. ראה בנידון זה שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן י, על פי שו"ת אמרי אש, יורה דעה, סימן ס. וראה גם מה שהאריך בעניינים אלו, שם, חלק ב, אבן העזר, סימן ז.
⁷ הרמב"ם אומר את דברו בעניין הגרלת עבודות הקרבן שנערכה בבית המקדש ("פייס"): "כל העבודות האלו שעושין בכל יום בפייס היו עושין אותן... כיצד מפיסין? עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים, מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים... ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן, וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו, והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה" (רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ד, הלכות א, ג). וראה ע' מרצבך, הגיון הגורל – משמעות הפיס והאקראיות ביהדות, ירושלים תשס"ט.
⁸ רמב"ם, שם, הלכה ד.
⁹ ראה גם פירוש המשנה לרמב"ם, יומא ב, א.
¹⁰ ויש מקום לומר שלשיטת הרמב"ם, שלא מנה איסור זה בספר המצוות, אין מדובר אלא באיסור מדרבנן, שהרי אינו מביא את הפסוק שבתורה אלא את הפסוק שבספר שמואל, שהוא דברי קבלה. ראה דברי הר"י קאפח במהדורת הרמב"ם שלו, הערה ד.
¹¹ שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, סימן לד. וראה שו"ת יביע אומר, חלק ב, יורה דעה, סימן טז, אות ט.
¹² ראה: שו"ת שרידי אש, חלק א, סימן קמ, עמ' תנ; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן ג; עמוד הימיני, סימן יג, "בדבר מפקד אוכלוסין", עמ' קלח-קמז; שו"ת יביע אומר, חלק י, חושן משפט, סימן ב.
¹³ שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד, סימן ב; שו"ת שרידי אש, שם. ראה גם שו"ת שבט הלוי, חלק ט, סימן לה. וראה י' פוטשבוצקי, "מפקד אוכלוסין – בין המשפט העברי למשפט המדינה", פרשת השבוע, במדבר, תשס"א, גיליון מס' 27.
¹⁴ בבא בתרא ב ע"ב.
¹⁵ שם, ד"ה אסור לאדם שיעמוד.
¹⁶ רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ב, הלכה טז.
¹⁷ שו"ת הרמב"ם (פאר הדור), סימן מ.
¹⁸ ראה פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן ו, בשם יש מפרשים.
¹⁹ ערוך השולחן, חו"מ, סימן קנח, סעיף ב. שולחן ערוך, חו"מ, סימן קנח, סעיף ג, מביא את דעת הרמב"ם כדעה סתמית, ומוסיף בשם יש אומרים את הדעה החולקת עליה (על פי חידושי הרמב"ן, בבא בתרא ד ע"א, ד"ה ואמר אביי, שהוא מביא בבית יוסף לטור, חו"מ, סימן קנח, סעיף ג). הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן י, אומר שהשולחן ערוך פוסק כהרמב"ם.
²⁰ ערעור 839763/1 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו, פסק דין מיום כ"ט באייר תשע"א, מפי הרב יקותיאל כהן. עמו ישבו בדין הרבנים צ' בוארון וצ' אלגרבלי.
²¹ אכן, ראוי להפנות למובא בספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן קיט: "יש גוזל ואינו נראה, זה הדר עם בני אדם ועינו רעה בשלהם".
²² בבא מציעא קז ע"א.
²³ רש"י, שם, ד"ה לא תזבון.
²⁴ רי"ף, בבא בתרא, פרק ט, סד ע"א בדפי הרי"ף.
²⁵ פסחים נ ע"ב.
²⁶ וראה ספר הברית, לר' פנחס אליהו מווילנא, ברין תקנ"ז, פב ע"ב; הדרי קדש, לר' מאיר ב"ר משה מקארניק, דיהרנפורט תקע"ב, ז ע"ב. על עין הרע במגדלי בהמה דקה, ראה תוספות, חולין פד ע"ב, ד"ה הרוצה. וראה שו"ת עטרת פז, חלק ג, יורה דעה, סימן א, ד"ה אלא שעדיין: "כי כל ענין זה דעין הרע הוא משום דתמיהה מילתא בעינייהו דאינשי".
²⁷ בבא מציעא ג ע"ב.
²⁸ סנהדרין כט ע"ב.
²⁹ רש"י, סנהדרין כט ע"ב, ד"ה אדם עשוי.
³⁰ ראה: רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ז, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן פא, סעיף יד.
³¹ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמא, סעיף ו.
³² ויש מניעה רק להעלות אותם זה אחר זה, אבל לא על ידי הפסקה ביניהם, ראה: שולחן ערוך מקור חיים, אורח חיים, שם; שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן ז; שו"ת אבני חפץ, סימן טז, ושם דן בשאלה אם מניעה זו אמורה גם ביחס לעליית שני אחים יחד להגבהה וגלילה. לשאלה אם דין זה חל גם על אב ובן בנו, ראה המחלוקת בין שיירי כנסת הגדולה ופרי חדש, המובאת בבאר היטב לשולחן ערוך, שם, ס"ק ה; שו"ת נשאל דוד, אורח חיים, סימן ה.
³³ המקור להלכה זו הוא ספר מהרי"ל, מנהגים של רבנו יעקב מולין, הלכות קריאת התורה, סימן ה, מהדורת שלמה שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תנג. וראה דרכי משה, אורח חיים, סימן קמא, ס"ק ג; שו"ת משנה הלכות, חלק ג, סימן כ.
³⁴ וכתב בברכי יוסף, אורח חיים, סימן קמא, סעיף ח: "משמע אפילו אם הם לא חיישי לעין הרע, אנוחי לא מנחינן להו שיעלו, כיון דאיכא עין הרע".
³⁵ ספר תשב"ץ קטן, סימן קצ.
³⁶ הכוונה למהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג (גרמניה, המאה הי"ג), שמפיו כתב המחבר את פסקיו בעת שהיה כלוא במגדל אנזיסהיים שבאלזס.
³⁷ אורחות חיים, הוספות בשני וחמישי, סימן כו, ירושלים תשט"ז, עמ' נ; כלבו, מהדורת דוד אברהם, ירושלים תשס"ז, עמ' שס, סימן כ; מרדכי, הלכות קטנות, סימן תתקסח.
³⁸ פרי מגדים על שולחן ערוך, שם, ס"ק ח, כותב שלפי טעם זה, גם שאר פסולי עדות אינם ראויים לעלות לתורה, וכל שכן מי שפסולים מחמת עברה.
³⁹ בית יוסף, אורח חיים, סימן קמא, סעיף ו, אך בהמשך דבריו הוא מביא גם את הנימוק של עין הרע בשם הכלבו והמרדכי על פי מהר"ם.
⁴⁰ בספר כתר שם טוב, לר' שם טוב גאגין, חלק א, סימן סו, המחבר תמה על המנהג שיסודו בהלכה זו וכותב שנפלה כאן טעות מעתיקים, ושדין זה הוא מהגהות הרמ"א. וראייתו מן העובדה שאיש מגאוני ספרד הקדמונים לא הזכיר דבר זה. ועוד, ש"בשו"ע הנדפס בחיי מרן הב"י שנת ש"ך ושכ"ז בלי ההגהות של רמ"א לא תמצאהו שם כלל דין זה". ברם, בדפוס ראשון של שולחן ערוך, ויניציאה שכ"ה, ובמהדורה שנדפסה שם בשנת שכ"ז, מופיעה הלכה זו כבדפוסים שלפנינו, ולא ברור מה היסוד לדבריו של מחבר כתר שם טוב.
⁴¹ ראה שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן י, בשם לשון חכמים, שכתב בשם "נוהג כצאן יוסף": "ראה בעיר אחת שלא הקפידו על זה, וחכם העיר לא מיחה, ואף הוא אמר 'דלא קפיד – לא קפדי בהדיה'". וראה: שו"ת דברי חפץ, סימן קל; שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק ב, יורה דעה, סימן קמו.
⁴² שולחן ערוך, אבן העזר, סימן סב, סעיף ג.
⁴³ הגהות מיימוניות, הלכות אישות, פרק י, ס"ק ג.
⁴⁴ חידושי הריטב"א, כתובות ח ע"א, ד"ה הא דאמרינן.
⁴⁵ שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תמח.
⁴⁶ הרדב"ז אינו מזכיר במפורש את החשש מפני עין הרע, אבל מציין את הקפידה הנזכרת בהגהות מיימוניות כנימוק אפשרי להתנגדותם של החתנים לברכה אחת לשניהם.
⁴⁷ אמנם שם מדובר בחפצים במספר זוגי, ולא באנשים.
⁴⁸ וכתב בערוך השולחן, יורה דעה, סימן קטז, סעיף יז: "ובזמנינו לא שמענו מקפידים בזוגות".

---

---