פתיחה
עם פתיחת ספר שמות, אנו מתוודעים למושג חדש, "עם בני ישראל". לא עוד בניו של יעקב או של ישראל, כי אם עם הממלא את הארץ. עם לידתו של העם, נולד במצרים גם מנהיגו של העם, משה רבנו.
המדרש¹ מתאר כיצד גדל משה בפלטרין של פרעה, "והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול". ואולם כאשר גדל משה ויצא אל אחיו, ראה את המורכבות הכרוכה בתפקידיו של המנהיג. המעשה הראשון שנאלץ לעשות, הריגת המצרי, הביא כבר ביום המחרת לתגובה ישירה של איש עברי, שהתריס כלפיו: "מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו" (שמות ב, יד).
משה רבנו חווה כבר בראשית דרכו מעט מן הקשיים העתידים ללוות אותו כל תקופת הנהגתו את העם, למן ההתרסה של העם כלפי ביצועו את השליחות ששלחו הקב"ה, באמרם "יֵרֶא ה' עליכם וישפט" (שמות ה, כא), ועד לערעור הגלוי על מנהיגותו במחלוקתם של קורח ועדתו.
עד ימינו אנו, מינוי אדם לתפקיד של שררה, אף למשרת "כלי קודש", גורר עמו פעמים רבות שובל של מחלוקת.
דברים אלו נכונים אף בימינו במינוי שופטים למערכת בתי המשפט ובמינוי דיינים במערכת בתי הדין הרבניים². המחלוקת בעניין זה, אמנם לפעמים היא לשם שמים, וסופה להתקיים, ולמדים ממנה הלכות בדיני ציבור. כך אף אירע במעשה בדבר מינוי דיין, שנבקש בעיוננו זה לעמוד מעט על פרטיו אחר הקדמה כללית קצרה בעניין מינוי דיינים.

מינוי דיינים בתקופת התלמוד והגאונים
נאמר בתורה: "שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח), ומדרש ספרי³ דורש: "משפט צדק, והלא כבר נאמר לא תטה משפט, מה תלמוד לומר משפט צדק, זה מנוי הדיינים". אולם סתמה התורה ולא ביארה לנו כיצד מתמנים השופטים⁴.
דומה שבתקופה הקדומה, הדיינים נסמכו בארץ ישראל על ידי הנשיא, ובבבל על ידי ראש הגולה. ואולם מצינו דעה, ולפיה הסמיכה הייתה לראשות ישיבה בלבד, ואילו ביחס לבתי דינים: "בין בארץ ישראל ובין בבבל לא היו בתי דינים קבועים וממונים. ולא זו בלבד שלמעשה לא היו בתי דינין כאלה, אלא שאף לא היו צריכים להם על פי הדין... אין הסמיכה מינוי לדיינות ולרבנות אלא לישב בראש ישיבה בלבד"⁵.
על כל פנים, בתקופה מאוחרת יותר, בתקופת הגאונים, פעלו ישיבות סורא ופומבדיתא, שראו את עצמן כממשיכות את דרכן של הישיבות הגדולות בתקופת האמוראים. בראש ישיבות אלו עמדו הגאונים, אשר לצד הוראה בישיבה כיהנו גם כראשי בית הדין הצמוד לישיבה, כאשר בפועל, סגנו של הגאון כונה, וככל הנראה גם כיהן, כ"אב בית הדין"⁶.

מינוי דיינים בתקופת הראשונים
כידוע, התנתקו למעשה קהילות ישראל מן המרכז שבבבל בתהליך ממושך, והבכורה עברה לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובאירופה, ובכך למעשה הסתיימה "תקופת הגאונים" והחלה "תקופת הראשונים", "ומעתה פעלו המרכזים היהודיים השונים זה ליד זה וזה לאחר זה מבלי שתהא למרכז האחד סמכות מוכרת ומחייבת על המרכז האחר, וענייניו של כל מרכז ומרכז מוכרעים בעיקר על ידי ראשיו ומנהגיו"⁷.
"ביזור" זה בתקופת הראשונים הביא באופן טבעי לריבוי בתי דין בקהילות ישראל, ויש מי שהציעו⁸ להבחין לעניין דרך מינוי הדיינים ובתי הדין בין קהילות אשכנז לבין קהילות וספרד, ובכללן צפון אפריקה: בעוד בספרד היו בתי דין קבועים, והדיינים היו מתמנים אחת בשנה על ידי נציגי הקהילה, באשכנז היה מדובר דרך כלל בדיין יחיד שפנו אליו בני הקהילה להתדיין לפניו מכוח סמכותו, ולא מכוח מינויו.
הבחנה זו בין אשכנז לבין ספרד לעניין מינוי הדיינים עיקרה באופיו השונה של לימוד התורה בכל מרכז ובעוד הבחנות המוכרות לנו, דוגמת מקומו של המנהג בהכרעת ההלכה, והדברים ארוכים.
על כל פנים, הביזור הזה הביא מטבע הדברים לדרכי הכרעה ומסורות פסיקה נבדלות זו מזו. יש בזה כדי להסביר ולו במעט את הקושי שנתקלו בו חכמים מובהקים בשעה שעזבו את מקומם וניסו להשתלב בקהילה אחרת. אכן, נוסף על מיעוט השם הכרוך בעזיבת קהילת המוצא, הביא המעבר לקהילה אחרת לעתים לעימות בין החכם המהגר לבין אנשים ותיקים בקהילה, בעיקר בגלל מסורות שהיו קיימות בכל קהילה וקהילה, שהיו מנוגדות למסורתו של החכם הגולה⁹. וידוע לעניין זה מעברו של הרא"ש לספרד בראשית המאה הי"ד והעובדה שחרף מינויו כרב ראשי בטולדו שבספרד, התכונה הבולטת בשו"ת הרא"ש "היא אופיין האשכנזי המוחלט של התשובות, עד כדי התעלמות מכל דבר שיש בו מניחוח ספרד ומנהגיה"¹⁰, אף על פי שכ-90% מתשובותיו נתחברו בספרד במענה לשאלותיהם של בני ספרד.

הריב"ש והרשב"ץ
הרא"ש עזב את אשכנז והתיישב בספרד בעטיין של רדיפות יהודים, ובראשם מורו ורבו, מהר"ם בן ברוך מרוטנברג. אין פלא אפוא כי גם ירידתו של המרכז היהודי בספרד ועלייתו של המרכז בצפון אפריקה מקורן בהרעת מצבם של היהודים בספרד בעקבות גזרות קנ"א (1391). "כתוצאה מהרעת המצב הפוליטי של יהדות ספרד במשך המאה הארבע-עשרה, הרעה שהגיעה לשיאה בפורעניות של שנת קנ"א (1391), חזר המרכז שבצפון אפריקה... למפת היצירה בספרות השו"ת. מפנה זה התגלם בקורותיהם של שניים מחכמי ספרד. ר' יצחק בר' ששת ברפת היה מגדולי המשיבים הספרדיים, ובשנת 1391 עבר מספרד לצפון אפריקה, ושם כיהן כרבה של אלג'יר... בן גילו הצעיר של הריב"ש ויורשו ברבנות אלג'יר היה ר' שמעון בן צמח דוראן, אשר אף הוא עזב את ספרד ועבר לצפון אפריקה"¹¹.
וכך סיפור המעשה בקצרה¹². הריב"ש, רבנו יצחק בר ששת (1408-1326), שנולד בברצלונה, היה תלמידו של רבנו נסים גירונדי וכהן בקהילות אחדות בספרד. בעקבות גזרות שנת קנ"א, היגר לאלג'יר הסמוכה¹³. הרשב"ץ, רבנו שלמה בן צמח דוראן (1444-1361), מחבר תשב"ץ [=תשובות שמעון בן צמח], הצעיר מן הריב"ש בשלושים וחמש שנים, גדל אף הוא בספרד, ובגיל 30, בעקבות אותן גזרות, נמלט אף הוא לאלג'יר הסמוכה.

מינויו של הריב"ש לדיין
בשעה שהגיע הריב"ש לאלג'יר, כבר יצא שמו לשם ולתהילה כאחד מגדולי הפוסקים בדורו. עם זאת, וככל הנראה יחד עם הגיעו לאלג'יר, הגיע לשם עוד אדם שביקש אף הוא להתמנות "ראש וקצין על הקהל"¹⁴, ואף ביקש לגרש את הריב"ש מן העיר. אחד מנכבדי הקהילה, ר' שאול הכהן, התערב לטובת הריב"ש, ואחר שנתקל ככל הנראה בקשיים במינויו של הריב"ש לדיין, פעל ר' שאול הכהן והביא למינויו של הריב"ש לדיין יחיד על ידי השלטונות.
מינוי זה היה חריג בקהילת אלג'יר. כפי שהזכרנו לעיל, בדרך כלל, נתמנו דיינים בקהילות ספרד על ידי הקהל, ואילו מינויו של הריב"ש נכפה על הקהילה על ידי השלטונות.
הרשב"ץ סבר שמינויו של הריב"ש כדיין יחיד על ידי השלטונות אינו כדין מכמה טעמים, והקדיש לעניין זה חמישה סימנים בתשובותיו¹⁵. מחלוקת זו הותירה בידינו הלכות רבות בסדרי מינהל בכלל ובמינוי הדיינים בפרט, ועל כן נבקש להידרש להלן לעקרונות אחדים העולים מתשובותיו של הרשב"ץ תוך תרגומם למונחים המשמשים במשפט הציבורי בן זמננו.

סמכות מלך נכרי למנות דיין לקהילה היהודית
בפתח הדברים בוחן הרשב"ץ¹⁶ אם יש למלך נכרי סמכות למנות דיינים לקהילה יהודית. אמנם העיקרון "דינא דמלכותא דינא", שנקבע על ידי האמורא שמואל¹⁷, הוא עיקרון "שלא נמצא מי שחולק עליו בשום מקום"¹⁸, ואולם אף עיקרון זה סייגים והגבלות לו, שאם לא תאמר כן, נמצאת מבטל חלילה את התורה כולה מפני דיני המלכות¹⁹.
אגב דיון בדעתו של הרמב"ם בשאלה אם דינא דמלכותא הוא רק בדברים "שמגיע למלך הנאת ממון", מתלבט הרשב"ץ גם בשאלה אם מינוי דיינים נכנס לגדרי דין המלך. בסופו של דיון, דומה שהרשב"ץ מכריע שעקרונית, סוגיית מינוי דיינים נכללת בגדרי דין המלך.
בזה מסכים הרשב"ץ עם מה שפסק הריב"ש²⁰, כשדן במחלוקת שנפלה בקהילות ישראל בצרפת. מדובר בפרשה אחרת, שאין מקומה כאן, ונביא רק את מסקנת דבריו של הריב"ש, ולפיהן:

אם מנה המלך במלכותו דיין ישראל שידין בין איש לחברו והוא מומחה ובקי בדינין, שדיניו דין ויכול לכוף בעלי דינין לפניו... כל שעשה [המלך] מחקי מקומו. ובודאי מחוקי המלוכה הוא למלכי האומות למנות שופטים בארץ.

עם זאת, הריב"ש מסייג את דבריו ומוסיף:
ואיברא [=ובאמת] שאין לאדם ליטול רשות מן המלך שלא ברצון הקהילות, ומי שעושה כן הוא מצער את הציבור ועתיד ליתן את הדין²¹.
וכפי שנראה בסיכום דברינו, קיים הריב"ש את הדברים הללו בעצמו.

פגיעה בעקרון החוקיות ובעקרון השוויון
על אף הסמכות העקרונית של המלך למנות דיינים לקהילה יהודית, הרשב"ץ מוצא פגמים במינויו של הריב"ש כדיין יחיד. הפגם הראשון הוא שהמינוי נעשה בחוסר סמכות משני טעמים, עקרון החוקיות ועקרון השוויון. לדעת הרשב"ץ, (ואין הוא יחיד בעניין זה), הכלל "דינא דמלכותא דינא" אמור רק "בדברים שהם ידועים שהם מדיני המלכות וחוקים שחקקו להם כבר", ובהעדרו של חוק ידוע בעניין זה, המינוי נעשה בחוסר סמכות. יתר על כן, למעט מינויו של הריב"ש, המלך לא מינה דיין בשום מקום אחר במלכותו, ועל כן מינויו לוקה באפליה, שכן "אין זה מחוק המלכים להנהיג בעיר אחת עניין אחד שאינו נוהג בכל מדינות מלכותו. ואם עשה כן, אין דינו דין".

ניגוד עניינים
עניין אחר שהרשב"ץ דן בו בהרחבה²² אגב הדיון ב"חוקיות המינוי" הוא האיסור שהטילה המלכות על דיינים אחרים לדון, איסור המשתמע ממינויו של הריב"ש כדן יחיד.
באיסור זה מוצא הרשב"ץ כמה וכמה פגמים. פגם אחד הוא ניגוד העניינים האינהרנטי שמינוי זה טומן בחובו. כידוע, אסור לדיין לדון את שונאו או אוהבו²³, ונמצא שהאיסור שהושת על ידי השלטונות על דיינים אחרים לדון יביא לאחת משלוש חלופות, אם יצטרך הדיין לדון את אוהבו או את שונאו: שידון הדיין את שונאו או את אוהבו, ויעבור על איסור תורה, שלא הותר לו, אף במסגרת "דינא דמלכותא דינא"²⁴; שהדבר לא יידון כלל, ו"יש נספה בלא משפט"; שיידון העניין בערכאות של גויים, שהוא בגדר איסור חמור. בסיכומו של דבר, האיסור על דיינים אחרים בקהילה לדון טומן בחובו פוטנציאל ניגוד עניינים שיש בו כדי להביא לבטלות המינוי מעיקרא.

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"
מניעה נוספת באיסור על אחרים לדון מוצא הרשב"ץ בעובדה שלמעשה מתמנה דיין שלא ניתן לדון אותו במקומו, והלוא אין דיין כשר לדון אלא אם הוא עצמו עשוי להידון, על פי הכלל: "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים"²⁵. במינויו של דיין שלא ניתן לדון אותו, יש למעשה פגיעה בעקרון היסוד של שלטון החוק, ולפיו איש אינו עומד מעל החוק או הדין.

חובת ההיוועצות בציבור
הרשב"ץ סבור שאף בהליך מינויו של הריב"ש נפלו פגמים שדי בהם להביא לבטלות המינוי. ראשית, סבור הרשב"ץ כי היה על הריב"ש להיוועץ בציבור טרם המינוי, ומקור הדברים בדברי רבי יצחק בתלמוד²⁶:

אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור.

פגם נוסף מוצא הרשב"ץ בעובדה שהריב"ש עצמו (כך לפי השערת הרשב"ץ) השתדל אצל המלך שיצווה לקנוס את מי שאינו בא לידון לפני הדיין שימונה על ידי המלך. הרשב"ץ טוען שקנסות יכולים להיקבע על ידי בני העיר במעמד חשוביהם, אבל לא על ידי חשוביהם בלבד. כלומר, בהליך קביעת הסנקציה של הקנס נפל פגם, שכן הדבר נעשה שלא בהתייעצות עם הציבור, ועל כן קביעה זו בטלה אף היא.

אי-התאמה לתפקיד בשל אי-שליטה בשפת המקום
טעם נוסף לבטלות המינוי מוצא הרשב"ץ באי-התאמתו של הריב"ש לתפקיד דיין. כזכור, שני החכמים, הריב"ש והרשב"ץ, הגיעו לאלג'יר מספרד. עם זאת, וככל הנראה בשל מוצאם השונה של החכמים בתוך ספרד, שהייתה מחולקת אז למחוזות, שלט הרשב"ץ בשפה הערבית, ואילו ידיעתו של הריב"ש בה הייתה, כך על פי דברי הרשב"ץ, חלקית בלבד. הרשב"ץ סבר שעל הריב"ש היה להימנע מלקבל על עצמו לדון יחיד באלג'יר, שכן אינו שולט בלשון אנשי הארץ, ומשום כך ייאלץ לדון בסיוע מתורגמן²⁷. ואלה דברי הרשב"ץ בעניין זה:

ואחר זה אומר, כי ראוי היה לו להשתדל בכל מאמצי כוחו להקל מעליו המשא הזה מכמה טעמים... השני, שאנו יודעים שהוא אינו מבין כל הצורך לשון אנשי הארץ, וכיון שכך אינו יכול לקבל שום עדות, שאין סנהדרין שומעת מפי המתורגמן.

מכלל טעמים אלו, ורבים אחרים²⁸, מסכם הרשב"ץ את דיונו ההלכתי וקובע:

וכיון שאין לדון בנדון שלפנינו משום דינא דמלכותא דינא²⁹, הרי העניין מסור לדינו הראוי לו על פי התורה והנהגת הציבור כאשר בתחילה, ואין הורמנות המלך מעלה ומוריד בזה הנדון כלום.

נמצא שהרשב"ץ סובר שמינוי הריב"ש כדן יחיד חסר תוקף.

סוף דבר
על פי כללי המשפט המנהלי הישראלי, תנאי בלתו אין תוקף למינוי הוא סמכות הממנה למנות. אשר למועמד למינוי, עליו להיות כשיר לכהונה ולעמוד בתנאי הסף שנקבעו לעניין זה. ואולם כשירות זו מהווה תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. "כשירות לחוד, ושיקול דעת לחוד"³⁰, כפי שקבע בעניין זה בית המשפט העלא תנאי מספיק.נאי הסף אשר נקבעו לעניין זה. גע, אז אוותר ...__________________________________________יון:

אין חפיפה הכרחית בין עמידה בתנאי כשירות פורמליים לכהונה במשרה לבין התאמת מועמד לתפקיד ציבורי בהיבטים שונים, ובכלל זה מבחינת רמתו האישית, המוסרית והאנושית. על הרשות הממנה להפעיל את שיקול דעתה בעניין המינוי על פי אמות מידה הנטועות במשפט הציבורי. על שיקוליה להיות ענייניים, הוגנים, תמי לב ומתוחמים במתחם הסבירות³¹.

מן הפולמוס שסקרנו סביב פרשת מינויו של הריב"ש כדיין יחיד באלג'יר, יצאנו נשכרים בהלכות רבות במשפט הציבורי שהקדימו במידה רבה את כללי המנהל המודרניים.
ואולם פרשה זו, ככל הנראה, להלכה נכתבה, ולא למעשה. ואלה דברי הרשב"ץ עצמו בסוף בירורו ההלכתי:

עד כאן כתבתי בזה העניין. ולפי שנשתנו העניינים לטוב אחר זה, לא כתבתי יותר, וגם העלמתי זה ולא הראיתיו מפני הכבוד ומפני דרכי השלום.

ככל הנראה, וחרף מינויו על ידי המלך כדיין יחיד, הריב"ש לא נהג עצמו כדיין יחידי. בכך נהג הריב"ש בעצמו כפי שהורה לשואליו בתשובה שהובאה לעיל³², ולפיה אין לאדם ליטול רשות מן המלך שלא ברצון הקהילה. הריב"ש אף הושיב את הרשב"ץ ואחרים עמו בבית הדין. עם פרישתו של הריב"ש, עוד בחייו, מונה הרשב"ץ במקומו, וממנו אבן ופינה לשושלת שפיארה את קורותיה של יהדות אלג'יר במשך מאות בשנים.

הערות:

* עו"ד רועי-אביחי שויקה, פרקליטות המדינה, מחלקת הבגצי"ם, משרד המשפטים.

¹ שמות רבה פרשה א, כו.
² ראה לדוגמה בג"ץ 8756/07 עמותת מבוי סתום נ' הוועדה למינוי דיינים, פורסם בתקדין, פסק דין מיום 3.6.2008, וכן בג"ץ 8670/11 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית נ' הוועדה למינוי דיינים, עתירה שעודה תלויה ועומדת בדיון בית המשפט העליון.
³ ספרי, דברים, פרשת שופטים, פסקה קמד.
⁴ וראה בעניין זה: ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד; מ' ויגודה: "בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי", מחניים 12(א) (תשנ"ו), עמ' 146 (להלן: ויגודה, בתי הדין); "מינוי שופטים", פרשת השבוע, דברים, תשס"ב, גיליון מס' 83.
⁵ ש' אלבק, בתי הדין בימי התלמוד, רמת-גן תשמ"א, עמ' 17, בעמ' 91.
⁶ לעניין זה, ראה מו"ח י' ברודי, רב סעדיה גאון, ירושלים תשס"ז.
⁷ מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשל"ג (להלן: אֵלון, המשפט העברי) חלק ג, עמ' 1229.
⁸ ראה ויגודה, בתי הדין (לעיל, הערה 4).
⁹ כך לדוגמה: בעניין שמיטת כספים, שלא נהגה בספרד, והרא"ש "צווח על כך ככרוכיא" (שו"ת הרא"ש, כלל עז, סימן ד); כפיית גטין על סמך תביעת האישה בלבד (שם, כלל מג, סימן ט; כלל יז, סימן ו); שיעבוד מיטלטלין אגב מקרקעין (שם, כלל עט, סימן ד).
¹⁰ י' תא שמע, רבינו אשר ובנו ר' יעקב בעל הטורים, כנסת מחקרים, עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב, ספרד, ירושלים תשס"ד.
¹¹ אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 7), עמ' 1234.
¹² עיקרי הדברים במבוא לספר התשב"ץ, בעריכת הרב יואל קטן, ירושלים תשנ"ח.
¹³ להשערה נועזת בדבר הקורות את הריב"ש בגזרות קנ"א, ראה ז' ריירה, לתולדות הריב"ש בגזירות קנ"א (1391), ספונות יז (תשמ"ג), מובא בהסכמה אצל ז' הרוי, ר' חסדאי קרשקש, ירושלים תש"ע, עמ' 27.
¹⁴ שו"ת הריב"ש, מכון אור המזרח מכון ירושלים, תשנ"ג (להלן: שו"ת הריב"ש), סימן סא.
¹⁵ תשב"ץ, חלק א, סימנים קנח-קסב.
¹⁶ שם, סימן קנח.
¹⁷ בבא קמא קיג ע"ב; נדרים כח ע"א; ועוד.
¹⁸ חידושי הריטב"א, נדרים כח ע"א, ד"ה דהא (מתורגם).
¹⁹ על גדריו המדויקים של "דינא דמלכותא דינא" וגבולות תחולתו, אם חל דווקא בדיני ממונות או גם בתחומים אחרים, הסתפקו רבים, ואין כאן מקום להאריך בעניין זה. ראה: נ' רקובר, "דינא דמלכותא דינא וגדריו", סיני סט (תשל"א), עמ' רמו; ש' שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"ה.
²⁰ שו"ת הריב"ש, סימן רעא.
²¹ דברים אלו נפסקו להלכה ברמ"א, חו"מ, סימן ג, סעיף ד.
²² לעיל, הערה 15, ד"ה עוד יש לדקדק.
²³ כתובות קה ע"ב.
²⁴ הרשב"ץ מדגיש שדינא דמלכותא אינו גובר על דיני איסור והיתר, ולכן אין בהוראת המלך כדי לגבור על האיסור לדון את השונא.
²⁵ סנהדרין יט ע"א. הגמרא מסיקה שמלכי בית דוד נידונים מנבואתו של ירמיהו: "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט" (ירמיהו כא, יב). וכיוון שהקב"ה הורה לבית דוד לשפוט, לא יעלה על הדעת שלא יעמדו הם עצמם למשפט: "ואי לא דיינין להו, אינהו היכי דייני [=ואם אין דנים אותם, הם איך דנים]? והכתיב 'התקוששו וקושו', ואמר ר"ל 'קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים'".
²⁶ ברכות נה ע"א.
²⁷ לעניין זה, ראה א' טננבוים, "על תרגום ומתורגמנים בבית המשפט", פרשת השבוע, ויגש, תשס"א, גיליון מס' 103.
²⁸ כך לדוגמה רשב"ץ טוען (לעיל, הערה 15), סימן קס, שאף על פי שהריב"ש ראוי להיקרא "דיין מומחה", המוסמך לדון יחידי (סנהדרין ה ע"א), לא היה זה יאה שיחזיק את עצמו כדיין מומחה. עוד הוא מבקר אותו על שהסכים להיות דן יחיד, בשעה שקבעו חכמים שראוי לחכם להימנע מזה, כמאמרם: "אל תהי דן יחידי" (משנה, אבות ד, ח. וראה מגן אבות לרשב"ץ, שם, מהדורת הרב אליהו רחמים זיני, ירושלים תש"ס, עמ' 275). עוד הוא מבקר אותו על שהסכים לדון דין תורה אף שגם מזה מסתייגים חכמים (ירושלמי, סנהדרין פרק א, הלכה א; ונפסק להלכה בשולחן ערוך, חו"מ, סימן יב, סעיף כ), ומעדיפים לחתור להגיע לפשרה. וראה לעניין זה נ' שנרב, "'כי אין משפט', על הבעייתיות בהצגת 'דין תורה' כאפשרות מעשית", אקדמות כו (תשע"א), עמ' 75.
²⁹ משום שאין כוח ב"דינא דמלכותא" לדחות את האיסורים הרבים שמנה רשב"ץ במינויו של הריב"ש כדן יחיד, כפי שהטעמנו לעיל, הערה 24.
³⁰ בג"ץ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח-תקוה נ' מועצת עיריית פתח-תקוה, פ"ד לד(2) 566 (1980).
³¹ בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האשה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פסק דין מיום 6.12.2007, פורסם בפדאור.
³² לעיל, הערה 21.

---

---