אקדמות מילין
הקשר של יהודים לעסקי יהלומים החל במאה השש-עשרה¹. חלקם הגדול של יהודים בענף זה הביא לכך שמושגים בעברית וביידיש² הפכו לחלק מן השפה המקצועית של סוחרי יהלומים. הדוגמה המובהקת לכך היא הביטוי המפורסם שבאמצעותו נוהגים יהלומנים, יהודים ושאינם יהודים, לסיים כל עסקה, "מזל וברכה"³, ורבים מקצרים ואומרים "מזל"⁴.
צירוף המילים "מזל וברכה" מתועד כבר בתשובות מן המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ומשמעותו איחול למזל טוב ולברכה והצלחה. לפי המתועד בתשובות האלו, נהגו לאחל "מזל וברכה" למי שהתארס⁵ או נשא אישה⁶ או פתח עסק חדש⁷. טבעי אפוא שהסוחרים, לא רק סוחרי היהלומים, השתמשו באיחול נאה זה בעת סגירת עסקה ביניהם⁸.
המנהג לסגור עסקה באמירת "מזל וברכה" בא לידי ביטוי בתקנונים של כמה מבורסות היהלומים בעולם שנוסדו במאה העשרים. כך למשל נקבע בתקנון בורסת היהלומים הישראלית (להלן: תקנון הבורסה): "כנוהג מסחרי מנויים בזה הכללים הבאים... (ח) כל עסק שהצדדים מסכימים עליו נחשב לעסק גמור ומחייב ע"י אמירת מילים 'מזל וברכה'"⁹. סעיף דומה קיים גם בתקנון בורסת היהלומים בניו-יורק¹⁰.
על פי ההלכה, הן העברת בעלות הן יצירת התחייבות נעשות בדרך כלל באמצעות מעשה פיזי הקרוי "מעשה קניין" או "דרך קניין"¹¹. דרכי הקניין הנזכרות במשנה ובתלמוד הן ביסודן פורמליסטיות. לכל אחת מדרכי הקניין, המשיכה או ההגבהה וכדומה, יש תבנית קבועה ותנאים נוספים שעליה למלא, ואם לא נעשה מעשה הקניין כדין, אין תוקף להעברת הבעלות או ליצירת ההתחייבות.
האמירה "מזל וברכה" אינה נכללת כמובן ברשימת דרכי הקניין האמורות במשנה ובתלמוד. זאת ועוד. לפי המשפט העברי, אי אפשר בדרך כלל להעביר בעלות בנכסים ולא ליצור התחייבות באמצעות דיבור¹². הסכמה הדדית לעסקת מכר הנעשית בדיבור בלבד אינה מונעת מן הצדדים לחזור בהם מן העסקה, אלא שמי שחוזר בו נחשב "מחוּסר אמנה"¹³.
לאור האמור לעיל, עולות אפוא שתי שאלות בעניין מעמדה ההלכתי-משפטי של אמירת "מזל וברכה":
(א) האם לאחר אמירת "מזל וברכה" יכול כל אחד מן הצדדים לחזור בו מן העסקה, ורק ייחשב "מחוסר אמנה"? או שמא אין אחד מן הצדדים יכול לחזור בו עוד חד-צדדית מן העסקה?
(ב) גם אם אמירת "מזל וברכה" מונעת חזרה חד-צדדית מן העסקה, מה תוקפה המשפטי המדויק של אמירה זו? האם היא מעבירה את הבעלות על היהלומים מן המוכר אל הקונה (קניין)? או שמא היא יוצרת רק התחייבות הדדית של הצדדים לביצוע עסקה ביניהם (חוזה)?
הנפקות של השאלה השנייה תתעורר אם אבדו היהלומים או נגנבו שלא באשמת המוכר לאחר אמירת "מזל וברכה" ולפני שנמסרו לידי הקונה: אם היהלומים עדיין בבעלות המוכר, הוא נושא בסיכון לאובדנם; אך אם הם כבר ברשות הקונה, הוא נושא בסיכון.

מנהג הסוחרים – "קניין סיטוּמתָא"
בתקופה הבתר-תלמודית התפתחו דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות שלא היו מוּכּרות בתקופת המשנה והתלמוד. הדרך העיקרית להכרה בתוקפן ההלכתי של דרכי הקניין החדשות הייתה במשך מאות שנים, ועודנה היום, קניין המכוּנה בספרות ההלכה "קניין סיטוּמתָא".
המקור ל"קניין סיטומתא" הוא סוגיה קצרה בתלמוד הבבלי¹⁴, בה פוסק האמורא רבא: "האי סיטומתא קניא [סיטומתא זו - קונָה]". הפירוש המקובל למימרת רבא הוא: הטְבָּעַת חותם על סחורה על ידי הקונֶה מקנה לו את הסחורה כשאר דרכי הקניין במיטלטלין. נקבע בסוגיה שהסיטומתא קונה רק במקום שהיא דרך קניין מקובלת (מנהג).
על סמך סוגיה זו קבעו פוסקי ההלכה כי במקום שנהגו¹⁵ לבצע קניין בדרך מסוימת, יש למנהג תוקף מחייב, אף אם אינה נזכרת בספרות התלמודית¹⁶. ונשאלת השאלה אם הוא הדין לגבי אמירת "מזל וברכה" הנהוגה בין סוחרי יהלומים.

"מזל וברכה" – דעת הפוסקים בימינו
פוסקי ההלכה בימינו נחלקו בשאלת תוקפה של אמירת "מזל וברכה" במסחר ביהלומים. למיטב ידיעתי, שאלה זו נידונה לראשונה על ידי הרב משה שטרנבוך¹⁷ (ירושלים, לשעבר אב"ד ביוהנסבורג, נולד בלונדון בשנת 1926). הרב שטרנבוך דן בשאלה אם יש תוקף של קניין לאמירת "מזל וברכה", אף על פי שמדובר בדיבור בלבד ולא במעשה קניין פיזי. לדעתו, כיוון שמנהג היהלומנים להקנות בדיבור, ניתן להקנות לדיבורם תוקף של קניין כ"קניין סיטומתא". הוא מוסיף שאמנם יש מי שסבור שמנהג זה הוא "מנהג גרוע" שאין לו תוקף¹⁸, אך הוא עצמו סבור שזהו מנהג מסחרי ראוי, וטעמו ונימוקו עמו:

[כיוון שהיהלומנים] אינם רגילים להחזיק בכיסם את היהלומים, קשה לדרוש [מהם לבצע מעשה] קניין ב[מקרה] זה. והואיל ועיקר המסחר [ביהלומים] בנוי על נאמנות, ומוסכם שנוסח "מזל וברכה" הוא גמר הקנין... הוא מנהג טוב, ועדיף מדיבור בעלמא.

והוא מסיק שהאמירה "מזל וברכה" בעסקותיהם של יהלומנים היא בגדר "קנין גמור בדין תורה".
נראה לנו שהרב שטרנבוך לא היה ער דיו למנהג המסחרי של היהלומנים, ודאי לא לעובדה שהם אינם רואים באמירה "מזל וברכה" דרך להעברת הבעלות על היהלומים מן המוכר לקונה, כפי שנראה להלן. הרב שטרנבוך העלה בדעתו רק שתי אפשרויות לגבי התוצאה המשפטית של אמירת "מזל וברכה", שהיא מעבירה את הבעלות על היהלומים מן המוכר לקונה או שאין לה תוקף מחייב כלל, ופסק כאפשרות הראשונה, אבל לא לקח בחשבון אפשרות שלישית, שאינה מעבירה את הבעלות על היהלומים מן המוכר לקונה, ורק יוצרת התחייבות של המוכר להעבירם לקונה. להלן נראה שהאפשרות השלישית משקפת נאמנה את המנהג המסחרי¹⁹.
לעומת זאת, ר' חיים יוסף דוד וייס (אנטוורפן, בן זמננו) פוסק²⁰ על סמך דברי הרא"ש²¹ ש"קניין סיטומתא" אינו מועיל בדיבור בלא עשיית מעשה פיזי. לכן האמירה "מזל וברכה" לא תועיל כמעשה קניין, כל זמן שלא קיבל הקונה את היהלומים מן המוכר. כן פסק גם הרב י"ש אלישיב²², וכן פסק גם תחילה הרב אשר וייס (ירושלים, בן זמננו)²³.
הרב וייס נשאל אודות שני סוחרי יהלומים שהסכימו על מכירת יהלום, אמרו "מזל וברכה", ולפני שמסר המוכר את היהלום לקונה, ירד מחירו²⁴. המוכר טען שאמירה זו היא בגדר "קניין סיטומתא", וכבר נשלם מעשה הקניין. לעומתו טען הקונה שעדיין לא נשלם מעשה הקניין ביהלום ושהוא זכאי לחזור בו מן העסקה. כאמור, פסק הרב וייס שאין דין אמירת "מזל וברכה" כדין "קניין סיטומתא". מלבד הנימוק שלדעת הרא"ש אין תוקף ל"קניין סיטומתא" שאינו מלווה במעשה פיזי, מציין הרב וייס נימוק שני, והוא שהיהלומנים עצמם רואים באמירה זו רק התחייבות לקיים את המקח:

נראה ברור לעניות דעתי דכל אמירה זו, "מזל וברכה", אינו נתפס כלל גם אצל סוחרי יהלומים כקנין אלא כהבטחה לקיים את המקח²⁵. וכי אם יהלום זה היה נאבד באונס מן המוכר, היה הלוקח משלם אלפי דולר תמורתו בלי לקבל כלום, משום שכבר קנאו ב"מזל וברכה" ונתחייב לשלם תמורתו? אלא ברור שאין בזה אלא מעין הבטחה שלא לחזור בו, ומלבד "מחוסר אמנה" אין בו קנין כלל, ונראה ברור דאי אפשר להוציא מן המוכר דהוי [=שהוא] מוחזק²⁶.

לשון אחר. בעיני היהלומנים עצמם, אמירה זו היא רק התחייבות לעשות עסקה. התחייבות כזו, אף שהיא מלוּוה במעשה קניין, מכונה בספרות ההלכה "קניין אתן", ותוקפה שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים²⁷. לדעת הרב וייס, אי ההכרעה במחלוקת זו מחייבת גם היא לומר שכל אחד מן הצדדים יכול לחזור בו מן העסקה, אלא שייחשב "מחוסר אמנה", ואיש מן הצדדים אינו יכול לכפות על הצד האחר לעשות את העסקה.
אולם פסיקה זו ניתנה לפני שידע הרב וייס על הסנקציות הנהוגות בקרב סוחרי היהלומים כלפי מי שחוזר בו מהתחייבותו. משהבאנו לידיעתו שיהלומן החוזר בו מעסקת מכר לאחר אמירת "מזל וברכה" חשוף למגוון סנקציות מכוח המנהג המסחרי המעוגן בתקנון הבורסה ומכוח החוק האזרחי, והיהלומנים מודעים לדבר, חזר בו הרב ופסק שיש תוקף לסנקציות אלו מכוח מנהג הסוחרים ו"קניין סיטומתא", והוא מבחין בין קניין (העברת בעלות) הנעשה בדיבור בעלמא, שאין לו תוקף אף על פי שיסודו במנהג, לבין התחייבות, שיש לה תוקף אף בדיבור בעלמא, אם היא לפי המנהג. משום כך, ניתן לנקוט כלפי יהלומן שאינו עומד בהתחייבותו לאחר אמירת "מזל וברכה" את הסנקציות הקבועות בתקנון הבורסה ובחוק האזרחי, הלוא הוא חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970²⁸.

המשפט הישראלי
עסקאות מכר ביהלומים נעשות, ככל חוזה²⁹, באמצעות הצעה וקיבול: ההצעה מועלית על ידי הקונה וקיבולה נעשה על ידי המוכר.
עסקאות מכר ביהלומים נעשות על ידי המוכר עצמו או באמצעות מתווך. לפי המנהג, המעוגן בתקנון הבורסה הישראלית, כל הצעת קנייה של יהלומים הנעשית באמצעות מתווך "צריכה להעשות ע"י הצעה בכתב בצורת מעטפה חתומה (קָשֶט)"³⁰. מקור המונח קָשֶט בלשון הצרפתית (Cachet), ומשמעו המילולי הוא 'חותָם'³¹, ומדובר בהסכמה של הקונה לקנות יהלומים באמצעות מעטפה מיוחדת, "בְּרִיפְקֶה"³², שיש בה חבילת יהלומים.
המתווך, ולעתים המוכר עצמו, מציג לפני הקונה את הבְּריפְקֶה ואת הצעתו של המוכר, הכוללת את תנאי הקנייה ובהם המחיר לכל קראט ודרך התשלום. הקונה מציע בדרך כלל הצעה נגדית, זולה יותר. לפי תקנון הבורסה הישראלית, על הקונה לחתום את המעטפה (הבריפקה) ולציין עליה את הצעתו בנוגע לתנאי הקנייה (קָשֶט) ואת תאריך חתימת המעטפה³³.
המעטפה החתומה שמוסר הקונה למתווך מחייבת אותו "לשלם את המחיר המוצע על ידו, ואילו המוכר רשאי להסכים לתנאים המוצעים ע"י הקונה או לסרב להם"³⁴. הקָשֶט היא אפוא הצעת קנייה בלתי חוזרת של הקונה והתחייבות לעמוד בתנאים שהציע. מעשית, לעתים הקונים מציעים את המחיר (קָשֶט) בעל פה ואינם רושמים את הצעתם על המעטפה, ויש מי שגם אינם מקפידים לחתום את המעטפה.
המתווך יוצר קשר עם המוכר, לעתים בנוכחות הקונה, ומוסר לו את הצעת הקונה. כשהמוכר מאשר את תנאי העסקה באמירת "מזל וברכה", המתווך מודיע לקונה על הסכמת המוכר לתנאי העסקה ומעביר לקונה "את הסחורה... בהקדם האפשרי"³⁵. האמירה "מזל וברכה" היא אפוא בגדר קבלת המוכר את הצעת הקונה (קָשֶט), והיא משכללת את החוזה ביניהם.
על פי הדרך המקובלת, הבעלות ביהלומים עוברת מן המוכר לקונה רק עם העברת הסחורה באופן פיזי לרשות הקונה.
ניתוח העסקה לאור החוק האזרחי הישראלי מביא אף הוא למסקנה זו, שכן לפי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, בהיעדר הסכם אחר בין הצדדים, הבעלות על מיטלטלין עוברת רק בעת מסירתם הפיזית לידי הקונה³⁶.
כפי שכבר אמרנו, אחת הנפקויות החשובות למועד העברת הבעלות ביהלומים נוגעת לסיכון לאובדנם. אכן, המנהג בקרב היהלומנים הוא שאם אבדו היהלומים או נגנבו לפני שהגיעו לידי הקונה, הסיכון לאובדנם מוטל על המוכר, לא על הקונה.

אחרית דבר
האמירה "מזל וברכה", הנוהגת במסחר ביהלומים, היא דוגמה אחת מני רבות למנהגי מסחר בעת החדשה שפוסקי ההלכה נדרשו לפסוק בעניינם. נתינת תוקף לדרכי קניין מחודשים אלה מכוח המנהג ודין "סיטומתא" מחייבים את הפוסקים להכיר מקרוב את נוהג הסוחרים ולבחון מה מעמדם המשפטי המדויק של דרכי קניין אלה בקרב המשתמשים בהם.
הפוסקים שהלכו בדרך זו והשתיתו את פסיקתם על מעמדה של האמירה "מזל וברכה" בעיני היהלומנים קבעו שאמירה זו יוצרת התחייבות חוזית לספק את היהלומים לקונה אך אינה מעבירה את הבעלות עליהם לקונה. למסקנה זו הם הגיעו משום שמחד גיסא, מקובל שהאחריות לאבדן היהלומים אינה עוברת לידי הקונה עד מסירתם לידיו, ומאידך גיסא, נהוג לנקוט סנקציות כלפי מי שחוזר בו מן העסקה לאחר אמירת "מזל וברכה".
פוסקי ההלכה בחנו את תוקפה של אמירת "מזל וברכה" לאור המנהג ודין "סיטומתא" אך לא לאור החוק האזרחי. ראוי להעיר שניתן להגיע למסקנה דומה גם אם מבססים את תוקפו ההלכתי של מנהג זה על החוק האזרחי הישראלי³⁷ מכוח הכלל "דינא דמלכותא דינא".

הערות:

^* פרופ' רון ש' קליינמן מלמד משפט עברי ודיני נזיקין בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ומכהן כיו"ר הוועדה הישראלית של האיגוד העולמי למשפט עברי (Jewish Law Association).
מאמר זה מבוסס על פרק מספרו שיצא לאור בעת האחרונה, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי: משפט, ריאליה והיסטוריה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע"ג.

¹ דן מכמן, "מ'נפך ספיר ויהלם' עד 'מזל וברכה': על יהודים בענף היהלומים בעת החדשה", בתוך מפֵּרות האילן: על פרשת השבוע, ד' אלגביש עורך, תל-אביב תשנ"ח, עמ' 268-267.
² ראה ההערה הבאה והערה 32.
³ לאמירת "מזל וברכה" בקרב יהלומנים ראה: אלכסנדר רכטר, דיני יהלומים, תל-אביב 1984, עמ' 1222; שלום ליסיצקי, יהלומית מדוברת, בעריכת ש' עמי, תל-אביב 2005, עמ' 177, ערך מזל וברכה: "המהדרין בברכה נוהגים להשמיעה במבטא יידישאי – מאזעל אוּן בְּרוֹכֶה".
⁴ כך סיפרו לי יהלומנים בישראל, וכן נהוג גם בניו-יורק. מנכ"ל בורסת היהלומים בניו-יורק, ד"ר מרטין הוכבאום, מסר לי באמצעות ידידי עו"ד לארי רבינוביץ', שלעתים קרובות סוחרים בבורסה בניו-יורק שואלים ‘Do I have Mazal?’, שמשמעותו 'האם העסקה סגורה?'.
⁵ שו"ת חתם סופר, קובץ תשובות, ליקוטים, סימן ה.
⁶ שו"ת חתם סופר, חלק ז, סימן לו; שם, יורה דעה, סימן שמט.
⁷ שו"ת שאילת יעבץ, חלק ב, סימן ס.
⁸ "מזל וברכה" אמרו גם סוחרים שלא עסקו ביהלומים. ראה: שו"ת שאילת שלום, מהדורא תניינא, סימן קצט; שו"ת הליכות ישראל, סימן ח; ר' משה שאול קליין, דבריו הובאו על ידי ר' שמואל אליעזר שטרן, "בדין חלוּת קניני בתים בזמנינו", דברי משפט א (תשנ"ו), עמ' שלח-שלט.
⁹ תקנות ההתאגדות של בורסת היהלומים הישראלית בע"מ [רמת גן], 2008, סעיף 78(ח) (לא פורסם). הוראה זהה באה במהדורות הקודמות של תקנון זה.
¹⁰ New York Diamond Dealers Club by-laws, 2008, section 18 - Trade Rules (unpublished): "Any oral offer is binding among dealers, when agreement is expressed by the accepted words “mazel and broche” or any other words expressing the words of accord".
¹¹ ראה רון ש' קליינמן, "'קניין סִיטוּמְתָא': מנהגי הסוחרים בדרכי הקניין במשפט העברי - הבסיס העיוני ויישומים במשפט האזרחי המודרני", מחקרי משפט כד (2008), עמ' 245, הערה 3.
¹² בבא מציעא מט ע"א; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק א, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן קפט, סעיף א. לחריגים לכלל זה ראה: רון ש' קליינמן, "יסודות הקניין – גמירות הדעת ומעשה הקניין", משפטי ארץ ג (תש"ע), עמ' 96-93.
¹³ מי שחוזר בו מהתחייבותו למכר בדיבור בלבד מכונה "מחוּסר אמנה" ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו". ראה: בבא מציעא מט ע"א; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה ח; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רד, סעיף ז.
¹⁴ בבא מציעא עד ע"א.
¹⁵ כדי שמנהג מסוים יהיה בגדר מנהג המדינה, עליו להיות מוכר וברור ונעשה בקביעות באותו מקום. ראה: רון ש' קליינמן, "החוק האזרחי במדינה – 'מנהג המדינה'?", תחומין לב (תשע"ב), עמ' 263.
¹⁶ וראה קליינמן (לעיל הערה 11), עמ' 298-243. דרך נוספת להכרה בדרכי קניין אלו היא על פי הכלל "דינא דמלכותא דינא", ראה להלן, באחרית דבר, ליד ציון הערה 37.
¹⁷ שו"ת תשובות והנהגות, חלק א, סימן תתג (מהדורה חדשה עם הוספות, ירושלים תשנ"ב).
¹⁸ שו"ת מהרש"ג, חלק ג, סימן קיג, המבקש להסיק משו"ת הרא"ש, כלל יב, סימן ג (בעניין המנהג להתחייב בעל פה לכבד אדם להיות מוהל או סנדק), שכל מנהג להתחייב בדיבור הוא "מנהג גרוע".
¹⁹ בדומה לרב שטרנבוך, גם מדברי שני חכמי הלכה אחרים עולה שהם נוטים לראות באמירת "מזל וברכה" העברת בעלות, ואינם מבחינים בענייננו בין התחייבות לבין קניין. ראה: שו"ת והיה העולם (שרגא), חו"מ, סימן לח, עמ' 252; שו"ת שבט הלוי, חלק ז, סימן רלו, אות י.
²⁰ שו"ת ויען דוד, חלק ב, ירושלים תשנ"ג, סימן רמ, אות ב.
²¹ שו"ת הרא"ש, לעיל, הערה 18.
²² ר' יוסף שלום אלישיב, הערות במסכת קידושין, ירושלים תשנ"ט, עמ' ה.
²³ בשתי תשובות שעדיין לא פורסמו המצויות בידי: אחת מיום כ"ו בכסלו תשנ"ה, לר' ישראל ברוננר (להלן: התשובה הראשונה), ואחת מיום כ"ט בכסלו תש"ס, נכתבה לי.
²⁴ המחיר של יהלומים מלוטשים חופשיים (לא משובצים) נקבע בימינו בקרב הסוחרים בכל העולם על פי מחירון היהלומים של רפפורט, The Rapaport Price List. מחירון זה מתפרסם על ידי חברת Rapaport USA Ltd (לאס-וגאס, ארצות הברית) כל שבוע בחצות הלילה בין יום חמישי ליום שישי לפי שעון ניו-יורק. כל המחירים והמסחר בענף מבוססים על שיעור ההנחה מ"מחירון רפפורט". המסחר מתבצע בדרך כלל בהנחה של כ-30% ממחיר המחירון לפי איכות היהלום. לפי המקובל בענף, אם הסכים המוכר להצעת הקונה באמירת "מזל וברכה", ולפני שמסר את היהלומים לקונה השתנה המחירון, העסקה מתבצעת לפי מחיר המחירון שהיה בתוקף בעת אמירת "מזל וברכה".
²⁵ על הצורך לבחון כיצד נתפס מנהג מסחרי על ידי המשתמשים בו עמד כבר ר' נסים בר' ראובן מגירונדי (ספרד, המאה הי"ד) בתשובה (שו"ת הר"ן, מהדורת א"ל פלדמן, ירושלים תשמ"ד, סימן פג, עמ' שצה), בשעה שדן במנהג קניין בתים. הר"ן מדגיש שיש לוודא שהקונים המשתמשים במנהג הקניין המסוים רואים בו קניין גמור שבאמצעותו עוברת אליהם הבעלות על הנכס.
להלן (ליד ציון הערה 28) נראה שהרב וייס לא ידע בתחילה על הסנקציות הנהוגות בקרב היהלומנים כלפי מי שחוזר בו לאחר אמירת "מזל וברכה", אך משהובא הדבר לידיעתו, חזר בו מקביעתו שאין כאן הבטחה מחייבת משפטית, אלא רק משום "מחוסר אמנה".
²⁶ התשובה הראשונה, לעיל הערה 23 (ההדגשה במקור). כדעת הרב וייס ומאותו נימוק פוסקים: הרבנים קליין ושטרן (לעיל, הערה 8); הרב זלמן נחמיה גולדברג (כך שמע מפיו ידידי הרב רפאל שטרן בשנת תשנ"ט, והדברים אושרו בכתב על ידי הרב גולדברג).
²⁷ ראה: איתמר ורהפטיג, ההתחייבות, בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשס"א, עמ' 188-115; הנ"ל, "חוזה מכר דירה", משפטי ארץ ג (תש"ע), עמ' 500, הערה 11; רון ש' קליינמן, "כרטיס אשראי ומסחר אלקטרוני אינם יוצרים 'קנין'", תחומין כט (תשס"ט), עמ' 22, ושם בהערה 4.
²⁸ ר' אשר וייס, בשיחה בעל פה מיום י"ז במרחשוון תשע"א, ומכתבו אליי מיום י"ח בכסלו תשע"א.
²⁹ ראה סעיפים 1, 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
³⁰ תקנון הבורסה, לעיל הערה 9, סעיף 78(ג). וראה שם, ס"ק (ד): "כל הצעה הבאה באמצעות מתווך (קורטייה) צריכה להעשות בצורת מעטפה חתומה" (הסוגריים בשני הסעיפים באים במקור).
³¹ ראה: Ernest A. Baker (ed.), Cassell’s French-English English-French Dictionary, New York: Funk & Wagnalls, 1951, p. 117, ערך ‘Cachet’.
³² ה"בריפקה" היא מעטפה מיוחדת שמכניסים בה את היהלומים. מונח זה, המשמש רק במסחר ביהלומים, מקורו כנראה במילה היידית "בְּריעף" שמשמעה 'מכתב'. ראה: אלכסנדר האַרקאַווי, יידיש ענגליש העברעאישער ווערטערבוך [=מילון יידיש אנגלי עברי], ניו-יורק 1988, עמ' 98.
³³ ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 3177/00 יהלומי ליאל בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2005(3) 2246 (2005), סעיף 4 לפסק הדין: "כל חבילת יהלומים להפקדה, המכונה 'בריפקה', הוטמנה במעטפה"; ת"א (מחוזי מרכז) 5764-08-07 י. קרונפלד - יהלומים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2009(1) 5052 (2009), סעיף 16 לפסק הדין: "אריזות היהלומים ('קשטים' או 'בריפקות' בלשון היהלומנים) נוצצות לעתים יותר מאשר תכנן".
³⁴ תקנון הבורסה, לעיל הערה 9, סעיף 78(ו).
³⁵ שם, סעיף 78(ו)(4).
³⁶ ראה מיגל דויטש, דיני חוזים מיוחדים, א, תל-אביב תשס"ט, 2008, עמ' 81-79.
³⁷ ראה לעיל, ליד ציון הערה 36. קביעה זו יפה למסחר ביהלומים, שחל עליו החוק האזרחי הישראלי, והיא עשויה כמובן להשתנות ממדינה למדינה בהתאם לחוק האזרחי בכל מדינה.

---

---