אקדמות מילין
השופט והדיין מצווים באחד הציוויים הגדולים בתורת השוויון שבמשפט העברי: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג)¹, שהתורה חוזרת עליו בכמה מקומות, כגון: "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו); "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג, ו). וכל כך למה? "שלא תאמר עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר: לא תשא פני דל"². כלל זה נקבע גם בכללי האתיקה לשופטים, בכלל השישי. וזה לשונו: "שופט ינהג בבעלי הדין בשוויון, לא יישא פני דל ולא יהדר פני גדול"³.
אכן, בעוד שבתוככי בית המשפט חל בדרך כלל איסור חמור "להכיר פנים" ולהחמיר או להקל בהכרעת דינו של עני ובגזרת עונשו, מחוץ לבית המשפט התמונה שונה לחלוטין. יתר על כן, עיון מעמיק במקורותינו מעלה שלעתים גם בתוך בית המשפט יש מי שמקילים בעניינו של עני מפני ש"אין ידו משגת".

מלחמה בריכוזיות ובמונופולים הגדולים
כמה וכמה ציוויים נאמרו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה המצווים עלינו לכרות את אוזנינו, לשמוע צעקת "עניים"⁴ ולפקוח עיניים כדי לראות את מצוקתם ולסייע להם.
גם למצוות הצדקה, השייכת בעיקרה לצד האיסורי-דתי שבתורה יש השפעה על המשפט הצרוף, ולדעת רבים מחכמי ההלכה, ניתן גם לכפות עליה, ומי שאינו מסייע לעניים, אוחז בידו "מידת סדום"⁵.
חכמי ישראל תיקנו תקנות למען העניים. כך למשל נקבעו הלכות האוסרות הקמתם של מונופולים וקרטלים כדי למנוע ריכוזיות במשק, כל זאת לשם תקנת העניים.
ביטוי לדבר יש בדברי רבי אברהם אנקאוה, מדייני מרוקו במאה הי"ט, המתאר בלשון חריפה את מעשיהם של ה"טייקונים" בני זמנו. אגב תיאורו את התקנה ששללה את קיומם של מונופולים מסחריים, שהעיקו על המון העם, ובמיוחד על העניים שבחברה, הוא אומר: "ויתגודדו כמשפטם בהלכות שותפין, אגודות אגודות מוטה, שלושה ארבעה אנשים... וכל ישעם וכל חפצם לשפוך סוללה ולהבנות דייק, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם, והיה הנגע ירק רק או אדם דם⁶, לרדת עד לחייהם ולקפח פרנסת העניים האומללים, כי נועצו לב יחדיו ועליהם ברית יכרותו"⁷.
בדרך הילוכם בשדות המשפט, היו חכמי המשפט העברי עֵרים היטב להבדלים בין המעמדות החברתיים, ולא אחת החילו עקרונות של "צדק חלוקתי" שנועדו להקל מעט מכובד משאם של העניים⁸.
הֵד לכך נשמע בפרשתנו, פרשת הקרבנות, כשנקבעו בה חובות שונים לעשיר ולעני. העשיר יכול, ואולי אף חייב, להביא קרבן עולה מן הבקר ומן הצאן, ואילו העני, שאין ידו משגת להביא קרבן יקר, יכול להסתפק בעולת עוף. והוא הדין לקרבן אשם: העשיר חייב להביא כבש או עז, ואילו העני יכול להסתפק בפחות מזה, שנאמר: "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה... ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת" (ויקרא ה, ז; שם יא).
וכדי שלא יאמר אדם שקרבנו של עני פחות בחשיבותו מקרבנו של חברו העשיר, שינתה התורה בלשונה, ובמקום לומר "אדם כי יקריב" (ויקרא א, ב) אמרה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב, א). ודרשו חכמים את שינוי הלשון ואמרו⁹: "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". עוד אמרו חכמים: "נאמר בעוף, קרבנו של העני, 'ריח ניחוח'. ונאמר בבהמה, קרבנו של עשיר, 'ריח ניחוח'. לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים"¹⁰.
יתר על כן: רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (ספרד, המאה הי"ד), מדייק בכתובים: בעוד שבקרבנות בקר וצאן נאמר שיש להביא אותם "לפני ה'" (ויקרא א, ה), בעוף ובמנחה נאמר רק שיש להביאם "לאהרן ולבניו" (שם ב, ג). וטעמו של דבר: "לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותם לפני הכל, לכך נאמר 'לאהרן ולבניו', שאינן בפרהסיא¹¹, והזכיר 'לאהרן', לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל"¹².
הלכות אלה, שנאמרו בדיני הקרבנות, מקדש וקודשיו, היו לימים לעקרונות משפטיים מנחים במשפט החוקתי, בדיני מסים, בדיני הוצאה לפועל ובמערכות משפט אחרות. להלן נסקור כמה מהם.

שוויון בנטל – כיצד?
למתח החברתי בין עשירים לבין עניים ביטוי רב בספרות המשפט העברי, ואף סוגיית ה"שוויון בנטל" אינה חדשה. כך למשל בשאלה שנשאל הרשב"א¹³ מתואר ויכוח בין עשירי הקהילה בשאלת הדרך שראויה לנהוג כלפי עניים, כי "עניי העיר מרובין, והמלכות [=צורכי המחיה במדינה] ביוקר, על כן נפלה הקטטה בין העשירים, כי העשירים הגדולים אומרים יְחַזרו [=העניים] על הפתחים, וניתן להם כולנו פת בכל יום כדי שיתפרנסו בו, כי גם העשירים הבינוניים, הדין נותן שיתנו לכל העניים בכל יום פת כמונו. והבינוניים טוענים שאין הדין נותן כן, אלא שישבו [=העניים] בבתיהם ולא יחזרו על הפתחים, כי אחינו בשרנו הם, ותהיה פרנסתם מוטלת על הציבור ונפרע כולנו לפי העושר"¹⁴. הרשב"א מכריע כדעת ה"בינוניים" וקובע שהמדד לנשיאה בנטל הוא "לפי הממון", וככל שהאדם עשיר יותר, כן גדל חלקו בנשיאה בנטל החברתי ובמתן צדקה לעניים, העיקר שיקבל כל עני את המגיע לו "לפי כבודו", ולא יהא חייב לבזות את עצמו ולחזר על הפתחים.

עקרון ההכרעה על פי רוב ודיני בחירות
אגב המחלוקת בסוגיית השוויון בנטל, ביקשו לעתים העשירים למנוע מן העניים את זכות הבחירה בטענה שלא ראוי להעניק את הזכות לבחור ולהיבחר למי שאינו נושא במשא העול הכספי המוטל על הקהילה¹⁵. ואכן, בחלק מן הקהילות נקבע שפושט רגל חסר אמצעים אינו יכול לבחור ולהיבחר¹⁶, ומשקל "בעלי הכיסים", העשירים, בהצבעה היה גדול מזה של העניים. עמדה זו מובלטת בגישתו של המהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה, מחכמי סלוניקי שביוון במאה הט"ז¹⁷, שהופנתה אליו השאלה:

ילמדנו רבנו: קהל אחד שיש בהם עשירים ובינוניים ועניים, ובתוכה [=בתוך הקהילה] יודעי תורה וחשובים, מה הדין נותן? איך יתנהגו הצבור בעניין צרכי הצבור לקחת שליח ציבור... ושאר צרכי הצבור? אם יש לילך אחר רוב הצבור בלי השקפה אל בחינה אחרת מחכמה עניות ועשירות או אם ראוי לילך אחר רוב בעלי כיסין [=עשירים], אפילו אם יהיו שאר העם רבים מהם במניין ראשים [=במספר].

בראש דבריו קובע המהרשד"ם את העיקרון הכללי:

איברא [=אמת] דלכאורה נראה בסתם: אמרה תורה 'אחרי רבים', עד שנראה שאין לחלק בין עשירים ועניים, שכולם שווים... זה מרגלא [=כך רגיל] בפי כל העולם.

אכן, תוך כדי דיבור, הוא מסייג את דבריו ואומר:

אבל רואה אני שמה שאמרה תורה 'אחרי רבים' אין הפירוש כפי הנשמע לבני אדם... הרי בפירוש דלא אמרה תורה 'אחרי רבים' אלא כאשר הם שווים החולקים, אז הוי מעלת הרוב מכרעת. אבל כשיש הבדל בין שתי הכתות, אפשר שאיש אחד יעלה לאלף.

המהרשד"ם קובע עוד שהקפדה על עקרון 'הרוב קובע' עשויה להביא את הדברים עד אבסורד:

סוף דבר להלוך אחר הרוב כמו שעולה בדעת המון העם, שאין לנטות ימין ושמאל ממה שיעלה בדעת הרוב, אי זה רוב שיהיה, חס וחלילה, שאם כן ילקה(!) מידת הדין, יעמדו בעיר אחת או קהל [=קהילה] אחת מאה בני אדם, עשרה מהם נכבדי ארץ חשובים ועשירים והתשעים אנשי דלת העם, וירצו התשעים להקים עליהם רועה ראוי להם [=לבחור מנהיג לקהילה], היו מוכרחים העשרה חשובים [=להיות] כפופים לאותו רועה, יהיה מי שיהיה!? חלילה. אין זה דרכי נועם¹⁸. וכבר דרשתי לרבים כי תורתנו הקדושה קוראת לעשירים 'פנים', וכמו שאמר: 'והרעב היה על פני כל הארץ - אלו העשירים'. נמצא שאם העשירים הם פנים, שאר העם הם אחוריים(!!), ואין האחוריים ראויים להיות מנהיגים לפנים, אלא הפנים הם המנהיגים.

בסיכום דבריו פוסק המהרשד"ם:

העיקר לילך אחר רוב מנין כשיהיו רוב בנין [כלומר, שיש בידי רוב המצביעים גם רוב הנכסים בקהילה], דאז וודאי לא יבחרו אלא האמת והיושר¹⁹.

את תשובת המהרשד"ם מצטט בהסכמה גם משיב אחר בן דורו ומקומו, רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי, המעיד על המציאות שנהגה בקהילתו:

פוק חזי [=צא וראה] בעירנו זאת שאלוניקי, עיר ואֵם בישראל מימי קדם בימי איתני גאוני עולם, הממונים המפקחים על ענייני ציבור הם העשירים מביני מדע בעצת החכמים השלמים, ואינם משגיחים על דברי רוב רובי דלת העם, והדעת נותן כן, שהרי רוב ענייני הצבור הם בהוצאות ופרעונות ולראות ולדקדק להוציא בעת הצורך ובמקום הצורך, שלא יצא הממון לאיבוד, ומי יחוש על זה לכוין ולדקדק חוץ מהם, שמוציאים הממון²⁰.

לפי הגישות הללו, הדעת וההיגיון נותנים שכיוון שהעשירים מממנים את הפעילות הציבורית, הם זכאים לקבוע כיצד ינוהלו העניינים הללו. יתר על כן. לנוכח עושרם, יש להניח שיש להם כישורים הולמים בניהול ענייני ממון. עיקרון זה נתקבל גם על דעת חכמי הלכה אחרים.
ראוי לציין כי גישתם של המהרשד"ם ור' חיים שבתי לא הייתה נחלתם של כל החכמים בני דורם, ואף לא של כל חכמי האזור, האימפריה העות'מנית. כך למשל הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, רבה הראשי של האימפריה העות'מנית בתחילה המאה השש-עשרה, קובע:

העניינים השייכים לקהל, שכל הקהל בכללו נקראים בית דין לאותם הענינים, דומיא דדיינים [=בדומה לדיינים] שנתוועדו בבית דין... אין חילוק [=הבדל] בזה אם היה אותו הרוב עשירים או עניים חכמים או הדיוטות, מאחר שכל הקהל הם נקראים בית דין לעניינים שביניהם²¹.

את העיקרון הזה, שנקבע על ידי ר' אליהו מזרחי, מביא בהסכמה רבי יצחק בן שמואל אדרבי (סלוניקי, המאה הט"ז), החולק פעמים הרבה על המהרשד"ם²².
גישה ממצעת נוקט רבי אברהם די בוטון, תלמידו של המהרשד"ם ומגדולי חכמיה של סלוניקי (1592-1545). לדעתו, יש לחלק בין 'דבר שבממון', כגון מינוי פרנסים, שליח ציבור וגזברים, שהולכים בהם אחר 'רוב ממון', לבין דברים שאינם בממון, שהולכים בהם אחר 'רוב דעות'²³.

מיסוי "לפי ממון" או "לפי נפשות"
אחד התחומים שניכרות בהם המודעות והרגישות למצבו של העני וההתחשבות בו הם דיני המס. מחלוקת עתיקת יומין היא השאלה אם יש לגבות מס "לפי ממון או לפי נפשות", היינו: האם בקביעת שיעור המס יש להתחשב ברכושו של הנישום ולהטיל עליו מס פרוגרסיבי? או שמא יש להעדיף את ה"מיסוי לפי נפשות", היינו מס גולגולת המוטל בשווה על הכל, עני כעשיר²⁴.
מקורות המשפט העברי עוסקים בהרחבה בשאלה זו. בחלק מהם נקבעה ההבחנה בין "אגרה", מס המוטל עבור תמורה או שירות, שדינו להינתן בשווה, לעומת "מס" שיש לגבותו לפי שיעור רכושו של הנישום. בין כך ובין כך, מקורות אלה חושפים לא אחת את המתח החברתי בקהילה בין עניים ועשירים ואת רגישותם של רבים מחכמי המשפט העברי לצדק חלוקתי.
ר' חיים משה בן שלמה אמאריליו מסלוניקי (המאה הי"ח) נשאל²⁵ אם בני קהילה עניים צריכים לשלם מס בשיעור דומה למס בקהילות העשירות, שהרי "אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרודים יפרעו אלו כמו אלו". הסוגיה הובאה להכרעת רבני ירושלים, והם פסקו שעול המסים צריך להתחלק בצורה פרוגרסיבית, "לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו".
במקצת מן הקהילות, דוגמת קהילת יאנינה שביוון, נאלצו לעתים העניים ל"התפשר", ונהגו בהן שיטה "מעורבת": מחצית המס היה נגבה "לפי נפשות", כמס גולגולת, ומחציתו "לפי ממון". רבי יוסף בן דוד פילוסוף, בן המאה הי"ח, שכיהן כדיין בסלוניקי, יצא נגד המנהג הזה באמרו: "שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון"²⁶.
ר' משה מרוטנבורק (פולין, המאה הי"ט) יוצא חוצץ נגד הניסיון להטיל מס שווה על עניים ועשירים כאחד. ואף על פי שדיני המס במשפט העברי מבוססים בעיקרם על המנהג, הוא שולל את המנהג שלא להטיל מס "לפי ממון", ואומר: "ובוודאי שאין לך עוול גדול מזה, שיהא העשיר והדל שווין כמעט במשא המסים, ואף שהיה המנהג הרע הזה מכמה שנים, אין המנהג הזה קבע, שינהגו בו תמיד"²⁷.
דוגמה יפה נוספת להתחשבות בעניים ולהנהגת מעין "מדרגות מס" מצינו בהלכות המיוחסות לרבי יוסף טוב עלם, מראשוני חכמי צרפת במאה הי"א, האומר: "שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם, ומסדרין ביניהם [=קובעים את השומה] כדרך שמסדרין בערכין, שנאמר: 'איש כמתנת ידו'. ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן, אלא כענין שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות: נותנים עיניהן על הפיקחין... ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן"²⁸.

פטור מאגרה ומחובת הפקדת עירבון
אכן, לעתים גם כשמדובר על תשלום עבור שירותים, נקבע שיעור חיוב שונה לעניים ולעשירים. הד קדום ביותר לדבר יש בסיפור רב נתן הבבלי, אחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתיאור ישיבות הגאונים. אגב תיאורו את האגרה שהיה גובה ראש הגולה מכותבי השטרות, כותב רב נתן:

וזה החוק [=האגרה] שהדיין נוטל מאנשי המקום, מכל אחד שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה, זוז בפסח וזוז בסוכות. ומהכתובה וגט ושטר חוב ושטר מתנה ושטר מכירה יש לתת לבעלים ד' זוזי ושליש במשקל [ישמעאל], והסופר אין לו אלא הקבלנות שפוסק הדיין לתת לו בשנה, והכל לדיין. וכן היה המנהג לתת כל זה לדיין, בין שהיה שם בין שהלך למקום אחר... והדיין יש לו שני בני אדם שמעיינין וחוקרין ומשקיפין על כל רשותו, שלא יהא אדם עושה מאלה הדברים שכתבנו אלא על פיו. וכל מי שהוא עושה שטר בסתר, מנדה אותו שייתן שכר השטר, ומלקהו. ואם היה עני [שלא יוכל] לתת הדבר הקצוב, נוטל ממנו הסופר כפי השגת ידו ברשות הדיין.

הסדר המתחשב ביכולתו הכספית של בעל דין לעניין שיעור אגרת בית המשפט וגובה העירבון שעליו להפקיד למען יתברר דינו נקבע גם בדין הישראלי. לצד החובה לשלם אגרת משפט, ובמקרים מסוימים, גם להפקיד עירבון בקופת בית המשפט, ששיעורם בהליכים אזרחיים עשוי להגיע עד כדי עשרות אלפי שקלים ואף יותר, ניתנה סמכות ביד בית המשפט, על פי רוב בידי רשם בית המשפט, לפטור מתשלום האגרה או העירבון את מי שאין ידו משגת לשלם אותם²⁹. הסדר דומה נקבע בתקנות בתי הדין הרבניים³⁰. עיקרון זה נובע הן מזכות היסוד של נגישות למשפט הן מעקרונות צדק חלוקתי.

סוף דבר
עיקרו של דבר, אסור להדר עני בריבו ואסור ל"הכיר פנים במשפט", כלומר בבית המשפט. אכן, כמו לכל כלל, יש גם לזה יוצאים מן הכלל, ויש לא מעט מקרים שבהם "ניכר שוע לפני דל", והמשפט מתחשב בעני ש"אין ידו משגת", ומשתדל להקל מעט את סבלו וכאבו וצערו.
למען הסר ספק, יש להדגיש כי על פי עקרונות המשפט החוקתי בימינו, אין מדובר ב"הפליה אסורה" אלא ב"הבחנה מותרת" או ב"העדפה מתקנת", שהרי יש הבדל עובדתי, מהותי ורלוונטי, בין העני לבין העשיר, ומכאן הצידוק להבחנה ביניהם.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דקאן מכללת "שערי משפט" ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ וראה בהרחבה: מיכאל ויגודה, "ודל לא תהדר בריבו", פרשת השבוע, גיליון מס' 62 [=פרשת השבוע, עיונים משפטיים בפרשיות התורה, ירושלים תשע"ב, כרך ב, עמ' 186-180], והמקורות הנזכרים שם. על עקרון השוויון במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 201-171; אביעד הכהן, " יסודות דמוקרטיים ומעין-דמוקרטיים בקהילה היהודית במאות הי"א-י"ח", בדרך הדמוקרטית: על המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית (א' גל, ג' בקון, מ' ליסק ופ' מורג-טלמון עורכים, באר-שבע תשע"ג), עמ' 130-54.
² ספרא, תורת כהנים, פרשת קדושים, ד, ב.
³ ראה גם: נוסח הצהרת האמונים של השופטים, סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה; אביעד הכהן, "כללי אתיקה לדיינים ושופטים", פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 1), עמ' 84.
⁴ ודוק. בעוד אדם מן היישוב מופיע דרך כלל כ"מדבר", ה"עני" מופיע במקורות המשפט העברי כ"צועק" או "זועק". ראה למשל: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעֹק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב, כא-כב). וממנו בסדר תפילת שחרית של שבת (נוסח ספרד): "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע". וכן הוא בספרות השו"ת. ראה למשל שו"ת צמח צדק (קרוכמל), סימן ב: "ועניים, המון העם, צועקים". ואין צריך לומר שאין הכוונה רק למי שהוא עני בממון, אלא לכל נזקק ונצרך, דוגמת הגר והיתום והאלמנה, גם אם צרכיו אינם מתבטאים דווקא בחוסר ממון. ראה: אביעד הכהן, "קו העוני והזכות לקיום בכבוד", פרשת השבוע, עיונים משפטיים (לעיל, הערה 1), כרך ב, עמ' 267-261.
⁵ ראה: בני פורת, "ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עיונים משפטיים בפרשיות התורה (לעיל, הערה 1), כרך ה, עמ' 93-86; אביעד הכהן, פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 1), עמ' 228.
⁶ על פי הכתוב האמור בפרשת נגעי בגדים: "והיה הנגע ירקרק או אדמדם" (ויקרא יג, מט). הכותב, שביקש להדגיש את ה"ריקנות" ואת ה"דם", שפיכת דם נקיים, שהחליפו את ה"אדם" (היחס האנושי שהיה ראוי שינהגו בו אותם עשירים למצוקות החברתיות), קטע לשם כך את הביטוי המקורי "ירקרק או אדמדם", והפכו ל"ירק רֵיק, אָדָם דַם".
⁷ כרם חמר, חלק ב, ספר התקנות, סימן קעג (לא ע"ב). דבריו הנכוחים הובאו אצל מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 653.
⁸ אחד הביטויים הגדולים לעיקרון זה הוא מצוות השמיטה והיובל. ראה: בני פורת, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה: על מהפכת היובל", פרשת השבוע, בהר-בחקתי, תשס"ז, גיליון מס' 285; א' הכהן, "שמיטת האדם ושמיטת האדמה", פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 1), עמ' 264-255. עקרונות אלה חלחלו גם לעולם ההגות היהודית. ראה למשל ח"ה בן ששון, "חסידי אשכנז על חלוקת קנינים חמריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", ציון לה (תש"ל), עמ' 79-61 [=רצף ותמורה, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 197-177].
⁹ מנחות קד ע"ב ורש"י על אתר.
¹⁰ תורת כהנים א, צא. מקור אגדי זה שימש את בעל "צמח צדק", רבי מנחם מנדל קרוכמל, להכריע שקול אחד לעני ולעשיר בהכרעות קהילתיות. ראה בהרחבה: מנחם אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 7), 87; מנחם אֵלון, "דמוקרטיה, זכויות יסוד ומנהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 63-9.
¹¹ על הזהירות בחובה "שלא לבייש" ותוצאותיה המשפטיות, ראה: אביעד הכהן, "על האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 1), עמ' 111-105.
¹² בעל הטורים, ויקרא ב, א.
¹³ שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שפ.
¹⁴ ויושם אל לב שקולם של העניים, "בעלי הדין" העיקריים בעניין זה, אינו נשמע כלל, ונעלם וגם נאלם דומיה.
¹⁵ על הזכות לבחור ולהיבחר במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 1), עמ' 400-394.
¹⁶ דבורה הכהן, "הקהילה בליבורנו ומוסדותיה", ספר הזיכרון לש"א נכון, ירושלים תשל"ח, עמ' 112.
¹⁷ ראה שו"ת מהרשד"ם, אורח חיים, סימן לז. וראה בהרחבה: מנחם אֵלון, דמוקרטיה (לעיל, הערה 10).
¹⁸ על עקרון 'דרכי נועם' כנימוק להכרעת ההלכה, ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 7), עמ' 805.
¹⁹ עקרון 'רוב מניין ורוב בניין' מופיע גם בתשובותיהם של פוסקים אחרים. ראה למשל תשובת בעל צמח צדק, סימן ב. וראה בהרחבה מנחם אֵלון, דמוקרטיה (לעיל, הערה 10).
²⁰ שו"ת תורת חיים, חלק ב, סימן מ. וראה מנחם אֵלון, דמוקרטיה (לעיל, הערה 10), עמ' 34-33.
²¹ שו"ת הרא"ם, סימן נג. וראה מנחם אֵלון, דמוקרטיה (לעיל, הערה 10), עמ' 33-28.
²² שו"ת דברי ריבות, סימן רכז.
²³ שו"ת לחם רב, סימן ב; מנחם אֵלון, דמוקרטיה (לעיל, הערה 10), עמ' 34.
²⁴ ראה בהרחבה אביעד הכהן, יסודות דמוקרטיים (לעיל, הערה 1), עמ' 68, ושם בהערה 37.
²⁵ ראה: אליעזר בשן, "התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי", בתוך חברה והיסטוריה (י' כהן עורך, ירושלים תש"ם), עמ' 124-103.
²⁶ ראה בשן, שם.
²⁷ שו"ת מוהר"ם מרוטנבורק האחרונים, חושן משפט, סימן כ, מובא אצל מנחם אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 7), עמ' 766. וראה עוד: אביעד הכהן, "צדק ויושר בדיני המס", פרשת השבוע, עיונים משפטיים (לעיל, הערה 1), כרך ב, עמ' 24-18.
²⁸ מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תתקמא.
²⁹ בבתי המשפט נידונות הרבה בקשות לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון על פי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007. ראה: בש"א 329/90, אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, מפי השופט ד' לוין; בש"א 4933/05, לוי נ' פלוניות (25.9.2005), מפי השופטת נאור; בש"א 8566/12, ברנס נ' בנק אוצר החייל, ניתן ביום 27.1.13, מפי הרשמת בנמלך.
³⁰ ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (ירושלים תשע"א), עמ' 451-450.

---

---