כשרות העיוור להעיד
התורה מצווה על מי שיודע עדות לחברו שיעיד בבית הדין, ואוסרת עליו להתחמק מלמסור את עדותו, שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). מן העובדה שהתורה מדברת הן על ידיעה הן על ראייה ("ראה או ידע"), עולה שהאדם יכול להעיד על דברים שנודעו לו אף על פי שלא ראה אותם, כגון אם שמע את בעל הדין מודה בהם, כפי שנתפרש בתלמוד¹ הלשון "או ידע".
ניתן היה להסיק מכאן לכאורה שמותר לעיוור להעיד על דברים ששמע עליהם מפי בעל הדין², אלא שהתוספתא³ לומדת מן הביטוי "או ראה" שהעיוור פסול לעדות. וזה לשונה: " 'או ראה' - להוציא את הסומא; 'או ידע' - להוציא את השוטה".
הרמב"ם פוסק בעקבות דברי התוספתא⁴:

הסומים, אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים, הרי אלו פסולין מן התורה. שנאמר: "והוא עד או ראה". מי שהוא ראוי לראות, הוא שמעיד. והסומא באחת מעיניו כשר להעיד⁵.

לדעת אחד מן הגאונים⁶, יש ללמוד מן הלשון "או ראה" שאסור לסמוך גם על עדותו של אדם פיקח הנסמכת על חוש השמיעה ולא על חוש הראייה⁷. הגאון דן בעניין אדם שעבר ברחוב חשוך והוציא מפיו דברי כפירה, ושמעו אותו אנשים שהיו בביתם והם טוענים שהם מזהים אותו לפי קולו. הגאון פוסק שאסור להרשיע את האדם על סמך קולו. וזה לשונו:

כנראה לי לפי עניות דעתי שאין לוי זה [הנאשם] חייב כלום בעדות אותם עדים שהכירוהו מחמת קולו, דבעינן [=שצריכים אנו] עדות ברורה אלא בראייה והכרה. כדכתיב: "והוא עד או ראה או ידע" וגו'. וקול אינו לא בכלל ראיה ולא בכלל ידיעה.

רבי מאיר הלוי אבולעפיה⁸ (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג) הולך בדרכו של הגאון, אלא שאינו מבסס אותה על הפסוק אלא על היקש לדין העיוור, הפסול מלהעיד.
לעומת זאת, רבים מן האחרונים⁹ סבורים שההלכה שהעיוור אינו יכול להעיד אינה על פי ההיגיון אלא "גזרת הכתוב" היא, ולכן אין להסיק ממנה שאסור לקבל עדות אחרת שאינה נסמכת על הראייה. כראיה לדבריהם הם מצביעים על הקשרים אחרים, שאינם עדות, שחז"ל מדגישים בהם שניתן לסמוך על יכולת הזיהוי של העיוור בעזרת השמיעה. כך למשל, נאמר בתלמוד¹⁰ שמותר לעיוור לקיים יחסי אישות עם אשתו על סמך העובדה שהוא מזהה אותה לפי קולה, ואינו חושש שמא יטעה ויקיים יחסי אישות עם אישה אחרת¹¹.
וכן היא גם דעת הר"י מיגאש¹² (ספרד, המאות הי"א-הי"ב), רבו של הרב מימון, אביו של הרמב"ם. וזה לשונו:

שאלה: אם תגמר העדות על שמיעת הקול מבלתי ראיית האיש, כמו מי שהיה יושב במקום אחד ושמע את חבירו מקלל או מנדה, אי יעיד על חבירו בעדות?
תשובה: אם הכיר האדם את דברי חבירו, יכול הוא להעיד עליו במה שאמרו שישמע ממנו, ואף על פי שאינו רואהו. והנה מצאנו רז"ל דנין בטביעות קלא [=זיהוי על פי הקול]. כמו שאמרו: "דאי לא תימא הכי, סומא האיך מותר באשתו? ובני אדם האיך מותרים בנשותיהן בלילה? אלא בטביעות קלא. הכא נמי בטביעות קלא".

כשרות העיוור לדון
בשאלת כשרותו של עיוור לדון מצאנו במקורות התנאיים דעות אחדות¹³.
במקום אחד, המשנה קושרת בין כללי הכשרות לעדות לבין כללי הכשרות לדון, וקובעת ש"כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון"¹⁴. האמורא רבי יוחנן אומר¹⁵ שהסיפא של כלל זה, "יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון", מדברת בסומא באחת מעיניו, שאף על פי שהוא כשר להעיד¹⁶, אינו כשר לדון.
מקור תנאי אחר פוסל אף הוא את העיוור מלדון. מן האמור בתורה, "ועל פיהם [של הכהנים] יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה), מסיק התנא רבי מאיר שדין אחד יש לשאלות הנוגעות לצרעת העור ("נגע") ולהכרעות שיפוטיות ("ריב"). וכשם שהכהן המאבחן את הנגע חייב לראות אותו כדי להכשיר אותו או לטמא אותו, כן גם השופט אינו כשר לדון אם הוא סומא. וזה לשון התלמוד¹⁷:

תניא. היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע"? וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?! אלא מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום, דכתיב: "וביום הראות בו" - אף ריבים ביום. ומה נגעים שלא בסומין, דכתיב: "לכל מראה עיני הכהן" - אף ריבים שלא בסומין.

לעומת המקורות האלה, נאמר במשנה: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה"¹⁸, והתלמוד¹⁹ מסיק שמראה העיניים אינו הכרחי לצורך פסיקת הדין (שהרי בלילה קשה לראות), וממילא הסומא כשר לדון, כמו שעולה מן התלמוד:

ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן, דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי [=הסומא שהיה בשכונתו של רבי יוחנן, שהיה דן דין, ולא אמר לו רבי יוחנן ולא כלום (משמע שהיה סבור שהדבר מותר)].

ממעשה זה מסיק התלמוד שרבי יוחנן סבור שדעת מי שמכשירים את העיוור לדון נתקבלה להלכה.
אולם ספק אם ניתן להסיק ממקור זה שהעיוור כשר לדון. אמנם יש מן הפוסקים²⁰ הסבורים שכוונת רבי יוחנן להכשיר את הסומא לדון²¹, אך רוב הפוסקים²² סבורים שכוונתו להכשיר רק את מי שהוא סומא באחת מעיניו, אבל מי שהוא עיוור בשתי עיניו, פסול מלדון²³. השולחן ערוך מכריע כשיטתם. וזה לשונו²⁴:

סומא באחת מעיניו כשר, אבל הסומא בשתי עיניו פסול.

נושאי כליו של השולחן ערוך חלוקים בשאלת הטעם להלכה זו, הפוסלת את מי שהוא עיוור בשתי עיניו מלדון. לדעת רבי יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז) בעל "ספר מאירת עיניים"²⁵, שופט עיוור אינו יכול לדון, משום שהוא דומה למי שדן בלילה, שכתחילה אסור לו לעשות כן, מפני שבלילה אין האור מספיק. לכן הוא פוסק, שכשם שאין מבטלים את דינו של בית דין שעבר ודן בלילה, כך אין מבטלים את דינו של עיוור שדן. אולם פוסקים אחרים²⁶ חולקים עליו, מפני שהם סבורים שפסלותו של העיוור מלדון דין מבוססת על השוואה לדיני נגעים. וכשם שאין משמעות לקביעת הכהן אם נעשתה בלא שראה את הממצאים, כך אין תוקף לפסק דינו של עיוור.
נפקות מעניינת בין טעמו של בעל "ספר מאירת עיניים" לבין טעמם של החולקים עליו מצאנו במקרה שהובא לפני רבי יחזקאל קצנלנבוגן (ליטא-גרמניה, המאה הי"ח), בעל "שו"ת כנסת יחזקאל", כשאחד מן הדיינים התעוור במהלך הדיון המשפטי אחר שמיעת הראיות ולפני הכרעת הדין²⁷:

שני בעלי דין שעמדו למשפט בפני שלשה תלמידי חכמים, והאריכו בטענות וגביית העדות, וקודם יצא לאור המשפט וגמר דין, התעוור אחד מן הדיינים בשתי עיניו, על ידי שיָרָה המורה בקנה השריפה [=ברובה], ונשרפו עיניו. ועתה חד מנהון מעכב מלעמוד למשפט בפני דיין אשר סגיא נהוריה²⁸.

בעל "כנסת יחזקאל" פוסק²⁹ שאסור לפסול את הדיין שהתעוור ושהוא יכול לפסוק את הדין יחד עם שני הדיינים האחרים. את הכרעתו הוא מנמק בכמה טעמים, ובהם טעמו של בעל "ספר מאירת עיניים".
ראשית, הוא קובע שיש לפסוק כשיטת הרי"ף, הפוסל את העיוור מלשפוט רק בשלב הראיות. מכאן שאם התעוור אחרי ששמע את הראיות, אין מניעה שיפסוק את הדין³⁰.
שנית, לדעת הסמ"ע, פסלות העיוור מלדון היא רק לכתחילה, אבל לא בדיעבד, "ונידון דידן כמעט נקרא דיעבד", כי רוב המשפט כבר התנהל, ואין זה סביר לפסול את הדיין ולהתחיל את הדיון מן ההתחלה.
בעל "כנסת יחזקאל" מטעים את דבריו באמרו שראוי לפסוק כן גם כדי "שלא לבייש התלמיד חכם אשר עיוורו עיניו".
דומה שלדעתם של החולקים על הסמ"ע, התולים את פסלות הסומא מלדון בגזרת הכתוב, הדיין פסול מלדון אף אם התעוור רק בשלב הכרעת הדין.

המשפט הישראלי
מקרה דומה למקרה שדן בו בעל "כנסת יחזקאל" בא לפני בית המשפט המחוזי, שהתבקש להעביר בוררת מתפקידה לאור "מחלה פתאומית, עיוורונה המוחלט ועובדת הפסקת פעילותה כעורכת-דין פעילה"³¹. הבוררת התעוורה בשלביו הסופיים של דיון ממושך, לאחר שכבר בחנה תשריטים רבים ושמעה את רוב העדויות. וכמו בעל "כנסת יחזקאל", כן גם בית המשפט המחוזי, סירב להעביר את הבוררת מתפקידה. והוא מנמק את החלטתו בדומה לבעל "כנסת יחזקאל". בית המשפט פותח בצורך להגן על כבודה של הבוררת, וקובע שלא בנקל ייעתר לבקשה להעביר בורר מתפקידו. עוד הוא מוסיף שהבוררת כבר עברה על התשריטים הנחוצים להכרעת הדין ושמעה את רוב העדים, כך שלעובדה שאינה רואה לא תהיה השפעה ניכרת על יכולתה לפסוק את הדין.
בית המשפט המחוזי דן גם באמרת אגב בשאלה העקרונית, האם עיוור יכול להיות שופט, והוא נוקט בעניין זה גישה שונה מגישתם של רוב פוסקי ההלכה. לדעת בית המשפט, בדרך כלל מראה עיניו של השופט אינו כלי מרכזי לבחינת העובדות הנתונות במחלוקת במשפטים, ולכן אין לפסול עיוור מכס השיפוט. אמנם השופט היושב על מדין נעזר במראה עיניו כדי להתרשם אם העד המעיד בפניו מהימן אם לאו, אולם בחינת דברי העד לגופם משמעותית הרבה יותר בקביעת אמינותו.
בית המשפט המחוזי מפנה גם לכמה מקרים בהיסטוריה השיפוטית האמריקנית, שבהם שופטים שאיבדו את מאור עיניהם במהלך כהונתם המשיכו בתפקידם. עוד הוא מפנה לכתבה שהתפרסמה על השופט ריצ'רד ק' קייסי (Casey), שנתמנה בשנת 1997, כשכבר היה עיוור³²:
Nominated for a federal judgeship by President Clinton… the confirmation process drew some questions, including: How could Casey measure credibility without looking a witness in the eye?
Casey responded by asking whether sighted judges might be distracted by a pretty face, hair or clothing.
'If so, should they close their eyes?' Casey asked, saying the true measure of credibility is determining whether details string together in a coherent, logical way…
'What it really comes down to is whether their story strings together,' he says…

וזה תרגום הדברים:
קייסי מונה לשופט פדראלי על ידי הנשיא קלינטון. המינוי העלה את השאלה כיצד יוכל קייסי להעריך את אמינותו של עד, אם אינו יכול לראות את העד בעיניים?
קייסי ענה בשאלה: האם דעתם של שופטים פיקחים אינם עשויה להיות מוסחת על ידי פנים יפות, שיער יפה או בגדים יפים? אם כך הוא הדבר, האם אותם שופטים זקוקים לעצום את עיניהם?
קייסי הסביר שאמינות העד נקבעת על ידי פרטים רבים הקשורים יחדיו במכלול אחיד והגיוני. הדבר העושה את ההבדל הוא העובדה שאין חורים בסיפורו של העד³³.

טיעוניו של השופט האמריקני קייסי, כמו גם של בית המשפט המחוזי, אינם טיעונים חדשים. היוונים הקדמונים סברו שהשופט האידיאלי הוא העיוור. אלת הצדק היוונית, הטיטאנית תמיס (Themis), מתוארת בפסלים ובציורים כמחזיקה מאזניים ועיניה קשורות. כיסוי העיניים מבטא את הרעיון שהשופט יכול להיות אובייקטיבי רק אם הוא עושה עצמו עיוור למצג שהצדדים מציגים לפניו, ואינו מושפע מדברים שאינם שייכים להכרעת הדין, כגון: צבע עורם של הצדדים, מצבם הכלכלי ומעמדם של התובעים והנתבעים. עיקר עבודתו של השופט היא לשמוע את הצדדים ולנתח לוגית את דבריהם, בלא צורך במראה העיניים.

סוף דבר
לפי המשפט העברי, עדותו של עיוור אינה קבילה, ונחלקו החכמים בשאלה אם ניתן ללמוד מזה שאין לקבל כל עדות הנסמכת על חוש השמיעה בלבד (זיהוי על פי הקול).
אשר לשאלה אם העיוור יכול לשפוט, גישתו של המשפט העברי, הפוסלת את מי שהוא עיוור בשתי עיניו מלשבת על מדין נראית לנו עדיפה על פני הגישה שאימץ בית המשפט המחוזי בהשראת הגישה האמריקנית³⁴, ששורשיה במסורת היוונית, ולפיה אין סתירה בין העיוורון לבין היכולת לשפוט, ואולי אף להפך.
אין לראות בגישתו של המשפט העברי משום אפליה פסולה של העיוור רק בגלל מוגבלותו, שכן יסודה בשונות רלבנטית בין העיוור למיטיב לראות הנוגעת למלאכת השיפוט. לפי המשפט העברי, אור היום, יותר משהוא עלול להטעות את השופט, הוא הכרחי כדי לסייע ביד השופט לברר את העובדות כהווייתן ולדון דין אמת³⁵.
אכן, אם איבד השופט את מאור עיניו בשלב מתקדם של הדיון המשפטי, אחר שכבר שמע את כל העדים ובחן את כל הראיות, אין עוד סיבה לפסול אותו מלפסוק את הדין, כפי שנוקטים חלק מן הפוסקים.

הערות:

^* הרב עו"ד דוד ניסני עוסק בעריכת דין ובמחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי.

¹ שבועות לג ע"ב. וראה: רמב"ן, ויקרא ה, א; רבנו בחיי, שם; פנים יפות, שם.
² ובלבד שאין מדובר בעדות שמיעה, אלא הנידון הוא אם נאמרו הדברים ששמע העד העיוור אם לאו, כגון אם הודה בעל הדין. ראה דוגמאות נוספות להלן, ליד ציון הערה 6, ובדברי השואל בשו"ת הר"י מיגאש, להלן, ליד ציון הערה 12.
³ תוספתא, שבועות (צוקרמאנדל) ג, ח.
⁴ רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יב. וכן נפסק גם בשולחן ערוך, חו"מ, סימן לה, סעיף יב.
⁵ לכאורה, היה מקום להבין את דברי התוספתא שלא כדברי הרמב"ם. כפי שאמרנו בפתיחת דברינו, התורה מדברת באדם המסרב להעיד, ואף נשבע שאינו יודע עדות לחברו, שהוא עובר על האיסור "אם לא יגיד ונשא עונו". ניתן היה לומר שהתוספתא מחדשת שעיוור שאינו מעיד אינו עובר על לאו זה, אולם אם ירצה להעיד מקבלים את עדותו. מסתבר שהרמב"ם לא קיבל הסבר זה, מפני שהוא נסתר מהמשך התוספתא, "או ידע - להוציא את השוטה", וברור שלא הייתה התורה צריכה לומר שהשוטה אינו נענש כשאינו מוסר עדות, וברור שהתכוונה לומר שאסור לקבל את עדותו.
⁶ תשובות הגאונים (קורונל), סימן פג. אבל ראה י' מילר, מפתח לתשובות הגאונים, פרק ט, המבקר את רנ"נ קורונל וטוען שרוב התשובות שאסף אינן של גאונים. ואכן, לשון התשובה שונה מלשונם הרגילה של הגאונים. עם זאת, תשובה זו אינה מן התשובות שמילר מציין שמקורן אינו בדברי הגאונים.
⁷ לעניין זה ראה גם: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ערך טביעות קול (טביעות עינא דקלא), עמ' תקפב ואילך; א' שטינברג, "העיוור בהשקפת היהדות", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 186, עמ' 221; א' וולף, "זיהוי על פי הקול", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ד, גיליון מס' 146.
⁸ יד רמ"ה, סנהדרין סז ע"א, ד"ה פיסקא המסית. ופסק כמוהו קצות החושן, סימן פא, ס"ק יג. וראה גם שלטי הגיבורים, סנהדרין, פרק שלישי (ח ע"א בדפי הרי"ף), המביא את דברי הרמ"ה, ונראה שהוא מסכים עמו. הרמ"ה מביא ראיה לדבריו מדברי התלמוד בסנהדרין סז ע"א, המתאר כיצד מכמינים עדים לצותת לדבריו של המדיח לעבודת זרה, כדי שיהיה אפשר להפלילו: "מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן". מדברים אלו משמע שהעדים חייבים לזהות את המדיח באמצעות חוש הראייה, ואין די בזיהויו על פי הקול. אבל ראה שער משפט (להלן, הערה 9), שהוא מן הפוסקים החולקים על הרמ"ה, האומר בשם התלמוד הירושלמי שהעדים חייבים לראות את המדיח כדי לוודא שלא יברח וילך להסית אחרים. והשווה נתיבות המשפט, להלן, הערה 9.
⁹ ראה: אמרי בינה, חו"מ, הלכות עדות, סימן מז; רש"ש, סנהדרין סז ע"א, ד"ה רש"י ד"ה הן רואין; שער משפט, סימן לה, ס"ק ד; ברכי יוסף, חו"מ, סימן לה, אות ט; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן ק; הרב ח"ד הלוי, "קבלת עדות על עיסקה שנעשתה בטלפון", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 300, בעמ' 301. וכן עולה גם מתשב"ץ, חלק ג, סימן ו. וכן נוקט גם נתיבות המשפט, סימן פא, ס"ק ז, אלא שעל פי דברי התלמוד במסכת סנהדרין (לעיל, הערה 8), הוא מסייג קביעה זו לדיני ממונות, ולא לדיני נפשות, שבהם נדרשת הוכחה ברמה גבוהה יותר.
¹⁰ ראה חולין צו ע"א.
¹¹ על ראיה זו משיבים החולקים, שענייני איסור והיתר שבהם השומע סומך על שמיעתו אינם ראיה לעדות המשמשת כהוכחה בעניינם של אחרים.
¹² שו"ת הר"י מיגאש, סימן קמט.
¹³ לעניין זה, ראה גם א' הכהן, "על העיוורון ועל היחס לאנשים עם מוגבלות", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264.
¹⁴ משנה, נידה ו, ד.
¹⁵ נידה מט ע"ב. וראה גם סנהדרין לד ע"ב.
¹⁶ ראה רמב"ם, לעיל, ליד ציון הערה 4.
¹⁷ סנהדרין לד ע"ב.
¹⁸ משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א.
¹⁹ סנהדרין לד ע"ב.
²⁰ ראה: בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא, בשם ראשוני הגאונים והתוספות; הגהות מיימוניות, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט, אות ב. ונראה שהיא גם שיטת רש"י, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סתמא.
²¹ לפי דעה זו, רק רבי מאיר (לעיל, ליד ציון הערה 17), רואה זיקה בין כללי הכשרות להעיד לבין כללי הכשרות לדון, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שאין זיקה בין הכשרות לדון לבין הכשרות להעיד. אמנם גם לפי הרי"ף (להלן, הערה 22), הפוסל עיוור בשתי עיניו מלדון, אין זיקה בין העניינים, ופסלותו של העיוור לדון יסודה בסיבות אחרות (כפי שנראה להלן). והשווה בעל המאור, סנהדרין, פרק רביעי (יג ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה ההוא סמיא, הסבור שפסלותו של העיוור לדון נובעת מן ההשוואה לדיני העדות.
²² ראה: רבנו חננאל, סנהדרין לד ע"ב; רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף). רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט (וראה הגהות מיימוניות, שם, אות ב, שהבין שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי מאיר); בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא. וזו גם דעת בעל המאור (להלן, הערה 21).
²³ וראה רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף), שלדעתו, העובדה שאותו אדם היה סומא רק בעינו האחת מצוינת במפורש בתלמוד.
²⁴ שולחן ערוך, חו"מ, סימן ז, סעיף ב.
²⁵ סמ"ע, סימן ז, ס"ק ז.
²⁶ראה: נתיבות המשפט, סימן ז, ביאורים, ס"ק ב; אורים ותומים, סימן ז, תומים, ס"ק ב; פתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב.
²⁷ שו"ת כנסת יחזקאל, סימן פ (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב).
²⁸ השאלה משובשת במקצת, והבאנו את הדברים לאחר תיקונים קלים.
²⁹ ד"ה ועתה נכריע.
³⁰ כנסת יחזקאל מחדש שהפוסקים הפוסלים עיוור לשפוט חלוקים ביניהם בהיקף פסלותו של העיוור, כך שלמעשה יש שלוש שיטות ראשונים בדבר (והוא מכריע כמו שהבאנו בגוף הטקסט): מחד גיסא, שיטת הרמב"ם, ולפיה פסלותו של העיוור היא מוחלטת, ואינו כשיר לשפוט אף בשלב ההכרעה; מאידך גיסא, שיטת התוספות (לעיל, הערה 20), ולפיה העיוור כשיר לשפוט; ובתווך, שיטת הרי"ף, ולפיה העיוור פסול מלשפוט בשלב הראיות, אבל כשר לשפוט בשלב ההכרעה. כאמור, בעל כנסת יחזקאל מכריע כשיטת הרי"ף.
³¹ בש"א (מחוזי, ת"א) 023342/04 עמידר - חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי זוהר, פורסם בתקדין (2005).
³² שם, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת משל.
³³ להקלת הקריאה הבאנו את הדברים בתרגום חופשי.
³⁴ למרבה הצער, גם בנידון שהובא לפניו וגם בשאלה העקרונית אם העיוור כשר לשפוט, לא נזקק בית המשפט המחוזי לדעת המשפט העברי, בניגוד לחוק יסודות המשפט, התש"מ-1980.
³⁵ ראוי לציין שהבדלי תפיסה אלו בין הגישה היהודית לבין הגישה היוונית מתבטאים גם ביחס לנביא. בעוד שבתנ"ך הנביא מכונה "רואה" (שמ"א ט, ט), במיתולוגיה היוונית נפוצה דמות הנביא העיוור. ובעוד בישראל הראייה החודרת מקנה לנביא יכולת לדעת את מה שנסתר מאחרים, הנביא העיוור ביוון, שאינו מתפתה למראה עיניו, הוא המסוגל להבין אל נכון את המתרחש סביבו ולהבחין בין האמת לבין השקר.
באופן דומה, השפה העברית מדגישה את הקשר בין ההתבוננות לתבונה: האדם מתבונן, וכתוצאה מכך הוא מבין; האדם מסתכל, וכתוצאה מכך הוא משכיל. ראה א' קור, יופי של עברית, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 46. לעומת זאת, הפילוסוף היווני אפלטון גורס שהאדם אינו יכול לסמוך על חושיו כדי לתפוס את העולם כפי שהוא באמת, ושהוא יכול להגיע אל האמת רק בשכלו.

---

---