פתח דבר
במקורות המשפט העברי יש מוּדעות ודיונים מקיפים בענייני איכות הסביבה.
הדיונים הללו נעשים הן מנקודת הראות של הדין האזרחי הן מנקודת המבט של הדין הדתי ודיני איסור והיתר. המקור העיקרי בהלכה היהודית לדיון בענייני איכות הסביבה הוא המצווה שנאמרה בתורה בהקשר למצור על עיר של גויים, מצוות "בל תשחית"¹.
בשני פסקי דין שניתנו בעת האחרונה בבית המשפט העליון, נידון בין השאר טעם האיסור וגבולות תחולתו².
במשפט העברי, מקור הציווי לשמירה על איכות הסביבה בדיני מלחמה, באיסור להשחית אילן מאכל בשעת בניית מצור, שהורחב הלכה למעשה והוא מקיף את כל סוגי ההשחתה³.
אמנם התורה אוסרת להשחית רק עץ מאכל כשיש צורך לבנות מצור במלחמה, שנאמר: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל" (דברים כ, יט-כ ). אך חכמי ההלכה פירשו את האיסור באופן רחב וכללו בו גם אילני סרק וגם השחתה אחרת, ובעל "ספר החינוך" (נכתב במאה הי"ג ומיוחס לרבי אהרן הלוי מברצלונה), הדן בתרי"ג המצוות, מסביר את טעמי המצווה ותחולתה:

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם⁴.

בעל ה"תניא", ר' שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד ברוסיה במאה הי"ח), סבור כי איסור "בל תשחית" חל אף על דבר הפקר:

כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו, כך צריך להזהר במאודו [=ממונו] שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו. וכל המשבר כלים או קורע בגדים או הורס בנין או סותם מעין או מאבד מאכלות או משקין או ממאסם, וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשחית את עצה"... אפילו משל הפקר⁵.

מדברים אלה עולה שהדין אינו מתמקד בשמירה על זכויותיו הקנייניות של האחר במובן הפרטי אלא גם על הסביבה.
ואכן, בעולם כולו נדרשות מדינות בשנים האחרונות להתמודד עם דילמות הקשורות לאיכות הסביבה. בחלק נכבד מן הדילמות נכללים היבטים משפטיים וכלכליים ומוסריים. בתוך כל אלו, סילוק פסולת מזהמת תופס מקום של ממש. כך למשל, האסבסט, שנתפס תחילה כחומר יעיל וחזק בעל שימוש נרחב, נמצא לימים כחומר שפגיעתו מרובה לאין שיעור מתועלתו, והחל מן המאה ה-20, נעשו פעולות רחבות היקף בהרבה מדינות לסלק את האסבסט מן הסביבה ועלתה השאלה על מי מוטלת חובה זו ומי ישלם על ביצועה.

למי מופנית המצווה?
הרב אברהם ישעיהו קרליץ, הידוע על שם ספרו "חזון איש", אומר שמצוות "בל תשחית" מופנית לכלל ישראל, ולא לפרט, ושהיא באופייה מצוות לא תעשה⁶.
על יסוד זה, סבור הרב ד"ר נחום לאם, נשיא "ישיבה יוניברסיטי" בניו-יורק, שנגזר מזה שעיקרו של האיסור אינו חלק מדיני ממונות אלא חלק מדיני איסור והיתר. איסור "בל תשחית", שהוא האיסור לפגוע בסביבה, מבוסס אם כן על עיקרון דתי מוסרי, הרחב יותר מן השיקול של כדאיות כלכלית גרידא וכולל גם שיקולים אקולוגיים⁷.
עיקרם של דיני איכות הסביבה במשפט העברי נטוע אם כן בדין הדתי, אולם נופם משתרע על היבטים רבים בדין האזרחי תוך רגישות לשיקולים כלכליים ותוך התמודדות עם יצירת מפגעים ומזהמים, שפכים ופסולת, הן ברשות הרבים הן ברשות היחיד⁸.

מקורות האיסור לזהם את הסביבה
למעשה, בנזקים סביבתיים, רשות הרבים מזה ורשות היחיד מזה משולבות זו בזו עד כדי טשטוש הגבולות ביניהן. וזה לשון התלמוד בעניין זה:

תנו רבנן: לא יסקל אדם [אבנים] מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך⁹.

כלומר, החסיד הצליח להביא לשינוי ערכים בתודעתו של אותו אדם ביחסו לרשות הרבים. הוא גרם לו להבין שמה שבעיניו הוא רשות "שלו" עשוי להיות "לא שלו", ואילו הרשות שכביכול "אינה שלו" היא בעצם "שלו", שהרי גם הוא נזקק לאותה רשות, רשות הרבים, ובסופו של דבר, הסבת נזק לרשות זו היא בגדר הסבת נזק לעצמו¹⁰.
דומה שניתן לומר גם כי רשות היחיד של אותו מזהם "אינה שלו" לא רק מפני שלימים נזקק למכור אותה, אלא גם מפני שההגבלות הנוגעות לאיכות הסביבה אינן נעצרות על סף דלתו של האדם, אלא חלות אף על מעשיו בארבע אמות ביתו או חנותו או בית המלאכה והמפעל שלו, כפי שנראה להלן.

נזקי סביבה לא מוחשיים
בדומה לשיטות משפט בנות ימינו, גם במשפט העברי ההקפדה על איכות הסביבה אינה מתמצה בהתמודדות עם נזקים מוחשיים, כי אם אף עם נזקים פחות מוחשיים דוגמת נזקי ריח או עשן או רעש.
במשנה במסכת בבא בתרא נאמר ש"מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה" וש"אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר"¹¹, והטעים רש"י את הדבר "משום ריח רע".
גם על תעשיות שמותר לקיים אותן בתוך העיר חלות הגבלות מסוימות מטעמי פגיעה באיכות הסביבה. כך לדוגמה נקבע במשנה כי בשל חשש לנזקי ריח ועשן ניתן לחייב בעלי מלאכה להרחיק את מלאכתם ממחסני התבואה של שכניהם¹²: "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חברו ולא רפת בקר".
באותו אופן, ניתן לתבוע הרחקה של נזקי ריח מבית הכיסא ולגבור על זכויותיו הקנייניות של המחזיק בו¹³. הרחקות אלו עוגנו ואף הורחבו בתשובות ובתקנות מאוחרות יותר (כגון הסנקציות שנקבעו בשנת 1905 נגד פותחי פתח או חלון בית כיסא לרשות הרבים בתקנות שכונת "זיכרון משה" בירושלים)¹⁴.
נוסף על הרחקות מטעמי ריח, המשנה קובעת הרחקות מטעמי פגיעה באיכות האוויר: "מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה"¹⁵. ופירש רש"י: "מפני המוץ, המזיק את בני העיר כשהוא זורה". ובברייתא בתלמוד הבבלי¹⁶ מובאת רשימת תקנות בעניין העיר ירושלים¹⁷. ונאמר בה בין היתר ש"אין עושין בה כבשונות", היינו משרפות סיד, והטעם המובא בתלמוד לאיסור זה הוא נזקי העשן הכרוכים בתעשייה זו, הפוגעים הן בנשימה הן בחזותם החיצונית של קירות הבתים וחומות העיר. עוד נקבע ש"אין עושין בה גנות ופרדסים" בגלל הסירחון הכרוך בזיבולם. והרמב"ם פוסק שכל אדם חייב למנוע נזק מאחרים אף לא על ידי הרוח:

מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכיסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העשן או ריח בית הכיסא או האבק והעפר לחברו, עד שלא יזיקו. אפילו הייתה הרוח היא שמסייעת אותו בעת שעושה מלאכתו, ומולכת העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן, ומגיעתן לחברו – הרי זה חייב להרחיק, כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח המצויה. שכל אלו כמי שהזיק בחיציו הן¹⁸.

נזקי רעש
ההלכה אוסרת אף נזקי רעש, ובעל מלאכה מתחייב בנסיבות מסוימות להימנע מיצירת רעשים הנגרמים מכלי עבודתו או עקב ביקור הלקוחות בבית מלאכתו¹⁹. יתרה מזאת. אם המפגע הנגרם על ידו מזיק ליחיד בעל רגישות מיוחדת לרעש, זכותו הנפגע תגבר גם נגד זכויות בעל המלאכה²⁰.

הטיפול בשפכים ובפסולת
באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון שניתנו בעת האחרונה, נדון עניינם של מפגעי שפכים ופסולת תעשייתית²¹, ונזכרה בו התייחסות המשפט העברי גם לעניין זה. כפי שעולה ממקורותיו, הטיפול במי שפכים ושאר חובות שהוטלו על יצרני השפכים נועדו למנוע הן פגיעה אסתטית ברשות הרבים הן זיהום הקרקע²².
מצינו עוד כי לשם תיקון מערכת פינוי שפכים, ניתן לחייב את מי שנהנים ממנה להשתתף בהוצאות התיקון²³.
הכלל העקרוני בטיפול בפסולת הוא שאסור להוציא אותה לרשות הרבים שלא למקום המיועד לכך ושלא בדרך ארעי. וזה לשון התוספתא בעניין פינוי אבנים או עפר או זבל שדות:

מביא אדם אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס [=הבית]. ואם לשהותן – הרי זה אסור. ואם בא אחר והוזק בהן – הרי זה חייב. מביא אדם עפר וצוברו על פתח ביתו לרשות הרבים לשרות לטיט. ואם לשהותו – הרי זה אסור. ואם בא אחר והוזק בו – הרי זה חייב. מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים להוציאו לזבלים [לשם מכירתו]. ואם לשהותו – הרי זה אסור. ואם בא אחד והוזק בו – הרי זה חייב²⁴.

וכשם שהדבר נכון לגבי קיום חומרי גלם העשויים לשמש בעתיד, כן גם לגבי האיסור לקיים לאורך זמן חומרים שהם בגדר פסולת ממש²⁵. וכך נפסק ב"שולחן ערוך"²⁶:

יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים. אבל שלא בשעת הוצאת זבלים, אסור להוציאם כדי להניחם שם, אבל מוציאם כדי לפנותם לאלתר, וכל שכן מים... ושופכין שלו שאין שוהין ומתעכבין ברשות הרבים, שמותר לשפכן... ואפילו מים סרוחין, כל שדעתו לפנותו לאלתר.

עוד מצאנו שיצרן הפסולת חייב לפנותה:

מסקלין דרך רשות הרבים. דברי רבי יהושע. רבי עקיבא אומר: כשם שאין לו רשות לקלקל, כך לא יסקל. ואם סיקל, יוציא לים או לנהר או למקומות הטרשים²⁷.

הווי אומר. הוצאת פסולת אבנים ובניין לרשות הרבים אסורה, ובעליה חייב לדאוג לפנות אותה למקום שלא יינזקו ממנה רבים. הקפדה יתרה על מניעת נזק העלול להיגרם כתוצאה מפסולת נהגו כל מי שביקשו לדקדק במצוות. ועליהם אומר רב יהודה בתלמוד: "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין"²⁸. כלומר, הרוצה להיקרא חסיד, יקפיד בדיני נזיקין. "חסידים" אלה הקפידו במיוחד על טיפול מיטבי בפסולת אף בתוך רשותם:

חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכית בתוך שדותיהם בעומק שלושה טפחים... ואחרים שורפים אותם באש. ואחרים משליכים אותם לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהם אדם²⁹.

כדי להתמודד עם מזהמים, נקטו לעתים חכמים סנקציות כלכליות כנגד יצרני המזהמים האלה. כך למשל נאסרה הוצאת תבן וקש לרשות הרבים עקב הנזק העלול להיגרם לציבור. עם זאת, על אף האיסור, היו מי שהמשיכו להוציא תבן וקש כדי להשביח אותם ולעשות מהם זבל לשדות. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שיידושו ויעשו לו זבל. ואם הוציאו – קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר. וכל הקודם בהם זכה... ואף על פי שהם כהפקר, אם הוזק בהם אדם או בהמה, הרי זה, המוציא, חייב לשלם³⁰.

כלומר, כדי להילחם בזיהום רשות הרבים, הפקירו חכמים את הפסולת עצמה ואת הרווחים שציפו בעליה להפיק ממנה, ולכן פסקו שכל הקודם לתפוס אותה זכה בה. במילים אחרות. כיוון שהאיסור לא פתר את הבעיה, תיקנו חכמים סנקציה אזרחית מתוחכמת כדי להקטין את יעילותה של הפרת האיסור מבחינתו של המפר. ויושם אל לב כי גם בהפקרת הפסולת לא ניתקו חכמים את זיקתו של המזהם לפסולת שהשליך, וקבעו שהוא אחראי לכל נזק שייגרם לזולת כתוצאה ממנה.
בדברים שהבאנו לעיל, ניתן לזהות עיסוק במגוון סוגי זיהומים ובמגוון אמצעים למזעורם. אולם קו אחד עולה בבירור ממקורות המשפט העברי, קו המבקש לצמצם ככל האפשר ניתוק מלאכותי בין האדם לבין הפסולת שהוא מייצר. למעשה, מגמה זו משתקפת כבר בתורה במסגרת החוקים בדבר ההתנהגות במחנה צבאי:

ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזֵנך, והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צֵאָתך (דברים כג, יג–יד).

נמצא שהחובה היסודית לטיפול בפסולת מוטלת על מי שמייצר אותה. ודוק. אין לתלות את הזיקה בין האדם לבין הפסולת שלו בחולשה או אזלת יד של רשויות ציבוריות בתקופות קדומות. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה בהלכות מלכים:

ואסור להיפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להיפנות בה, שנאמר: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה". וכן מצוות עשה להיות יתד לכל אחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך, ויחפור בה, ויפנה ויכסה, שנאמר: "ויתד תהיה לך על אזנך"³¹.

ללמדך ששתי מצוות מונה כאן הרמב"ם, אחת המוטלת על הציבור, "לתקן שם דרך", ואחת המוטלת על היחיד, "להיות יתד לכל אחד", ואין אחת מהן מייתרת את רעותה. אמת, ניתן היה לתכנן הסדרה שתטיל את האחריות המלאה על הציבור, כגון שהצוות האחראי להתקנת הדרכים הללו יהיה אחראי גם על תברואתן וניקיונן השוטף, או על היחיד, שכל אחד ייחד לעצמו מקום פרטי להיפנות בו, והוא יהיה אחראי לניקיונו. אף על פי כן, ניתן לראות שהמקורות מעדיפים אחריות משולבת, של חובות תברואה על הציבור או הרשות בלא לפטור את היחיד מאחריותו לאיכות הסביבה.

סוף דבר
למעשה, השמירה על הזיקה שבין אדם או מפעל לפסולת שהוא מייצר עומדת ביסוד העיקרון "המזהם משלם". תכליתה של זיקה זו היא כפולה, הן מניעת החצנת הוצאות הטיפול בפסולת על הציבור כולו הן צמצום כמויות הפסולת על ידי היצרן כפועל יוצא מהפנמת העלויות שיוטלו עליו כדי לסלק את המפגע שיצר.
בנסיבות שונות ייתכנו דרכים שונות להשגת התכליות הללו. כך, כפי שראינו לעיל, תקנת חכמים המפקירה לטובת הציבור את הפסולת שייצר המזהם היא דוגמה מוצלחת להתמודדות עם מזהמים באמצעים שניתן לראות בהם "אכיפה פרטית". עם זאת, יושם אל לב כי פתרון מעין זה הולם את הבעיה הקונקרטית שהתעוררה, אולם לא יימצא מתאים לטיפול במקרים אחרים, למשל כשאין לפסולת ערך כלכלי. על כן, לכל בעיה סביבתית פתרון ההולם אותה. דור דור וסביבתו. דור דור וחובתו לשמור על איכות הסביבה שהוא חי בה. מובן שהמנגנונים המעשיים שהוצגו לעיל חשובים פחות מן העקרונות ומן הגישה שיש לשאוף להסדיר את הנושא תוך הבנת "יצר האדם" ואת מה שהוא יוצר. בכגון דא, הציבור והיחיד חייבים לשתף פעולה כדי להשיג את המטרה בשמירת איכות הסביבה.
ולכבודה של פרשת בראשית, נסיים במדרש הבא:

ראֵה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (קוהלת ז, יג). בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך³².

הנה כי כן, לפי השקפת המשפט העברי, האמונה בבורא עולם מעצימה את אחריותו של האדם לסביבה ולעולם שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא.

הערות:

^* שופט בית המשפט העליון.

¹ דברים כ, יט.
² בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בנייה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.13), ובג"ץ עיריית חולון, הנזכר להלן, הערה 21.
³ ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה נז. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בל תשחית.
⁴ ספר החינוך, פרשת שופטים, מצווה תקכט.
⁵ שולחן ערוך הרב, חושן משפט, הלכות שמירת הגוף והנפש ובל תשחית, סעיף יד.
⁶ חזון אי"ש על היד החזקה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ח.
⁷ ראה RABBI DR. N. LAMM, FAITH AND DOUBT: STUDIES IN TRADITIONAL JEWISH THOUGHT 169 (2006).
⁸ לעניין זה ראה בר"ע (ב"ש) 901/99 החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת חובב) נ' עמותת מדעי הדרום [פורסם בנבו], פסקה 5 (17.5.2000).
⁹ בבא קמא נ ע"ב.
¹⁰ נ' רקובר, איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"ד, עמ' 48 (להלן: רקובר).
¹¹ משנה, בבא בתרא ב, ט.
¹² משנה, בבא בתרא ב, ג.
¹³ בבא בתרא כג ע"א.
¹⁴ הובאו אצל רקובר (לעיל, הערה 10), עמ' 53-52.
¹⁵ משנה, בבא בתרא ב, ח.
¹⁶ בבא קמא פב ע"ב.
¹⁷ וראה בעניין זה נ' רקובר, "עשרה דברים נאמרו בירושלים", פרשת השבוע, במדבר, תשס"ג, גיליון מס' 123.
¹⁸ רמב"ם, הלכות שכנים, פרק יא, הלכות א-ב.
¹⁹ רמב"ם, הלכות שכנים, פרק י, הלכה יב.
²⁰ ראה: שו"ת הריב"ש, סימן קצו; הרמ"א על שולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב; תשב"ץ, חלק ד, טור א, סימן נז.
²¹ בג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (2.1.13).
²² ראה: בבא קמא ו ע"א; משנה, בבא בתרא ב, י; רקובר (לעיל, הערה 10), עמ' 59.
²³ בבא מציעא כו ע"א. וראה גם הרב צ' שינובר והרב י' גולדברג, איכות החיים והסביבה במקורות היהדות, נחלים תשנ"ד, עמ' 197-196.
²⁴ תוספתא (ליברמן), בבא מציעא יא, ה.
²⁵ ראה: משנה, שביעית ג, י; בבא קמא ל ע"א.
²⁶ שולחן ערוך, חו"מ, סימן תיד, סעיף ב.
²⁷ תוספתא (ליברמן), בבא קמא ב, יב.
²⁸ בבא קמא לא ע"א.
²⁹ רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק י, הלכה כב.
³⁰ רמב"ם, שם, פרק יג, הלכות יג-יז.
³¹ רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ו, הלכה יד-טו.
³² קוהלת רבה, פרשה ז.

---

---