אקדמות מילין
מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף. דומה שמיום שעמד לנו מרן רבי יוסף קארו ועד הרב עובדיה יוסף, לא קם ליהדות המזרח פוסק שהשפיע במידה כה רבה על עולם ההלכה. הרבה גאוני תורה ופוסקים גדולים קמו להם לישראל במהלך הדורות, ורבים מהם כתבו חיבורי מופת שרושמם נחרת לדורות, אך גדולתו של הרב עובדיה יוסף הייתה בחזונו ההלכתי, שלא נותר ספון בבתי מדרשות ואצל יחידי סגולה, אלא נפוץ בקרב העם. מאות אלפי סידורי התפילה שנדפסו בשני העשורים האחרונים "על פי פסקי מרן הרב עובדיה", המצויים היום כמעט בכל בית ובית כנסת ספרדי, החליפו בלי משים, לטב או למוטב, סדורי תפילה שהיו נהוגים בקהילות המזרח זה דורות. גם ספר ההלכה "ילקוט יוסף", למהדורותיו העממיות, רווח בציבור ונלמד מדי יום על ידי אלפים ורבבות.
אחד האתגרים הגדולים הניצבים לפתחו של חוקר ספרות ההלכה בכלל וספרות השאלות והתשובות (השו"ת) בפרט הוא "גילוי פנים כהלכה ובהלכה"¹. בדברים שנביא להלן, אנו מבקשים לגלות מקצת פנים בתורת הרב עובדיה יוסף כהלכה ובהלכה, לעיין בכמה הלכות שיצאו מתחת ידו ולחשוף מעט פכים קטנים המעידים מעט על אישיותו ואנושיותו. על דרך הכלל, ניתן לומר שבשלושה דברים ניכר הרב עובדיה יוסף: בחזונו, בפסיקתו ותורתו, ברגישותו ובאנושיותו. כבר מגיל צעיר ביותר, הציב לעצמו את חזון "השבת עטרה ליושנה", ובמשך למעלה מיובל שנים חתר בעקשנות ובהתמדה בלא לאות למילוי משימה זו. ועלתה בידו. לא עוד הלכה "כפופה" לפוסקים האשכנזיים, אלא הלכה שהבכורה בה למרן "בית יוסף"². בפסיקתו שלטה ברמה גישת "כוחא דהתירא", כוח ההיתר. לאסור ולהחמיר יכול כל אדם³. אך הרב עובדיה נטה לצד ההיתר בכל מקום שהיה יכול לעשות כן, פעמים הרבה בנחישות ובאומץ רב. כך התיר את הקראים ואת יהודי אתיופיה לבוא בקהל ה', ביסס את השימוש ב"היתר המכירה" בשביעית⁴ ובהשתלות איברים⁵, בגיור אלפים, בהתרת ממזרים לבוא בקהל ובשחרור עגונות רבות מכבליהן. פסקיו מצוטטים עשרות רבות של פעמים גם בפסקי הדין של בתי המשפט בישראל, והם עומדים בראש ספרי חכמי ההלכה האחרונים המצוטטים בהם⁶. עם זאת, ראוי להיזהר מאוד מפני תיוגה הפשטני של יצירתו ההלכתית כמשקפת פסיקה של גדול המקילים, כפי שנעשה עם פטירתו, כיוון שמצינו בחיבוריו עשרות פסיקות מחמירות⁷. זאת ועוד, גם הניסיון לציירו כפוסק "עדתי" אינו מדויק, שכן יש לא מעט הכרעות הלכתיות שהוא נוטה בהן דווקא לצד "כלל ישראל". קוצרם של דברים. כבעניינות אחרים, גם כאן הניסיון להכניס חכם הלכה כמוהו לתבנית אחת לא יצלח. הרב עובדיה היה גדול גם בש"ס, תרתי משמע, גם בפוסקים, בחיבורי ההלכה הגדולים שהוציא מתחת ידו, ובראשם עשרת הכרכים הגדושים של שו"ת "יביע אומר". בציבור הרחב, נודע בשל אמירותיו החריפות לעתים ובמעורבותו הפוליטית, אך ראש לכל היה פוסק הלכות ומרביץ תורה. כך ראה את עצמו, וכך יש לשער ייזכר גם בפרספקטיבה היסטורית. הילד הקטן משכונת "בית ישראל", בנו של בעל חנות מכולת עני ואביון, היה לאחד ממרביצי התורה הגדולים בעולם בכתב ובעל פה.
משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף זכתה למחקרים הרבה. גם בתחום זה, הוא בולט על פני חכמים שקדמו לו. יחד עם זאת, לעתים לא ניתנה שימת לב ראויה לחלקים ממשנתו, ולא תמיד הוארה באופן ביקורתי, כראוי וכנדרש⁸. בהקשר זה ראוי לציין את מיעוטן היחסי של תשובותיו בענייני "חושן המשפט", בהשוואה לריבוי התשובות בענייני "אורח חיים", התופסות מקום נכבד ב"יביע אומר" וב"יחוה דעת", ומספר רב של תשובות בענייני "יורה דעה" ו"אבן העזר"⁹. זאת ועוד. על אף שליטתו בכל מרחבי התורה, מיעט לפרסם תשובות שעניינן ב"גרעין הקשה" של "חושן משפט". המעיין בתשובות המעטות יחסית שפרסם בתחום זה יגלה שרובן ככולן עוסקות בשולי המשפט, ולא ב"בישרא דתורא", בהלכות טוען ונטען, נזיקין, קניין ומכירה, גזלה ואבדה, מלווה ולווה ועוד.

יחסו של הרב יוסף למערכת המשפט הישראלית
בשונה מדימויו המקל והפתוח של הרב יוסף בציבור, יחסו של הרב עובדיה יוסף למערכת המשפט הישראלית היה מחמיר ביותר¹⁰, הן מן הפן המהותי הן מן הפן האישי שבא לידי ביטוי בכמה ביטויים חריפים ביותר¹¹. יחס זה ניזון בעיקר מתפיסת עולם הלכתית. בעניין זה, לא היה חדשן ופורץ דרך אלא ממשיך מסורת ארוכה רבת שנים, שהרי האיסור לפנות לערכאות של גויים מופיע כבר במדרש התנאים¹². לדעת מקצת מחכמי ההלכה, האיסור אינו חל רק לכתחילה, אלא אף בדיעבד, שאם דן בית דין שלא לפי דין תורה, הדין בטל, וכל המוציא ממון על פיו מחזיק גזל בידו¹³. ואף על פי שהדין נאמר בערכאות של גויים, הרחיבו אותו עד מהרה ואסרו גם לדון בדיני ישראל שלא לפי דין תורה. ויש מי שראו באיסור האחרון חמור מן הראשון. כי בעוד שדיינים שאינם יהודים דנים לפי תומם לפי הדינים שהם מכירים, דייני ישראל הדנים שלא לפי דין תורה מחללים את השם ונראים כמבעטים בדיני שמים. בימי הביניים תפס איסור זה תאוצה משמעותית. עצמת לשונות החומרה שנאמרו בו עולה בהרבה על לשונות שנאמרו באיסורים אחרים מן התורה. נוסף על הפן ההלכתי, יש כאן גם פן חברתי, לחזק את כוח הקהילה היהודית ואת מקור סמכותה. פניית יהודים לערכאות של גויים הייתה סמל לפריקת עולה של הקהילה, ומכאן החומרה הרבה ביחס אליה. ודומה שאין זה מקרה שהרמב"ם חותם את הלכות סנהדרין¹⁴ בחיבורו "משנה תורה" בדיון באיסור זה. וזה לשונו:
כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". "לפניהם", ולא לפני עכו"ם. "לפניהם", ולא לפני הדיוטות.
ביטויים חריפים אלה, "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו", אינם שכיחים לגבי איסורי תורה אחרים, ומבטאים את המקום החשוב שנודע לאיסור הפנייה לערכאות בעולמה של מורשת ישראל. עם כינון מערכת המשפט בארץ ישראל, תחילה ב"משפט השלום העברי" בימים שלפני קום המדינה, ולימים בהקמת מערכת המשפט הישראלית, החלו להישמע גם קולות אחרים בשאלת תחולת "איסור ערכאות" על בתי המשפט האלה. מכל מקום, העמדה השלטת, בעיקר בחוגים דתיים וחרדיים, היא שהאיסור חל גם על ערכאות אלה¹⁵. וכפי שכבר הראיתי בהרחבה במקום אחר, יש פער בין ההלכה לבין המעשה, ורבים מבני הציבור החרדי, לרבות בני סיעתו של הרב יוסף ותלמידיו, פונים לבתי המשפט האזרחיים¹⁶. מכל מקום, הגישה השלילית כלפי מערכת המשפט הישראלית חלחלה היטב בקרב הציבור החרדי, וגישתו המחמירה של הרב יוסף בזה אינה יוצאת דופן. אפשר שלצד התפיסה ההלכתית, גבר יחס האיבה שחש הרב יוסף למערכת המשפט לנוכח כמה אירועים מצד מערכת המשפט: אילוצו לפרוש מוקדם מכהונת דיין בבית הדין הגדול לערעורים, הרשעת רבים מחברי הכנסת של תנועת ש"ס בפלילים והטלת עונש מאסר על כמה מהם¹⁷.
לא נוכל להאריך בדברים, אך את סוגיית יחסו העוין של הרב יוסף למערכת המשפט, יש לבחון גם על רקע יחסו המורכב למדינת ישראל¹⁸. בדומה לחכמי הלכה אחרים¹⁹, הניסיון הפשטני להכניסו לתבנית ולהגדירו כ"ציוני" או כ"חרדי" לא יצלח²⁰. כך למשל, בניגוד לפוסקי הלכה אחרים, שאין בכתביהם התייחסות לצה"ל, משל אינו קיים כלל, העלה הרב יוסף על נס בהזדמנויות אחדות את הכרת תודתו והערכתו לחיילי צה"ל. ביטוי לשניות בגישתו ניתן למצוא בסידור התפילה שהוציא לאור: מצד אחד לא נכללה בו "התפילה לשלום המדינה", ומצד שני נכלל בו "מי שבירך לשלום חיילי צה"ל" בשינוי קל. לצד הנוסח המקובל, "ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון", הוסיף הרב עובדיה: "ויחזירם בתשובה שלמה". זאת ועוד. הרב עובדיה עשה לילות כימים להתרת נשותיהם העגונות של נעדרי מלחמת יום הכיפורים²¹.

יחסו של הרב עובדיה לבני הקיבוצים
רבים מחוקרי משנתו של הרב יוסף ומספידיו העלו על נס גם את גישתו ה"מכילה" והסלחנית כלפי מי שאינו שומר תורה ומצוות. אכן, גם כאן התמונה מורכבת יותר, ויש לבחון אותה לגוֹניה. הד לנקודת מבטו ה"מחמירה" של הרב עובדיה יוסף כלפי החברה החילונית-קיבוצית, בניגוד ליחסו ה"חם" לחברה ה"מסורתית"²², ניתן למצוא בתשובה אחת בשו"ת "יביע אומר"²³ ובמכתב שבא בעקבותיה, המתפרסם כאן לראשונה. הרקע לתשובה היה שאלה שנשאל הרב יוסף בעניין התרת בת מממזרותה. בני זוג מקיבוץ יזרעאל באו לפני בית הדין הרבני בפתח-תקווה. הבעל טען שאשתו בוגדת בו, ושהיא הרה ממאהבה. לפי המתואר בתשובה, האישה הודתה שלאחר שגבהּ הר בינה לבין בעלה, חייתה עם מאהבה בחדרו שבקיבוץ, אך טענה בתוקף שהרתה מבעלה, כשחזרה לחיות עמו שבועיים ימים, שמונה חודשים וקצת לפני שילדה. משום כך, סירבה לקבל גט עד שייקבע גורל העובר. בין לבין ילדה האישה בת, ובית הדין נדרש לקבוע אם היא ממזרת. לפי התשובה, חברי קיבוץ שהופיעו בבית הדין חיזקו את טענת הבעל, אך הרב עובדיה מעיר לטובת התרת הבת שהם "מוחזקים לחופשים ומחללי שבת בפרהסיא", וממילא פסולים לעדות. כדרכו בקודש, מוצא הרב יוסף פתח היתר לאישה, וקובע שהבת אינה ממזרת. אגב כך, דן הרב יוסף במתח בין חזקת "רוב בעילות אחר הבעל" לבין מציאות שבה האישה פרוצה ביותר בענייני עריות, וממילא תש כוחה של החזקה. אגב כך הוא מעיר:
ודע שאע"פ שידוע שבקיבוצים החפשיים הם פרוצים בעריות, ופריצי טובא אהדדי בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים], מכל מקום אין לפסול את הבת על סמך זה.
אחד מנקיי הדעת בתנועה הקיבוצית ויקיריה, מאיר איילי²⁴, תלמיד חכמים בן קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, לא היה יכול לשאת את החרפה שבהאשמה הקיבוצית תרתי משמע. הוא ישב וכתב מכתב להרב יוסף וביקש לדעת כיצד "יצאה השגגה מלפני השליט" ו"איך נתפש להאי קלא דנפיק [=לאותו קול שיוצא] בחוגים העוינים את הקיבוצים, וקבע ללא חקירה ודרישה כדבר 'שידוע' שאנחנו פרוצים בעריות, ח"ו?". "האמנם", שאל איילי, "האמנם ידוע לו שבקיבוצים נזהרים מאיסור אשת איש פחות מאשר בתל אביב ובירושלים? האם באפיקים או בעין חרוד או ביפעת קרו המקרים שאב בא על בתו ואח על אחותו? האם הילולות וחינגות של מין מתקיימות ברמת יוחנן? שמא בחיפה דווקא!".
על מכתבו זה לא נענה איילי, לא לגופו ולא בכלל, ו"היטב חרה לו". "אילו הייתי שייך לאלה אשר אדישים לדבר ההלכה החרשתי", כתב והוסיף:
אילו נמניתי על שונאי הדת, הייתי יוצא לפומבי ומגלה דברים ברבים. איני שייך לא לאלה ולא לאלה, אבל לא אוכל לחשות. לא אוכל להסכים שפגם כזה יוטל על ילדינו, אפילו אם פסק הדין הוא לקולא. בזמן האחרון נעניתי לבקשת אוניברסיטת חיפה ואני מלמד תלמוד ב'אורנים', סמינר הקיבוצים המסונף לאוניברסיטה הנ"ל, לתלמידי שנה ב' וג'. ממש פלא הוא באיזה עניין וצימאון מקשיבים תלמידים אלה לדברי תורה. אני מאחל לכל מרצה באוניברסיטאות סטודנטים כאלה. איך אסביר להם שרב גדול זה, שהוא עתה ראש לרבני ארץ ישראל, ראשון לציון, מוקיע אותם ואת אבותיהם לדיראון, וכל זה על סמך "שידוע?".
נפשו של איילי לא ידעה מנוחה. כעבור שנים אחדות, פנה לידידו משכבר הימים, אאמו"ר הרב מנחם הכהן, רב תנועת מושבי העובדים בישראל, שכיהן באותה שעה גם כרב ההסתדרות, וביקש ממנו לפנות אל הרב יוסף ולתבוע ממנו את עלבונם של חברי התנועה הקיבוצית.
אבי, שהיה מיודד עם הרב יוסף, ופעל רבות לבחירתו, מילא את מבוקשו של איילי ופנה לרב יוסף שיעשה לתיקון המעוות. בתשובה לפנייתו, השיבו הרב עובדיה יוסף במכתב מיום כ"ו בחשוון תשל"ג כדברים האלה²⁵:
האמת אגיד שבעת שקיבלתי את מכתבו של מר מאיר א. הנ"ל לפני שנים אחדות, רציתי לכתוב אליו דברי התנצלות, ולא אסתייעא מילתא. וכעת הנני להשיב לכבודו שיואיל להמציא העתק תשובתי למר מאיר א. הנ"ל, שיתכן מאד שהוטעיתי באינפורמציה בלתי נכונה, והייתי מוכרח להתייחס לכך להתיר את הבת הנידונת גם לפי אינפורמציה זו. אינני רוצה לחזור על מה שנאמר לי בקשר לקיבוצי השומר הצעיר דאז בהתנהגותם המוסרית, כי באמת אין רצוני להרגיז את מי שהוא, אבל עכ"פ שמחתי לשמוע שאין הדברים נכונים, ולפחות בזמן האחרון המצב תוקן בהרבה גם בקיבוצים אלה. עכ"פ נאמר "שגיאות מי יבין", ומעולם לא דיברתי על כולם, אלא על חלק שהם פרוצים, ועי' בתוס' שבועות (מו ע"ב) ד"ה וספרא דאגדתא, דאף שאחזיקי אינשי בגנבי (ורשיעי) לא מחזקינן [=שעל אף שאין מחזיקים אנשים כגנבים ורשעים], כשאינו אומר על אדם מסוים, הרי כמה גנבים איכא בעלמא. עיין שם. ואמרו חז"ל (בבא בתרא קסה ע"א) "רוב בגזל ומיעוט בעריות". ואקווה בעזרת השם יתברך, כשאבוא להדפיס את ספרי יביע אומר במהדורא שניה (שכל החלקים של יביע אומר כבר אזלו ממני), אשמיט את הקטע הזה. וכבר העברתי עליו קו לסימן מחק²⁶. ושלום על ישראל.
תשובה זו, על אף שעניינה נושא פרטני, חושפת לדעתנו קו מאפיין בדרך הילוכו של הרב יוסף בנתיבות הפסיקה. במישור האישי, היה הרב יוסף "קרוב לכל קוראיו". לבו היה פתוח ואוזנו הייתה כרויה לשמוע שוועת עניים, והוא הביא מזור להרבה נשברי לב. גם במקרה מסוים זה, שדומה כי לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, סילק הרב את צל הממזרות המאיים מעל ראשה של הבת והתיר אותה מממזרותה. הוא עשה כן על אף "חזקת הפריצות", שלטענתו שוררת בקיבוצים. עם זאת, במישור הכלל, לא נמנע מלטבוע חותם פסלות על מגזר שלם, שנבע בין השאר מדעה אידיאולוגית ומהשתייכותו למרחב ה"חרדי" שחי בו כל ימיו.

הערות:

* אביעד הכהן, דקאן וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט", הוד-השרון.

¹ המונח המקורי, האוסר על "גילוי פנים בתורה שלא כהלכה" (ראה משנה, אבות ג, יא), מכוון נגד מי שמפרש את התורה ומצוותיה פירוש מעוות ולא ראוי. מונח זה הפך בידי הזהב של השופט זילברג, בעקבות דברי חכמים, לניסיון לגלות "פנים" יפות בתורתו של חכם ההלכה, ומתוך הלכותיו והליכותיו – יצירתו הרוחנית והספרותית ואורח חייו – לסרטט קווים לאישיותו. לדוגמה מופתית לעניין זה, ראה: משה זילברג, "קושיותיו של רבי ירמיה – שיטה או אופי?", תורה שבעל פה (תשכ"ה) [=כתבי משה זילברג, ירושלים תשנ"ח, עמ' 151, ושם בעמ' 159].
² ראה: הרב ב' לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, תל-אביב תשס"ה; א' פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, רמת-גן תשס"ז.
³ על כלל זה ותחולתו, ראה: א' שוחטמן, "כוחא דהיתרא עדיף", מחניים 5 (תשנ"ג), עמ' 89-72; א' הכהן, "חומרות וקולות בעולמה של הלכה", מחניים 5 (תשנ"ג), עמ' 103-90.
⁴ עניין זה מצוין בפסק דינו של השופט רובינשטיין, בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (פורסם בתקדין, 23.10.07).
⁵ דעתו מובאת בפסק דינו המאלף של השופט אֵלון בסוגיה זו, ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 87. נציין כי בין השופט אֵלון לבין הרב יוסף שררה ידידות רבה. מפי השופט אֵלון ז"ל למדתי כי במקרה אחד כתב הרב יוסף פסק הלכה (שלא פורסם מעולם) ובו פתר מקרה קשה שהביא לפניו השופט אֵלון. אדם שהיה בחזקת כהן הותר לשאת אישה שהייתה בחזקת גרושה (כדרכו במקרים אחרים, הצליח הרב יוסף להטיל ספק הן בכהונתו של האיש הן בנישואיה הראשונים של האישה ועל בסיס זה התיר להם להינשא). את היתרו התנה הרב יוסף שהוא יערוך את החופה והשופט אלון יהיה עד. וכך היה (השווה לדבריו שלהלן בעניין "כשרותם" של שופטים. אף כאן יש ביטוי לשניות בגישת הרב יוסף במקרה פרטני לבין גישתו הפומבית והאידיאולוגית).
⁶ ראה לדוגמה בעלמא: בג"ץ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד (2) 673 [כשרות]; ע"א 6024/97 שביט נ' ח"ק גחש"א ראשון לציון, פ"ד נג(3)600 [כיתוב לועזי על מצבה]; בג"ץ 1912/97 ריש נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נב(5)650 [חבישת כיפה]; רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 570 [המלחמה בתאונות הדרכים]; רע"א 9615/05‏ ‏ אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (פורסם בתקדין, 5.7.06) [האיסור לעשן]; ת"ע (שלום ת"א) 012362/01 וקסלר נ' עזבון וקסלר (פורסם בתקדין, 9.9.04) [שערוך סכום כתובה]; ועוד כהנה וכהנה. עוד נידונו בבתי המשפט סוגיות הנוגעות לפעילותו הציבורית של הרב יוסף. ראה לדוגמה: בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2)456 [היתר לקיים הפגנה ליד בית הרב עקב תמיכתו ב"הסכם אוסלו"].
⁷ כך למשל בענייני צניעות, החמיר הרב עובדיה יוסף ואסר איסור חמור על נשים נשואות להמיר את כיסוי הראש בפאה נכרית, בניגוד לדעת רבים מחכמי ההלכה, אסר על שירות בנות דתיות במסגרת ה"שירות הלאומי" ואסר לימודי בנים ובנות יחדיו בתיכון דתי גם במציאות שבה לא הייתה קיימת להם חלופה ממשית. ועוד כהנה וכהנה.
⁸ ביטוי חשוב לעיוות שחל לעתים בתיאור משנתו של הרב עובדיה נתן הרב נריה גוטל במאמרו הקצר "ייחודו של הרב עובדיה", עלון "גילוי דעת", פרשת לך לך תשע"ד, עמ' 6.
⁹ על אף שלעתים לא ניתן ביטוי מפורש לדבר, רבות מן התשובות בנושאי "אבן העזר" נולדו בעת שבתו של הרב עובדיה כדיין בבית הדין במצריים, בפתח-תקווה, בירושלים ובבית הדין הגדול לערעורים.
¹⁰ בסוגיה זו עסק בהרחבה פיקאר (לעיל, הערה 2), בעיקר תוך שהוא מסתמך על שתי תשובות שפרסם הרב יוסף בשו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן סה, ועל סמך תשובה מוקדמת שנכתבה במצרים, שו"ת יביע אומר, חלק ב, חו"מ, סימן א. על הכרתו בחוקי מדינת ישראל שלא בענייני "איסורא", עמד פיקאר שם, תוך הסתמכות על שו"ת יחווה דעת, חלק ה, סימן סד. לעיון מעניין בהקשר זה ראה ח' שיין, הרב עובדיה יוסף והנשיא אהרן ברק - מדינת היהודים שלב הסיכומים, הוד-השרון 2006.
¹¹ לאחר שאחת מהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש לא נשאה חן בעיניו, קילל אותו הרב עובדיה ברבים ש"יחרב ביתו". על בית המשפט העליון, אמר הרב יוסף דברים נוקבים: "אלה הקוראים לעצמם בית משפט עליון לא שווים... הם, בשבילם ברא את כל הייסורים בעולם. כל מה שישראל סובלים רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שפחה כי תירש גבירתה... עבדים משלו בנו". דברים חריפים אלה הביאו לדרישה להעמדתו של הרב יוסף לדין פלילי. ראה בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 414 (2000). וראה גם פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג), ק"פ 107/99 הרב עובדיה יוסף נ' התנועה למען איכות השלטון בישראל (פורסם בתקדין, 28.6.1999).
¹² למקורות האיסור והתפתחותו, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 19-13, 641, 1607. וראה גם: ח"ה כהן "על ערכאות של גויים ועל ערכים של יהודים", משפט וממשל ג (תשנ"ג), עמ' 299; י' ברנד, ערכאות של גויים במדינת היהודים, מחקר מדיניות 83 - המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תש"ע.
¹³ ראה למשל ספר אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא, הלכות ערכאות, סימן א. לימים הרחיקו בתי הדין לממונות לכת וקבעו שבעקבות בג"ץ סימה אמיר, ששלל את סמכות בתי הדין הרבניים הממלכתיים לדון בדיני ממונות, גם פסיקה שיוצאת מתחת ידם-שלהם עשויה לעלות בעוון גזל. לעניין זה, ראה בהרחבה עמיחי רדזינר "בית הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ", משפט וממשל יג (תשע"א), עמ' 271.
¹⁴ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה ז.
¹⁵ ראה בהרחבה ברנד (לעיל, הערה 12), בעמ' 7, והמקורות הרבים המובאים שם.
¹⁶ בנושא זה דנתי בהרחבה במאמרי א' הכהן, "'מרים יד בתורת משה'? – על פניית החרדים לערכאות משפט אזרחיות-חילוניות", תרבות דמוקרטית (אוניברסיטת בר-אילן), רמת-גן תשע"ד, העתיד לראות אור בקרוב.
¹⁷ ביטוי לתפיסתו, המהווה צעד נוסף בעניין זה, נתן בשנה האחרונה לחייו, כשקרא בדרשתו השבועית להחרים כל מי שפונה לערכאות ולמנוע ממנו להיות שליח ציבור בבית הכנסת. ראה: http://tinyurl.com/lma6wmj, מיום 19.8.12. בנו, הרב אברהם יוסף, רבה של חולון וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, עשה צעד נוסף בכיוון מחמיר וקיצוני זה, כשקרא שלא לצרף שופטים ל"מניין", וקבע ש"חייבים להתעלם מקיומם כאילו הם אוויר". ראה: http://tinyurl.com/qgyxrn7.
¹⁸ ראה: אריאל פיקאר, הרב בנימין לאו (לעיל, הערה 2), הרב א' גיסר, "דרשת יום העצמאות של מרן", מקור ראשון, 11.10.13, עמ' 9.
¹⁹ על הקושי ב"הכנסת" חכמי הלכה לתבניות מוכרות הרווחות בשיח הסוציולוגי עמדתי בהרחבה במאמרי: A. Hacohen, "Religious-Zionist Halakhah – Is It A Reality Or Was It A Dream?", in: C.I. Waxman (ed.), Religious Zionism Post Disengagement: Future Directions, New York 2008, pp. 315-369. נוסח מורחב של מאמר זה עתיד לראות אור בקובץ העתיד לצאת לאור על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.
²⁰ לעניין זה, ראה למשל מאמרו של הרב גיסר (לעיל, הערה 18). מצד אחד, מבחינה ביוגרפית, גדל הרב יוסף בערוגת "ספינת הדגל" של העולם התורני-חרדי הספרדי, ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עמד בראש מפלגת ש"ס החרדית, קיים יחסי ידידות קרובים עם מנהיגי העולם החרדי הליטאי, דוגמת הרבנים ש"ז אויערבך וי"ש אלישיב, וחינך את ילדיו בישיבות ובמוסדות חרדיים. מצד שני, כחכמי הלכה אחרים, לא נמנע מלכהן בבית הדין הרבני שהוקם על ידי המדינה ותחת סמלה ומכוח חוק מדינת ישראל; כיהן כרב ראשי לישראל, הורה לומר "הלל" ביום העצמאות (אמנם בלא ברכה), וגם הביע את הערכתו לנס שבתקומת מדינת ישראל.
²¹ שו"ת יביע אומר, חלק ו, אבן העזר, סימן ג. אכן, יש לציין שגם כאן הפליגו חוקרי משנתו (והמעתיקים מהם) יתר על המידה. בעקבות הערה הכלולה בתשובתו בעניין זה, דיברו על התרת 900 או אלף עגונות, בעוד שבפועל דובר על כ-120 מקרים בלבד. למותר לומר שאין להמעיט מחשיבותו של כל מקרה, ש"עולם מלא" הוא, אך גם כאן דרושה מידה גדולה יותר של ביקורת בהערכת פועלו החשוב של הרב יוסף. לאחר המלחמה, נרשמו כ-700 נעדרים, אך רובם הגדול היו חיילים סדירים, לא נשואים, וממילא לא היה צורך בדיון בעניינם לעניין עגינות.
²² סוציולוגים בוודאי יתלו יחס זה בהרכבן ובתדמיתן של שתי החברות. החברה הקיבוצית נתפסה במשך שנים רבות כחברה "אשכנזית" וחילונית במהותה, שרבים מחבריה, ובעיקר בקיבוצי "השומר הצעיר", התריסו כלפי שמיא וקידשו את האפיקורסות מבחינה אידיאולוגית. לעומת זאת, החברה ה"מסורתית" נתפסה כחברה שרוב בניה נמנים עם בני עדות המזרח, בני טיפוחיו של הרב עובדיה, שגם אם סטו לעתים מדרך התורה והמצוות, עשו זאת כ"תינוקות שנשבו", מאי ידיעה, ולתיאבון ולא "להכעיס".
²³ שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן א.
²⁴ מאיר איילי, איש קיבוץ יפעת, היה ממחוללי ה"מהפכה היהודית" בתנועה הקיבוצית (לצד קבוצת "שדמות" שבהנהגת יריב בן אהרן, אברהם (פצ'י) שפירא ומוקי צור, יבדלחט"א, וחברים אחרים בתנועה הקיבוצית דוגמת המשורר אבא קובנר, אברהם אדרת, אריה בן-גוריון ודוד צימרמן, שכל אחד ביקש בדרכו שלו לשמור גם על היין הישן בתוך קנקנה המתחדש של התנועה הקיבוצית והציונית). איילי היה מורה ומחנך ב"סמינר אורנים", הקים בו את החוג למחשבת ישראל ועמד בראשו, חיבר ספרים ומאמרים חשובים במדעי היהדות, היה ממקימי ספריית "הילל בן חיים" למדעי היהדות ופורץ דרך בהנהגת "תיקון ליל שבועות" בחברה הקיבוצית. במשך זמן קצר כיהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, אך לאחר ששכל את בנו עֹפר, טייס מסוקים, במלחמת יום הכיפורים, פרש מכהונתו. לדמותו ולפועלו, ראה כרביבים (א' שפירא, עורך), ת"א תשנ"ו; א' פראג, "מתקן את הרוח", באתר: www.kibbutz.org.il/itonut/2006/haver/060601_eyili.htm‏

²⁵ מכתבו של הרב יוסף מיום כ"ו בחשוון תשל"ג מצוי בארכיונו של אבי ועדיין לא פורסם ברבים.
²⁶ על אף האמירה הזאת, הקטע מצוי גם במהדורות החדשות של "יביע אומר", וראוי לתקן מעוות זה כרצון המחבר.

---

---