המשפט הישראלי
שיטות המשפט למיניהן, עתיקות כחדשות, עוסקות במסגרת דיני החיובים בהסדרת סוגיית "ריבוי נושים". ראוי להבהיר שמצב של "ריבוי נושים" מתקיים כאשר יש לכמה נושים אינטרס משותף ואינם זכאים לקיום מצטבר מצד החייב. דרך משל, הלוואה שניטלה מכמה שותפים או נזק שנגרם לנכס משותף. במצב זה מתעוררות כמה שאלות: האם כל נושה רשאי לתבוע את החוב לבדו? האם החייב רשאי לקיים את חיובו כלפי אחד מן הנושים? ומה הדין אם פטר אחד מן הנושים את החייב מקיום החוב? ועוד כהנה וכהנה שאלות. התשובות לשאלות הללו תלויות על פי רוב בשאלת מהות זכותם של הנושים: האם יש להם עילת תביעה אחת משותפת, והם בגדר נושים "יחד" (joint)? או שמא יש לכל אחד מהם עילת תביעה לעצמו בגין החוב כולו, והם נושים "לחוד" (several)¹.
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מקדיש לעניין זה רק סעיף אחד, שכותרתו "ריבוי נושים". וזה לשון סעיף 59(א) לחוק:

שניים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו², ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק-דין לטובת הנושה האחר³.

בדברי ההסבר להצעת החוק⁴, הודגש שהמשפט הישראלי רואה בריבוי נושים מקרה פרטי של שיתוף בנכסים, ועל כן חלים על הנושים דיני השיתוף. ואלה דברי ההסבר לעניין זה:

הסוגיה של ריבוי נושים, היינו חיוב אחד המגיע לשני נושים, היא למעשה בחינה מסויימת של שיתוף בנכס, כשהנכס הוא זכות ערטילאית במקום רכוש קורפורלי [=פיזי]⁵.

בדברינו להלן, לא נוכל לעסוק במכלול דיני ריבוי נושים, ולכן נתמקד רק בשאלת סדרי הדין של נושים משותפים: האם כל נושה רשאי לתבוע את קיום החיוב לבדו? או שמא כל הנושים יכולים לתבוע את החייב רק ביחד. כפי שניווכח להלן, המחוקק הישראלי לא אימץ את הסדרי ריבוי הנושים שבמשפט העברי⁶.

סוגיית התלמוד הירושלמי
בתלמוד הירושלמי⁷ נידונה שאלת ריבוי נושים במסגרת דיני שבועת הפיקדון. בקליפת אגוז נאמר, שנתבע הכופר בתביעת ממון ונשבע לשקר, ואחר כך הודה ששיקר, חייב להשיב לתובע את הקרן ועוד חומש מן הקרן ולהביא קרבן "אשם גזלות", איל בן שנתיים בשווי שני סלעים (להלן: חיובי שבועת הפיקדון)⁸. סוגיית הירושלמי עוסקת בנתבע הכופר בחוב שחב לנושים אחדים ונשבע לשקר. וזה לשון הירושלמי בעניין זה:

"וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) - לכשיצא וידויו בשבועה, פרט למכחש באחד השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר.

הירושלמי קובע כלל, ולפיו חיובי שבועת הפיקדון חלים רק אם כפירתו ושבועתו של הנתבע פוטרות אותו מחוב שאילו הודה בו היה חייב לשלם מכוח הודאתו⁹, "לכשיצא וידויו בשבועה". מכאן מסיק הירושלמי¹⁰ שמי שמכחש באחד השותפים וכן מי שמכחש נגד עדים או שטר אינו חייב בחיובי שבועת הפיקדון, מפני שכפירתו אינה פוטרת אותו מן החיוב הממוני. מובן, שאם הנתבע כופר בחוב כנגד שטר או עדים, אינו פוטר עצמו בכך מן החיוב הממוני, מפני שהשטר או העדים הם ראיה נגדו (ואף לוּ היה מודה לא היה מתחייב מכוח ההודאה דווקא). אולם מדוע מי ש"מכחש באחד השותפין" אינו נפטר מן החיוב הממוני, הלא לכאורה אילו הודה בתביעה הוא היה מתחייב? לעניין זה, הוצעו שתי דעות המנוגדות זו לזו.
הרמב"ן¹¹ (ספרד, המאה הי"ג) אומר שלדעת הירושלמי, אין אחד השותפים יכול לתבוע את מלוא החוב בלא שכל השותפים משתתפים בתביעה¹². על כן, אם רק אחד מהם תובע את החוב, נופל פגם בתביעה, והיא יוצאת מגדר תביעת ממון ואינה מחייבת את הנתבע אף אם היה מודה בה.
לעומתו, רבי אברהם אב בית דין מנרבונא¹³ (פרובנס, המאה הי"ב) אומר להפך: כל שותף רשאי לתבוע את כל החוב לבדו, ולכן כפירת הנתבע אינה פוטרת אותו מן החיוב הממוני, מפני שעדיין יכולים השותפים האחרים לתבוע אותו.
בין כך ובין כך, נתבע המכחש לאחד מן השותפים אינו נפטר מן החיוב הממוני, ולכן אינו מתחייב בחיובי שבועת הפיקדון¹⁴. לפי הרמב"ן משום שהודאה בתביעה לא הייתה מחייבת אותו, ולפי רבי אברהם אב בית דין משום שהכחשת התביעה אינה פוטרת אותו, שכן הוא עלול עדיין להיתבע על ידי שאר השותפים.
דומה שהרמב"ן ורבי אברהם אב בית דין נחלקים בשאלה שאנו דנים בה: מהי מהות זכותם של נושים משותפים. הרמב"ן סבור שנושים משותפים הם נושים "יחד", ולכן אינם רשאים לתבוע את החוב זה בלא זה, ואילו רבי אברהם אב בית דין סבור שנושים משותפים הם נושים "לחוד", וכל אחד מהם רשאי לתבוע לבדו את כל החוב¹⁵.

סוגיית התלמוד הבבלי במסכת שבועות
סוגיית הבבלי במסכת שבועות עוסקת גם היא בחיובי שבועת הפיקדון של חייב הנתבע על ידי שותפים, אך מובאת בה דרשה שונה מזו שבתלמוד הירושלמי, ולכאורה עולה שהמסקנה בתלמוד הבבלי שונה מן המסקנה בתלמוד הירושלמי. וזו לשון הדרשה המובאת בבבלי¹⁶:

"וכחש בה" (ויקרא ה, כב) - פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין [שהוא פטור מחיובי שבועת הפיקדון].

לאחר שקלא וטריא, התלמוד מסיק שיש לפרש את הפטור מחיובי שבועת הפיקדון, שהדרשה עוסקת בו, בדרך זו:

דאמרי ליה [=שאומרים הנושים לחייב]: "מתרוינן יזפת [=משנינו לווית]". ואמר להו [=ואומר להם החייב]: "לא, מחד מינייכו יזפי [=מאחד מכם לוויתי]", דהויא ליה כפירת דברים בעלמא [=שהיא כפירת דברים סתם].

סוגיית הבבלי מעמידה את דרשת הפטור מחיובי שבועת הפיקדון בנתבע המודה בחוב אך כופר בשותפות, ולא באופן הפשוט יותר, שהנתבע מכחיש מכל וכל את טענת אחד השותפים, כפי שמעמיד הירושלמי. מכאן מבקש תלמיד הרי"ף, רבנו אפרים מקלעה חאמד¹⁷ (צפון אפריקה, המאות הי"א-הי"ב), להסיק שהבבלי חולק על הירושלמי: לשיטת הבבלי, נתבע המכחיש את טענת אחד השותפים חייב בחיובי שבועת הפיקדון¹⁸. לעומת זאת, הרמב"ן סבור שהכל מודים לשיטת הירושלמי, שאחד השותפים אינו רשאי לתבוע לבדו את החוב, וממילא הכחשת הנתבע כלפיו אינה מחייבת בחיובי שבועת הפיקדון, כפי שהוסבר לעיל, אלא שהבבלי נסמך על דרשת פסוק אחר ("וכחש בה", פסוק כב, ולא "וכחש בעמיתו", פסוק כא, שנסמך עליו הירושלמי), ולומד ממנו הלכה אחרת (בעניין מכחש בשותפות) שאינה חולקת על הלכת הירושלמי (שעניינה מכחש בחוב).
דעה אחרת מביע הריטב"א¹⁹. הוא מסכים עם מסקנתו של רבנו אפרים בסוגיית הבבלי, אך סבור שעל פי מסקנה זו יש לפרש גם את הירושלמי כך שיתאים לבבלי, כלומר שהביטוי שבירושלמי "פרט למכחש באחד השותפין", משמעו שהנתבע מודה בקיום החיוב אך מכחיש שאחד התובעים שותף בו²⁰.

סוגיות הבבלי במסכת כתובות ובמסכת גיטין
משתי סוגיות אחרות בתלמוד הבבלי, עולה שאחד השותפים רשאי לנהל הליך משפטי בשם השותפות גם בלא צירוף שותפיו, ובלבד שהוא פועל כשלוחם. וזה לשון התלמוד במסכת כתובות²¹:

אמר רב הונא: הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד [=שני אחים או שני שותפים שיש להם דין עם אחד], ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא²², לא מצי אידך למימר ליה [=לא יכול הנתבע²³ לומר לו]: "את לאו בעל דברים דידי את", אלא שליחותיה עבד [=אלא את שליחותו עשה].

בהמשך הסוגיה נאמר שאחד השותפים יכול לתבוע את החוב בשם השותפות רק אם שותפו או שותפיו נמצאים בעיר אך נמנעים מלבוא לבית הדין, שבזה הם מביעים את הסכמתם להליך שמנהל אחד מהם ולתוצאות ההליך. אולם אם אחד השותפים אינו בעיר, הוא רשאי, משנודע לו הדבר, להתנגד להליך שהתקיים בלא ידיעתו ולבטל אותו, מפני שהוא יכול לטעון שלא הייתה הסכמה מצדו ששותפו ישמש כשלוחו, שכן "אילו אנא הואי, טעיננא טפי [=אילו הייתי שם, הייתי טוען יותר טוב]".
הסוגיה האחרת בתלמוד הבבלי, במסכת גיטין²⁴, עוסקת בבעל המבקש לתבוע בעניין נכסי מלוג של אשתו²⁵, למשל תביעה לסילוק ידו של מי שפלש לקרקע שהיא נכסי מלוג:

אמר אביי: נקטינן: בעל בנכסי [מלוג של] אשתו צריך הרשאה. ולא אמרן [=ולא אמרנו שהבעל צריך הרשאה] אלא דלא נחית אפירי²⁶ [=כשלא יורד לדון בעניין הפירות]. אבל נחית אפירי, מיגו דמשתעי דינא אפירי, משתעי דינא אגופא [=מתוך שהוא דן על הפירות, הוא דן גם על גוף הקרקע]²⁷.

משתי הסוגיות הללו עולה, כאמור, שאחד השותפים רשאי לתבוע לבדו את כל החוב בשם השותפות, ובלבד שניתן להניח ששותפו מסכים לניהול התביעה על ידו. מסקנה זו מתיישבת גם עם דעת הרמב"ן, כפי שמסבירים הראשונים²⁸, מפני שניתן לראות את כל השותפים כמשתתפים בתביעה באמצעות התובע המשמש כשלוחם²⁹.
ואכן השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ן בעניין ריבוי נושים³⁰:

שנים שהלוו או הפקידו לאחד, ובא אחד מהם ליטול חלקו, אין שומעין לו עד שיבא חבירו.

והוא פוסק גם כסוגיית כתובות וכסוגיית גיטין:

היה להם [=לשותפים] תביעת ממון עליו, ויצא השותף חייב, אם לא היה שותפו בעיר, יכול לתבעו פעם אחרת. היה בעיר, אינו יכול לתבעו³¹.
הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו, צריך הרשאה. ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפירות, דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה³².

שיתוף בנכס או שיתוף בחוב
כאמור לעיל³³, החוק הישראלי רואה בריבוי נושים מקרה פרטי של שיתוף בנכסים, "כשהנכס הוא זכות ערטילאית במקום רכוש קורפורלי"³⁴.
בדברים שלהלן נבקש לבחון אם המשפט העברי מכיר גם הוא בשותפות ב"זכות ערטילאית"³⁵. אם תיתכן שותפות בזכות ערטילאית, הסדרי ריבוי הנושים שהצגנו לעיל יחולו גם עליה, ויוכל שותף אחד לתבוע את כל החוב כשלוח מכללא של השותפים האחרים, אך לא יוכל לתבוע לבדו את חלקו היחסי בחוב. לעומת זאת, אם על פי המשפט העברי, לא תיתכן שותפות בזכות ערטילאית, לכל אחד מן הנושים זכות עצמאית כלפי החייב לתבוע ממנו את חלקו היחסי בלבד, ואין רואים בו שלוחם מכללא של שותפיו היכול לתבוע בשמם את כל החוב.
בשאלה זו נחלקים הפוסקים. לדעת רבי עקיבא איגר³⁶, זכות ערטילאית אינה נושא לשיתוף. כך היא לדעתו תביעת נזיקין, להבדיל מתביעה לפירעון הלוואה, ועל כן אין להחיל עליה את הסדר ריבוי הנושים. וזה לשונו:

דדוקא אם לוו מאחד מן השותפים, שזה עיקר ענינם שנושאים ונותנים בהם, בזה נשתעבד הלוה שיעבודו לשותפות, ושותפותם בשיעבוד הנכסים, וכל פרוטה ופרוטה בשותפות, מה שאין כן באם בא אחד והזיק דבר שהוא בשותפות, שהחיוב עליו לשלם היזק, בזה יש לומר שאין בשיעבוד שותפות, דהא לא נשתתפו בשיעבודו, רק הוא הזיק לכל אחד שוה מאה זוז, והוי בעל חוב לזה ובעל חוב לזה, וכל שקדם וגבה זכה... וכל זה צ"ע וחיפוש רב³⁷.

רבי שמעון שקאפ³⁸ מסכים עקרונית לדעת רבי עקיבא איגר, ש"זכות ערטילאית" אינה נושא לשיתוף, אלא שלדעתו אין להגדיר תביעת נזיקין כזכות ערטילאית, ולפיכך חלים גם עליה הסדרי ריבוי נושים. לעומת זאת, תביעת קנס, כגון תביעת כפל מגנב, היא זכות ערטילאית ואינה נושא לשיתוף.
לעומת רבי עקיבא איגר ור' שמעון שקאפ, מדברי הב"ח³⁹ (רבי יואל סירקיס, פולין, המאות הט"ז-הי"ז) נראה שהוא סבור שגם תביעת קנס היא עניין לשיתוף, ולכן חלים דיני ריבוי נושים על שותפים התובעים קנס מן הגנב. ומכאן שהב"ח סבור שגם "זכות ערטילאית" היא עניין לשיתוף.

סיכום
ראינו כי לפי החוק הישראלי חזקה שנושים רבים הם נושים "לחוד", ולכן כל אחד מהם יכול לתבוע את מלוא החוב לבדו, "ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו". לעומת זאת, הדעה שהתקבלה להלכה במשפט העברי היא דעת הרמב"ן, לפיה חזקה שנושים רבים הם נושים "יחד", ולכן צריכים כל השותפים להגיש יחד את התביעה. עם זאת, אין מניעה כמובן שאחד הנושים יתבע את החוב בשם כולם ובלבד שהוא פועל בשליחותם.
כמו כן ראינו שהפוסקים נחלקים בשאלה אם תיתכן שותפות בזכות תביעה ערטילאית, כגון תביעה לתשלום קנס. לדעת רבי עקיבא איגר ורבי שמעון שקאפ, דיני ריבוי נושים עוסקים רק בתביעה להשבת נכס קורפורלי מְשותף, ואילו לדעת הב"ח, תיתכן שותפות גם בזכות לתבוע קנס, על אף שזכות זו היא "זכות ערטילאית".

הערות:

^* עו"ד אליעזר הללה, עוזר ראשי, המחלקה למשפט עברי

¹ נבהיר שהאפשרות שכל שותף רשאי לתבוע את חלקו היחסי בלבד אינה עונה להגדרה של "אינטרס משותף", ועל כן אינה נבחנת במסגרת הדיון על "ריבוי נושים".
² בסעיף 62(א) להצעת חוק החוזים (חלק כללי), התש"ל-1970, הוצע הנוסח הבא: "שנים שמגיע להם חיוב אחד זכאים לקיומו יחד ולחוד אם אין כוונה אחרת משתמעת". אמנם המונח "יחד ולחוד" יש לו משמעות ביחס לריבוי חייבים (ראה סעיף 54 לחוק, וראה גם אליעזר הללה ויעקב שפירא, "על ריבוי חייבים", פרשת השבוע, צו, תשע"ב, גיליון מס' 404), אך הוא חסר משמעות ביחס לריבוי נושים. ואכן, לאחר הדיונים שנערכו בכנסת, נקבע הנוסח המורה על חיוב "לחוד". וראה מיגל דויטש, "ריבוי נושים", דיני חיובים – חלק כללי, ירושלים תשנ"ד (בעריכת דניאל פרידמן), עמ' 331, בעמ' 339-337.
³ בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, מוקדש פרק שלם ומפורט להסדרי ריבוי נושים. ראה סעיפים 97-87 להצעת החוק.
⁴ לעיל, הערה 2.
⁵ וראה עוד: דויטש (לעיל, הערה 2), עמ' 349-343; אהוד קמר, "מהותו של חשבון הבנק המשותף – גישה אחרת", הפרקליט מ (1992), עמ' 437; מיגל דויטש, "דין ריבוי הנושים – תחילתו של עיון", הפרקליט מא (1993), עמ' 75; יהושע ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף, ירושלים תשנ"ז, עמ' 126, הערה 3. לא כן דעת השופט י' גרוס, ראה ת"א (מחוזי, תל אביב) 723/81 אברמנטו נ' אברמנטו, פ"מ תשמ"ד(3) 384, 390 (1984). וראה סעיף 89 להצעת חוק דיני ממונות: "על נושים משותפים יחולו, בכפוף להוראות פרק זה, הוראות פרק רביעי: שיתוף בנכס... בשינויים המחויבים".
⁶ וראה אורי ידין, "חוק הירושה", ספר אורי ידין, תל-אביב תש"ן (בעריכת אהרן ברק וטנה שפניץ), כרך א, עמ' 294-293: "עם כל השאיפה הרצויה והכנה להחיות את המשפט העברי ולשלב הלכותיו בהוראות החוקים החדשים, חוששני שהתוצאות שהושגו בנדון זה עד עתה הן צנועות למדי... וכשהוצע לועדת משנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט, לאמץ בעניין ריבוי חייבים את הסדר המשפט העברי, דחתה הועדה את ההצעה מניה וביה והעדיפה לקיים את ההסדר המקובל בארץ ובאנגליה". והוא הדין בעניין "ריבוי נושים".
⁷ ירושלמי, שבועות, פרק ה, הלכה א.
⁸ ראה: ויקרא ה, כ-כה; במדבר ה, ה-ז.
⁹ וראה גם: משנה, שבועות ה, ה ("זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור"); רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ז, הלכות א-ב ("התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע וכפר, הרי זה הנתבע חייב בשבועת הפקדון... תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר 'כן הדבר', לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכפר ונשבע, הרי זה פטור משבועת הפקדון"). וראה גם רמב"ם, שם, פרק ח, הלכה א. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך אשם גזלות, עמ' רסו.
¹⁰ מפשט לשון הירושלמי נראה שהפטור של המכחש לאחד השותפים והמכחש בשטר ובעדים נלמד בהסקה לוגית מדרשת הפסוק. אולם ראה שיירי קרבן על הירושלמי (לעיל, הערה 7), ד"ה וכחש בעמיתו, הסבור ששתי ההלכות הללו נלמדות מייתור מילים בפסוק (מיעוט השותפים נלמד מן המילה "בעמיתו", ומיעוט עדים ושטר נלמד מן המילה "בה").
¹¹ חידושי הרמב"ן, שבועות לח ע"ב, ד"ה גרסינן. וראה גם: רא"ש, שבועות, פרק ה, סימן ב; ר"ן, שבועות יז ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה ולמדנו גם כן; ספר התרומות, שער מד, חלק א, אות א.
¹² יתירה מזאת, לדעת הרמב"ן, אין אחד השותפים יכול לתבוע רק את חלקו בלא שאר השותפים.
¹³ שאלות ותשובות הראב"י אב"ד, ירושלים תשכ"ב, סימן קע. כפי שמציין המהדיר, הרב קאפח, בהקדמתו (עמ' ו), תשובה זו לקוחה מספר התרומות (לעיל, הערה 11). דברי רבי אברהם אב בית דין מובאים גם ברמב"ן, שם, ד"ה והרב אב ב"ד, ואצל עוד כמה מן הראשונים.
¹⁴ לפירוש אפשרי אחר לירושלמי, ראה להלן, ליד ציון הערה 19.
¹⁵ מחלוקת הרמב"ן ורבי אברהם אב בית דין היא רק בשאלה מה הייתה כוונת הצדדים בשעת יצירת החיוב, אך הכל מודים שהצדדים יכולים לקבוע תנאים אחרים (ראה שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף פב, המובא ברמ"א, חו"מ, סימן עז, סעיף י). עמדת החוק הישראלי, ולפיה בהעדר הסכמה אחרת רשאי כל נושה לתבוע את החוב לחוד ("חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו"), מתאימה לדעת רבי אברהם אב בית דין. עם זאת, היא אינה זהה לו, שכן לפי החוק, אם נדחתה תביעתו של אחד הנושים, שאר הנושים מנועים מלהגישה שוב מטעמם. מה שאין כן לפי רבי אברהם אב בית דין, שדחיית תביעתו של שותף אחד אינה חוסמת את חברו.
¹⁶ שבועות לז ע"א.
¹⁷ רבנו אפרים: פירושים פסקים ותשובות, (מהדורת ישראל שצ'יפנסקי), ירושלים תשל"ו, עמ' 309-308 (דברי רבנו אפרים מובאים ברי"ף, כתב יד פריז. ראה רבנו אפרים שם, ליד ציון הערה 17 ובהערה 17. וכן במבוא, עמ' 171, וכן שם בהערה 128). דבריו מובאים בקיצור גם על ידי: רמב"ן (לעיל, הערה 11), ד"ה והרב ר' אפרים (וראה רמב"ן מהדורת הרשלר, שם, הערה 100); רא"ש ור"ן (לעיל, הערה 11); חידושי הריטב"א, שבועות לח ע"ב, ד"ה ומיהו כתב הוא ז"ל.
¹⁸ לדעת הרמב"ן, רבנו אפרים אף סבור שיש לפסוק הלכה כשיטת הבבלי. וראה רמב"ם: הלכות שבועות, פרק ח, הלכה יב; הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג, הלכה ג, שאכן פוסק כשיטת הבבלי על פי פרשנותו של רבנו אפרים. וראה להלן, הערה 20.
¹⁹ חידושי הריטב"א, שבועות לח ע"ב, ד"ה ויש מן הפוסקים.
²⁰ הריטב"א מציין שפירוש זה דחוק, אך יתרונו בעובדה שניתן ליישב בעזרתו את פסקו של הרמב"ם (לעיל, הערה 18) עם סוגיית הירושלמי. וראה גם גידולי תרומה (שער מד, חלק א, אות א, ד"ה ונראה דהרמב"ם). דומה שלדעתם טוב שפסקו של הרמב"ם יעלה בקנה אחד עם הירושלמי, מפני ש"זה הרב [=הרמב"ם] דרכו להיות סומך על הירושלמי" (השגות הראב"ד, הלכות קריאת שמע, פרק ג, הלכה ו).
²¹ כתובות צד ע"א.
²² לכולי עלמא, הסוגיה עוסקת בשותפים תובעים (ריבוי נושים), והפוסקים נחלקים בשאלה אם ניתן להחיל אותה גם על שותפים נתבעים (ריבוי חייבים). ראה: מרדכי, כתובות, סימן רמב; שם, סימן רלט; הגהות אשרי, כתובות, פרק י, אות יב, בשם ראבי"ה, שהסוגיה עוסקת רק בשותפים תובעים. השווה: שיטה מקובצת, כתובות צד ע"א, ד"ה והר"מ הלוי ז"ל; טור, חו"מ, סימן קעו; ב"ח, שם, ד"ה כתב הרמ"ה, שהוא הדין בשותפים נתבעים.
²³ כך מפרש חידושי הרשב"א, שבועות לז ע"א, ד"ה אלא דאמרי, את המילה "אידך". כלומר, הנתבע אינו יכול להתחמק מלדון עם אחד השותפים בטענת "לאו בעל דברים דידי את", מפני שהשותף התובע נחשב כמנהל את ההליך בשם השותפות, כשאי התייצבותו של השותף האחר מהווה הסכמה לניהול ההליך ולתוצאותיו. והשווה רש"י, כתובות צד ע"א, ד"ה אנת, הסבור שיש לפרש את המילה "אידך" כמכוונת לשותף שלא השתתף בהליך, שהוא מושתק מלהתנגד למעשיו של שותפו, מפני שהימנעותו מדעת מלהשתתף בהליך היא בגדר הסכמה. עוד השווה משפטי שבועות לרב האי גאון, חלק א, שער שבועת היסת, ד"ה ומה שנאמר הנה, הגורס גרסה אחרת, ולפיה הוא מפרש שעניינה של הסוגיה בשותף שלא השתתף בהליך ותובע פיצוי מן השותף שירד לדין והפסיד. כנגד תביעה זו, יכול השותף שירד לדין לבדו לטעון להגנתו שהוא פעל גם בשם שותפו.
²⁴ גיטין מח ע"ב.
²⁵ נזכיר שבנכסי מלוג, יש לאישה זכות קניינית בגוף הקרקע, ולבעל זכות לאכילת פירות בלבד.
²⁶ הראשונים נחלקים בשאלה אם די בכך שהבעל תובע את זכות אכילת הפירות או שיש צורך שיהיו בקרקע פירות בפועל. ראה: רש"י, גיטין מח ע"ב, ד"ה דלא נחית; חידושי הרמ"ה ושיטות הקדמונים, גיטין מח ע"ב, ד"ה ולא אמרן, ובהערת המהדיר אות ה, הסבורים שהבעל יכול לדון על נכסי אשתו ללא הרשאה אף על שהוא יורד לדון על זכותו בלבד. והשווה: רי"ף, בבא קמא לז ע"ב (בדפי הרי"ף); חידושי הרשב"א, גיטין מח ע"ב, ד"ה אמר אביי; שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימנים פח, רלו; ר"ן, גיטין כד ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גרסי' בגמ', שגורסים גירסה אחרת וסבורים שהבעל רשאי לדון על נכסי אשתו ללא הרשאה רק כאשר "איכא פירי בארעא" [=יש פירות בקרקע].
²⁷ ראה חידושי הרשב"א (לעיל, הערה 26) שסוגיית גיטין מבוססת על סוגיית כתובות, ולפיה אחד השותפים רשאי לדון לבדו רק אם שותפו בעיר, ולכן אם האישה אינה בעיר, הבעל אינו רשאי לדון על גוף הקרקע, אף אם הוא תובע את זכותו לאכילת פירות.
²⁸ רא"ש, ר"ן וספר התרומות (לעיל, הערה 11).
²⁹ אך השווה: גידולי תרומה (שם); שו"ת מהריט"ץ (ישנות), סימן קכז, ד"ה ותו קשה, שמקשים שמסוגיית כתובות עולה שכל שותף רשאי לתבוע בנפרד את חלקו אף בלא הסכמת שותפיו, והנתבע אינו יכול להתנגד לכך, ואילו מן הירושלמי, לפי פירוש הרמב"ן, עולה שהנתבע אינו חייב ואף אינו רשאי לדון או לקיים את החיוב לשותף אחד, אף לא ביחס לחלקו של השותף (ראה לעיל, הערה 12). לא ייתכן אפוא להתאים את הדין שבסוגיית כתובות לדין שבירושלמי על פי פירוש הרמב"ן. וראה סמ"ע, חו"מ, סימן עז, ס"ק כא, המיישב את שתי הסוגיות כך: סוגיית כתובות דנה בעצם קיומו של ההליך המשפטי, שאותו רשאי שותף לנהל על חלקו אף בלא הסכמת שותפו, ואילו סוגיית הירושלמי דנה בביצוע החיוב לאחר שניתן פסק הדין, וזאת אין שותף רשאי לדרוש לבדו. אולם ראה ש"ך, שם, ס"ק כה, הדוחה רעיון דחוק זה ואומר: "דכיון שאינו יכול להכריחו ליתן לו חלקו, למה יתחייב לדון עמו? יאמר לו: 'הלא אפילו אתחייב אני לך, איני צריך ליתן לך כלום, ומה צורך לדון עמך?'". והסתייג מדברי הסמ"ע גם בעל גידולי תרומה שם.
³⁰ שולחן ערוך, חו"מ, סימן עז, סעיף ט.
³¹ שולחן ערוך, חו"מ, סימן קעו, סעיף כה.
³² שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכב, סעיף ח.
³³ ליד ציון הערה 4.
³⁴ דברי ההסבר, ליד ציון הערה 5.
³⁵ שאלה זו חורגת משאלת השיתוף בחיוב בנושים רבים, והיא נוגעת לתחומי משפט רבים (למשל זכויות יוצרים), אך לענייננו נתמקד רק בשאלת השיתוף בחיוב.
³⁶ חידושי רבי עקיבא איגר, בבא מציעא לד ע"ב, ד"ה ובד"א יוכל לחלק.
³⁷ לדיון בדברי רבי עקיבא איגר, ראה מקור ברוך (גינזבורג), חלק ב, סימן ל.
³⁸ שערי יושר, שער ז, פרק כב, ד"ה כתב הטור.
³⁹ ב"ח, חו"מ, סימן שנ, ד"ה גנב שור של שותפין.

---

---