הקדמה
רבים ממספידיו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל הדגישו בצדק את משנת "כוחא דהיתרא" שנקט. עשו זאת רבנים וחוקרים וגם עתונאים, דתיים ושאינם דתיים, מפני ש"השמועה" אודות "קו" זה במשנתו עשתה לה כנפיים כבר לפני זמן. ואכן, אמת הדבר. קו זה היה מהותי בדרכו ההלכתית, והדבר מתבטא הן ברבות מהכרעותיו הן בדבריו עצמו על משנתו בחייו. לא פעם ולא פעמיים, גם לא שלוש וארבע, חזר ושנה הרב עובדיה אמירה זו.
עם זאת, הצגת משנתו בלא סייג ובלא תיחום חוטאת למשנתו¹ וחוטאת גם לו. גם אם נוח לחוקרי משנה הלכתית כלשהי להצמיד את נשוא מחקרם לדגם מסוים, רבים הם גדולי ישראל שאינם נענים לסד הצר הזה, והרב עובדיה בכללם. האמת צריכה להיאמר: לא מעט חומרות משמעותיות יצאו מתחת ידיו, וקולמוסו הביע לגביהן אמירות נחרצות, אפילו בוטות ונמרצות. להלן דוגמאות אחדות מהן.

צאת השבת
שתי שיטות עיקריות מהלכות במרחב הפסיקה בשאלת משך שקיעת החמה ושעת צאת הכוכבים בעקבות סתירה המשתקפת בשתי סוגיות בתלמוד², שיטת הגאונים³ ושיטת רבנו תם⁴. הגאונים קבעו שצאת הכוכבים חל שלוש עשרה וחצי דקות ("כדי הילוך שלושת רבעי מיל") אחר שקיעת החמה, ואילו רבנו תם מבחין בין "שתי שקיעות": הראשונה נמשכת חמישים ושמונה וחצי דקות ("כדי הילוך שלושה ורבע מיל"), ואחריה מתחילה השקיעה השנייה ("כדי הילוך שלושת רבעי מיל") ובסופה צאת הכוכבים. נמצא שמתחילת השקיעה הראשונה עד צאת הכוכבים יש "כדי הילוך ארבעה מיל", היינו 72 דקות. נכון שלעניין צאת השבת גם הדעה הראשונה מחמירה בדרישתה ל"תוספת שבת", אך עדיין יש הבדל משמעותי בין שעת יציאת השבת "הרווחת" לבין יציאתה לפי "זמן רבנו תם".
הרב עובדיה מייחד לעניין זה יותר מתשובה אחת⁵, והורה בתקיפות לכל שומעי לקחו להקפיד על הוצאת השבת לפי שיטתו המחמירה של רבנו תם. את הכרעתו מבסס הרב עובדיה יוסף כדרכו על מספר רב של ראשונים ואחרונים שצידדו בה, ובעיקר על פסיקת רבי יוסף קארו בשולחן ערוך⁶. הרב עובדיה מדגיש שאינו מאמץ את השיטה לקולה (איחור בהכנסת השבת) אלא רק לחומרה (איחור בהוצאת השבת). ובלשונו: "לא באנו אלא להחמיר במוצ"ש". הוא גם מתמודד עם פוסקים ספרדים חשובים שהורו אחרת, כולל פוסקים הנחשבים בדרך כלל מחמירים, דוגמת בן איש חי, ועם זאת הוא עומד על משמרתו. וזו מסקנתו הנחרצת:

מסקנא דדינא שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר"ת ורוב הפוסקים, שלא לעשות כל מלאכה במוצאי שבת עד שיעבור שיעור ד' מילין, דהיינו שעה וחומש... ומצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים ללומדים ויודעי ספר המחזיקים בתורת ה', ולהסביר להם חומר הדברים... והמחמיר בזה יבורך מפי עליון... ומי שאינו יכול למחות באנשי ביתו ולהנהיגם להמתין כל כך להדלקת הנרות במוצ"ש מאיזה סיבות, עם כל זה בעל נפש יחוש לעצמו, וימנע עצמו ממלאכה עד השיעור הנ"ל, ויקיים "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי"... והיא חובה קדושה לכל אשר נגע אלהים בלבו⁷.

לימים נודע לרב עובדיה שעמיתו החשוב בעיניו עד מאוד, הרב שלום משאש זצ"ל, הורה לאמץ דווקא את שיטת הגאונים, בין השאר משום שהמציאות בארץ ישראל טופחת על פני שיטת רבנו תם (הלילה ניכר במלוא תוקפו זה כבר!). יתרה מזאת. הרב משאש אומר:

באמת כי חרה לי על המתחסדים, שמחמירים שלא להוציא את השבת עד ד' מילין אחר השקיעה, ותולים זאת בדברי ר"ת, והיא חומרא טפלה וטעות גמורה, וח"ו אם יעלה על דעת רבנו תם לפסוק כן במקומנו, אלא די כפי הדין בעשרים דקות אחר השקיעה, שאז הוא זמן צאת הכוכבים. והרוצה יחמיר עוד עשר דקות להוציא הספק מלבו!⁸

הרב עובדיה מגיב בתקיפות:

תמיהני עליו, איך לא ראה מקור דברי ר"ת בספר הישר... ועוד הרי מרן השלחן ערוך איתן מושבו היה בארץ ישראל... וכי דיבר רק ליושבי אירופה... הלא ודאי עיקר דבריו גם לתושבי ארץ ישראל... ומעתה בחינם יצא קצפו על החרדים לדבר ה' אשר חוששים מאד לדברי ר"ת ומרן, ואדרבה היה לו לעודדם ולומר להם יישר כח.

ומכאן הוא מגיע להכרעתו:

שלא רק שיש מדת חסידות לנהוג כן במוצ"ש, אלא גם חובה קדושה לכל הירא את דבר ה'⁹.

אמור מעתה: לא זו בלבד שהרב עובדיה מודע היטב לעובדה שהמנהג הרווח הוא שיטת הגאונים. הוא גם יודע שלא מעט פוסקים חשובים ומוערכים, כולל ספרדים, הכריעו כן הלכה למעשה. אף על פי כן, הוא מורה חד משמעית על אימוץ שיטת רבנו תם, תוך שהוא מדגיש כמה פעמים שיש לאמץ חומרה זו.

אכילת בשר "חלק"
רבים מצרכני הבשר ערים להבחנה בין כשרות "רגילה" ובין כשרות מהודרת המציינת שהתוצרת היא "גלאט" כלומר "חלק". הבדלים אחדים יש בין כשרות "רגילה" לכשרות המהודרת, העיקרי בהם יסודו בשאלת היחס ההלכתי לבשר בהמה שנמצאה ברֵיאתה סרכה (רקמה דבוקה). נסביר. בהמה שנמצאה בריאתה סרכה, יש להניח שניקבה ריאתה לפני שחיטתה והיא בגדר "טרפה" ואסורה באכילה. יש כמה מן הראשונים הסבורים שאם ניתן להסיר את הדיבוק בקילוף בציפורן או במיעוך וכדומה, הבהמה כשרה, ויש מי שסבורים שהיא טרפה. הרשב"א יצא חוצץ נגד המיעוך, והורה שאם השוחט נוהג כן, יש להעבירו מתפקידו. וכן פסק לימים רבי יוסף קארו:

כל מקום שאסרו סרוכת הריאה, אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד, ואם נתמעכה תולין להקל. וכל הנוהג כן, כאילו מאכיל טריפות לישראל¹⁰.

אבל הרמ"א¹¹ פוסק ש"יש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם... תולין להקל". הוא מודה שזו "קולא גדולה" אבל:

כבר נהגו כל בני מדינות אלו, ואין למחות בידם, מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום, צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח... המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות, ואין חילוק בין סרכא לסרכא.

אף כאן יש לציין שמלבד האשכנזים, יש קהילות "ספרדיות" חשובות בצפון אפריקה ובפרס ובתימן שנהגו בהן להקל למעך את הסרכות.
הרב עובדיה נשאל בעניין מי שנוהג לאכול בשר "חלק", והוזמן לסעודת מצווה משפחתית שהגישו בה בשר "כשר" בלבד, אם מותר לו לאכול ממנו. הרב עובדיה ניצל תשובה זו¹² כדי להבהיר באריכות את האיסור המוחלט לשיטתו לאכול בשר שאינו "חלק":

פתח דברי יאיר להודיע בקיצור נמרץ חומר הענין, כי בעוונותינו הרבים כמעט שנשתכח הדבר גם מאנשים החרדים לדבר ה', והמדקדקים במצות, ואילו כאן מחוסר ידיעה פשׂתה המספחת לאכול סתם בשר כשר... ואינם נזהרים לדרוש מהקצב אך ורק בשר שחתום עליו חלק או גלאט, וכגון דא מצוה רבה לאודועי, ובפרט לדידן הספרדים ועדות המזרח... אין להקל בזה בשום צד כלל.

הרב יוסף סבור שלאמתו של דבר אף האשכנזים צריכים לנהוג בארץ ישראל כמרן, וכל שכן הספרדים.
נכון הוא שבמקרה שנשאל עליו, שיש בו מצד אחד שאלת שלום בית וכבוד המשפחה, ומצד שני אין מדובר בבשר שידוע שהייתה בו סרכה, "יש להתיר למי שנזהר לאכול בשר חלק בלבד לסעוד על שלחנו של מי שאינו נזהר בזה ואוכל בשר כשר מן הבא בידו, ובפרט במקום סעודת מצוה".
עם זאת, כשאין מדובר בשעת הדחק, הרב יוסף מחייב לאכול רק בשר "חלק". הכרעתו זו, שתוצאותיה הכלכליות ברורות, מנוסחת בלשון מחייבת, אף על פי שהרב עובדיה יודע שיש מי שפסק לקולה, וכאמור אף בין הפוסקים הספרדים.

פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים
בתלמוד הירושלמי¹³ נאמר שאישה נשואה רשאית לצאת לחצרה "בקפלטין", אך אינה רשאית לצאת בו למבוי, ובוודאי לא לרשות הרבים. ומהו "קפלטין" זה? רבי נתן מרומי (המאה הי') בעל הערוך (ערך קפליטין) אומר: "פירוש קפליטין בלשון רומי שער ותלתלים ופאה נכרית". אף על פי כן, הרב יהושע בעז (איטליה, המאה הט"ז), בעל "שלטי הגיבורים"¹⁴, התיר לנשים לכסות את ראשיהן בפאה נכרית, ואילו הרב יששכר בער איילנבורג (פולין, המאה הי"ז), בעל שו"ת "באר שבע", יצא חוצץ נגדו, ואסר זאת בלשון תקיפה ביותר¹⁵. מן המפורסמות, מאז ועד היום מהלכות שתי השיטות הלכה למעשה בקרב נשות ישראל. ופסק מרן בית יוסף:

איזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחות... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה¹⁶.

הרב עובדיה יוסף נתן את דעתו לסוגיה הזאת לא פעם, וגם כאן הכריע בתקיפות להחמיר ולאסור לבישת פאה נכרית. וזה לשונו:

לשאלת רבים וכן שלמים, אם מותר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לראשה במקום מטפחת או כובע. וכבר גליתי דעתי בזה בקצרה... להחמיר¹⁷.

לדעתו, כן הכריע רובן המכריע של הפוסקים במהלך הדורות. ולא זו בלבד, אלא שנראה לו כי גם מי שהקל בשעתו היה אוסר את הפאה בזמן הזה, כשהפאות הנכריות נראות ממש כשיער.

בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים רבות בנות פרוצות הולכות בגילוי ראש ברשות הרבים, הרי גם ההולכת בפאה נכרית גורמת להרהורי עבירה, כי מאין ידע הרואה שפאה נכרית בראשה? והוא יסבור כי שערותיה הן, ויבאו לידי פריצות והרהורי עבירה הקשים מעבירה, ששער באשה ערוה... ולכן גם המנהג הזה, שידוע לנו שנוסד על פי איזה נשים ההולכות על פי האופנה החדשה, ונסחפים אחר הזרם של המודרניות, אשר כל חלקה טובה הכאיבו, נראה שמצוה וחובה לשרש אחר המנהג הרע הזה, ולהחזיר עטרה ליושנה, בדרכי הצניעות, על פי תורתנו הקדושה.

הרב עובדיה מציין שידוע לו כי הרב עובדיה הדאיה, פוסק ספרדי חשוב וראש ישיבת המקובלים בית אל, סבר אחרת והתיר לחבוש פאה נכרית¹⁸. יתרה מזאת. הרב עובדיה מודע לעובדה "שעינינו הרואות כמה נשי רבנים ואדמורי"ם שמקילות בזה". ואולם הוא סבור שהן עושות זאת שלא ברצון בעליהן:

וידעתי מכמה רבנים שאין ידם תקיפה למחות בנשותיהם על פתגם דנא [=דבר זה], אף על פי שאין דעתם נוחה ממנהג זה... וההכרח לא יגונה ולא ישובח... ואין לנו ללמוד ממנהג נשים שאין להן חכמה אלא בפלך, שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים.

והוא ממשיך:

מצוה רבה לפרסם האיסור ברבים, ובפרט לספרדיות שנהגו לאסור מימות עולם ומשנים קדמוניות, ורק כעת התחילו ללמוד מאלו המורות היתר לעצמן שלא ברצון חכמים, דילפי הני נשי [=שלומדות אלה הנשים] מקלקלתא ולא מתקנתא. ומצוה להודיען שזוהי פירצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל הכשרות... (ומה מאד יש להזהיר את עורכי העתונות הדתיים שנעשה להם כהיתר לפרסם המקומות שמוכרים פאה נכרית, ומכשילים בזה את הרבים). וכל אשה המקבלת עליה לשמור לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל.

אמור מעתה. לא זו בלבד שהרב עובדיה מודע לדעת המתירים לחבוש פאה נכרית. הוא גם יודע שמדובר בנוהג רווח מאוד בציבור תורני המקפיד על קלה כחמורה, ועם זאת הוא כותב נחרצות שרק כך יש לנהוג: כובע או מטפחת, ובשום אופן לא פאה נכרית.

טלטול בשבת במקום שיש בו עירוב
שתי שיטות עיקריות מהלכות בשאלת הגדרת "רשות הרבים" לעניין הלכות שבת¹⁹: לפי השיטה האחת, די שתהיה הדרך מפולשת ברוחב ט"ז אמה (כ-8 מ') כדי שתהיה בגדר רשות הרבים²⁰; ואילו לפי השיטה השנייה, הדרך צריכה לשמש להילוכם של שישים ריבוא אנשים בכל יום²¹. מכאן שלפי השיטה הראשונה, יש הרבה מאוד רשויות הרבים, ואילו לפי השיטה השנייה, נדירות הן מאוד.
בשולחן ערוך²² מביא ר' יוסף קארו את שתי השיטות, הראשונה כדעת "סתם" והשנייה כדעת "יש אומרים". עוד מדגיש ר' יוסף קארו²³ שאם מדובר ברשות הרבים, מותר לטלטל בה רק "בדלתות... שננעלות בלילה", אך לא בעירוב של "צורת הפתח" הרווח במקומותינו. היוצא מכלל זה הוא שהכרעה כשיטת ט"ז אמה תמנע אפשרות טלטול והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ברוב ערי ישראל.
ואכן כך הכריע הרב עובדיה²⁴, אם כי לא בתקיפות שראינו בתשובות שהובאו לעיל. לאור הכלל הנקוט בידינו: "'סתם' ו'יש' אומרים בשלחן ערוך, הלכה כ'סתם'"²⁵, הרי שיש לראות בדעה הראשונה את עיקר דעת שולחן ערוך, אלא שר' יוסף קארו עצמו אומר:

והאידנא נשי דידן נהגו לצאת לרשות הרבים בכל תכשיטין... ומוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, ויש שלימדו עליהם זכות על פי סברא אחרונה שכתבנו, שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת. והשתא דלית לן [=ועכשיו שאין לנו] רשות הרבים גמורה, הוי ליה כל רשות הרבים שלנו כדין כרמלית דהויא כחצר שאינה מעורבת ומותר²⁶.

ומשמע שר' יוסף קארו עצמו אינו מסתייג גם משיטת "שישים ריבוא". לפתרון הסתירה, נסמך הרב עובדיה על ביאור החיד"א, שעיקר דעת שולחן ערוך כשיטת ט"ז אמה בלא התניית שישים ריבוא, ורק כלימוד זכות על נשות ישראל כתב מה שכתב בעניין יציאה לרשות הרבים בתכשיטים.
משום כך, הרב עובדיה יוסף אומר מצד אחד "צויתי לעשות עירוב רשויות של צורת הפתח להציל את אלה שעוברים להדיא על איסור הוצאה ברשות הרבים", ומצד שני "לרווחא דמילתא צויתי להכריז שכל האנשים שהם בני תורה, ולא נהגו להוציא מרשות לרשות כלל, ימשיכו במנהגם ולא יטלטלו", ומוסיף ש"העירוב נעשה רק להציל את אלה שנכשלים באיסור הוצאה".
נמצאנו שבים ולמדים כי אף על פי שיש ידיים ורגליים למי שמקילים, זאת גם לדעת מרן שולחן ערוך ופוסקים ספרדים, הרב עובדיה אינו נמנע מהמלצה ברורה שנכון יותר להחמיר ולא לטלטל, ואומר: "החרד לדבר ה' ונמנע לגמרי מלטלטל בשבת, תבא עליו ברכה".

"המחמיר תבוא עליו ברכה"
קצר המצע מהשתרע. לכן נסתפק בדוגמאות הללו, אך נדגיש שאינן הדוגמאות היחידות. עוד נוסיף כי גם סגנון "המחמיר תבוא עליו ברכה" אינו נדיר בכתבי הרב עובדיה יוסף.
כך בתשובה לחמיו בדבר התקנת מזוזות "בפתחי הגזוזטראות שאינן מקורות, ופונות לרשות הרבים, ואין להם כניסה אלא מצד הבתים", הוא מכריע שאמנם "יש מקום לדינא לפטור הגזוזטראות הללו לגמרי מן המזוזה, ומכל מקום המחמיר לקבוע מזוזה תבוא עליו ברכה"²⁷. כך גם בתשובתו לשאלה בדבר חשש ערלה בענבים הנמכרים בשוק: "מכל מקום בנידון דידן, שיש לנו ג' ספקות... נראה דלכולי עלמא אין צריך לברר כלל, והנח להם לישראל. ומכל מקום, המחמיר לעצמו תבוא עליו ברכה"²⁸. וכן גם בעניין תיקון פרשיות תפילין כשיש "בפרשיות אות אלף שהיו"ד העליונה אינה דבוקה בגוף האות, אבל אין הפירוד ניכר להדיא, אלא על ידי התבוננות ועיון היטב בצורת האות", ש"המחמיר לתקנו תבוא עליו ברכה"²⁹. כך גם ביציאתו חוצץ נגד מינוי מי שנשוי לנכרית ולו בן ממנה לתפקיד מנהל אדמיניסטרטיבי [!] של קהילה בחו"ל³⁰. וכן בשאלת הסרת שעון היד בשעת הנחת תפילין³¹. וכן בשאלת צריכת פירות היתר מכירה³² ועוד.
נכון שכאן היה צריך להגיע מקומו של ליבון הגדרת "חומרה", שכן ניתן לכאורה לטעון שהוא סבור שכל האמור לעיל אינו בגדר "חומרה" אלא עיקר הדין! ובכן. האמת היא שסוגיית ההגדרה של "חומרה" נידונה בשנים האחרונות ונכתבו אודותיה כמה וכמה מחקרים³³, ואין כאן מקום להאריך. יחד עם זאת, בנידון דידן, דומה שאכן מדובר בחומרה, לא רק משום שהוכח כי במרבית המקרים ניתן היה למצוא עוגנים הלכתיים מוצקים להקל, אף אליבא דהרב עובדיה, אלא שגם סגנונו מדבר בעד עצמו. הוא עצמו חוזר ואומר שמדובר בהכרעה לחומרה.

סוף דבר
העובדות נכונות אך לא מדויקות. כשם שאין ספק שקו "כוחא דהיתרא עדיף" משמעותי בפסקי הרב עובדיה יוסף זצ"ל, כן אין ספק שלא היה חזות הכל. הדוגמאות המעטות שהבאנו לעיל הן קצה קרחון, הפרט המלמד על הכלל, ואין כאן מקום לתת את הדעת לשאלה מתי הוא סבור ש"כוחא דהיתרא עדיף", ומתי הוא סבור שהכרעת ר' יוסף קארו מכרעת, ומתי החמיר גם מטעמים אחרים, אך אסור להתעלם מן העובדות. חוקרי משנתו ומלבניה, בין רבנים בין חוקרים בין עתונאים, אינם פטורים מניתוח אמתי ומדויק של משנתו של פוסק דגול זה שהותיר אחריו חלל גדול. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הערות:

* הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה האקדמית לחינוך "אורות ישראל".

¹ ראה: נריה גוטל, "מה באמת ייחודו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל?", בעין חינוכית, ג' במרחשוון תשע"ד, גיליון מס' 129; אביעד הכהן, "ליחסו של הרב עובדיה יוסף למערכת המשפט בישראל ולבני הקיבוצים", פרשת השבוע, וירא, תשע"ד, גיליון מס' 428, ליד ציון הערה 7.
² שבת לד ע"ב: "שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל... תלתא ריבעי מילא"; ואילו בפסחים צד ע"א: "רבי יהודה אומר... משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין"!
³ רב שרירא גאון ורב האי גאון ורב נסים גאון ורבנו אברהם בן הרמב"ם, הובאו בשו"ת ר"מ אלשקר, סימן צ; ביאור הגר"א, אורח חיים, סימן רסא, ד"ה שהוא ג'; גור אריה למהר"ל מפראג, שבת שם; וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בין השמשות, עמ' קכד-קכה.
⁴ ספר הישר, סימן קפא; תוספות, שבת לה ע"א, ד"ה תרי תילתי מיל; וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם.
⁵ שו"ת יביע אומר, חלק ב, אורח חיים, סימן כא; וראה שם, חלק ז, אורח חיים, סימן מא.
⁶ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רסא, סעיף ב.
⁷ שו"ת יביע אומר, חלק ב, אורח חיים, סימן כא.
⁸ שו"ת תבואות שמש, יורה דעה, סימן צב.
⁹ שו"ת יביע אומר, חלק ז, אורח חיים, סימן מא.
¹⁰ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן לט, סעיף י.
¹¹ שם, סעיף יג.
¹² שו"ת יביע אומר, חלק ה, יורה דעה, סימן ג.
¹³ ירושלמי, כתובות, פרק ז, הלכה ו.
¹⁴ שלטי הגיבורים, שבת כה ע"ב (בדפי הרי"ף), אות ב; הגהות עין משפט, נזיר כח ע"ב.
¹⁵ שו"ת באר שבע, סימן יח.
¹⁶ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קטו, סעיף ד.
¹⁷ שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר, סימן ה.
¹⁸ שו"ת ישכיל עבדי, חלק ז, אבן העזר, סימן טז.
¹⁹ נזכיר: העברת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך אסורה בשבת. וגם אסור לטלטל חפצים ארבע אמות ברשות הרבים בשבת.
²⁰ שבת ו ע"א ושם צט ע"א, ובראשונים שם.
²¹ רש"י, עירובין נט ע"א, ד"ה עיר של יחיד; בה"ג (מובא בתוספות, עירובין שם, ד"ה כיצד). ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שמה, סעיף ז, העמיד אלה מול אלה שנים עשר ראשונים כדעה הראשונה לעומת שנים עשר ראשונים כדעה השנייה.
²² שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמה, סעיף ז.
²³ שם, סימן שסד, סעיף ב.
²⁴ שו"ת יביע אומר, חלק ט, אורח חיים, סימן לג.
²⁵ שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, סימן טו: "כנודע בכללים, ע' בתשו' הרמ"ע מפאנו (סי' צז). ובשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאו"ח סי' א). ובש"ך יו"ד (ס"ס רמב). ובברכי יוסף א"ח (סי' שמה סק"ב). ובכמה אחרונים".
²⁶ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שג, סעיף יח.
²⁷ שו"ת יביע אומר, חלק ד, יורה דעה, סימן כג.
²⁸ שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן כד.
²⁹ שו"ת יביע אומר, חלק ז, אורח חיים, סימן ב.
³⁰ שו"ת יביע אומר, חלק ו, חושן משפט, סימן ג.
³¹ שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן ב.
³² זאת כלשון הקונטרס בספר מנחת אהרן, אך לימים פורסם בלשון אחרת; השווה שו"ת יביע אומר, חלק י, סימנים לז-מג.
³³ ראה למשל: יהודה לוי, שערי תלמוד תורה, ירושלים תשמ"ב, עמ' פג-פד, קג-קכב; אביעד הכהן, "חומרות וקולות בעולמה של הלכה", מחניים 5 (תשנ"ג), עמ' 103-90; צבי זוהר, מסורת ותמורה – התמודדות חכמי ישראל במצרים ובסוריה עם אתגרי המודרניזציה 1880-1920, ירושלים תשנ"ג; מנחם פרידמן, "מסורת שאבדה – כיצד ניצחה האות הכתובה את המסורת החיה: עיון בפולמוס השיעורים", מסע אל ההלכה, תל-אביב 2003, עמ' 218-196; הרב יעקב אריאל, "כיצד מהדרין? על חומרות והידורי כשרות", צהר יז (תשס"ד), עמ' 24-13; אילעאי עופרן, "'המחמיר תבוא עליו הברכה': האומנם???", המאיר לארץ 64 (תשס"ה), עמ' 181-173; נסים ליאון, חרדיות רכה, ירושלים תש"ע-2009; בנימין בראון, "חכמי המזרח והקנאות הדתית: נקודות לקראת בחינה מחודשת", אקדמות י (תש"ע), עמ' 324-289.

---

---