פתיחה
הכתובה היא מסמך משפטי הנערך בשעת הנישואין ומפורטים בו חובות הבעל כלפי אשתו. חלק חשוב של הכתובה הוא ההתחייבויות הכספיות של הבעל במקרה של גירושין או מות הבעל, ויש בהן שני חלקים: "עיקר הכתובה", סכום קבוע (מאתיים זוז) שהבעל חייב בו מכוח הדין; ו"תוספת כתובה", הסכום שהבעל מוסיף מעצמו לפי ראות עיניו או לבקשת הכלה או משפחתה בלא שהוא חייב לעשות כן. את הסכומים הנקובים בכתובה, עתידה לקבל האישה אם מת בעלה בחייה או אם ביקש לגרש אותה בלא עילה המחייבת אותה להתגרש או כשיש לה זכות לתבוע שיגרש אותה¹.
חתנים רבים נוהגים לרשום סכומים גבוהים ביותר כתוספת כתובה. יש שהדבר נעשה ביזמת החתן, מתוך רצון להראות קבל עם ועדה עד כמה מכובדת ואהובה הכלה בעיניו, ויש שהדבר נובע מדרישת משפחת הכלה, הרואה בסכום הגבוה שהחתן רושם בכתובה מעין כבוד לה, במיוחד לאור העובדה שברוב החופות הרב מקריא בקול רם את הכתובה, ובכלל זה את סכום התוספת, והדבר דוחף את החתן להפגין רוחב לב ולתחייב לסכום לא סביר. וכבר העיד על זה הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הרבני הגדול, בשעה שנדרש לערעור על החלטת בית הדין האזורי שחייב בעל בתשלום כתובה בסך מיליון שקלים חדשים. וזה לשונו²:

צריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.

נקיבת סכום גבוה יותר מן הסכום שמתכוון המתחייב תופעה עתיקה היא, וכבר אמרו בעלי התוספות שהיו חתנים מתחייבים בכתובה "מאה ליטרין, אף על פי שאין לו שוה פרוטה"³. בדורות האחרונים, נפוץ מנהג זה גם בקהילות צפון אפריקה, כשחתנים נוקבים סכומים חסרי שחר, עד ש"אפילו עני שבישראל, שאינו יכול להשיג עד ככר לחם, כותבים עליו כמה מליונים"⁴. שורשיה של תופעה זו יסודם בעובדה שהחתנים יודעים שלא יחייב אותם בית הדין לתת את הסכום שהתחייבו עליו, אלא את הסכום המגיע לאישה לפי ראות עיניו. לכן התירו החתנים לעצמם להרשים את המוזמנים לחתונה⁵. נוסף על זה, בדורות האחרונים, לא היה לבתי הדין היהודיים כוח לכפות על הצדדים להתגרש בניגוד לרצונם, והגירושין נעשו לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה על כל הפרטים, כולל העניינים הממוניים⁶. נמצא שהכתובה לא הייתה מסמך משפטי שניתן לאכוף את מימושו.
בימינו, חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מקנה לבתי הדין הרבניים בישראל סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל⁷, ובכלל זה לדון בזכות האישה לדמי כתובתה. מכוח הוראות החוק הללו, בתי הדין הרבניים דנים כדבר שבשגרה בתביעות של נשים לקבלת דמי הכתובה, ואף מקבלים פעמים הרבה את התביעות הללו.
ועל אף המנהג להפריז בסכום תוספת הכתובה, רבים מן הדיינים בבתי הדין הרבניים מתייחסים למה שכתוב בכתובה ככתבו וכלשונו, ומחייבים את הבעל לשלם את דמי הכתובה במלואם, גם כשהסכום מגיע למאות אלפי שקלים⁸.
ועל אף השינוי בגישת בתי הדין, לא חל שינוי דומה במנהג החברתי. אדרבה, המנהג להפריז בתוספת הכתובה התפשט בקרב הציבור. להלן נבקש לטעון שרצוי שבתי הדין יימנעו מלפסוק דמי כתובה מופרזים, הן משום שזה עיקר הדין הן משום שזו המדיניות המשפטית הרצויה.

מדיניות משפטית
מוסד הכתובה נוסד בימים ששרר משטר משפטי שבו הרכוש המשפחתי היה שייך רק לבעל, ולאישה לא היה חלק בו אף לא במקרה של גירושין. במציאות הכלכלית דאז, רוב הנשים לא עסקו במלאכה ולא היו מסוגלות להתפרנס בכוחות עצמן. במצב זה, הגירושין היו עלולים להמיט אסון כלכלי על האישה. משום כך נוצר מוסד הכתובה כדי להבטיח לאישה תנאי מחיה סבירים לאחר סיום הנישואין⁹.
המצב המשפטי בימינו והמציאות הכלכלית נשתנו. מדינת ישראל, כמדינה מודרנית, דוגלת בשוויון בין המינים. בהתאם לזה, אף על פי שבענייני המשפחה, חל כלפי יהודים הדין האישי, היינו המשפט העברי, ראה המחוקק צורך לסטות מהוראות המשפט העברי בעניין חלוקת הרכוש בעת פקיעת הנישואין. בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קבע המחוקק שאם לא נכתב הסכם בין בני הזוג, הרכוש המשפחתי יתחלק בין בני הזוג שווה בשווה. פסק דין בבלי¹⁰ החיל עיקרון זה אף על זוגות שנישאו לפני שנת 1974, שחוק יחסי ממון אינו חל עליהם. ההוראות הללו הביאו לשוויון זכויות ממוניות בין הבעל לבין אשתו בשעה שהם מתגרשים, ואין צורך בכתובה כדי לאזן את אי השוויון שהיה בעבר.
זאת ועוד. המציאות הכלכלית בימינו שונה מן המציאות הכלכלית שהייתה בעבר. כיום, רוב הנשים מסוגלות להתפרנס בכוחות עצמן¹¹, ואינן זקוקות לדמי כתובה כדי להתפרנס לאחר גירושיהן¹². ניתן היה לצפות שמצב חדש זה ייתן את אותותיו בבתי הדין הרבניים בבואם לפסוק בעייני תוספת כתובה. אלא שרבים מן הדיינים בבתי הדין הרבניים נוקטים מדיניות שמרנית. בשנים האחרונות, בתי הדין הולכים ומרחיבים את זכות האישה לקבל את דמי כתובתה. הם מכירים בהתחייבות של הבעל בתוספת הכתובה, ומחייבים את הבעל לקיים אותה כל אימת שעילות החיוב מתקיימות. בשנה האחרונה בלבד, חייבו בתי הדין הרבניים¹³ הרבה בעלים לשלם עשרות ואף מאות אלפי שקלים¹⁴.
אילו היה חיובו של הבעל בתוספת הכתובה ברור והחלטי, לא היה מקום להתעלם ממנו עקב שיקולי מדיניות משפטית. אך נראה לנו שעל פי כמה עקרונות שבמשפט העברי, יש מקום לפסול כיום את התחייבות הבעל בתוספת הכתובה¹⁵, לכל הפחות כשהסכום מופרז, כפי שנראה להלן בקצרה¹⁶.

כוונה ליצור יחסים משפטיים
כאמור, הכתובה היא הסכם משפטי הנעשה בעת הנישואין ונועד להסדיר את זכויות האישה בתקופת נישואיה ולאחריה, אך רוב הציבור אינו תופס כן את הכתובה. הציבור הרחב רואה בה חלק מטקס דתי וכבאה לסמל את הקשר ההדוק בין בני הזוג. רוב החתנים אינם סבורים שהכתובה היא הסכם משפטי מחייב ואינם חושבים שתהיה לסכומים הנקובים בה משמעות אם יסתיימו נישואיהם עקב גירושין. תעיד על זה העובדה שבני הזוג בימינו כמעט אינם מקדישים תשומת לב לסכום הנכתב בכתובה, וחתנים רבים מתחייבים לשלם סכום גבוה מאוד, בניגוד לימים שהייתה לכתובה משמעות משפטית, שבהם התנהל משא ומתן ממושך על נוסח הכתובה ועל דמי הכתובה, עד שהתלמוד¹⁷ מעיד: "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא [=אין כתובה שאין רבים עליה]"¹⁸.
כלל יסודי בדיני החוזים הוא שאין הסכם מחייב את הצדדים אם לא נעשה מתוך כוונה ליצור יחסים משפטיים. אם הצדדים לא גמרו בדעתם שההסכם יחייב אותם מבחינה משפטית, ועשו אותו רק לשם כבוד או לצורך אחר, אין הוא בגדר חוזה מחייב¹⁹.
ואכן כמה דיינים סבורים שהתחייבויות החתן בתוספת הכתובה אינן נעשות מתוך כוונה ליצור יחסים משפטיים, ולכן אינן מחייבות אותו. כך עולה מדברי הרב דיכובסקי שהובאו לעיל²⁰, וכך כותב הרב משה אוחנונה, דיין בבית הדין האזורי בפתח-תקווה²¹:

בזמנינו, שיש נוהגים לכתוב בכתובה סכום גדול מאוד ובכיסו אין פרוטה, וכל הסיבה שכותבים סכום גדול בכתובה היינו משום כבוד ויקר ולצורך הנוכחים במעמד החופה. ובאמת שהיה לי שיחה עם כמה אנשים ודברנו על זה, אשר אמרתי להם ששטר כתובה היא התחייבות גמורה, והם היו תמהים על זה ואמרו שאף אחד לא מתכוון ברצינות להתחייבות, ומה גם שכותבים סכום גדול היינו לכבוד המשפחות, וגם התייעצתי עם הרה"ג שמואל שפירא אב"ד ואמר לי שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא. לאור הנ"ל יש לפטור הבעל מדמי תוספת כתובה.

זו הייתה גם דעתו של הרב יקותיאל כהן, בדעת מיעוט, כשדן בערעור אישה על שפסק לה בית הדין האזורי 120,000 ש"ח כדמי כתובתה, בעוד שהיה כתוב בה סך 1,000,000 ש"ח²²:

כיום נפוץ וידוע לרבים המנהג שבו רגילים רבים לכתוב ב"תוספת הכתובה" סכומים מופרזים, אשר מסכומם הגבוה ברור לכולם שאין החתנים מתכוונים בהם אלא לכבוד וליקר בלבד²³.

אלא שאין זו הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים. רוב הדיינים רואים בכתובה הסכם משפטי לכל דבר, שהאמור בו מחייב את הבעל בעת הגירושין. כך למשל, הרב שאנן, שניסח את דעת הרוב שקיבלה את ערעור האישה וחייבה את בעלה לשלם את כל דמי כתובתה²⁴, מציין את דעת הרב כהן כסטייה מן הפסיקה המקובלת ותוקף אותה בחריפות. וזה לשונו:

המנהג שהומצא [ההדגשה במקור] בפסק הדין הארוך אין לו כל מקום ויסוד בפסיקה: בחז"ל, בראשונים, באחרונים ואף לא בפוסקי זמננו. וכל בתי הדין מתייחסים לתוספת כתובה כהתחייבות של ממש.

אסמכתא
כשהסכום הנקוב בתוספת הכתובה גבוה מאוד, יש לבחון את תוקף ההתחייבות גם מצד שאלת אסמכתא. האסמכתא היא התחייבות התלויה בהתקיימות תנאי מסוים, כשהמתחייב אינו מקבל תמורה ממשית עבור התחייבותו, וברור מתוקף הנסיבות שאינו גומר בדעתו לקיים אותה, והכלל במשפט העברי: "אסמכתא אינה קונה"²⁵. נמצא שאין תוקף להתחייבות מעין זו שנעשתה בלא גמירות הדעת הנחוצה.
הסכמת החתן לרשום סכום מוגזם כתוספת כתובה היא בגדר אסמכתא. חתן המתחייב לשלם לאשתו מאות אלפי שקלים אם יבקש לגרש אותה, אינו מתכוון לקיים את התחייבותו ואינו גומר בדעתו לשאת נטל זה אם נישואיהם לא יעלו יפה²⁶.
בתי הדין הרבניים נדרשו פעמים רבות לטענות בעלים שהסכומים המוגזמים שבכתובה הם בגדר אסמכתא. ואמנם יש דיינים הסבורים שיש שאלת אסמכתא בהתחייבות בסכום מופרז בתוספת כתובה, אולם רוב הדיינים סבורים שאין בזה משום אסמכתא²⁷. ההסבר המקובל לזה הוא: החתן מקבל תמורה ממשית עבור התחייבויותיו בתוספת הכתובה, הסכמת האישה להינשא לו²⁸. אבל קשה לקבל דברים אלו. כיום הצדדים מחליטים להינשא בלא שדנו תחילה בגובה תוספת הכתובה. על פי רוב, הכלה אינה נדרשת לשאלת סכום התוספת, וקשה לומר שהחתן רכש בעזרת תוספת הכתובה את הסכמתה להינשא לו.

הבנת הכתובה
הכתובה כתובה בשפה הארמית שהייתה מדוברת בפי העם בימי חז"ל. כיום, חתן שאינו תלמיד חכם ואינו יודע ארמית אינו מבין את מה שהוא חותם בכתובה. ונשאלת השאלה: האם יש גם בזה כדי לפגוע בגמירות דעתו ולהביא לביטול התחייבויותיו?
כבר נדרש הרשב"א²⁹ (ספרד, המאה הי"ג) לשאלה מעין זו. הוא דן בעניין חתן שביקש לפסול את התחייבויותיו בכתובה משום שהיה עם הארץ ולא הבין את מה שנאמר בה. הרשב"א פסק לחובת הבעל והטעים את שיטתו בטעם כפול: ראשית, חזקה היא שבמעמד חתימת הכתובה, הנוכחים הסבירו לחתן על מה הוא מתחייב; שנית, הוא סבור שאין לקבל את טענות החתן מטעמים של מדיניות משפטית, שאם לא כן, יבקשו רבים לבטל חוזה בתואנה שלא הבינו על מה חתמו:

אין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ... דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה³⁰.

וכן נפסק בשולחן ערוך³¹:

מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים - אין שומעין לו.

על סמך הוראה זו, דחו בתי הדין הרבניים פעמים הרבה טענת בעל שלא הבין על מה נתחייב בכתובה³².
אנו סבורים שבימינו שני הטעמים שהציע הרשב"א אינם מוליכים עוד למסקנה שלא ניתן לבטל התחייבויות של בעל שלא הבין את שפת הכתובה. החזקה העובדתית שהרשב"א מדבר עליה, שוודאי הוסברה לחתן משמעות הכתובה, אינה קיימת כיום. בזמננו, בהרבה מן המקרים אין מסבירים לחתן את מה שנאמר בכתובה³³, ולא ניתן לטעון שעמד החתן על משמעות הדברים האמורים בכתובה ועל משמעותה המשפטית³⁴. גם המדיניות המשפטית הרצויה כיום אינה המדיניות המשפטית שהייתה בזמן הרשב"א. בזמנו של הרשב"א, ראה הציבור בכתובה חוזה משפטי לכל דבר שנועד לשמור על זכויות האישה. ברור לגמרי שמדיניות משפטית נכונה היא להקנות תוקף לחוזים במידת האפשר ולהתעלם מטענותיו של מי שחתם על חוזה מרצונו החופשי, ולאחר מכן טוען שלא הבין את האמור בו. אך נשאלת השאלה: האם המדיניות המשפטית הנכונה היא להתעלם מן העובדה שמדובר בהתחייבות חד צדדית שאינה משרתת כיום צרכים ממשיים, וגם כמעט איש אינו מבין על מה חתם בכתובה?!

אחרית דבר
חתנים רבים נוהגים להפריז בסכום שהם מתחייבים לשלם כתוספת הכתובה מתוך מחשבה שאין מדובר בהתחייבות משפטית שניתן לאכוף אותם לשלם אותה, אלא שבתי הדין הרבניים מתייחסים לכתובה כהתחייבות משפטית גמורה ומחייבים את הבעל לשלם את כל הסכומים הרשומים בתוספת הכתובה.
על פי האמור, אפשר אולי להציע לבתי הדין לאמץ גישה מצמצמת לפסיקת כתובה ולפסוק לאישה את דמי תוספת הכתובה רק במקרים ספורים.
בעת האחרונה, מנחה הרבנות הראשית לישראל את רשמי הנישואין שלא לרשום בתוספת הכתובה סכום העולה על 1,000,000 ש"ח. לעניות דעתנו, מדובר בסכום מופרז, ואולי ראוי היה שתנחה הרבנות הראשית את עורכי החופות לרשום סכום אחיד וצנוע שאין להוסיף עליו. כחיזוק להנחיה זו, ניתן לתקן תקנה, ולפיה אין תוקף לתוספת כתובה שנרשם בה סכום גבוה יותר.

הערות:

^* הרב עו"ד דוד ניסני עוסק בעריכת דין ובמחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי.
תודה מיוחדת נתונה לרב עוה"ד שמעון יעקובי, היועץ לשיפוט הרבני, על מפעלו המבורך להנגשת פסקי בתי הדין לציבור הרחב.

¹ נציין שכאשר אלמנה תובעת כתובתה מן העיזבון, אין מדובר בענייני נישואין וגירושין, ולפיכך גם בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בעניין. אך תביעות שכאלו נדירות הן.
² תיק 1687-24-1. בעניין זה, בית הדין הגדול ביטל את החלטת בית הדין האזורי לחייב את הבעל בתוספת כתובה בסך 1,000,000 ש"ח, וחייב אותו לשלם דמי כתובה בסך 120,000 ש"ח, שיעור פרנסת אדם לשנה.
³ תוספות, כתובות נד ע"ב, ד"ה אף על פי. וראה גם הגהות אשרי, כתובות, פרק יג, סימן יט: "וששאלתם. כתובה שכתוב בה מאתן ליטרין, ולא כתוב בה משקל ברזל, הכל לפי המנהג בווירצבור"ק. ובכל פרנקן נהוג מאתים זקוקים, ובריינו"ס יש מקומות שנוהגין מאה ליטרין הליי"ש".
תופעה דומה היא הערכת יתר של הנדוניה שהאישה מביאה עמה לבית בעלה, כפי שמביא הרמב"ם, הלכות אישות, פרק כג, הלכה יא: "מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם. וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה". וראה בהרחבה סקירתו של הרב יקותיאל כהן בבית הדין הרבני הגדול בתיק 842107/1.
⁴ לשונו של הרב אהרון בן חסין בספר הגם שאול (לרבי שאול אבן דנאן, מרוקו, המאה הכ'), חלק ב, עמ' צח.
⁵ ראה: משפט וצדקה ביעקב (אבן צור, מרוקו, המאה הי"ח), חלק ב, סימן ל, ד"ה וכבר כתבנו; שופריה דיעקב (בירדוגו, מרוקו, המאה הי"ט), חלק א, סימן סז, ד"ה אך יש בידינו; שם, סימן ע ; הצעת רבי אהרן בן חסין (לעיל, הערה 4).
⁶ כיוצא בדבר כותב הרב משה פיינשטיין (ארצות הברית, המאה הכ') בשו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צא. הוא מתייחס לעובדה שרוב הרבנים אינם יודעים מהו הערך של עיקר הכתובה בימינו (מאתיים זוז בזמן חז"ל) וטוען שהדבר נובע מן העובדה שמעולם לא נזקקו לדון בענייני הכתובה.
⁷ ראה סעיף 1 לחוק.
⁸ לעיל, הערה 1, ראינו שבתי המשפט האזרחיים מוסמכים לדון בתביעת אלמנה לכתובתה. לאחרונה נדון העניין בהרחבה בפסק דינו של השופט רובינשטיין בבע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 20.5.13). בית המשפט הכיר בתוקף הכתובה כחוזה לכל דבר, ואף קבע שיש להצמיד את סכום הכתובה למדד ועל פי זה חייב את העזבון לשלם סך של 189,500 ש"ח.
⁹ וראה גם דבריו של השופט רובינשטיין בבע"מ 9606/11, פיסקה יז ואילך.
¹⁰ בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221.
¹¹ שיעור התעסוקה של נשים יהודיות בישראל קרוב מאוד לשיעור התעסוקה של גברים. ראה שנתון סטטיסטי לישראל 62, 2011, לוח 12.1, עמ' 540.
¹² חשוב לזכור שאם יש לבני הזוג ילדים, החובה לפרנס אותם מוטלת על האב. הוספת נטל הכתובה על נטל זה עשויה אפוא להיות כבדה מנשוא.
¹³ ראה למשל: תיק 909702/2 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו לאישה דמי כתובה בסך 200,000 ש"ח; תיק 842107/1 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו 1,000,000 ש"ח (וראה בהרחבה להלן, הערה 22); תיק 771520/6 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו 600,000 ש"ח; תיק 871774/1 בבית הדין האזורי בטבריה, שנפסקו בו 2,000,000 ש"ח; תיק 823575/7 בבית הדין האזורי בנתניה, שנפסקו בו 333,497.50 ש"ח; תיק 900471/8 בבית הדין האזורי בתל-אביב, שנפסקו בו 300,000 ש"ח; תיק ‏293094/5 ‏בבית הדין האזורי בנתניה, שנפסקו בו 180,000 ש"ח.
¹⁴ נעיר כאן שאם בני זוג מתגרשים ויש להם רכוש רב המחולק ביניהם בשווה, על פי רוב בית הדין אינו פוסק לאישה גם את דמי כתובתה נוסף על חלקה ברכוש, מפני שלפי המשפט העברי, האישה אינה זכאית למחצית הרכוש, ובית הדין מקזז את שווי הרכוש שהאישה מקבלת מן הכספים המגיעים לה כדמי כתובתה. ובלשונם המליצית של בתי הדין: או תלמוד בבלי או פסק דין בבלי. רוב המקרים שבית הדין מחייב את הבעל לשלם את דמי הכתובה בעת גירושין הוא, כשבני הזוג לא הספיקו לצבור רכוש רב.
¹⁵ נבהיר שהדברים שלהלן אמורים רק בתוספת הכתובה, שהחיוב בה נובע מהתחייבות הבעל, ואינם אמורים בעיקר הכתובה, שהחיוב בו נובע מכוח הדין.
¹⁶ הסוגיות שנעסוק בהן להלן ארוכות וסבוכות הן, ורבו המקורות העוסקים בהן, ואין בדברים שנביא להלן כדי למצות את הדיון בסוגיות אלו, ונצביע רק על המקורות העיקריים שעסקו בהן.
¹⁷ ראה שבת קל ע"א.
¹⁸ וראה גם נידה סה ע"ב: "כתובה דמגהי בה טפי עד דחתמי [=את הכתובה שמגיהים רבות עד שהצדדים חותמים עליה]".
¹⁹ ראה: א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ברלין תרפ"ב, ספר ראשון, עמ' 56; ס' דויטש, "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 71, בעמ' 82.
²⁰ לעיל, הערה 2.
²¹ מובא בספר הזיכרון גדולת מרדכי, בני-ברק תש"ע, עמ' רמה, בעמ' רמט.
²² תיק 842107/1.
²³ הרב כהן מצטט כתמיכה לדעתו פסק דין של הרב אברהם עטייה הכותב: "עשיתי סקר בין מאות תלמידי חכמים ואברכים היודעים דיני חיובים והשתעבדויות, מה דעתם בשעה שהם מתחייבים על הכתובה, גם בסכומים שאפשר לכנותם כסטנדרטיים, אך מחמת היותם אברכים הרי שגם סכום כזה ימוטט רגלם, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כי מעולם לא התכוונו להתחייב לפי הכתוב בכתובה, כי מאין יבוא להם הכסף, וכל כוונתם לכבוד. כי הרי גם הכלה יודעת שלא ניתן להמציא יש מאין. והוסיפו כי הדבר ידוע, עד כמה לוחצים את משפחת החתן ברגעים האחרונים שלפני החופה, ואחוז לא מבוטל של חתנים אפילו אינו יודע מהו הסכום הרשום בכתובה. ומכיוון שהכל יודעים שסכום זה הוא רק לכבוד, אין הם מעוניינים להפוך את החופה לתיגרא, באומרם כי בין כך הכתובה לא תבוא לידי גבייה, שממילא, כאמור, אין ממי וממה לגבותה, וסכום זה אינו נכתב [אלא] לכבוד בלבד".
²⁴ לדעתו הצטרף הרב בוארון.
²⁵ ראה למשל רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה ב. וראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך אסמכתא (קניין), עמ' קח.
²⁶ אמנם ברוב הכתובות החתן מצהיר שהתחייבויותיו נעשות "שלא כאסמכתא", אלא שכבר קבעו שולחן ערוך והרמ"א, חו"מ, סימן רז, סעיף יח, שאין בהצהרה זו כדי להתגבר על בעיית האסמכתא.
²⁷ אמנם גם הם מסכימים שאם כתוב בכתובה סכום בן כמה מיליוני ש"ח, שזה בגדר אסמכתא. ראה למשל תיק 887669/1. וראה הרב חיים שלמה שאנן, עיונים במשפט, חלק א, סימן כד.
²⁸ ראה למשל דברי הרב שאנן (לעיל, הערה 22). הדברים באים גם בספרו עיונים במשפט, חלק א, סימן כד. וראה עוד בעניין זה: תיק 2128/מ"ח, בבית הדין האזורי בחיפה, פסקי דין רבניים, כרך טו, עמ' 211, בעמ' 214; תיק 5192-21-1 בבית הדין האזורי באשקלון; שורת הדין, חלק ח, עמ' רמג; שם, עמ' רע.
²⁹ שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרכט.
³⁰ וראה גם שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן עז, המוסיף עוד טעם, וקובע שכל מי שחותם על שטר גומר בדעתו להתחייב במה שכתוב בו, אף על פי שאינו מבין את מה שנאמר בשטר: "אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו". וראה סמ"ע, חו"מ, סימן סא, ס"ק כג; ש"ך, שם, ס"ק יח; אורים ותומים, שם, אורים, ס"ק כד, המסבירים את פסק שולחן ערוך על סמך נימוק זה.
³¹ שולחן ערוך, חו"מ, סימן סא, סעיף יג.
³² ראה למשל: פסק דינו של הרב עובדיה יוסף (בהיותו דיין בבית הדין האזורי בפתח-תקווה), המובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן יג, אות ג (וראה גם שו"ת יביע אומר, חלק ט, אבן העזר, סימן א, אות ג, הדוחה בדרך זו תביעה של בעל לפסול סעיף בכתובה); תיק 842107/1, בבית הדין הרבני הגדול; תיק 589667/1, בבית הדין האזורי חיפה.
³³ יש הנחייה כללית לעורכי חופות להסביר לחתן שהכתובה היא התחייבות משפטית לכל דבר. אמנם גם אם הדבר נשמר לעתים, ברור שלא ניתן לדבר על חזקה עובדתית שכל חתן מודע למה שנאמר בכתובה ולתוצאותיה המשפטיות.
³⁴ אמנם לדעת סמ"ע, ש"ך ואורים, המאמצים את הטעם המובא בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (לעיל, הערה 30), העובדה שרוב החתנים אינם מבינים את מה שנאמר בכתובה לא תועיל לפטור אותם, מפני שהם גומרים בדעתם להתחייב במה שרשום בכתובה, אף על פי שאינם מבינים דבר מן האמור בה.

---

---