פתח דבר
גדולתם של הדיין והשופט נבחנת בין השאר בישרותם ובאומץ לבם¹. אומץ הלב שני ענייניים עיקריים יש בו: העניין האחד, יכולתו של הדיין לעמוד על דעתו ולאחוז בעמדתו המגבשת את האמת הפנימית שלו, גם אם אינה "פופולארית" ואינה שווה לדעתם של אחרים, גם אם אפשר שיאכל מרורים ויספוג גידופים וביזיונות בגלל אחיזתו בדעה זו; והעניין השני, יכולתו לעמוד איתן נגד איומים של ממש מצד בעל הדין העומד לפניו ומכוונים לגופו לרכושו או לשמו. יש מי שיחשוב שהעניין האחרון הוא נדיר ורחוק מן המציאות, אך לא ולא: לדאבוננו, טבעם של דברים וטבעו של הציבור מלמד אותנו שכמעט ואין לך דיין ושופט שלא נחשף אי פעם לאיומים המבקשים להסיטו מדרך מחשבתו ומכיוון פסיקתו, ועקב זאת הוא נאלץ להכריע אם הוא יכול לשבת בדינו של המאיים ולפסוק בו בלא משוא פנים? או שמא יש באיום כדי להשפיע על פסיקתו לכאן או לכאן?
סיפור חייו של הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנלקח לגנזי מרומים בעת האחרונה, זימן לו מפגשים רבים עם מרעים ומציקים. להלן נביא כמה מן האירועים ונראה כי בכל מקרה שקל הרב עובדיה יוסף אם הוא יכול לשבת בדין בנסיבות שנוצרו, וכי לעתים הכריע שאינו יכול לעשות כן.

הרב עובדיה יוסף כאב"ד בקהיר והאיומים עליו
בשנת תש"ז (1947), נתבקש הרב יוסף על ידי הראשון לציון, הרב בן ציון עוזיאל, לכהן כאב בית דין וכסגן הרב הראשי של מצרים. הרב יוסף, שהיה אז בן 27 שנים, נעתר לבקשת הרב עוזיאל וירד מצרימה עם אשתו הצעירה מרגלית וילדיו הקטנים. במהלך שהותו במצרים, נאלץ הרב יוסף להתמודד עם אנשי הבולשת המצרית, שהטרידו אותו חדשים לבקרים עקב חשדם שהוא מרגל לטובת מדינת ישראל, לאחר שענני מלחמה בין שתי המדינות השכנות החלו להאפיר את שמי המזרח התיכון.
ולא זו אף זו. גם מכמה מבני הקהילה היהודית במצרים, לא רווה הרב יוסף נחת. הוא נאלץ להילחם למשל על ענייני כשרות שלא עמדו בראש מעייניהם של אנשי ועד הקהילה. כך מצא שבבית החולים "אוספיטל ישראליטה" בקהיר מאכילים את החולים בשר עם חלב וגם נבלות וטרפות, ואנשי הוועד סירבו לרכוש מערכת כלים חדשים לבית החולים לאחר שנמצא שהכלים בבית החולים בחזקת טרפים².
גם השוחטים במצרים לא תמיד עשו את עבודתם נאמנה. אחד מן השוחטים, שמעון אקוואע שמו, התפרסם כאדם אלים במיוחד, העושה את אשר על לבו, אין לו דין ואין דיין. השמועה אף אמרה שאותו אקוואע מחלל שבת בפרהסיה וכופה על משגיחי הכשרות לחתום בחותמת כשרות גם על בהמות שנשחטו על ידי גוי. ואולם לא נמצא מי שהעז להעיד נגדו, כיוון שהכל חששו מפניו, עד שנמצא משגיח, יחיא לוי, שהסכים להעיד שמר אקוואע אילץ אותו לחתום בחותמת כשרות על בהמה שנשחטה על ידי גוי, ונשאלה השאלה: האם ניתן להסיר את השוחט האלים מתפקידו רק על סמך עדותו של עד אחד. וזה לשון תשובת הרב יוסף³:

אודות השוחט דמתא, שמעון אקוואע, שהעיד עליו המשגיח של בית המטבחים, מר יחיא לוי, שפקד עליו לחתום בחותם כשר בהמה שנשחטה ע"י גוי בזדון לבב, ועשה כן על פי פקודתו, והשוחט מכחישו. והנה זה מזמן רב שלעזה עליו כל המדינה, והעידו לפנינו אנשים נאמנים בבית הדין, שהשוחט ובודק הנ"ל מניח את הגוים לפתוח הטרפש [=מעטפת לב הבהמה] ולנתק את הסירכות לפני שיבא לבדוק את הריאה, בכדי למצוא חן בעיניהם, ועי"ז הם ג"כ נותנים לו מתנות... ורגלים לדבר שהוא מוחזק לקל מאד ביראת שמים, כי ראוהו כמה פעמים נוסע בחשמלית (טרמוואי) בשבת ויום טוב, ומשלם כסף כמעשהו בחול, וכהנה וכהנה כמה עובדות המספיקות להעבירו ממלאכת שמים אשר בידו. ודברי אמת ניכרים. ברם, דא עקא שאין העדים רוצים להעיד בפניו מיראתם אותו שהוא אדם תקיף וגברא אלמא. והוא מכחיש בכל תוקף... אמרתי אשימה עיני להתבונן להיכן הדין נוטה, ואם צריך להעבירו לפום דינא, יקוב הדין את ההר, וה' יעזור לי.

הרב יוסף לא חשש מאלימותו של מר אקוואע, ואחרי דיון הלכתי מפולפל עמוס במובאות מן הפוסקים מכאן ומשם, כדרכו, הוא מגיע למסקנה שבמקרה שנידון לפניו, ניתן לפטר את השוחט גם על פי עדות עד אחד בלבד ואף שלא בפני בעל הדין, כשעיקר נימוקו הוא שמדובר בדיני איסור והיתר (להבדיל מדיני ממונות) ובאלה הרבה מן הפוסקים מתירים לפסוק על פי עד אחד. יתר על כן, הרב יוסף הצליח לשכנע את מר אקוואע להתפטר ולקבל פיצויי פיטורין. וזה לשון תשובת הרב יוסף בעניין זה⁴:

ותהילה לאל יתברך אשר עזרנו והשפענו על השוחט ובודק להתפטר מרצונו הטוב ממשרתו (עם איזה מתן פיצויים). ובעזרת ה' יתברך נכנס למקומו שוחט אחר ירא ה'.

אלא שעד כאן, על אף אלימותו, לא איים מר אקוואע על הרב יוסף. ואולם מר אקוואע לא ויתר בנקל על מקור פרנסתו. אחר שנמנעה ממנו מלאכת השחיטה, פתח אטליז ונעשה קצב. והנה באחד הימים נתפס כשהוא מוכר בשר גמל בתורת בשר כשר! כיוון שכך, החליטו הרב יוסף ובית דינו למנות שומר שישגיח על חנותו של אקוואע ויוודא שהבשר המגיע לחנות הוא רק בשר כשר. מר אקוואע, ראה בפיקוח עליו התנכלות לפרנסתו ובא לבית הדין באקדח שלוף על מנת להבהיר לרב עובדיה יוסף ולחבר הדיינים שעמו שמי שיעמוד בדרכו יסבול מנחת זרועו.
הרב יוסף, שהיה באותה עת בשנות העשרים לחייו, הביט באקוואע בשלווה ורוגע, ואמר לו:

דורות רבים לא הפחיד את עם ישראל מאן דהו, ובעד תורתינו הקדושה מסרו את נפשם אלפי אלפים, וממך רוצה אתה שאפחד?! וכבר אמרו חז"ל: "'לא תגורו מפני איש' - לא תאגור דבריך מפני איש"⁵.

והנה מר אקוואע מימש את איומיו. באחד הימים הוא שכר שני ערבים מקומיים לשפוך חומצה על פניו של הרב יוסף בשעה שהוא יוצא מבית הכנסת, אלא שבאותו היום הלך הרב יוסף להתפלל בבית כנסת אחר, ואותם ערבים שפכו את החומצה על פניו של מתפלל אחר שהיה דומה לרב יוסף. מאז אותו אירוע, שלחה המשטרה המצרית שוטר ללוות את הרב יוסף בדרכו לבית הכנסת ולדרשותיו.
לא חלפו ימים רבים, ואותו אקוואע נתפס שוב כשהוא מוכר בשר גמל בתורת בשר כשר. עקב זאת, נאסר אקוואע לשישה חודשים ואחרי כן הוארך מעצרו בעוד שלוש שנים בגלל עברות אחרות שעשה.
מכל מקום, אנו רואים כי אף על פי שאיימו על חייו של הרב יוסף איומים של ממש, לא נמנע מלשאת ולתת בדינו של אותו עובר על דת ולפסוק את דינו⁶.

עוד פרשת איום במצרים
לא כן היו הדברים בעניינו של שוחט אחר שהתנכל לרב יוסף. אותו השוחט שחט עופות ביום טוב וגבה כסף תמורת שחיטתו בו ביום, תוך שהוא מתעלם מהלכות מוקצה. הרב יוסף ובית דינו פסקו שאסור לשוחט לשחוט משך תקופה מסוימת. והנה למרות פסק הדין, מצא הרב יוסף שהשוחט שוחט אווזים בתקופת השעייתו ביום טוב בסכין פגומה. הרב יוסף זימן את השוחט לבוא אליו לבית הדין במוצאי החג, ואז יחליט ויפסוק את דינו. והנה במהלך החג, הגיע השוחט עם חבורת גויים, והללו הקיפו את ביתו של הרב יוסף ואיימו לפרוץ לתוכו. זאת ועוד, אחד משכניו של השוחט העיד שהלה אף שכר רוצח שכיר לרצוח את הרב יוסף. ועתה הוא עומד לפניו לדין. הרב יוסף דן בשאלה אם מותר לו לשבת בדינו של השוחט נוכח איומיו כלפיו ואם אין חשש שיטה את הדין נגדו, כיוון שהוא שונא לו. וזה לשון הרב יוסף⁷:

בעובדא דאתא לידי באיש אחד שהיה שוחט עופות לצבור, ובהיותי בבית המדרש ביום טוב אחרון של פסח הוגד לי שהוא עומד ושוחט אחר חצות היום ומקבל כסף כמעשהו בחול, ושלחתי שני עדים כשרים לראותו, ובאו וספרו לי כי הנה אמת נכון הדבר, והזמנתי אותו לבית דין... אי לזאת הסכמתי עם חברי להעבירו לזמן היינו מהיום עד אחר חג השבועות, לבל יוסיף לשחוט כלל, עד שיעבור זמן זה ויקבל עליו דברי חברות, ורק אז נתיר לו לשחוט. ואם יעבור וישחט בתוך הזמן הזה, יועבר לגמרי ממלאכת השחיטה. ונרשם כל זה בפנקס מעשה בית דין אשר ברבנות כאן. והנה בליל חג השבועות, המנהג כאן לשחוט אווזים, מעין מנהג הכפרות ליל ערב יום הכיפורים. וכשהלכתי לבדוק את סכיני השוחטים ולזרזם, מצאתיו עומד ודם בכתנתו. שאלתיו אם שחט. ענה: לאו. בקשתיו שיגיד לי את האמת. ענה: כן, שחטתי. אמרתי לו: הנני מתרה בך לבל תוסיף לשחוט עוד, ובוא אלי אחר החג לרבנות לראות איך יפול דבר בענינך. והנה כששבתי לביתי, ויסוב על דלתי ביתי הוא וכמה גוים ממוכרי העופות בצעקות גדולות ובאיומים, ויגשו לשבור הדלת, ובנס ניצולתי מהם. והעיד לי שכנו (סמואל וואעיש) כי השוחט הנז' שכר גוי בכסף לרצחני נפש בחרב פיפיות אשר הכין הגוי, ושילם לו במיטבא, ונשבע לי על הדבר הזה. והנה עתה הוא עומד לדין, והשאלה נשאלת אם כשר אני לדונו עם חברי.

אחר הדברים האלה, הרב יוסף מפשפש בנבכי רגשותיו ומוצא כי לא יוכל לדון את השוחט באובייקטיביות, ולכן הוא מנוע מלשבת בדינו. וזה לשונו:

ודאי שרחוק בעיני שאוכל למצוא לו זכות, ורואה אני כי עלי להסתלק מדינו, כיון דקיימא לן: שונא פסול לדון. הואיל ועשה לי עצמי מעשה רשע כזה... כיון שעשה מעשה רשע עם הדיין עצמו, להפסידו ממון, בודאי שיש לו טינא בלבו, וצריך שיתרחק מלדונו, שג"כ יש לחוש שמפני כך לא חזי ליה תו זכותא [=לא יראה לו עוד זכות]... וכיון שזה מבקש רעתי, ודאי שאיני יכול לראות לו זכות בדין. ואף על פי שאינו יכול לפסלני בלא עדות ברורה... מכל מקום ראוי לי להתחמק בזה.

הרב יוסף אינו מתעלם מן העובדה שלכאורה כשמדובר בבית דין ציבורי, להבדיל מבית דין פרטי, יש מי שאוסר על הדיין לפסול את עצמו מלשבת בדין⁸, אלא שכאן נזקק דווקא לדעת פוסק אשכנזי, הרמ"א, האומר כי כשיש סכנה לחיי הדיין, אזי גם אם מדובר במותב ציבורי, הוא רשאי לפסול את עצמו מלישב בדין⁹. וזה לשונו:

והנה אף על פי שמבואר בשלחן ערוך (סי' יב ס"א): שנים שבאו לפני הדיין לדין, אחד אדם רך ונוח ואחד קשה ואלם [=ואלים], כל זמן שלא שמע דבריהם או שעדיין אינו יודע להיכן הדין נוטה, רשאי לומר להם: איני נזקק לכם. שמא יתחייב הקשה והאלם, ונמצא רודף אחר הדיין. אבל אחר ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי לומר: איני נזקק לכם. ואם היה ממונה לרבים, על כל פנים חייב להזדקק להם. ע"כ [=עד כאן]. מכל מקום לפי מה שכתב הרמ"א בהגה, שאם יש חשש סכנה לדיין, רשאי להסתלק מן הדין, הכא נמי, שיש חשש סכנה בדבר, רשאי אני להסתלק מדין עסק ביש.

יחד עם זאת, ואף על פי שפטר את עצמו מלדון בעניין, הוא "רומז" למותב שישב במקומו כיצד עליו לפסוק את הדין. וזה לשונו:

ואחר שעשה מעשה כזה ביד רמה לקבל כסף לעיני כל ישראל ובחוצפא גלויה לפני בית דין, ונשבע לשקר, גם הרי בית דין התרו בו שאם ישחט בתוך הזמן של איסורו (עד אחר השבועות) יועבר לעולם, ועבר ושחט, ואם כן אם ירחמו עליו בית דין, הוי כי חוכא ואיטלולא. על כן לפי עניות דעתי, אין להקל כלל להרשות לו יותר לשחוט לרבים.

בסיום תשובתו לא יכול הרב יוסף להימנע מלתנות את צרותיו ואת המרורים שהטעימוהו אחדים מאנשי הקהילה היהודית בקהיר, תוך שהוא מפרט את עניינם של השוחטים שאיימו על חייו ואת עניינם של אנשי הוועד, שענייני הדת לא היו בראש מעייניהם, עד שהוא מודה בסוף תשובתו לקב"ה על שסייע בידו לעזוב את מצרים ולשוב לארץ ישראל:

והנה מה אענה ומה אומר בעניני השחיטה פה קהיר. רבת שבעה לה נפשי רוגז ותמרורים, וחתרתי בכל עוז לתקן המעוות ולהסיר המכשולות, ולדאבון לבי הפרצה לא נגדרה לגמרי... לבי כחלילים יהמה על התפרצות השוחטים שנמצאים כאן, שכל אחד חושב עצמו כמלך בכיפה, ואסור לנגוע בגבולו, וכשאני רוצה להעביר שוחט ולהביא תחתיו שוחט אחר, איני מוצא טוב ממנו, כי כולהו ברוקא דהדדי תפו¹⁰, ועונים בחוצפה בלא בושה וכלימה על מעשיהם, ויודעים לאיים על החכמים היושבים בשבת תחכמוני (והנה עוד שוחט ד"א, כמה סבלתי ממנו בשביל שהעברתיו על היותו זקן ממרא על פי בית דין, ואינו בודק הסכין כדת, וכמה פעמים נמצאת סכינו פגומה בשעת השחיטה ממש, והעברתיו. והיה שוכר בני אדם להכותני מכה רבה, עד שאיימו עליו החרדים. והשי"ת סיכל עצתו. וכמו כן השוחט ובודק ש' אקוואע, שר"י [=שם רשעים ירקב], שהיה מאכיל נבלות בישראל, וגם היה לו חנות למכור בשר, ונחשד על פי איזה עדות שמכר בשר גמל לישראל, ומסרתי נפשי בכפי עד שעזרני ה' להודפו ולהעבירו, וכמו שכתבתי בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' א). והיה רודף אחרי משער אל שער במחנה כדי להרגני הוא וגיסו עארף, לולא ה' שהיה לי). אודה להשי"ת כי חוסלה גלות מצרים, שהוכרחו כל תושביה לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל, אשר שם הרבנות הראשית שולטת בכל עניני הכשרות.

הדין הישראלי
איום על שופט הוא בגדר פגיעה קשה בשלטון החוק בכלל ובמערכת בתי המשפט בפרט. ולא זו בלבד, הוא אף כרוך בבעיה אחרת כשיש קשר בין המאיים לבין אחד מן הצדדים להליך המתנהל לפני השופט, שאז השופט נעשה שלא בטובתו לבעל מחלוקת עם בעל הדין, וייתכן שיש בזה עילה לפסלות השופט¹¹.
יחד עם זאת, נקבע בפסיקה ככלל ששופט לא יפסול את עצמו עקב איומים כלפיו, אלא אם מצא כי בנסיבות העניין, יש חשש ממשי שיישא פנים במשפט¹². והטעם לכלל זה הוא בין השאר למנוע מבעל דין לנסות להביא להחלפת השופט באמצעות הפצת איומים כנגדו או באמצעות התגרויות שמטרתן לגרום לשופט לפתוח הליכים משפטיים נגד בעל הדין¹³.
כך אירע ב"פרשת מיארה"¹⁴, כשהתפרסם בעיתונות שחשוד ברצח שנידון עניינו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע "הוציא חוזה על השופט", ובעת ביקור מותב בית המשפט בזירת האירוע נאלצה המשטרה לסגור את הזירה להבטחת חייו של השופט. החשוד הגיש בקשה לפסילת המותב מחשש למשוא פנים, וכב' הנשיא, כתוארו אז, השופט אהרן ברק, דחה את בקשת הפסלות וטעמו ונימוקו עמו:

העובדה כי הובא בפני השופט מידע על איומים כנגדו אינה יוצרת, מניה וביה, עילת פסלות. אמת, איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו... זאת ועוד: איום על שופט על ידי בעל דין משמעו נסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו ולהטות משפט על ידי פגיעה באובייקטיביות השיפוטית. למרות זאת, רק בנסיבות חריגות ביותר, יהא באיום על שופט כדי להוות עילת פסלות. נסיבות חריגות אלו אינן אלא אמת המידה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיה יש לבסס חשש ממשי למשוא פנים. על כן, לא ניתן לקבוע מראש כי עצם השמעת איום על שופט מקימה עילה לפסלותו, אלא יש לבחון את כלל נסיבות העניין בכדי להכריע אם קיים חשש ממשי למשוא פנים בהמשך הדיון בפני הערכאה הדנה בהליך.

כב' הנשיא ברק הבהיר באותו עניין:

בעניין שבפני לא הוכח קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי; כי "ננעלה" דעתו באופן שאין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט וכי "המשחק מכור".

סוף דבר
עינינו הרואות את הקרבה בין הדין האזרחי לבין הדין העברי לעניין פסלותו של שופט. בדומה לדין האזרחי הנוהג, גם הרב יוסף, שאיימו עליו לא פעם בעלי דין, שקל בינו לבינו האם האיום שהושמע נגדו מקבע ונועל את דעתו נגד אותו בעל הדין, ורק כשמצא שכך הם פני הדברים, בחר לפסול את עצמו מלשבת במותב הדן בדינו.

הערות:

^* שופט בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה

¹ חשיבותו של אומץ הלב בשיפוט מודגשת כבר במקרא, כשיתרו מציג בפני משה את הקריטריונים לבחירת שופטים, הוא אומר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע" (שמות יח, כא). ואולם כשמשה בוחר את השופטים, נאמר: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" (שמות יח, כה). לומר לך: עד כמה נדרש השופט לאומץ לב.
² שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה, סימן ו.
³ שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה, סימן א.
⁴ שם.
⁵ משה סופר, המנהיג, חלק א, עמ' 112. וראה סיפור המעשה בקול סיני, גיליון 72 (תשל"א), עמ' 4.
⁶ שמעון אקוואע התנכל לרב עובדיה יוסף גם בארץ ישראל. סיפור המעשה מופיע בקול סיני, שם, ואביא להלן רק את קיצורם של דברים. באחד מן הימים, בשבתו כדיין בפתח-תקווה, נשאל הרב יוסף על ידי אחד מתלמידיו ממבשרת ירושלים אם מותר לשחוט בלא כיסוי ראש ובלא ליטול ידיים בשחרית? שאל הרב עובדיה את תלמידו מה יסוד שאלתו, והלה סיפר לו שיש שוחט בשם שמעון אקוואע במבשרת ירושלים הנוהג לעשות כן. כששמע הרב יוסף את הדבר, פנה לרבנות הראשית וביקש שתישלל תעודת השוחט של מר אקוואע. כשנודע הדבר לשמעון אקוואע, הגיע לפתח-תקווה ודלק אחר הרב ואיים עליו באקדח. שוב הגיש הרב יוסף תלונה במשטרה נגד שמעון אקוואע, והלה נלקח לחקירה תוך שהמשטרה מעמידה שמירה צמודה לרב עובדיה משך חודשים רבים. ומה היה סופו של מר אקוואע? ובכן, אחר שהתייאש מלעסוק במלאכת השחיטה, החל לעבוד כשומר לילה סמוך לגבול עם מצרים, ועד מהרה נעשה מבריח סחורות, ובאחד הימים הסתכסך עם חבריו המבריחים, והם ירו בו והרגוהו.
⁷ שו"ת יביע אומר, חלק ט, חושן משפט, סימן ב.
⁸ ראה מ' ויגודה, "עשיית משפט וסיכוניה", פרשת השבוע, דברים, תשס"ח, גיליון מס' 323.
⁹ ודוק. הרב יוסף מקפיד בדרך כלל הקפדה יתרה לנהוג כמרן בניגוד לשיטת הרמ"א, כגון בעניין ברכת נשים על מצווה שהזמן גרמה, והוא מתנגד מכל וכל למנהגן של הנשים הספרדיות הנוהגות כמנהג האשכנזים ומברכות על נטילת לולב בניגוד לדעת מרן בשולחן ערוך ואף הביע את דבריו בלשון חריפה: "כל ספרדי שעושה כדעת הרמ"א נגד הוראת מרן צריך כפרה" (שו"ת יביע אומר, חלק א, או"ח, סימן מ; וראה גם שם, חלק ג, יורה דעה, סימן ג; יחווה דעת, חלק ד, סימן ג). וראה צבי זהר, האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, בני-ברק תשס"א, עמ' 330-326.
¹⁰ ביטוי זה, הלקוח מן התלמוד הבבלי, מסכת שבת צט ע"ב, תרגומו: כולם רוקקים ברוק אחד. ומשמעו: כולם חוזרים על אותם שקרים.
¹¹ יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, עמ' 227.
¹² ראה: ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 14.10.1997); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.2.1997).
¹³ ע"א 7725/00 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 30.11.2000). באותו עניין טען מבקש הפסלות שתלונותיו הרבות כלפי השופטת ליועץ המשפטי לממשלה ולנציב התלונות על השופטים, כמו גם טענות השופטת שמאן דהוא התקשר לביתה ושוחח עם בנה הקטן וניבל את פיו, ושהיא חושדת בו – יש בכך כדי להשפיע על דעתה בעניינו, ולכן עליה לפסול את עצמה מלשבת בדינו. כב' השופט ברק דחה בקשתו. וזה נימוקו: "בהתחשב בהקשרו הכללי של ההליך ובהתבטאויותיו הקשות והבוטות של המערער במהלך הדיונים, אין מקום לומר, כי חשדה של השופטת... כי המערער הוא שהטריד טלפונית את בנה הקטין משנה את תמונת הדברים הכללית ומצביע על כך שבית המשפט לא ידון עוד בלב פתוח בהליך שבפניו ולא ישעה לטענות המערער".
¹⁴ ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 865 (2001).

---

---