הקדמה
על המקבל על עצמו להיות שליח מוטלת סדרת חובות, כגון חובת הנאמנות או חובת הביצוע וחובת הציות, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965:

קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו.

הסעיף מפרט כיצד על השליח לנהוג בעת מילוי שליחותו¹, אבל עלולה להתעורר שאלה בדיעבד: האם עשה השליח את שליחותו? או האם עשה אותה בנאמנות תוך ציות להוראות השולח? כך למשל, כששלח החייב שליח לפרוע את חובו, והנושה טוען שלא מסר לו השליח את הפירעון. במשפט הישראלי לא נקבעו כללים ראייתיים להוכחת ביצוע השליחות, ובית המשפט קובע את הממצאים העובדתיים על פי דיני הראיות הכלליים.
לכאורה, לא כן הם פני הדברים במשפט העברי, הנוקט חזקה, "שליח עושה שליחותו", ולפיה יש להניח שהשליח ביצע את שליחותו, ואף ביצע אותה על פי הוראות השולח. בדברים שנביא להלן, אנו מבקשים לעמוד על יסודה של החזקה במשפט העברי ועל היקפה².

"חזקה - שליח עושה שליחותו" באיסורים
החזקה "שליח עושה שליחותו" נזכרת בתלמוד הבבלי בזיקה לדיני איסור והיתר. התלמוד³ דן באדם ששלח שליח להניח עבורו עירוב תחומין (להניח מזון שתי סעודות בקצה "תחום שבת", כדי שיוכל בעל העירוב ללכת מחוץ לעיר בשבת אלפיים אמה נוסף על אלפיים אמה שקבעו חכמים כתחום שבת), וקובע שהשולח יכול לסמוך על השליח שאמנם הניח את העירוב, מפני ש"חזקה - שליח עושה שליחותו".
בהמשך הסוגיה, מובאת בתלמוד מחלוקת אמוראים בדבר היקפה של חזקה זו:

אמר רב נחמן: בשל תורה, אין חזקה שליח עושה שליחותו, בשל סופרים [בדינים מדרבנן⁴], חזקה שליח עושה שליחותו⁵. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, חזקה שליח עושה שליחותו.

התלמוד מבקש להביא ראיות לשתי הדעות החולקות, אך דוחה את שתיהן, והשאלה אינה מוכרעת. הפוסקים נחלקים בשאלה אם יש לפסוק הלכה כרב נחמן או כרב ששת, כפי שנפרט להלן.
לדעת רבנו תם⁶, הלכה כרב נחמן, ורק בדרבנן "חזקה - שליח עושה שליחותו", ומביא ראיות לדעתו מסוגיות בתלמוד. להלן אחת מהן.
התלמוד דן באישה הטוענת שהיא גרושה, אך גטה אינו בידה. לטענתה, שלוחו של הבעל מסר לה את הגט, אך הוא אבד ממנה, ועל זה מודים הן הבעל הן השליח. אף על פי כן, רבי יוחנן פוסק שהאישה אינה נאמנת בדבריה, ועדיין היא בגדר אשת איש. ומסביר התלמוד שבדינים מדאורייתא, כגון קידושין וגירושין, אין לסמוך על החזקה "שליח עושה שליחותו" לקולא. וזה לשון התלמוד⁷:

בעל אמר [שמסר גט לשליח]: לגירושין. ושליש אומר [שנתן את הגט לאישה]: לגירושין. והיא אומרת: "נתן לי ואבד". אמר רבי יוחנן: הוה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים [ויש לחשוש שמא לא הגיע הגט לידי האישה]... ולימא: "חזקה - שליח עושה שליחותו"?... הני מילי לחומרא. אבל לקולא לא.

מסוגיה זו מבקש רבנו תם להוכיח שהלכה כרב נחמן, שכן עולה ממנה שבאיסורים מדאורייתא אין סומכים על החזקה "שליח עושה שליחותו" לקולא, ועל כן בדוגמה שבתלמוד האישה זקוקה לגט אחר. ונטעים שלחומרה, גם רב נחמן מסכים שיש לחשוש לחזקה "שליח עשה את שליחותו", ועל כן באותה דוגמה, אם בעלה של האישה כהן, הוא ייאלץ להיפרד מאשתו⁸.
גם הרמב"ם פוסק כרב נחמן, וזה לשונו בעניין שליחות להפרשת תרומה⁹:

האומר לשלוחו: צא ותרום לי. והלך לתרום, ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם, ובא ומצא כרי תרום - אין חזקתו תרום, שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר, וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות¹⁰.

דומה שלדעת הפוסקים הללו, חזקת "שליח עושה שליחותו" מבוססת על חובתו המוסרית של השליח לבצע את שליחותו¹¹, ולכן אין לסמוך עליה אלא באיסורים מדרבנן, מפני שאין להוציא מכלל אפשרות שלא מילא השליח את חובתו המוסרית כראוי, ובעניינים שהם מדאורייתא יש לחשוש לדבר. אכן, יש פוסקים האומרים שהיסוד לחזקה הם דברי הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עַוְלה" (צפניה ג, יג)¹², ומכאן מסיק הרב יעקב מאיר (אב"ד שטרסבורג, המאות הי"ח-הי"ט) מסקנה מרחיקת לכת, ולפיה החזקה שעשה השליח את שליחותו נכונה אף לגבי יהודי שמבצע שליחות לגוי, אף על פי שדיני השליחות אינם חלים אם המשלח או השליח אינם יהודים¹³. וזה לשונו¹⁴:

אף דמדינא אין שליחות לגוי, מכל מקום הסברא חזקה שליח עושה שליחותו אלימתא [=רב כוחה], וחזקה "שארית ישראל לא יעשו עולה", ואינם משנים בדיבורם.

בניגוד לדעת רבנו תם, רבנו שמשון¹⁵ סבור שהלכה כרב ששת, וחזקה שה"שליח עושה שליחותו" גם בדאורייתא:

הרב רבינו שמשון מפולירר"א¹⁶ פוסק כרב ששת, דבעל הלכות גדולות פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני [ממונות] וכרב ששת באיסורי¹⁷.

ר"י הזקן מסכים עם רבנו שמשון, וכדי לדחות את הראיות שמביא רבנו תם לשיטתו, הוא מציע לצמצם את כוונת רב ששת. לדעתו, אף לפי רב ששת, החזקה "שליח עושה שליחותו" חלה בדאורייתא לקולא רק במקום שאם לא יעשה השליח את שליחותו, יגרום למשלח לעבור על איסור. אם לא כן, הוא מודה שאין מקום לחזקה בדאורייתא, כמו למשל בשליחות לגירושין, שאם לא עשה השליח את שליחותו ולא מסר את הגט לאישה, המשלח אינו עובר על איסור, ולכן אין חזקה שעשה השליח את שליחותו. לעומת זאת, אם נשלח השליח להפריש תרומות ומעשרות מפירותיו של המשלח, המשלח עלול להיכשל באכילת טבל, אם הלה לא יבצע את שליחותו, ולכן יש בזה חזקה שהשליח הפריש את התרומה¹⁸. לפי זה, החזקה אינה מבוססת על חובתו המוסרית של השליח לעמוד בדיבורו ולבצע את שליחותו אלא על ההנחה שהשליח ודאי נזהר שלא להכשיל את שולחו בעשיית עברה¹⁹.

"חזקה - שליח עושה שליחותו" בדיני ממונות
לעיל ראינו שהחזקה שה"שליח עושה שליחותו" מקורה בדיני איסור והיתר, ועמדנו על מחלוקת הפוסקים בדבר תחולתה גם בדינים שהם מדאורייתא. בדברים שנביא להלן, נבקש לבחון אם החזקה אמורה גם בדיני ממונות, וגם כאן ניווכח לדעת שהעניין שנוי במחלוקת.
לדעת רבי אליעזר ממיץ (אשכנז, המאות הי"ב-הי"ג), אין אומרים "חזקה - שליח עושה שליחותו" בממון²⁰:

לשון ה"ר אליעזר זצ"ל. ולענין ממון, לא אמרינן: חזקה שליח עושה שליחותו²¹.

רבי אליעזר ממיץ אינו מנמק מדוע אין אומרים שהשליח עושה את שליחותו בדיני ממון, ויש מי שמסביר זאת על פי הכלל "הלכה כרב נחמן בדיני"²², ולכן הכל מודים שבדיני ממונות יש לפסוק כרב נחמן²³. אולם ההסתמכות על כלל זה אינה נקייה מספקות, מפני שבמקורה המחלוקת בין רב ששת לרב נחמן אינה בדיני ממונות אלא בדיני איסור והיתר.
ואכן, רבנו מאיר בן ברוך מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג)²⁴ מציע הסבר אחר לאי תחולת החזקה בדיני ממונות. מהר"ם דן בשאלה אם ניתן להניח ששליח שנשלח למסור פיקדון לשומר אכן ביצע את שליחותו, והוא מסיק שכיוון שמדובר בדיני ממונות, אין לסמוך על החזקה "שליח עושה שליחותו". לדבריו, הקביעה שבממון אין אומרים "חזקה - שליח עושה שליחותו" מבוססת על שיטת רבנו שמשון ור"י²⁵, שהחזקה אינה אלא במקום שהשליח עלול להכשיל את השולח באיסור, מה שאין כן בדיני ממונות, שאין בהם חשש זה. וזה לשון מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג:

ומה ששאלת על ראובן ששלח פקדון לשמעון ביד לוי, והלך לוי למדינת הים, אי אמרינן "חזקת שליח עושה שליחותו", ויכול ראובן לטעון על שמעון טענת ודאי להשביעו או לא.
נראה דאינו יכול להשביעו, כי טענת שמא היא, דלא אמרינן חזקת "שליח עושה שליחותו" אלא באיסורא, שלא יהיה המשלח חוטא, כי הוא סומך עליו. אבל בממון לא²⁶.

מתשובה אחרת²⁷ עולה מדברי מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג שהוצאת ממון על סמך חזקת "שליח עושה שליחותו" היא בגדר קולא לתובע, ואילו התלמוד מכריע במסכת גיטין שאסור להסתמך על החזקה לקולא. נימוק זה מתאים לשיטת רבנו תם, הפוסק להלכה כדעת רב נחמן.
מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג²⁸ מבקש להוכיח את שיטתו, שאין סומכים על החזקה בדיני ממונות, משבועת "חנוני על פנקסו", הנזכרת במשנה העוסקת במעסיק ("בעל הבית") המבקש מן החנווני לתת לפועליו מוצרים בשווי שכרם ומתחייב לפרוע לחנווני. לאחר זמן, הפועלים תובעים מבעל הבית את שכרם, בטענה שהחנווני לא נתן להם מאומה, והחנווני תובע מבעל הבית לפרוע את חובו, בטענה שנתן לפועלים את המוצרים. ונפסק במשנה שהפועלים והחנווני נשבעים שטענתם אמת ונוטלים את מלוא סכום תביעתם מבעל הבית. וזה לשון המשנה²⁹:

ו"החנוני על פנקסו" - כיצד?... אמר לו [בעל הבית לחנוני]: "תן לבני סאתים חטין", "תן לפועלי בסלע מעות". הוא [החנוני] אומר: "נתתי". והן [הפועלים] אומרים: "לא נטלנו". הוא נשבע ונוטל [מבעל הבית], והן נשבעין ונוטלין [מבעל הבית].

מן העובדה שהחנווני אינו יכול להסתמך על "חזקה - שליח עושה שליחותו", והוא חייב להוכיח את תביעתו בשבועה, מסיק מהר"ם:

אלא שמע מינה דבממון לא אמרינן: חזקת שליח עושה שליחותו³⁰.

אולם לא הכל מסכימים לדעה זו, ויש מי שמסתמך על חזקת "שליח עושה שליחותו" אף בדיני ממונות בהיקף מצומצם.
בעניין שבועת חנווני ופועלים, פוסק הרמב"ם³¹ שהפועלים והחנווני נשבעים על טענתם רק אם שניהם גם יחד תובעים את בעל הבית, משום שבעל הבית נתבע לפרוע למעשה שני חובות הסותרים זה את זה. אולם אם מתו הפועלים ואין להם יורשים, ורק החנווני תובע את בעל הבית או להפך, הם נוטלים בלא שבועה. מהלכה זו מסיק רבי יוסף בן פלאט³² (פרובנס, המאה הי"ב, רבו של הראב"ד מפוסקייר) שיש מקום לחזקה "שליח עושה שליחותו" גם בדיני ממונות. אמנם יש לבעל הבית חזקת ממון, אך כנגדה עומדים שני שיקולים המכריעים את "מאזן ההסתברויות" לטובת החנווני: א) החנווני טוען טענת "ברי", שנתן לפועלים כמו שציווה אותו בעל הבית, ואילו בעל הבית יכול לטעון רק טענת "שמא", שמא לא נתן החנווני³³; ב) לחנווני עומדת חזקת "שליח עושה שליחותו", המוכיחה שנתן לפועלים את שכרם³⁴. וזה לשונו:

הכא, גבי חנוני, איכא תרי אנפי [=יש שתי פנים], חזקת שליח עושה שליחותו ו[טענת] בריא, ומדחיא חזקת ממון מקמי תרתי [=ונדחית חזקת ממון מפני שני השיקולים]³⁵.

עולה אם כן, שלדעת הרמב"ם, ניתן לסמוך על חזקת "שליח עושה שליחותו" גם בדיני ממונות, ואף להוציא מן המוחזק, אך לא כשיקול עצמאי אלא בתוספת שיקולים אחרים³⁶.
היבט אחר להסתמכות על חזקת "שליח עושה שליחותו" אף להוצאת ממון מן המוחזק, יש בדברי רבי בצלאל אשכנזי (מצרים-ארץ ישראל, המאה הט"ז). וזה לשון השאלה³⁷:

שאלה: ראובן הוציא בפני בית דין כתב יד שמעון שחייב לו מנה. טען שמעון: כתב יד זה לא נתתיו מידי לידך, רק שלחתיו ליד לוי בעיר שהיית יושב שם, שימסרהו לידך אחר אשר ישלח לי סחורה בשווי המנה, ושינה ומסרו לידך מבלי ששלח לי מאומה. השיב ראובן: לאו כל כמינך [=אינך נאמן] לומר שעל תנאי שלחת אליו, דחזקת שליח עושה שליחותו... יורנו מורה צדק הדין עם מי. ושכרו כפול מן השמים.

רבי בצלאל אשכנזי מקבל את טענת התובע (ראובן) ופוסק שהנתבע (שמעון) חייב לשלם על פי החזקה שהשליח (לוי) עשה את שליחותו נאמנה. והוא אומר: אמנם החזקה אינה יכולה להיות ראיה לביצוע השליחות, אבל ניתן להסתייע בה כראיה לכך שהשליח לא חרג מהרשאתו. וזה לשונו:

ואף על גב דפליגי אמוראי אי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אי לא, היינו כי מספקא לן [=מסופקים אנו] בעיקר השליחות אי עשאו השליח אי לא. אבל היכא דודאי נעשה השליחות... אלא דמספקא לן אי שינה השליח אי לא, בהא [=בזה] ודאי לכוליה עלמא לא אמרינן דשינה השליח, אלא חזקת שליח דאינו משנה בשליחותו³⁸.

ייתכן שהלכה זו בדבר תחולת החזקה "שליח עושה שליחותו" בדיני ממונות מקובלת על כל הפוסקים.

סיכום
עמדנו על יסודה והיקפה של החזקה הראייתית "שליח עושה שליחותו". ראינו שרב נחמן ורב ששת נחלקים בשאלה אם ניתן להסתמך על חזקת "שליח עושה שליחותו" לקולא רק באיסורים מדרבנן, כמו שפוסק רבנו תם, או גם באיסורים מדאורייתא, כמו שפוסקים רבנו שמשון ור"י.
עוד עמדנו על הדעות בשאלת תחולתה של החזקה בדיני ממונות להוצאת ממון מיד המוחזק. הבאנו את דברי הפוסקים הסוברים שאי אפשר לסמוך על החזקה בדיני ממונות, ולעומתם את דברי מי שסבורים שניתן לסמוך על החזקה בהיקף מצומצם, למשל בצירוף שיקולים אחרים או כראיה שהשליח לא חרג מהרשאתו.

הערות:

* עו"ד אליעזר הללה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

¹ ראה בהרחבה מיכאל ויגודה, חוק לישראל, שליחות, ירושלים תשע"ד, עמ' 431 ואילך (להלן: ויגודה, שליחות). וראה גם מיכאל ויגודה, "על השליחות", פרשת השבוע, ירושלים תשע"ב, כרך א, עמ' 115 [=פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"א, גיליון מס' 2].
² ויגודה, שליחות, עמ' 533, הערה 249, דן בחזקה זו רק בקצרה, מפני שעיקר עניינה של חזקה זו בדיני הראיות ולא בדיני השליחות.
³ עירובין לא ע"ב - לב ע"א.
⁴ תחום שבת של אלפיים אמה ו"עירוב תחומין" הן כאמור הלכות מדרבנן.
⁵ יש מי שמבקשים להסביר שלדעת רב נחמן קיים ספק אם השליח עשה או לא עשה את שליחותו, ולכן בדאורייתא הוא מחמיר ובדרבנן מיקל, על פי הכלל הידוע בדיני ספקות: "ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא". סברה זו עולה מדברי רבי יונתן אייבשיץ (אורים ותומים, סימן צא, תומים, ס"ק ג). אבל השווה משנה למלך, הלכות בכורות, פרק ד, הלכה א, ד"ה והנני חוזר, המבקר דעה זו: "כי תאמר אלי: אם תימצי לומר שאין כאן כי אם איסור דרבנן, מה לנו לחקור אם שייך כאן לומר חזקת שליח עושה שליחותו? ואם חזקה זו, השמנה היא אם רזה? דל מהכא חזקה, לא יהיה אלא ספק בעלמא, הא קיימא לן ספקא דרבנן לקולא". ומכאן מסיק 'משנה למלך' שהחזקה "שליח עושה שליחותו" היא עצמאית וחלה גם כאשר אין תחולה לכלל "ספק דרבנן לקולא". וראה גם שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן יח, ענף א.
⁶ תוספות, שם, ד"ה רב ששת; רא"ש, שם, פרק שלישי, סימן ג. וראה חידושי הרשב"א, שם, ד"ה ולענין פסק הלכה, שכן היא גם דעת הרי"ף, ולא ברור כיצד מסיק זאת הרשב"א מדברי הרי"ף, מפני שהרי"ף (עירובין ח ע"א בדפי הרי"ף) מציין בסתם שניתן לסמוך על כך שהשליח הניח את העירוב, מפני ש"חזקה - שליח עושה שליחותו". לדיון בדעת הרי"ף, ראה: משנה למלך (לעיל, הערה 5), ד"ה והבאתי את השלישית; שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן ב, ד"ה והנה במס' עירובין.
⁷ גיטין סד ע"א-ע"ב.
⁸ ראה חידושי הרשב"א, שם, ד"ה ובעל אומר לגירושין.
⁹ רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ד, הלכה ו.
¹⁰ אולם השווה להלן, הערה 18.
¹¹ ראה הרב משה אביגדור עמיאל, הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, תל-אביב תרצ"ו, עמ' 12: "והחזקה גופה של 'שליח עושה שליחותו', מאין היתה להם [לחז"ל] כל כך לודאות, אם לא הודאות שאדם מישראל אינו משנה את דבורו אף כשאין שום דבר שיכריחו לכך [שיחייב אותו לעמוד בדיבורו]". וראה ויגודה, שליחות (לעיל, הערה 2).
¹² ראה למשל: אורים ותומים (לעיל, הערה 5); שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן עג, ד"ה ויש לי. בשו"ת אחיעזר מסיק שניתן להחיל את חזקת "שליח עושה שליחותו" לקולא על שליח בשכר אף בדאורייתא, מפני שחובתו אינה מוסרית גרידא אלא חוזית (לדעת מי שסבורים שפועל קבלן אינו יכול לחזור בו. ראה תוספות, בבא מציעא מח ע"א, ד"ה והא בעי). וראה גם ערוך השולחן, חו"מ, סימן קפב, סעיף ז. אולם השווה מחנה אפרים, הלכות שלוחין ושותפין, סימן כא, שעולה מדבריו שהכלל "שארית ישראל לא יעשו עולה" אינו יכול להיות יסוד לחזקת "שליח עושה שליחותו", מפני שהוא חל רק כשהאדם מתחייב מעצמו. מכאן הוא מסיק ששליח שהציע את עצמו לשליחות פועל מכוח הכלל "שארית ישראל", ויש להניח שביצע את שליחותו, אף במקום שאין להחיל את חזקת "שליח עושה שליחותו". וראה גם: קהילת יעקב (אלגזי), מידות חכמים, אות ח, ס"ק פג; טיב קידושין (טייב), קידושין מה ע"ב, מד"ה גמרא אמר אביי.
¹³ ראה למשל שולחן ערוך, חו"מ, סימן קפח, סעיף א. לדין זה וסייגיו ראה ויגודה, שליחות, עמ' 195-187.
¹⁴ שו"ת אמת ליעקב, סימן נה.
¹⁵ ראה תוספות (לעיל, הערה 6).
¹⁶ הוא רבנו שמשון הזקן מפלייזא (Falaise), בן דורו של רבנו תם וסבו של רבי שמשון משאנץ.
¹⁷ לכאורה, לפי נימוק זה, בשליחות ממונית הכל מודים שהלכה כרב נחמן. וראה להלן, ליד ציון הערה 22. אבל ראה שם שמסקנה זו אינה נקייה מספקות. נציין שמקור הכלל "הלכתא כרב נחמן בדיני" בתלמוד (כתובות יג ע"א), אך הכלל "הלכתא כרב ששת באיסורי" מיוחס לגאונים, לכן ייתכן שיש מן הראשונים שחולקים עליו.
¹⁸ מדברי ר"י לא ברור אם הסברו בדעת רב ששת הוא רק באיסורים מן התורה, אך באיסורים מדרבנן רב ששת סבור ש"חזקה - שליח עושה שליחותו" אף אם המשלח אינו עלול להיכשל (כפי שעולה לכאורה מדברי תוספות, גיטין סד ע"ב, ד"ה הני מילי), או שלדבריו רב ששת אינו מבחין בין איסורים מן התורה לבין איסורים מדרבנן, ו"חזקה - שליח עושה שליחותו" אמורה רק במקום שיש לחשוש שייכשל המשלח. ראה נודע ביהודה (לעיל, הערה 6), הנוקט כדעה האחרונה וסבור שהיא גם דעת הרמב"ם (לעיל, ליד ציון הערה 9). והוא מדייק זאת מדברי הרמב"ם החד-משמעיים: "שאין אומרים באיסורין חזקה" וכו'.
¹⁹ הפוסקים אינם מכריעים במחלוקת בין השיטות. יש מי שנוטים לפסוק כדעת רבנו שמשון ור"י (ראה נודע ביהודה, לעיל, הערה 6), ויש מי שנוקטים כדעת רבנו תם (ראה משנה למלך, לעיל, הערה 5, ד"ה והנה נחזור לעניננו: "דמאחר דהרי"ף והרמב"ם ור"ת והרשב"א סבירא להו דלעולם בשום מקום לא אזלינן בתר חזקת 'שליח [עושה שליחותו]' להקל בשל תורה, מאן ספין ומאן רקיע [=מי חשוב דיו] להקל כנגדם? ואפילו יהיו כל חכמי ישראל חולקים עליהם, להם שומעין להחמיר". וראה גם יד מלאכי, כללי התלמוד, כלל רפ).
²⁰ תשובות מיימוניות, ספר קניין, סימן כג.
²¹ ראה קהילת יעקב (לעיל, הערה 12), המסיק מכאן שבדיני איסור והיתר רבי אליעזר ממיץ פוסק כרבנו שמשון ור"י, הסומכים על החזקה אף בדאורייתא, מפני שמי שפוסקים כרבנו תם, שהחזקה אינה חלה בדיני איסור והיתר בדאורייתא, קל וחומר שאינה חלה בדיני ממונות.
²² ראה לעיל, הערה 17.
²³ ערוך השולחן (לעיל, הערה 12).
²⁴ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סימן כו, אות ג. וראה גם שם, סימן כח.
²⁵ לעיל, ליד ציון הערה 16.
²⁶ אולם ראה תומים (לעיל, הערה 5), שגם בממונות יש לחשוש שמא "בעל הבית יבא לידי גזל ועושק שכר שכיר". אולם יש לפקפק בדבריו, מפני שאם בעל הבית פטור מלשלם על פי דיני הראיות, אין הוא עובר על איסור גזל (ראה: קונטרס הספקות, כלל א, אות ו; שערי יושר, שער ה, פרק א).
²⁷ תשובות מיימוניות, ספר משפטים, סימן מד.
²⁸ לעיל, הערה 24.
²⁹ משנה שבועות ז, ה.
³⁰ מהר"ם מרוטנבורג (לעיל, הערה 24), סימן כח, מבקש להביא עוד ראיה מקידושין מג ע"ב, בעניין שליח שנשלח לפרוע חוב, שעולה משם שאין להניח שפרע את החוב על סמך חזקת "שליח עושה שליחותו". ואף אם יטען שביצע את שליחותו, טענתו תתקבל רק בצירוף שבועת היסת.
³¹ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק טז, הלכה ה.
³² בתשובה לרבי זרחיה הלוי ("בעל המאור"), מובא בספר התרומות, שער כט, חלק ב, אות ו. מובא בהסכמה בש"ך, חו"מ, סימן צא, ס"ק יב.
³³ טענת "ברי" לבדה אינה מספקת להוציא ממון מן הנתבע, אף אם הוא טוען טענת "שמא לא התחייבתי". ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן עה, סעיף ט.
³⁴ רבי יוסף בן פלאט מסתמך על סוגיית התלמוד בכתובות יב ע"ב, שעולה ממנה שטענת ברי של התובע בצירוף חזקה (באותו עניין החזקה היא "חזקת הגוף") גוברות על חזקת הממון של הנתבע. אולם ראה שו"ת צמח צדק (לובאוויטש), חו"מ, סימן נה, ד"ה ובענין מ"ש לעיל, הסבור שאין להקיש מחזקת הגוף, שהיא "חזקה אלימתא", לחזקת "שליח עושה שליחותו", שהיא חזקה חלשה יותר.
³⁵ יש לציין שהש"ך (לעיל, הערה 32) מביא עוד הסבר לדעת הרמב"ם, ולפיו לבעל הבית אין חזקת ממון, מפני שהוא מודה שהוא חייב לשלם, אלא שאינו יודע למי, ולכן אף בלא חזקת "שליח עושה שליחותו" אין מקום להשביע את החנווני.
והשווה אורים ותומים (לעיל, הערה 5), הדוחה את סברת רבי יוסף בן פלאט והש"ך. ליישוב קושיות התומים, ראה: שו"ת שואל ומשיב, מהדורא רביעאה, חלק ב, סימן רו, ד"ה והנה בשנת תבר"ך; פתחי תשובה, חו"מ, סימן צא, ס"ק א.
³⁶ ראה מגיד משנה על הרמב"ם (לעיל, הערה 31), שאם מת החנווני והפועלים תובעים לבדם את שכרם, הם נוטלים בלא שבועה, מפני שטענתם היא טענת "ברי" (שאין ספק שמגיע להם שכר), ואילו בעל הבית טוען שמא פרע שלוחו החנווני את שכרם, ובטענת "איני יודע אם פרעתי" הדין הוא שהנתבע (בעל הבית) חייב לשלם ואין התובע נדרש להישבע. ראה למשל שולחן ערוך, חו"מ, סימן עה, סעיף ט: "מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה [הנתבע] אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו – חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת". אולם נשאלת השאלה: מדוע חזקת "שליח עושה שליחותו" אינה ראיה לטובת בעל הבית, שפרע החנווני את שכר הפועלים? אפשר שהסיבה לזה היא שבניגוד לדין החנווני, שהחזקה מאששת ישירות את טענתו שעשה את שליחותו, החזקה תומכת בחזקה שהממון של בעל הבית רק בעקיפין.
³⁷ שו"ת רבי בצלאל אשכנזי, סימן כז (מהדורת לעמבערג תרס"ד. במהדורות ישנות: סימן כט).
³⁸ וראה גם שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן ריד, בעניין שליח למכירת שפחה שמכר אותה לשבע שנים בלבד, והלקוחות טענו שחרג מהרשאתו למכור אותה לצמיתות. על סמך החזקה "שליח עושה שליחותו", מסיק מהרשד"ם שיש להניח שכן הייתה הרשאתו של השליח, "ולדעתי האריכות בזה מוֹתר [=מיותר] גמור". וראה ויגודה, שליחות (לעיל, הערה 2), והמקורות המובאים שם.

---

---