"דין פרוטה כדין מאה"
הורתו ולידתו של הביטוי "דין פרוטה כדין מאה" במשפט העברי. משמעותו של ביטוי זה ידועה: המשפט שואף להשיג צדק, והצדק הוא עיוור בעניין סכום התביעה המשפטית. בין אם המחלוקת בין שני הצדדים להליך המשפטי היא על שווה פרוטה, בין על מאה מנה (עשרת אלפים דינר), פסק הדין אמור להיות זהה.
הביטוי אומץ על ידי המשפט הישראלי המודרני, והוא משמש בו הרבה. כך למשל אומר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) אהרן ברק¹ בעניין עברות פליליות:

במסגרת האיסור (הפלילי והמשמעתי) של נטילת שוחד או הפרת אמונים, דין פרוטה כדין מאה. ואל נזלזל בקטנות ובמתת של מה בכך, שכן גם טובת הנאה שערכה קטן אפשר גם אפשר שתיחשב למתת, שפסול השוחד בה... טעות היא לחשוב כי טובת-הנאה שערכה קטן, ולו גם בין מכרים, לעולם אינה בגדר שוחד. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת.

גם בהליך המנהלי, אומר כב' השופט ברנזון²:

משנפגע אינטרס ישיר של העותר, אין בודקים את שיעורו, כי גם במשפט החוקתי דין פרוטה כדין מאה.

ומעין זה נאמר גם לעניין תובענות אזרחיות³:

בחיובי ריבית, כמו בכל חיוב חוקי אחר, דין פרוטה כדין מאה, וכאן מדובר לא בפרוטות ולא במאות פרוטות כי אם ברבבות פרוטות.

כשהוצע להבחין בין העונש המוטל על עברות רכוש בסכום פעוט לבין העונש המוטל על ביצוע אותן עברות בסכום נכבד, בחן ד"ר אביעד הכהן את תוקף הכלל "דין פרוטה כדין מאה" במשפט הפלילי⁴. להלן נבחן את תוקפו של הכלל במשפט האזרחי.
סקירה זו נעשית על רקע הצעת חוק ממשלתית המבקשת להסמיך את נשיאי בתי משפט השלום וסגניהם להעביר תובענות אזרחיות, בלא צורך בהסכמת המתדיינים, לבוררות בפני בוררים שאינם שופטים, במימון המדינה⁵. על פי הצעת החוק, יהיו הבוררים שופטים בדימוס או עורכי דין בעלי ניסיון בן 7 שנים לפחות, שמונו על ידי שר המשפטים בהמלצת ועדה. הצעת החוק מגדירה כמה סוגי תובענות שלא יועברו לבוררות חובה, ובהן תובענות לפיצוי בגין נזקי גוף, תובענות המעלות שאלות משפטיות עקרוניות או תקדימיות ותובענות שלהכרעה בהן עשויה להיות השפעה על צד שלישי או הציבור. הצעת החוק קובעת גם את סדרי הדין בבוררות חובה ואת דרך הערעור על פסק הבורר לבית משפט השלום⁶.
עקרונית, ניתן לטעון שאין פסול בהצעת חוק המבקשת להפנות צדדים להליך משפטי לבוררות חובה. אולם מהצעת החוק ברור שהסמכות להעביר תובענות לבוררות חובה מתייחסת לתובענות המוגשות לבית משפט השלום בלבד, כלומר תובענות אזרחיות בסכום שאינו עולה על 2.5 מיליון ש"ח⁷, ואילו תובענות בסכום גבוה יותר נידונות בבית המשפט המחוזי, ואין אפשרות להעבירן לבוררות חובה.
על רקע זה נבקש לשאול: מה דעת המשפט העברי בעניין הבחנה בין הדרך שמתבררות בה תובענות אזרחיות בסכום גבוה מאוד לבין הדרך שמתבררות תובענות אזרחיות בסכום נמוך יותר? אין ספק שהצהרתית, הן המשפט העברי הן המשפט הישראלי דוגלים בכלל "דין פרוטה כדין מאה", אולם נשאלת השאלה אם הם נאמנים לו הלכה למעשה.

"כקטן כגדול תשמעון"
במשפט העברי, הדיין מצוּוֶה לתת יחס שווה לכל תביעה. וזה לשון התלמוד בעניין זה⁸:

"כקטן כגדול תשמעון" (דברים א, יז). אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה⁹.

והתלמוד מקשה: "למאי הלכתא?". כלומר, מהי משמעות דין זה? "אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה", כלומר אם ריש לקיש מתכוון לומר שהדיין חייב לעיין בדין פרוטה לפני הכרעתו, כשם שהוא מעמיק לחקור בדין מאה מנה, הדבר ברור מאליו, ואין צורך לאמרו. לכן מסיק התלמוד שריש לקיש לא התכוון לדין המהותי, שדין פרוטה כדין מאה מנה, אלא לשאלת הקדימות בדין ("לאקדומי"), כפי שפירש רש"י:

אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך¹⁰.

בהתאם להלכה זו, נקבע בתקנה ל"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים:
בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם, ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב על-ידי בית-הדין או על-ידי דיין.
מה שהיה פשוט בעיני התלמוד, שהדיין חייב לעיין היטב בדין פרוטה כשם שהוא מעיין בדין מאה מנה, ככל הנראה לא היה פשוט לדורות שלאחריו. משום כך, כשהרמב"ם דן בצורך ביושר הדיין ורצינותו בהליך השיפוטי, הוא מדגיש¹¹:

אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה. לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שוין בעיניך לכל דבר.

בין "גדול" ל"קשה"
תמיהת התלמוד על האזכור המפורש של האיסור להפלות בין דין פרוטה לבין דין מנה משקפת היטב את הרתיעה הטבועה בצופן הגנטי של המשפט העברי מפני הבחנה בין תביעות "גדולות" לתביעות "קטנות". במקרא הדיין מכונה "אלוהים", וכשם שהקב"ה עושה משפט יתום ואלמנה, כן גם הדיין מצווה להקדיש לתביעות בסכומים קטנים את מידת הרצינות ותשומת הלב שהוא מקדיש לתביעות בסכום גבוה. על דרך הפשט, ביאר כך הרב ברוך הלוי אפשטיין (בלרוס, המאות הי"ט-כ) את ההבדל בין הצעת יתרו, "כל הדבר הגדֹל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם", לבין האופן שביצע אותה משה, "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטֹן ישפוטו הם":

ועל דרך הפשט יש לפרש מה ששינתה התורה מלשון שאמר יתרו "הדבר הגדול", וכתבה "הדבר הקשה". משום דעל פי הנהוג בערכאות של אומות, שמשגיחין רק על כמות הדין, דכל אחד מהערכאות - כל אחד לפי ערך גדולתו - יש לו רשות לדון רק עד סכום ידוע וכסף קצוב, ואינם מקפידים אם דין הסך המועט הוא קשה מאד לברר או אם דין הסך המרובה הוא קל ונוח לברר. אבל בדיני ישראל אין משגיחין על ערך סכום הדין, משום דדין פרוטה כדין מאה מנה, ויש דין קטן בכמותו וקשה באיכותו. ולכן אמר יתרו על פי הנהוג בערכאות, "הדבר הגדול", בכמות, והתורה אמרה "הדבר הקשה", באיכות¹².

דברי הרב ברוך הלוי אפשטיין נשענים על עקרון השוויון. גזל הוא גזל, והטיית משפט העני, שמושא התביעה פרוטה, אינה קלה מהטיית משפט העשיר. כיוון שאי אפשר לו לאדם אחד לעסוק בכל המשפטים, אין מנוס מהקמת כמה ערכאות וחלוקת הדיונים ביניהן, אלא שחלוקה זו צריכה להיות מבוססת על מורכבות התביעה ולא על שווייה.
לצד זה, ניתן להצביע על סיבה אחרת לרתיעה מקביעת ערכאות לפי ערכם של מושאי התביעות.
רוב התביעות המשפטיות אינן על סכומים מאוד גבוהים, ולכן במערכת משפטית שיש בה ערכאות אחדות שסמכותם נקבעת לפי גובה התביעה, קרוב לוודאי שרוב בעלי הדין לא יזכו להידון בפני הערכאה העליונה¹³. מובן מאליו שמציאות זו אינה רצויה. לשם השוואה, נזכיר כי בית המשפט העליון במדינת ישראל קנה את יוקרתו ואת אמון הציבור בתקופה שבה הוא היה דן בכל עתירה של אדם כנגד המדינה. באותם ימים, כאשר חש אדם שהמדינה הסבה לו עוול, ידע כי "יש שופטים בירושלים" ופנה לבית המשפט העליון. מדי יום היו אז נידונות בבית המשפט העליון - כערכאה ראשונה! - עתירות אסירים על תלונות וטענות שהיו להם כנגד רשויות המדינה. כך הפך בית המשפט העליון לכתובת לאנשים שנעשה להם עוול, וכך חלחל המסר כי מערכת בתי המשפט היא גוף השייך לציבור והפועל למענו. כאשר מערכת בתי המשפט אינה רלוונטית לרוב הציבור, עולות גם שאלות על ההצדקה לאחזקת מערכת זו במימון ציבורי, במקום להניח לנזקקים לה לממן אותה מכספם¹⁴.
זוהי הסיבה לכך שמשה רבנו שפט תחילה לבדו את כל העם, ומסתבר שזו גם הסיבה לכך שגם לאחר קבלת עצתו של יתרו, תביעה מורכבת של כל אדם מישראל יכלה להגיע אל משה רבנו, בלא קשר לגובהה. כך נשמר אמון העם במערכת המשפט, כמאמר שלמה המלך: "מלך שופט באמת דלים, כסאו לעד יכון" (משלי כט, יד)¹⁵.

ערכאות אחדות לפי ערך מושא התביעה
ההבחנה העיקרית בדין הישראלי בין תביעות לפי ערך מושא התביעה היא לעניין הסמכות העניינית: בית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בתביעות שנתבע בהן סעד בערך שאינו עולה על 33,200 ש"ח; בית משפט השלום מוסמך לדון בערך שאינו עולה על 2.5 מיליון ש"ח; ואם הסכום גבוה יותר, תידון התביעה בפני בית המשפט המחוזי¹⁶. מטבע הדברים, השופטים בערכאות הגבוהות הם מקצועיים יותר ומנוסים יותר. לכן למעשה נידונות תביעות בערך נמוך על ידי שופטים מנוסים פחות.
כפי שנראה להלן, על אף דעתו העקרונית של המשפט העברי, כי "דין פרוטה כדין מאה", היו קהילות שהבחינו בין תביעות לפי ערכן מעין ההבחנה שבמשפט הישראלי בימינו¹⁷.
בקהילת קרקא, היו שלושה בתי דין שסמכויותיהם נקבעו על פי סכום התביעה: בית הדין התחתון דן בתביעות משווה פרוטה ועד עשרה זהובים; בית הדין השני דן בתביעות מעשרה זהובים ועד מאה זהובים; ובית הדין הגבוה דן ב"כל תביעות ממון שבעולם", בתביעות למעלה ממאה זהובים¹⁸. בקהילת זולקווא נקבע שמי שיש לו דין בפחות ממאה זהובים פולנים חייב להתדיין בפני דייני הקהילה, ואם סכום התביעה גבוה יותר, רשאי התובע או הנתבע לדרוש שיתקיים הדיון בפני בית הדין הגדול של קהילת לבוב¹⁹.
בקהילות אחרות לא נידונו תביעות בסכומים קטנים בבתי הדין הרגילים. בקהילת בומברג, נהגו ש"משפט שבין איש לרעהו עד ששה ר"ט מחוייבים הצדדים לירד לפני הרב לבד. מן ששה ר"ט ומעלה, רשות בידי בעל דין להושיב אצלו שני הדיינים הקבועים"²⁰.
ראוי לציין שבחלק מן העניינים, אף המשפט הישראלי קובע את הערכאה על פי סוג הסעד ואופיו, ולא על פי סכומו. בית משפט השלום מוסמך לדון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם... יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה", ותביעות אזרחיות אחרות בענייני מקרקעין נידונות בפני בית המשפט המחוזי²¹. נמצא שניתן להבחין בין סמכותן של ערכאות בעניינים אזרחיים לפי סוג הסעד הנתבע, ולאו דווקא לפי שוויו.
גם בתחום המשפט המנהלי, בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעניינים המנויים ברשימה סגורה של חוקים ועניינים, בלא קשר לשווי העתירה²². בתחום זה נקבע גם הסדר דומה לזה שנקבע על ידי משה רבנו: "מצא בית משפט לענינים מינהליים... כי עתירה מינהלית שבפניו מעלה ענין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת", רשאי הוא "להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק"²³. זהו מנגנון המאפשר לשופט הסבור שהעניין הבא לפניו מורכב במיוחד להעביר אותו לבית המשפט העליון, מעין מה שנאמר בפסוק: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטֹן ישפוטו הם".

האפשרות לערער
המשפט הישראלי מבחין בין תביעות אזרחיות לפי סכומן גם ביחס לאפשרות לערער: על פסק דין של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי ניתן לערער בזכות בפני ערכאה גבוהה יותר, ואילו על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי רק "אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי"²⁴. נמצא שהזכות לערער תלויה למעשה בסכום התביעה, וניתן לערער בלא קבלת רשות רק על פסקי דין בתביעות בסכום גבוה²⁵.
הבחנה דומה, אם כי חריפה פחות, נוגעת למותב בית המשפט שלערעור, שבדרך כלל הוא בן שלושה שופטים. אולם כשבית המשפט המחוזי דן בערעור על פסק דין בתובענה שסכומה אינו עולה על 300,000 ש"ח, דן בו רק שופט אחד²⁶.
עיון בתקנות הקהילות מלמד שאף להבחנה זו בדבר הגשת ערעור²⁷, יש יסוד במשפט העברי. במדינת מורביה נקבע בתקנות שנוסדו בזמנים קדמונים על ידי המהר"ל מפראג שניתן לערער רק על פסקי דין בתביעות על למעלה מעשרה זהובים²⁸. בקהילת פטרוביצי נקבע בתקנות שניתן לערער רק על פסקי דין על יותר מעשרים וחמישה רובלים²⁹.

סיכום
על אף הכלל הגדול, "דין פרוטה כדין מאה", מציאות החיים חייבה חריגה מעיקרון זה. תביעות ששוויין פחות נידונו בחלק מן הקהילות בערכאות נמוכות, ובקהילות אחרות הוגבלה אפשרות הערעור על פסק הדין שניתן בהן. קרוב לוודאי שעקב ריבוי התביעות, לא ניתן היה לדון בכל התביעות בערכאה אחת ולהעניק זכות ערעור על כל פסק דין, ולכן הבחינו קברניטי הקהילות בין התביעות לפי ערכן.
מסיבות דומות, ננקט פתרון דומה גם במדינת ישראל בימינו. הניסיון לצמצם את מספר ההליכים ולייעל את עבודת מערכת בתי המשפט הוביל להבחנה בין הליכים משפטיים אזרחיים בהתאם לשוויים ולמתן עדיפות בהקצאת משאבים שיפוטיים לתביעות ששוויין גבוה. תביעות בסכום נמוך נידונות אפוא בפני ערכאות נמוכות, ואף זכות הערעור בהן מוגבלת לעתים.
על רקע זה יש לבחון את הצעת החוק שנזכרה לעיל, המפנה תביעות אזרחיות בסכומים קטנים לבוררים שאינם שופטים. בדומה למשפט העברי, שלא נקט באופן גורף בכלל "דין פרוטה כדין מאה", אף המחוקק הישראלי שוקל להגביל את הקצאת המשאבים השיפוטיים לתביעות בסכומים נמוכים. עם זאת, בעיצוב ההסדר החוקי הראוי, דומה שטוב לשקול את השיקולים שהבאנו לעיל, ובכללם שימור הרגשת השייכות של מערכת המשפט לכלל האזרחים, וללמוד ממה שעשה משה רבנו בעצת חותנו בשעה שקבע את דמותה של מערכת בתי המשפט היהודית הראשונה. מעין זה, נמצא בסיפורו של ש"י עגנון, "ושפט בצדק דלים"³⁰:

מהו שנאמר במשיח, "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים"? וכי רבותא לגבי משיח צדקנו שישפוט בצדק? ועוד, וכי דלים בלבד ישפוט ועשירים לא ישפוט? ועוד, הרי במשה רבינו נאמר... "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם" - משמע, שדבר גדול מביאים אצל גדול ודבר קטן מביאים אצל קטן. ומה ראה הכתוב להטריח את משיח בדברים של עניים, שרוב ענייניהם עניינים קטנים?...
לכשיבוא המלך משיח במהרה בימינו, מושיבו הקדוש ברוך הוא לימינו. מיד באים שבעת הרועים וכן הנשיאים והכהנים הגדולים והנביאים והמלכים, וכן התנאים והאמוראים וכל חכמי הש"ס, וכן הסבוראים והגאונים וגדולי הפוסקים הראשונים ושאר כל הצדיקים והישרים, עד שמתמלא היכל המשיח מהם ואין שם מקום לרבנים. אבל לצדיקי הרבנים נותנים לשבת לפני ההיכל בחוץ. ודבר זה זכיה גדולה, לישב סמוך וקרוב להיכל המשיח. באים תחילה העשירים, שדרכם לילך בראש. כיון שמגיעים אצל הפתח רואים את רב עירם יושב שם. אומרים לו, רבי אתה כאן; דין תורה לנו, שמא יזדקק רבינו לנו? מיד מזדקק רבם לדינם ופוסק להם.
עניים שיש להם דין של שוה פרוטה, כיון שרואים את העשירים הגדולים שמתדיינים בדין אלף כסף, מיד נרתעים לאחוריהם ובושים להציע טענותיהם. קורא להם המלך המשיח ואומר להם: אחי אחי, אהובי אהובי, שנתייסרתם עמי בכל יסורי, בואו בוא אצלי. באים הם אצל מלך המשיח. אומר להם משיח: אחי, מה אתם מבקשים? אומרים לו למלך המשיח: כך וכך יש לנו זה על זה ואנו מבקשים דין. אומר להם משיח: בעלי דינין אתם; רוצים אתם, אחתוך לכם את הדין. אומרים לו למלך המשיח: משיח צדקנו, דין פרוטה הוא. אומר להם משיח: אחי, אין אתם צריכים להתבייש, פרוטה שלכם כשרה היא, הרבה נתייגעתם עד שבאה לידכם והיא חשובה מכל כסף וזהב שבעולם. הציעו טענותיכם. מיד מזדקק משיח צדקנו לדינם ודן להם דין צדק.
זהו שנאמר 'ושפט בצדק דלים'.

הערות:

* עו"ד יצחק ברט, מחלקת הבג"צים, פרקליטות המדינה

1 בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 787 (1994).
² בג"ץ 26/76 בר-שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לא(1) 796, 804 (1977).
³ ע"א 552/72 חג'ג' נ' חסן, פ"ד כח(1) 673, 677 (1974).
⁴ אביעד הכהן, "על הבניית שיקול הדעת בענישה - דין פרוטה כדין מאה?", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ח, גיליון מס' 313.
⁵ הצעת חוק בתי המשפט (בוררות חובה) (הוראת שעה), התשע"א-2011.
⁶ הסדר אחר, המבוסס על עיקרון דומה, נוהג גם כיום. רשמים בכירים מוסמכים לדון ולהחליט בתביעות אזרחיות עד 50,000 ש"ח, אף על פי שאינם שופטים. ראה: סעיף 85א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). גם בבתי הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 27 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, רשם מוסמך לדון בתביעה של עד 50,000 ש"ח. אולם מובן שאין להשוות רשם, המחזיק בסמכות שיפוטית, לעורך דין שאינו שופט.
⁷ ראה סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט.
⁸ סנהדרין ח ע"א.
⁹ מקור הדברים בברייתא, אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק י, ד"ה אל תעש: "יהא עליך דין קטן כדין גדול, דין של פרוטה כדין של מאה מנה". וראה גם מדרש תנחומא, משפטים, סימן ו, אות ו.
¹⁰ ובמהרש"א, חידושי אגדות, שם, ד"ה כקטן כגדול, אומר שאף על פי שהדיין אינו יכול ליטול שכר טרחתו מדין של פרוטה אלא מדין מאה מנה בלבד, עדיין אסור לו להקדים את המאוחר.
¹¹ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה י. וראה גם: טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן י, סעיף ד; ספר החינוך, מצווה רלג.
¹² תורה תמימה, שמות יח, כב, הערה לח. ומעין זה מצינו בשם הנצי"ב מוולוז'ין בספר "פרפראות לתורה", לרב מנחם בקר, שמות יח, כב.
¹³ וראוי לציין כי לגבי רוב אזרחי המדינה, הערכאה העיקרית בסכסוכים אזרחיים היא בית המשפט לתביעות קטנות, הדן בתביעות שסכומן אינו עולה על 33,200 ש"ח. ודאי שאין הם נזקקים לבית המשפט המחוזי, הדן כערכאה ראשונה בתביעות אזרחיות שלמעלה מ-2.5 מיליון ש"ח.
¹⁴ אף אם מבחינים בין תביעות לפי שוויין, מוצדק יותר אולי לקבוע כי דווקא תביעות בסכומים קטנים, המתנהלות באופן טיפוסי בין אנשים פרטיים, יידונו בבתי המשפט הממלכתיים; ואילו תביעות גדולות, הכרוכות פעמים רבות בשאלות מסחריות ומקצועיות מורכבות, יופנו למערכת מקצועית של דיינים או בוררים בעלי מומחיות בתחומים אלה.
¹⁵ וראה גם: תהילים פב, ג; משלי לא, ט. ואכן, מלכי בית דוד היו שופטים עניים ואביונים (ראה למשל: שמ"ב ח, טו; מל"ב ו, כו), בניגוד למלכי הגויים שאין לבוא לפניהם בלבוש שק (אסתר ד, ב).
¹⁶ ראה חוק בתי המשפט, סעיפים 40, 51 ו-60.
¹⁷ הסקירה שלהלן נסמכת על ספרו החשוב של הרב פרופ' שמחה אסף, שנמנה עם ההרכב הראשון של בית המשפט העליון, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד (להלן: אסף).
¹⁸ אסף, עמ' 50-51.
¹⁹ אסף, עמ' 66. וראה שם, עמ' 67.
²⁰ אסף, עמ' 52. וראוי לציין שבקהילות אחרות, שבהן יפה היה כוח הרב מכוחם של הדיינים, נהגה חלוקה הפוכה. בכתב הרבנות שנתנה קהילת פרנקפורט דמיין לרב ישעיהו הלוי הורביץ, בעל השל"ה הקדוש, נאמר: "האב בי"ד אינו מחויב לשמוע בין איש ובין אחיו בסך שהוא עשרים זהובים ולמטה". השווה מיכאל ויגודה, "מינוי שופטים", פרשת השבוע, דברים, תשס"ב, גיליון מס' 83, ליד ציון הערה 8.
²¹ חוק בתי המשפט, סעיף 51.
²² ראה סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים).
²³ סעיף 6 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.
²⁴ ראה: סעיפים 41, 52 ו-64 לחוק בתי המשפט. וראה גם סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה.
²⁵ ראוי לציין שבית המשפט לתביעות קטנות ובית משפט השלום מחזיקים בסמכות מקבילה, ותובע המעוניין לשמור על זכותו לערער על פסק הדין רשאי להגיש את תביעתו לבית המשפט השלום, אף אם היא נתונה לסמכות בית המשפט לתביעות קטנות בגלל הסכום הקטן הנתבע (ראה סעיף 61 לחוק בתי המשפט).
²⁶ סעיף 37 לחוק בתי המשפט.
²⁷ על ערכאת ערעור במשפט העברי, ראה אברהם טננבוים, "לשאלת הצדקתה של ערכאת ערעור", פרשת השבוע, דברים, תשס"ג, גיליון מס' 132.
²⁸ אסף, עמ' 80-79.
²⁹ אסף, עמ' 85.
³⁰ מתוך: ש"י עגנון, עיר ומלואה, הוצאת שוקן תשל"ג, עמ' 541.

---

---