אקדמות מילין
סעיף 41 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע: "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה".
גם ברוב המקרים בהם מושת מאסר עולם כעונש חובה על רוצח, קוצב נשיא המדינה את תקופת המאסר ומעמיד אותה על 25 שנה. ואם זכה האסיר לניכוי שליש מתקופת מאסרו עקב התנהגות טובה, הוא יוצא לחופשי בדרך כלל בחלוף כ-16 שנה מיום מאסרו. במקרים חריגים, כגון רוצחו של ראש ממשלה (מכוח סעיף 30א לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001), אסירים ביטחוניים או אסירים שהורשעו בכמה עבירות רצח ונידונו ליותר ממאסר עולם אחד, אין קוצבים את תקופת המאסר, והם עשויים להישאר בכלא עד אחרון ימיהם.
במשך השנים, ואף בעת האחרונה, נמתחה ביקורת על קיומו של "מאסר עולם", מאסר לצמיתות, שאינו מותיר לאסיר שביב של תקווה.
במאמר שנתפרסם בעת האחרונה, טוען מחברו, אלון הראל, שחוסר הוודאות שנתונים בו אסירי העולם כל זמן שלא נקצב עונשם מנוגד ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"¹. אגב דיונו המעמיק, משווה הראל בין דרכי הענישה הגופניות המסורתיות לבין עונש המאסר הנהוג בימינו, וטוען שדווקא בדרכי הענישה הגופניות הברוטאליות היה, במובן מסוים לפחות, כבוד רב יותר לנידונים מן הענישה הנהוגה כיום, הכוללת שליחת העבריין למאסר עולם בלא אפשרות מעשית לשחרורו. אגב דיונו בסוגיה זו, מביא הראל לחמו מכמה שיטות משפט: אנגליה וארצות הברית, גרמניה וספרד, נורבגיה ופורטוגל, סלובניה וקרואטיה. אכן, כמה אופייני, שבין כל אלה נפקד מקומו של המשפט העברי הכובש לו דרך מיוחדת בעניין זה².
בדברים שנביא להלן, אנו מבקשים לצעוד בעקבות מ' אֵלון ולהסב את שימת לב הקורא לכמה עקרונות יסוד בסוגיה זו.

"לעולם" – לאו דווקא
כידוע, המשפט העברי מהדר בחירות הפרט, ובכל מקום שניתן להעדיף אמצעי ענישה או אכיפה אחר על שלילת חירותו של אדם, יש לעשות כן. ביטוי מובהק לדבר ניתן בפרשת "עבד עברי" שבתורה, שנאמר: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, ובשביעית יצא לחפשי חינם... ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בָּני, לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים [=השופטים] והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא, ב-ו). ובפרשה המקבילה (דברים טו, יז), נאמר: "והיה לך עבד עולם".
לפי פשט הכתובים, "עבד עולם" אמור להיות עבד לצמיתות עד יום מותו. ואכן, בדרך זו הלכו פרשני המקרא שפירשוהו על דרך הפשט, דוגמת הרשב"ם שבפירושו לספר שמות הדגיש: "לעולם – לפי הפשט כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל (שמ"א א, כב) 'וישב שם עד עולם'".
אך כבר חכמים הראשונים, ורש"י בעקבותיהם, מסייגים את "מאסר עולם" הזה ומצמצמים את משכו, ומפרשים אותו שלא כפשוטו:

"לעולם" – עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו? תלמוד לומר (ויקרא כה, י): "ואיש אל משפחתו תשובו". מגיד שחמישים שנה קרויים עולם. ולא שיהא עובדו חמישים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג.

עיון במדרש ההלכה ובפסוק שהוא נסמך עליו מלמד שמפשוטם של מקראות אין חובה להגיע למסקנה ש"עולם" משמעו עולמו של יובל, אלא להפך, הן מכוח הפרשנות הלשונית הפשוטה (ובלשון האפשרות הראשונה במדרש ההלכה: "לעולם" - כמשמעו) הן מכוח ההקשר שהפסוק מופיע בו. ברובד הלשוני הפשוט, הביטוי "לעולם" מתפרש על דרך הכלל במקרא במשמעות 'נצח', 'לצמיתות'. ויעיד עליו חברו הפסוק האמור בעבד כנעני באותה לשון בדיוק: "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מב), שנתפרש גם על ידי חכמים כפשוטו וכמשמעו, לצמיתות, עד יום מותו.
וכך במאות רבות של היקרויות מילת "עולם" במקרא. כך למשל בתורה: "חֻקת עולם" (שמות כח, מג ובעוד מקומות); "כהנת עולם לדורותם" (שמות מ, טו); "והיתה תל עולם" (דברים יג, יז). וכן גם בדברי הנביאים: "ואהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לא, ג); ומנגד "עריה תהיינה לחרבות עולם" (שם מט, יג); "שממות עולם תהיה" (שם נא, כו; סב) ועוד כהנה וכהנה.
ומכאן לרובד ההקשרי. הפסוק המדבר בשיבה אל המשפחה, "ואיש אל משפחתו תשובו", נאמר במצוות היובל ובקריאת דרור "בארץ לכל יושביה", ואין נזכרים בה לא "עבד" ולא "עולם". אכן, חכמינו ז"ל יצקו במקרא זה, העוסק בקריאת דרור, תוכן של מצוות שילוח עבדים, ולמדו מכאן שגם "עבד עולם", מצווה לשלח אותו לחופשי בשנת היובל.
דומה שעמדה עקרונית זו בדבר חירות האדם, ובהקשר זה חירות העבד, הביא את השופט אֵלון לבטל כבר בראשית דרכו השיפוטית (והצטרפו אליו השופט י' כהן והשופט ברק) מאסר בן 30 שנה שהושת על עבריין שהורשע בשרשרת מעשי אונס, והעמיד את עונשו על 18 שנה³. וזה לשונו:

פרט לעבירת רציחה, שבה ניטלו חיי אדם, עונש המאסר המצוי בספר החוקים הפלילי הישראלי הוא עשרים שנה, ומכונה הוא בשם מאסר עולם. ולא בכדי הוא. שלילת חירותו של אדם על-ידי כליאתו מאחורי סורג ובריח, משמתמשכת היא מעבר למידה סבירה, ממלאת היא, מצד אחד, פחות ופחות אחר מטרות הענישה המקובלות בחברתנו, ומצד שני, מדכאת ומשפילה היא יותר ויותר את כבוד האדם, שכולנו מצווים על שמירתו. ומשמגיעה תקופת המאסר לשיא של עשרים שנה, הרי כמעט כאילו נטלנו עולמו של העבריין-האדם. ודומה בעיני כי מאסרו של אדם לתקופה ארוכה מזו של עשרים שנה אינה ממלאת, פרט למקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, כל מטרה שהיא ממטרות הענישה המקובלות עלינו כיום. ומאידך, כמעט ושוללת היא מן העבריין את האפשרות לחזור ולתפקד בחברה לאחר ריצוי עונשו.

"'כי עבדי הם' – ולא עבדים לעבדים"
פרנסנו ופירשנו עד כה את שאלת ה"מה", את תיבת "לעולם", ומכאן ואילך נאמר דברים ונפרנס את שאלת ה"לָמָה": מה טעם בחרו חכמים, באמצעות פרשנות יצירתית, לסייג עד כדי כך את שלילת חירותו של העבד ולצמצם את תחולתה מ"עבדות עולם", לצמיתות, שרווחה בעולמו של מקרא, ל"עבדות יובל"?
מה טעם קבעו חכמים שמכאן ואילך לא תימשך תקופת עבדות "העולם" אלא לכל היותר עד שנת היובל הקרובה, יהא משכה של תקופה זו אשר יהא?
דומה שהתשובה לשאלה זו מצויה בעקרון היסוד בעולמה של תורת ישראל, ולפיו חירות האדם וכבודו, ערכי-עַל המה, והם גוברים על שאר תכליות, לרבות תורת הגמול והצורך בהרתעה. מכאן רתיעתם של חכמים מהטלת מאסר על אדם, הן מאסר פלילי והן מאסר על חוב, ואפילו ממעצרו ושלילת חירותו לשעה בלבד⁴.
יסוד מוסד ואבן פינה לעיקרון זה הוא מדרש חכמים על הפסוק: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מב-מג)⁵, שאמרו עליו חכמים: "'עבדי הם', עבדיו של הקב"ה הם, ולא 'עבדים לעבדים' – עבדים לבני אדם"⁶.
ביטוי חריף לגישה זו, גם כשלא מדובר ב"עבד עולם" אלא ב"אסיר עולם", נתן השופט אֵלון ברבים מפסקי הדין שלו, תוך שהוא מסתמך, כדרכו בקודש ובחול, על מקורות המשפט העברי. כך למשל הוא מביא באחד מפסקי דינו את דבריו המאלפים של הרשב"א, ר' שלמה בר' אברהם אדרת, גדול חכמי ספרד בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה, שאמרם תוך דיונו בפרשת עונשין וענישה. וזה לשונו:
וצריך מתון [=מתינות] והסכמה והמלכה [=להימלך בדעתו], ומתוך כך ייסור הרבים לשם שמים. כי כל שהמעשה גדול וחזקת היד רבה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש על עצמו שמא אש קנאתו לשם יתברך תבער בו ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן, כי תבוא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא, אלא יבשלנה וימתיקנה בסוד הזקנים וישרים בלבותם⁷.

חריג: עבד כנעני – "לעולם בהם תעבֹדו"
חריג בולט לכאורה לעקרון יסוד זה, יש בדין "עבד כנעני", שבשונה מעבד עברי, לכאורה דינו שיעבוד את רבו "לעולם", לעולם ממש, עד אחרון ימיו. ולא עוד, אלא שאמרו חכמים שהמשחרר עבד כנעני עובר על מצוות עשה, "לעולם בהם תעבֹדו"⁸, שנאמר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, והיו לכם לאחזה. והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבֹדו, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מה-מו).
מפשט הכתובים עולה אפליה בין עבד "עברי", מ"אחיכם בני ישראל", שיוצא לחופשי ואסור למכור אותו בביזיון כ"ממכרת עבד" או "לעבוד בו בפרך", לבין "עבד כנעני" שלכאורה עובד את רבו לצמיתות, ולא עוד, אלא שעבד כנעני עובר בירושה, כעין "חפץ" הניטל מיד ליד. אכן, אפליה זו קיימת במשפט המקרא⁹, וגם בשיטות משפט אחרות¹⁰, אך היא "רוככה" הרבה במשנת חכמים.
על אף הציווי העולה מפשט הכתובים, "לעולם בהם תעבדו", המבטא לכאורה עבדות לצמיתות בלא פתח כלשהו או זיק של תקוות חירות¹¹, קבעו הראשונים שאין הדבר כן, וגם עבד כנעני עשוי בנסיבות מסוימות להשתחרר מעבדותו ולצאת לחופשי. וזה לשון הרמב"ם¹², רבנו משה בן מימון (מצרים, המאה הי"ב) בעניין זה:
וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר "לעולם בהם תעבודו". ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו... ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המנין, וכן כל כיוצא בזה.
והוא מוסיף נסיבות אחרות שבהן מותר להוציא עבד כנעני לחופשי. אמור מעתה: גם הפסוק שנאמר בעבד כנעני, "ועבדו לעולם", אין משמעו תמיד לצמיתות ממש¹³.

תנאי המאסר: כבוד האסיר וחירותו
עקרון היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו משפיע לא רק על העדפת עונשים אחרים, בעבר עונשי גוף, ובימינו עונשים כספיים ואחרים, על פני שלילת חירותו של האדם במאסר, אלא גם על תנאי המאסר.
גם האסיר המצוי בין כותלי הכלא, זכאי לשמירה על כבודו ועל צלמו. ואף אם נשללה חירותו ונצטמצמה מידתן של שאר זכויותיו, עדיין הוא זכאי למאסר בתנאים סבירים והולמים הפוגעים בכבודו במידה מזערית.
השופט אֵלון נתן ביטוי לדבר זה ברבים מפסקי דינו, תוך שהוא מסתמך על מקורות המשפט העברי. כך למשל הוא אומר בעניין אחד:
לרגל המצב הבלתי נסבל השורר בחלק מבתי הסוהר מבחינת קיום תנאים אנושיים מינימאליים של תרבות מגורים ואכילה... מן הראוי להרבות בהטלת קנסות כספיים כבדים ורציניים במקום ישיבה במאסר, כל עוד אין בכך משום ניגוד חריף לנסיבות העבירה והעבריין ולצורך להגן על שלום הציבור וביטחונו. הקנס הכספי הכבד ישיג, לעתים קרובות, את מטרתו בהרתעת העבריין ובחינוכו לחיי עבודה תקינים, שעה שהמאסר בתנאים, השוררים, למגינת לבנו, בחלק מבתי הכלא, מביא לעתים קרובות בנוסף להצטרפות הנאשם לחברה עבריינית שכמעט ואינה ניתנת לתיקון - לידי השפלת צלם האלוקים של העבריין, ולכך, חוששני, הרשות אינה נתונה בידינו. מאלף לציין, כי המשפט העברי, במקורו, לא הכיר במאסר כאמצעי ענישה כל עיקר. גם לאחר שהשלים עם אמצעי ענישה זה, בהשפעת המערכות המשפטיות שבסביבה ובהכרח אשר לא יגונה, התריעו חכמי המשפט העברי והזהירו על הצורך בשמירה על כבודו של האדם, גם כשהוא נתון במאסר; דיון מאלף על כך מצאנו בתשובתו של ר' חיים פאלאג'י, רבה של איזמיר בטורקיה במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, שהתריע קשות על הושבת אסירים "בבית האסורים של צער וטינופת"¹⁴.
במקום אחר, בפסק דינו המונומנטאלי על מאסר חייבים בגין חוב אזרחי, שהביא לשינוי החוק¹⁵, משווה השופט אֵלון בין גישת המשפט העברי לבין שיטת המשפט האנגלי ואומר:
תקנה של"ג שהותקנה בוועד מדינת ליטא במושבו בשנת שצ"ז-1637 דנה בעניין החובה המוטלת על המלווה לספק מזונות ללווה היושב במאסר. וזו לשון התקנה: "אם יושיב אחד את בעל חובו [=הלווה] בתפיסה [=בית סוהר], מחויב ליתן לו מזונות כפי ראות עיני בית דין, ויעלה על חובו". המלווה שדרש את מאסרו של הלווה חייב היה לספק ללווה מזונות. גובה המזונות תלוי היה בשיקול-דעת בית הדין, והמלווה רשאי היה לדרוש חזרה את הוצאותיו עבור מזונות הלווה על-ידי הגדלת החוב שהלווה היה חייב לו. מאליו מובן, כי מלווה שלא מילא אחרי הוראה זו, לא יכול היה לעמוד על דרישתו למאסר הלווה, והלה שוחרר. להוראה שבתקנה זו נודעה חשיבות רבה באותה תקופה שבה שלטונות בתי הסוהר, לעתים קרובות, לא סיפקו אוכל לאסירים; והחייב עצמו צריך היה לדאוג לפרנסתו, או להיזקק למעשי צדקה של יחידים ולבקש נדבות. הוראות דומות בדבר השמירה על כבוד האדם של החייב בתנאי מאסרו מצויות בתשובות ובתקנות שבמרכזים יהודיים שונים¹⁶... פסק-דין "מעניין" ניתן באנגליה באותה תקופה ממש, ונביאו כאן בסגנונו המקורי. אדם אחד, שישב במאסר על אי-תשלום חוב, ביקש וטען בבית המשפט שמישהו ידאג למזונותיו בתוך כותלי הכלא. בפסק-דינו משנת 1663 אמר לורד הייד (Hyde) כדברים האלה [בתרגום חופשי שלי – א"ה]: "אסיר שנאסר בשל חוב, לא התובע, גם לא השריף, חייבים לספק לו בשר, מים או בגדים. עליו לחיות בכוחות עצמו, או מכוחה של צדקה שניתנת לו מאחרים. ואם איש לא יחוש לעזרתו, שימות בשם הא-ל. כך קובע החוק, וכך אומר אני".
והשופט אֵלון מסיים בזה הלשון:
שתי ההוראות ניתנו בהבדל של שנים אחדות. האחת בוועד איגוד הקהילות היהודיות שבמדינת ליטא, והשנייה בבית הלורדים הבריטי. השוני ביניהן מאלף מבחינת תוכנו, ומה שלא פחות חשוב – מבחינת סגנונו.
הנה כי כן, המשפט העברי נותן דעתו גם לכבוד האסיר וחירותו. לצד הרצון להענישו ולהרתיע עבריינים אחרים, נתנו חכמים דעתם גם לתיקונו של האסיר ולשמירה על כבודו גם בין כותלי הכלא.
כבתחומים אחרים, דומה שגם כאן שולטים שניים מעקרונות היסוד בתורת הענישה של המשפט העברי.
העיקרון האחד נקבע בדברי הרמב"ם¹⁷:
כל אלו הדברים [=דרכי הענישה] לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה; ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו... שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד.
והעיקרון השני¹⁸:
"יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם". חֲטָאִים, עבירות, ולא "חַטָּאִים", חוטאים, עבריינים.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דקאן מכללת "שערי משפט" וראש המרכז ללימוד המשפט העברי והוראתו; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ אלון הראל, "כבוד אסיר העולם וחירותו". המאמר התפרסם באתר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: http://tinyurl.com/a-harel, ועתיד לראות אור בגיליון הקרוב של כתב העת "הסניגור".
² לתופעה זו, ראה: מ' ויגודה, "מי מפחד ממשפט עברי?", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב), ה, 322; א' הכהן, "עשיית עושר ולא במשפט העברי", משפט ועסקים י (תשס"ט), 232-183.
³ מ' אֵלון, ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 427.
⁴ על הבחנה זו עמד מ' אֵלון במקומות רבים. ראה למשל: מאמרו הקלאסי "המאסר במשפט העברי", ספר יובל לפנחס רוזן (ירושלים תשכ"ב), עמ' 201-171; וחיבורו הגדול חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (ירושלים תשכ"ד). וראה: א' הכהן, "מנחם אלון: אישיות ואנושיות", הסניגור 192 (תשע"ג), עמ' 13-7; ובהרחבה א' הכהן, "מנחם אלון: חכם המשפט וחכם במשפט", שערי משפט (תשע"ג), עמ' 97-9. לעניין המאסר במשפט העברי ראה: הרב א"י וולדינברג, "מאסר כאמצעי וכעונש", התורה והמדינה ב (תש"י), עמ' כח-מ; הרב ח"ד הלוי, "עונש המאסר בהלכה, תורה שבעל פה טז (תשל"ד), עמ' סא-עא; ל"י קמינר, "עונש המאסר בישראל", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 155-134; א' בן יצחק, "על עונש המאסר במשפט העברי", פרשת השבוע (לעיל, הערה 2), ד, עמ' 73; א' ורהפטיג, "גלות כחלופה למאסר", שם ד, עמ' 289.
⁵ על איסור העסקה פוגענית, שתחולתו יפה אף למעבידים בני ימינו, הנלמד מפסוק זה ומן המקורות שנסמכו עליו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "כבוד העובד וחירותו ואיסור העסקה פוגענית במדינה יהודית ודמוקרטית", פרשת השבוע (לעיל, הערה 2), ב, 33.
⁶ וראה: מ' אֵלון, "ספר הישר – הדרן עלך ספר בראשית", פרשת השבוע (לעיל, הערה 2), א, 3839; מ' אֵלון, "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם – מאין ולאן?", מחקרי משפט יב (1995), עמ' 307-253.
⁷ שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רלח. הדברים הובאו על ידי השופט אֵלון בע"פ 212/79 (לעיל, הערה 3). וראה ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, עמ' 554.
⁸ גיטין לח ע"ב. גם מוני המצוות כללו מצווה זו בכל מצוות עשה. ראה למשל הרמב"ם, ספר המצוות ובראש הלכות עבדים; ספר החינוך, מצווה שלב (עמ' תיט במהדורת שעוועל).
⁹ ודרשו חכמים אחרונים בטעמה. ראה למשל דברי ספר החינוך על אתר (לעיל, הערה 8). על אפליה מסוג אחר, במזונות העבד, ראה רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ז. וראה דבריו בחתימת הלכות עבדים.
¹⁰ על "הלכות עבדים" להלכה ולמעשה, הן במשפט העברי הן בשיטות משפט אחרות, נכתבה ספרות ענפה. ראה למשל: ש' ברנפלד, "דיני עבדות בתורה ובנימוס חמורבי", מבוא לכתבי הקודש א, ספר ב, ברלין תרפ"ג, עמ' שנג-שנד; צדוק כהן, העבדות על פי התורה והתלמוד, קראקא תרנ"ב; י' מנדלסון ואחרים, "עבד, עבדות", אנציקלופדיה מקראית ו, עמ' 14-1; פ' קורנגרין, "השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבליים, האשורים והחתים", ספר קארל, ירושלים תש"ך, עמ' 26-9.
גם על העבדות בהשקפת חז"ל ובימי הביניים נכתבה ספרות ענפה. ראה למשל: א"א אורבך, "הלכות עבדים כמקור להיסטוריה החברתית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד", ציון כה (תש"ך), עמ' 189-141; ש' קרויס, "דברים אחדים במשפט העבדים והשפחות בתקופת הגאונים", המשפט א (תרפ"ז), עמ' 82-76; ש' אסף, "עבדים וסחר עבדים אצל היהודים בימי הביניים", ציון ד (תרצ"ט), עמ' 126-91; ה (ת"ש), עמ' 280-271 [=באוהלי יעקב, ירושלים תש"ג), עמ' 256-223; א"ז אשכלי, "על סחר העבדים אצל היהודים במזרח", ציון ה (ת"ש), עמ' 98-97; א' קרלין, "משפט העבדות בהלכה העברית", משפט וכלכלה ב (תשט"ז), עמ' 233-230; שם ג (תשי"ז), עמ' 45-39; ומאמרו של אא"ז הרב מרדכי הכהן, "העבדות בהשקפת חז"ל", מחניים לב (תשי"ז), עמ' 56-49, ובעמ' 63-57 מאמרו של הרב מ' פירון, "העבדות בישראל בתקופת התלמוד ובימי הביניים"; ד' פלוסר, "עבדות וחירות בישראל ובעמים", מחניים מד (תש"ך), עמ' 26-25.
¹¹ ואכן כך סבר רבי עקיבא שדעתו נתקבלה להלכה, ראה גיטין לח ע"ב. אולם לא למותר לציין שרבי ישמעאל חלק עליו וסבר: "'לעולם בהם תעבודו' – רשות".
¹² רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכות ו.
¹³ "ריכוך" הפסוקים ה'קשים' שנאמרו בעבד כנעני בא לביטוי גם בדברי הרמב"ם בחתימת הלכות עבדים (ט, ח) וספר קניין: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק. ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר: 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה' (תהילים קכג, ב). וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי' (איוב לא, יג), 'הלא בבטן עושני עָשָהו ויכֻנֶנוּ בָרֶחם אחד' (שם פסוק טו)". והדברים עולים בקנה אחד עם רגישותו הגדולה של הרמב"ם ל"אחר", ודומה שלא לחינם העיר עליו מרן רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" על אתר, שאין להם מקור, אלא "הם דברי רבנו, ראויים אליו". וראה עוד א' הכהן, "מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית", מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119.
¹⁴ ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל ואח', פ"ד לה(4)327. ראה גם: בג"ץ 114/86 וייל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3)477. וראה חוות דעתו של מ' ויגודה, "כבוד האדם בענישה", באתר משרד המשפטים, http://tinyurl.com/mw-anisha.
¹⁵ בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 743. על שינוי החוק בעקבות פסק הדין, ראה מאמרו של השופט ד' בר אופיר, בחתימת הספר במהדורתו החדשה, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל - ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים תש"ס, עמ' 369-326.
¹⁶ השופט אֵלון מפנה את המעיין למקורות מרחבי הספרות היהודית לדורותיה ולקהילותיה. וראה: המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 631 ואילך; חירות הפרט (לעיל, הערה 4), עמ' 228 ואילך, עמ' 234, עמ' 236.
¹⁷ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י. וראה בהרחבה: א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג); א' טננבוים, "על מה ולמה מענישים?", פרשת השבוע (לעיל, הערה 2), ב, 41.
¹⁸ תהילים קד, לה; ברכות י ע"א.

---

---