הקדמה
מושכל יסוד במנהל תקין ואחת מאושיותיה המובהקות של רשות מנהלית היא החובה לנהוג בסבירות¹. כשנפרוט את העיקרון הזה לפרטים, נמצא בין השאר את החובה לפעול במהירות ראויה². משמעותה של החובה מתפרשת כפשוטה: חובה לפעול במהירות³ ובשקידה ראויה תוך זמן סביר⁴. ולא זו בלבד, אלא על הרשות מוטלת חובה גם שלא לפעול מוקדם מדי⁵. חובתה של הרשות לפעול בשקידה ובמהירות ראויה מצאה לה מקום בספר החוקים של מדינת ישראל⁶. אלא שלא פעם אנו נתקלים בעתירות נגד אחת מרשויות המדינה בטענה של שיהוי ניכר במעשי הרשות והיעדר שקידה ראויה בעבודתה⁷, עד כי נדמה שכמעט אין בעבודת רשות ציבורית מוקדם, אבל יש מאוחר והרבה.
להלן נבקש לעמוד בקצרה על חובה זו של הרשות המנהלית לפעול בשקידה ובמהירות ראויה מנקודת המבט של המשפט העברי ולאור פרשת צו.

הזריזות כערך על במשפט העברי
אחת מן הקריאות הגדולות בעולמה של ההלכה היהודית היא הדרישה מן האדם לעשות את המוטל עליו בזריזות וביעילות ובלא השתהות. הזריזות נתפסת כנעלה שבתכונות האדם⁸ וכיסוד כל המידות⁹. הזריזות נלמדת מאברהם אבינו, שבמעשיו הפרטיים ובעבודת האל התנהל בזריזות. כך למשל נאמר בתורה לעניין הכנסת אורחים, שאברהם הזדרז לקיים אותה. שנאמר: "וירץ לקראתם" (בראשית יח, ג)¹⁰. ולא רק בהכנסת אורחים, אלא גם כשנצטווה להעלות את בנו יצחק לעולה, הוא פועל בלא שיהוי, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג).
ומצינו בחז"ל אמירות בשבח הזריזות, כגון: "זריזין מקדימין למצוות"¹¹, "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". "חביבה מצוה בשעתה"¹². הנהגות אלה עניינן לזרז את האדם לקיים את עבודת האל¹³. זאת ועוד. הזריזות תופסת מקום של כבוד בהגות¹⁴ ובספרות המוסר¹⁵.
ודוק. לצד הדרישה לזריזות, הזהירו לא פעם חז"ל מפני החיפזון¹⁶, שיותר משיש בו יתרון למי שפועל על פיו, יש בו מכשלה. כך למשל אנו מוזהרים¹⁷:

הוו זהירין שלא לעשות דבר מעניינכם על דרך המהירות, אלא שהוא קלות ושטות, כי מן המהירות לא יצא דבר מתוקן לעולם, ובמתון יתקנו העניינים ויזדמנו הבקשות¹⁸.

צא ולמד עד כמה חשובה הזריזות בעולמה של הלכה¹⁹, אלא שמתעוררת השאלה: האם יש לזריזות מקום במשפט הציבורי? או שמא תחולת החובה לנהוג בזריזות יש לה מקום רק בחיי הפרט?

ספר ויקרא - הקודקס הראשון של המנהל הציבורי
ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים", מפני שהוא מוקדש ברובו להוראות לכהנים כיצד לנהל את עבודת המשכן בתקופת המדבר ולימים בבית המקדש. הכהנים היו עובדי ציבור שהוסמכו לעבוד בקודש²⁰, ולמעשה היו החוליה המקשרת בין האדם לבין האל, שיועדה לעבודה ציבורית²¹. לא נחטא אם נטען שספר ויקרא הוא התקשי"ר הראשון שנכתב למגזר הציבורי²². ואכן, עיון בהוראות המקרא לכוהנים עשוי ללמד²³ אותנו מהי תפיסת תפקיד נכונה של עובד הציבור, וכיצד ראוי לה לרשות מנהלית לנהוג²⁴. אחד ממאפייניהם המובהקים של הכהנים היה מידת הזריזות במילוי תפקידם, עד שנאמר עליהם: "כהנים זריזין הם"²⁵.
אחד המקורות לחובת הכהנים לעשות את מלאכתם בזריזות הוא פרשתנו, במילה הראשונה בפרשה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב). והנה מצינו שהמילה "צו" אינה שכיחה במקרא²⁶ ולכן נזקק המדרש לעמוד על משמעותה²⁷:

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס.

לפי המדרש, מילת "צו" מורה לאדם המצווה שמשעה שנצטווה, וכל זמן שהציווי עומד בתוקפו, הוא חייב לפעול במהירות ובלא שיהוי. ונשאלת השאלה: מה טעם בהוראת זירוז זו אם ממילא הכהנים זריזים? התשובה לשאלה זו באה בדברי ר' שמעון, האומר שחובת הזירוז יש לה מקום כל אימת שמי שמצֻווה עלול להפסיד אם יקיים את המוטל עליו.

הזריזות כנדבך חשוב באישיות איש ציבור
אחת הדוגמאות הבולטות לזריזותו של מנהיג היא דמותו של משה רבנו, שנצטווה בערוב ימיו: "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב). כלומר, משימתו האחרונה של משה כמנהיג הייתה מלחמה בממלכת מדיין, ועם סיומה עתיד היה משה לסיים את חייו. במצב דברים מעין זה היינו מצפים שיבקש לעכב מעט את היציאה למלחמה, כדי שירוויח עוד מעט זמן בחייו ובתפקידו כמנהיג. תחת זאת, מספר לנו הכתוב שכינס משה מיד את הצבא וארגן אותו למלחמה בלא להשתהות. וזה לשון המדרש בעניין זה²⁸:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך", ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז, "וישלח אותם משה".

במקום אחר אנו מוצאים לצד זריזותו של משה את זריזותו של דוד המלך, כששניהם מתחילים לבצע תפקידים ציבוריים, אף על פי שביצועם המלא היה עתיד להתממש על ידי הבאים אחריהם²⁹:

דוד, אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא "רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה" (דברי הימים ב ו, ט), היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקדוש ברוך הוא "אתה לא תבנה לי הבית" אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת. מנין? שנאמר "והנה בעניי הכינותי לבית ה'" (דברי הימים א כב, יד). וכן משה. אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי לא תעבור את הירדן הזה", אמר משה: אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט? מיד "אז יבדיל משה" (דברים ד, מא).

החכם מכל אדם, משיא עצה בספר משלי למלכים ולמנהיגים: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב" (משלי כב, כט). לפי פשוטם של דברים, המקרא מבקש ללמדנו מהי התכונה החשובה של פקיד ציבור "מהיר במלאכתו"³⁰.
בתלמוד הירושלמי נקבע ש"בית דין זריזין הן"³¹. באופן דומה, כשבא הרמב"ן לפרש את הביטוי "איש חיל", הנמנה עם תכונותיו של השופט³², הוא קובע שאחת מתכונות איש חיל היא הזריזות. וזה לשונו³³:

והנה יקרא במשפטים איש חיל החכם הזריז והישר.

כלומר, כל מי שמבקש לדעת אם האדם הוא איש חיל, עליו לברר את מידת יעילותו וזריזותו.
ר' אליעזר פאפו (סרייבו-בוסניה, המאה הי"ח), בספר "פלא יועץ", כשהוא מנתח את אישיות איש הציבור, אומר³⁴:

ממֻנה על הציבור צריך שיפקח עיניו על עסקי ציבור בכל לבו ובכל נפשו... וצריך שיהא זריז ומהיר במלאכתו מלאכת שמים, לא ישקוט ולא ינוח עד כי אם כילה הדבר. ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות.

על איש ציבור להבין שעבודתו הציבורית היא מלאכת שמים, ולכן עליו לסיים את מלאכתו בזריזות ובמהירות.
גם הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בבואו לסרטט את דמותו של האדם הראוי להנהגה, אומר³⁵:

באשר לא כל אדם מסוגל לזה, אלא מי שבטבעו הוא איש חכם ונבון וגם זריז במעשיו.

הנצי"ב קובע כהנחת מוצא שהתפקידים הציבוריים אינם מתאימים לכל אדם מישראל ושאין כל אדם יכול למלא תפקיד ציבורי. לדידו, ראוי למלא תפקיד מעין זה הוא כל מי שיש לו כחלק מאבני הבניין הגנטי תכונת הזריזות.

ההתייחסות לשיהוי והעדר זריזות
אלא שמתעוררת השאלה: ומה אם מנהיג אינו פועל במהירות? ומה אם פעולותיו נעשות משיהוי ניכר או רק בעיכוב קל? בתלמוד הבבלי מצינו דיון בשאלת לשונו של הפסוק "וידבר ה' אל יהושע לאמר... תנו לכם את ערי המקלט" (יהושע כ, א-ב): מדוע נזכרת הפנייה ליהושע בלשון קשה, "וידבר", ולא בלשון רכה יותר, "ויאמר", המצויה בדברי הנביאים³⁶? ונחלקו חז"ל ביישוב שאלה זו. ונזכיר לצורך העניין שאנו דנים בו את שיטת מי שסובר שהטעם לדבר הוא: "מפני ששיהם". ורש"י מבאר את הדברים. וזה לשונו:

שלא הפרישם [את ערי המקלט] לאחר שחלקו [את הארץ] מיד, [אלא] עד שנאמר לו מפי הקב"ה.

כלומר, הקב"ה דיבר עם יהושע בלשון קשה בגלל שפעל בשיהוי ולא בזריזות. בדרך דומה מצינו מדרש מרתק הדן בעניין שנות חייו של יהושע. וזה לשונו³⁷:

אמרו רבותינו. כתיב ביהושע "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע א, ה). והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך", ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז, "וישלח אותם משה". אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו. מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (יהושע יא, יח). אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית? הריני מקצר שנותיך י' שנים. אמר שלמה: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא).

מדרש זה מלמד כי יהושע היה צריך לחיות 120 שנה כמו משה רבנו, אבל חי רק 110 שנים, מפני שהשתהה ולא נלחם במלכי כנען מיד עם כניסתו לארץ ישראל. מכאן שהזריזות היא תכונה שנבחר ציבור אינו יכול לוותר עליה.

התחומים שנדרשת בהם זריזות יתר
נשוב לענייני פרשתנו. שלושה עניינים כוללת התורה בפסקה הפותחת במילה "צו": קרבן עולה (ויקרא ו, ב), תרומת הדשן (שם ו, ג) ושמירה על אש התמיד (שם ו, ה). ויש לתהות: מדוע דווקא עניינים אלו התייחדו ב"צו" המורה על הזריזות? דומה שעניינים אלו עוסקים בשלושה מיני עבודה שעושה עובד ציבור שיש עניין מיוחד לזרזו בהם יותר משאר עניינים. במה דברים אמורים?
קרבן עולה. ברוב הקרבנות המוקרבים על ידי העם בבית המקדש, היה לכהן המקריב חלק, נתח מבשר הקרבן, כשכר עבודתו, מלבד קרבן עולה, שהיה נשרף כליל, ולכן יש צורך באזהרה מפורשת לכהן שלא ישהה את שרפת העולה. שלא יטעה הכהן ויסבור לתומו שאין צורך למהר ולהקריב את הקרבן, שהרי ממילא לא תצמח לו טובת הנאה מהקרבתו, ושלא יעדיף להקריב קרבן שתצמח לו טובת הנאה ממנו.
תרומת הדשן. עבודה זו היא מלאכה בזויה, מפני שהיא כרוכה במגע עם הפסולת שהצטברה על המזבח. זאת ועוד. היא נעשתה סמוך לעלות השחר, בשעה שהמקום כמעט ריק ממבקרים ואין מי שיעריך את עיסוקם של כוהנים גם בדברים מטונפים.
אש התמיד. מצווה ש"האש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (ויקרא ו, ה). גם זו עבודה הנעשית מדי יום, שלא זו בלבד שהיא טכנית, אף אין בה כל חידוש, והיא מבקשת להוסיף אש על אש, סוג של עבודה שמהר מאוד יכולה להביא את העושה לשגרה שתכבה ותדכא את התשוקה וההתלהבות שהייתה בפעמים הראשונות שהכהן החל את עבודתו בבית המקדש. לכן ציוותה התורה לשמר את התשוקה הזאת.
עתה ברורה משמעות המילה "צו" בעבודות האלו, שכן מדובר בתחומים שאיש הציבור יכול לדחוק לקרן זווית בין משום שמפעולה מסוימת לא תצמח לו טובת הנאה (קרבן עולה) בין משום שמדובר בעניינים שלא רק שאינם מעלים את קרנו של איש הציבור, גם איש אינו יכול להעריך אותה, מפני שהיא "עבודה שחורה" הרחוקה מאור הזרקורים (תרומת הדשן), או משום הצורך למנוע את השחיקה בתפקיד הציבורי שיש בה כדי לפגוע באיכות העבודה (אש התמיד).

במקום סיכום
צא ולמד עד כמה גדולה וחשובה מעלת הזריזות בעולמה של הלכה, שכוחה יפה לא רק בחייו הפרטיים של האדם וכלפי קונו, אלא גם בעבודתם של איש ציבור או רשויות ציבוריות, המיישמים מדיניות או מתכננים תכניות או מטפלים בפניות הציבור. ואולי זה גם הטעם למנהג לומר בתפילה לשלומם של מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, שהקב"ה ישלם שכרם. אולי כי רק הוא יכול לבחון ולבדוק עד כמה הייתה פעולתם זריזה וראויה.

הערות:

* עורך דין, מרצה מן החוץ במכללת 'שערי משפט', הוד-השרון

¹ ראה בג"צ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נח(1) 433, 434: "חוסר סבירות היא עילה משפטית לביקורת החלטות של רשויות מינהליות". וראה בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 480: "מקובל כיום על הכל, כי השלטון חייב לפעול בסבירות".
² ראה בג"צ 1999/07 גילאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, פ"ד סב(2) 123: "חובת הפעולה במהירות ראויה המוטלת על רשות ציבורית אינה אלא חובת התנהגות בסבירות" (להלן: "בג"צ גילאון").
³ על הטעמים לדבר ראה דפנה ברק ארז, משפט מנהלי, תל-אביב 2010, כרך א, עמ' 407.
⁴ למשמעותו של המונח 'זמן סביר' ראה פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בבג"צ גילאון (לעיל, הערה 2).
⁵ ראה: בג"ץ 4681/97 היועמ"ש נ' ועדת השחרורים – גוש צפון, פ"ד נא(4) 679, עמ' 686; בג"צ 8060/03 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו): "לא פעם המהירות הראויה משמעה לא מאוחר מדי, אך לעיתים גם לא מוקדם מדי".
⁶ ראה למשל: סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958; סעיף 85 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; תקנה 61.321 לתקנון שירות המדינה. וראה גם סעיף 18 לתזכיר חוק סדרי מינהל (הסדרת עבודת הרשות המינהלית וזכויות הפונה לרשות), התשע"ד-2014.
⁷ בג"צ 4681/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נא(4) 679, 681: "לציווי כי נעשה 'במהירות הראויה' נלווה צליל של אזהרה מפני איחור: הישמרו לכם פן תאחרו בעשייה. ואמנם, חזון נפרץ הוא ששומעים אנו קובלנות מפיהם של עותרים על כי פקיד פלוני או רשות פלמונית השתהו בעשייה יתר על המידה, כי לא עשו את שהיה עליהם לעשות בעת היעודה, כי לא עשו 'במהירות הראויה'".
⁸ שלמה אבן גבירול, תיקון מידות הנפש, ירושלים תשע"ד, שער ד, חלק ד, עמ' 91.
⁹ אורחות צדיקים, שער הזריזות.
¹⁰ הזריזות הזאת מאפיינת את כל פעולותיו של אברהם במהלך כל האירוח: "וימהר אברהם... ואל הבקר רץ אברהם... וימהר לעשות אותו" (בראשית יח, ו-ז).
¹¹ יומא כח ע"ב; פסחים ד ע"א. מקור הכלל באברהם אבינו, שנאמר בו: "וישכם אברהם בבוקר". לטעמו של הכלל ראה מאירי, הוריות י ע"ב, ד"ה לעולם. לדיון במתח בין הידור מצווה או זריזות למצווה ראה שדי חמד, חלק ב, עמ' 341. וראה עוד מנחת אשר (וייס), בראשית, סימן כג. לדיון בשאלת עדיפות הכלל "ברוב עם הדרת מלך" או הכלל "זריזים מקדימים למצוות" ראה שדי חמד, שם. וראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ערך זריזין מקדימין למצוות.
¹² פסחים סח ע"ב. על הכלל והיקפו ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ערך חביבה מצווה בשעתה. על ההבחנה בין כללים אלה ראה מנחת אשר (וייס), בראשית, סימן כב.
¹³ משנה, אבות ה, כ: "יהודה בן תימא אומר הוי... קל כנשר ורץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים"; משנה, סוטה ט, טו: "זריזות מביאה לידי נקיות".
¹⁴ ראה למשל: שלמה אבן גבירול, תיקון מידות הנפש, שער ד, חלק ד; מהר"ל, נתיבות עולם, חלק ב, נתיב הזריזות.
¹⁵ רמח"ל, מסילת ישרים, פרקים ו-ט; אורחות צדיקים, שער הזריזות; ר' שלמה וולבה, עלי שור, כרך ב, ערך זריזות, עמ' רנג-רנח.
¹⁶ פסחים נ ע"ב: "יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד".
¹⁷ מעלות המידות, מעלת הזריזות, עמ' רנט.
¹⁸ ראה עוד אבן גבירול (לעיל, הערה 8), עמ' 94-93.
¹⁹ על שיהוי במשפט אזרחי ומצד בעלי דין במשפט ראה ציון אילוז, "דין מרומה, התיישנות ושיהוי", פרשת השבוע, ירושלים תשע"ב, ויקרא, עמ' 180-174.
²⁰ ראה שמות כח, א.
²¹ לעוד תפקידים ציבוריים שהוטלו על הכהנים ראה יחזקאל מד, כג-כד. על חובתם להורות הלכה לעם ישראל ראה רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכה יב. על סמכותם לשמש כשופטים ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ב.
²² על ההקבלה שבין נושא משרה ציבורית לכוהן יש ללמוד מאופיו הציבורי של תפקיד הכוהן. ונאמר בספר החינוך, מצווה רסה: "הכהן הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקורבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכופר עוונו". על הכהונה ותפקידיה ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ערך כהונה, עמ' 14.
²³ על יכולת ספר ויקרא להכיל פירושים רבים ראה סנהדרין קג ע"א: "תנו רבנן: מנשה [ממלכי יהודה] היה שונה [=לומד] חמישים וחמישה פנים בתורת כהנים... אחאב שמונים וחמשה, וירבעם מאה ושלושים".
²⁴ הדים לתפיסה המבקשת ללמוד מפעולתם של הכוהנים על תפקודה של רשות מנהלית ראה: אביעד הכהן, "חריגה מסמכות במשפט המנהלי", פרשת השבוע, ירושלים תשע"ב, ויקרא, עמ' 88-82; אלישי בן-יצחק, "זהירות ורגישות בעבודתו של איש ציבור", הדף השבועי, פרשת שמיני, גיליון מס' 962; הנ"ל, "איש ציבור שריצה את עונשו והחזרה לתפקיד הציבורי", הדף השבועי, פרשת ויקרא, גיליון מס' 1009; הנ"ל, "יין ישמח לבב אנוש – לא בזמן העבודה", מגפון – עיתון ישראלי עצמאי, 3.4.2013, בכתובת http://megafon-news.co.il/asys/archives/137617.
²⁵ ראה: חולין קכג ע"ב; ירושלמי, שקלים, פרק ב, הלכה ב.
²⁶ המילה "צו" מופיעה בכל התורה 9 פעמים.
²⁷ תורת כהנים, פרשתא א, אות א. בעקבות המדרש ציטט רש"י בפירושו על אתר את המשמעות למילה "צו".
²⁸ במדבר רבה, פרשת מטות, פרשה כב. וראה גם ספרי, במדבר, פרשת מטות, פסקה קנז.
²⁹ דברים רבה, פרשת ואתחנן, פרשה ב.
³⁰ ראה אלשיך, משלי כב, כט: " 'לפני מלכים יתיצב' - שיחמדוהו להטפל בצורכי המלכות ויעמידוהו בעומדים לפניהם".
³¹ ירושלמי, פסחים, פרק א, הלכה ד.
³² על השוואת נבחרי הציבור לשופטים ראה: רמ"א, חו"מ, סימן לז, סעיף כו; תרומת הדשן, חלק ב (פסקים וכתבים), סימן ריד. וראה א' שיינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין ה (תשד"ם) 332
³³ רמב"ן, שמות יח, כא, ד"ה אנשי חיל.
³⁴ פלא יועץ, ערך ממונה.
³⁵ העמק דבר, בראשית ב, יד.
³⁶ מכות יא ע"א.
³⁷ במדבר רבה, פרשת מטות, פרשה כב.

---

---