ראיות נסיבתיות בפלילים
האם לדעת המשפט העברי, ניתן להרשיע אדם בפלילים על סמך ראיות נסיבתיות?
אף על פי שנאמר בתורה שיורשע אדם בפלילים על פי שני עדים דווקא, "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו), אין בהכרח בדרישה זו משום שלילת הסתמכות על ראיות נסיבתיות, כמו שמשתמע מן הברייתא¹:

תניא. אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: 'על פי שנים עדים... יומת המת' (דברים יז, ו). היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת.

רבי שמעון בן שטח לא ראה את מעשה הרצח, אלא אדם רץ אחר אדם אחר לחורבה, וכשנכנס אחריו ראה שהסכין שבידיו מגואלת בדם וגופת האדם האחר לידו. מדבריו עולה שאינו יכול להפליל את הרוצח מפני שהוא עד יחיד, אך אילו היה עמו עוד עד, הייתה עדותם מתקבלת, "שהרי אמרה תורה: 'על פי שנים עדים... יומת המת'"². השוואת הסיפור הזה שבברייתא לדברי המכילתא מחזקת הבנה זו, שכן מודגש בה - בניגוד לברייתא - שהעדים יכולים להעיד נגד אדם רק אם ראו את מעשה הפשע, ועליהם להיזהר מלהסיק מסקנות מראיות נסיבתיות. וזה לשון המכילתא³:

ראוהו רודף אחר חברו להרגו והסייף בידו. אמרו לו: הוי יודע שהוא בן ברית, והתורה אמרה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך' (בראשית ט, ו)! ואמר להם: יודע אני, על מנת כן! והעלימו עדים את עיניהם, ולאחר זמן מצאוהו הרוג מפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר: "ונקי וצדיק אל תהרֹג" (שמות כג, ז).

בניגוד למה שנאמר בברייתא במעשה רבי שמעון בן שטח, במכילתא מדובר בשראו שני עדים את הרודף ואף התרו בו, ואף על פי כן אין בידם להביא להרשעתו. אף הפסוקים שעליהם מסתמך כל אחד מהמקורות מעידים על שונותם. הברייתא מסתמכת על הפסוק "על פי שנים עדים... יומת המת", ואילו במכילתא מובא פסוק אחר: "ונקי וצדיק אל תהרֹג". נמצא שהדגש בברייתא הוא על היעדר האפשרות להרשיע על פי עד אחד, ואילו במכילתא מודגש שאי אפשר להרשיע חשוד על סמך ראיות נסיבתיות אפילו על פי שני עדים⁴.
אולם ניכר שעורך התלמוד במסכת סנהדרין לא הבחין בין שני המקורות הללו, והבין שגם הברייתא ברבי שמעון בן שטח מלמדת שלא ניתן להרשיע חשוד על סמך ראיות נסיבתיות⁵, שהרי הוא כורך אותה עם הברייתא שנזכרת בה אזהרה לעדים שלא יעידו על סמך אומדנה⁶, ונמצא שבמסכת סנהדרין מוצגת תפיסה אחידה בדבר שלילת האפשרות להסתמך בדיני נפשות על ראיות נסיבתיות.

דיני נפשות לעומת דיני ממונות
נמצא שבמסכת סנהדרין נקבעה הלכה שראיות נסיבתיות אינן קבילות בהרשעה בפלילים, והשאלה העולה היא: האם מדובר בדין ייחודי במשפט הפלילי? ואולי אף שם אין הוא אמור אלא כשהנאשם צפוי לעונש מוות?
כדי לענות על שאלה זו, נבחן תחילה אם ראיות נסיבתיות קבילות במשפט העברי בדיני ממונות. כפי שנראה להלן, יש מחלוקת תנאים בשאלה זו.
לדעת התנא רבי אחא, ראיות נסיבתיות קבילות בדיני ממונות, וזה לשונו: "גמל שהיה אוחר בין הגמלים ונמצא גמל מת שם - חייב. בידוע שזה המיתו"⁷. גמל האוחר, כלומר גמל המתאווה לנאקה הסמוכה לו⁸, הוא אלים מאוד ועשוי לפגוע בבעלי החיים הסובבים אותו⁹. משום זה פוסק רבי אחא שאם נמצא גמל מת ליד גמל אוחר, ניתן להסיק שהוא המזיק, ובעליו חייב בנזקו. לעומת זאת, חכמים סוברים שאי אפשר לחייב על סמך ראיות נסיבתיות.
בתלמוד הבבלי מובעות דעות אחדות בעניין דברי רבי אחא. במסכת שבועות נאמר שלדעת רבי אחא ראיות נסיבתיות קבילות אף בדין הפלילי ואף שההרשעה מביאה לגזר דין מוות¹⁰, ואילו ממסכת סנהדרין עולה שלשיטת רבי אחא ראיות נסיבתיות קבילות רק בדיני ממונות, שכן מובא בה: "בדיני נפשות הוא דלא אמדינן. הא בדיני ממונות אמדינן. כמאן? כרבי אחא"¹¹. ומעין זה עולה גם מן התלמוד הירושלמי הפוסק כרבי אחא: "אמר רבי אבון: ובדבר אחד הלכו במידת הדין ולממון [=בממון] אחר הרוב, כהדא דתני רבי אחא: גמל שהיה אוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מהן מת - חייב, אני אומר: אותו שהיה אוחר נשכו"¹².
רבנו אשר (אשכנז-ספרד, המאה הי"ג) פוסק אף הוא כרבי אחא בדיני ממונות¹³. לדבריו, ההסתמכות על אומדנה בעניינים שאינם פליליים היא יסוד מוסד במסורת המשפטית היהודית. הוא נסמך על משפט שלמה המפורסם בעניינן של שתי נשים זונות שלנו בלילה ובבוקר נמצא כי מת בנה של אחת מהן, וכל אחת טענה שהילד החי הוא שלה. שלמה הציע להן לחצות את הבן החי, ופסק שהאישה שהתנגדה להצעתו היא אמו על סמך אומדן הדעת שאֵם איננה מסכימה להרוג את בנה. וזה לשון הרא"ש בעניין זה: "וכן אבי החכמה נתן הילד החי לאותה שאמרה 'והמת אל תמיתוהו', מאומד הדעת שנכמרו רחמיה על בנה"¹⁴. הרא"ש מוסיף שיש בתלמוד דוגמאות רבות המוכיחות שניתן להסתמך על אומדן הדעת¹⁵.
אך בניגוד לדעת הירושלמי והרא"ש, הרבה מן הראשונים סבורים שאין הלכה כרבי אחא ושראיות נסיבתיות אינן קבילות אפילו בדיני ממונות. כך פוסק הרמב"ם¹⁶, וכן מורה רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד): "זה שאמרנו במשנה שאין דנין מאומד, לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני ממונות. מעתה גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו, אין אומרים: בידוע שזה הרגו. אלא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה גמורה"¹⁷, וכך מדגיש רבי יוסף קולון (המהרי"ק, איטליה, המאה הט"ו)¹⁸.
יחד עם זאת, מהרי"ק מדגיש שאמנם לא ניתן להסתמך על ראיות נסיבתיות להוכחת נתון עובדתי, אך ניתן להסתמך עליהן להוכחת מצב נפשי. וזה לשונו:

דודאי דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרשה, אזלינן בתר אומדנא [=מסתמכים על אומדן הדעת]¹⁹.

עניינים שאין העדים עשויים לראותם
רבי יואל סירקיס (פולין, המאה ט"ז) סובר שראיות נסיבתיות קבילות רק בעניינים שעל פי טבעם אין עדים להתרחשותם. וזה לשונו:

נראה לי עיקר, והוא אמת, דבכל הדברים דשכיחי רואים ... גמל האוחר וכו' ובעובדא דשמעון בן שטח, אף על פי דהשתא בהך מעשה ליכא רואים, לא אזלינן בתר אומדנא לחייבו ממון... אבל בכל דברים, מדלא שכיחא רואים כלל ואי אפשר בעולם להביא עדות כשרים, אזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות²⁰.

בעניינים שעדים יכולים לראותם ולהעיד עליהם, גם אם לא היו עדים שראו את המעשה, לא ניתן להסתמך על ראיה נסיבתית. כך הדין בגמל האוחר בין הגמלים, ובמי שנמצא סכין בידו ודם מטפטף ממנו ולידו אדם הרוג. אבל בעניינים שהעדים אינם יכולים לראותם ולהעיד עליהם, ובכלל זאת מצבו הנפשי של הנותן או המוכר, "כיוון דאי אפשר להביא עדים על זה, אזלינן בתר אומדנא"²¹.

ראיה נסיבתית ודאית
הראשונים מבחינים בין סוגים שונים של ראיות נסיבתיות. לדעתם, מחלוקת חכמים ורבי אחא היא במקרים שהראיות הנסיבתיות יוצרות רק הסתברות למסקנה מסוימת, אך אינה מחויבת המציאות. במקרים אלה, ההלכה כחכמים, שאי אפשר להסתמך על ראיות נסיבתיות אף בענייני ממון. אולם אם המסקנה מן הראיות הנסיבתיות ודאית, גם חכמים מודים שהן קבילות. ונחלקו הראשונים אם ראיות אלו תקפות אף בדיני נפשות.
לדעת רבי מאיר הלוי אבולעפיה, ראיות נסיבתיות קבילות רק בדיני ממונות²², שכן רק לגביהם נקבע שאף עדות של "ידיעה בלא ראייה" קבילה²³.
אולם בעלי התוספות²⁴ והרא"ש סבורים שראיות נסיבתיות ודאיות קבילות אף בדיני נפשות. וזו לשון הרא"ש:

כי לית ליה דר' אחא [=גם מי שאינו סבור כדעת רבי אחא²⁵] נמי משכחת לה אומד [=מכיר בראיות נסיבתיות אף] בדיני נפשות, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ויש בה כדי להמית וליכא אחר בהדיה [=ואין אחר עמו]²⁶.

מכאן שאם נמצא אדם במקום מבודד ולצדו הרוג, והפציעה שהביאה למותו מעידה שלא איבד את עצמו לדעת, יש להרשיע אותו, כיוון שמדובר בראיה נסיבתית המוכיחה בוודאות שהוא הרוצח.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (לטביה-ישראל, המאות הי"ט-הכ', הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל) מסביר את שיטת בעלי התוספות והרא"ש. וזה לשונו:

והכוונה היא שאומדנא כזאת, שאי אפשר בשום אופן להיות באופן אחר, נחשבת ידיעה ברורה, שסומכין עליה גם לחייב בדיני נפשות, דהוי כמו ראיית עדים ממש, ועדיפא אפילו מהאומדנא דשמעון בן שטח, דשם אף על פי שהעניין מוכיח טובא, מכל מקום יש מקום לומר שההרוג איבד את עצמו לדעת בסייף זה המטפטף²⁷.

דעתו של הרמב"ם בספר "משנה תורה" בעניין זה, אינה ברורה:

אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו והתרו בו, והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו. ועל זה וכיוצא בו נאמר: "ונקי וצדיק אל תהרוג"..., הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו²⁸.

מן הרישא בדבריו משתמע לכאורה שמדובר בהלכה כללית - "אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה", ונמצא שהוא מצדד בדעת רבי מאיר הלוי אבולעפיה, שראיות נסיבתיות אינן קבילות בדין הפלילי. אולם הדוגמאות שהרמב"ם מביא עניינן עונש מוות, והוא מנמקן בחשש מפני שפיכת דם נקי. גם ב"ספר המצוות" הוא מדגיש שהאיסור להרשיע אדם על סמך ראיות נסיבתיות, יסודו בחשש להריגת אדם חף מפשע. וזה לשונו:

ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד, הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא. אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי, אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי. ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים²⁹.

עקב כך, פירשו רבים שהרמב"ם מבחין בין דין פלילי שאין בצדו עונש מוות לבין דין פלילי שיש בצדו עונש מוות: הטלת עונש מוות מחייבת עדות שניים שראו את המעשה, וראיות נסיבתיות, אף אם הן ודאיות, אינן קבילות³⁰, אך בעניין פלילי שאין עונש מוות בצדו, ראיות נסיבתיות ודאיות קבילות³¹. וזה לשון בעל "ספר החינוך"³²:

שלא יהרגו בית דין הנידון כי אם בעדים מעידין על אותו ענין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש, [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות, ועל זה נאמר: "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז). כלומר, היזהר עד מאד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה³³.

וכך נקט גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק בדעתו של הרמב"ם:

וראיה לדבר, שהאומדנא הברורה היא באמת המידה שאנו צריכין לדון על פיה בכל התורה כולה, הוא מזה שהוצרכה התורה להוציא מן הכלל הזה את העונשין בדיני נפשות, שלא לדון על פי אומדנא, כדברי הרמב"ם... אם כן, הוא חידוש מיוחד בעונשין של דיני נפשות, שהוא מפני חומר שיש להציל – "והצילו העדה", אבל באמת אומדנא ברורה דין תורה יש לו שהוא נחשב כוודאי גמור³⁴.

אולם רבי יוסף באב"ד בעל "מנחת חינוך" (גליציה, המאה הי"ט) סבור שלדעת הרמב"ם ראיות נסיבתיות אינן קבילות במשפט פלילי בכלל, ולאו דווקא במשפט שעונש מוות בצדו, אלא שבמשפט פלילי שעונש מוות בצדו יש איסור נוסף ומיוחד להכריע את הדין על סמך ראיות נסיבתיות משום "ונקי וצדיק אל תהרוג"³⁵.

אחרית דבר
ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, פרופ' משה זילברג, קבע את ההלכה הנוהגת בימינו, ולפיה ראיות נסיבתיות תקפות אף במשפט פלילי שעניינו רצח³⁶. זילברג מביא בעניין זה את דברי זקן השופטים האנגלי, הלורד קולרידג', המנחה את השופטים:

אין החוק דורש מכם כי תפעלו על סמך הוודאי, והוודאי בלבד... בחיינו, במעשינו, במחשבותינו אין אנו מתעסקים בוודאיות דווקא. הוטל עלינו לכלכל את מעשינו על-פי סברות ישרות והגיוניות שנולדו מתוך נימוקים ישרים והגיוניים.

ואכן ידוע שבמשפט הפלילי על התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם "מעבר לכל ספק סביר" – ותו לא. בהתאם לכך, כותב פרופ' הרנון שאם "ראובן נאשם ברצח, ושמעון מעיד כי ראה את ראובן ליד בית הקורבן כשהוא נושא סכין מגואלת בדם. התובע יבקש את בית-המשפט להסיק מעדותו של שמעון כי ראובן הוא שגרם למות הקורבן"³⁷.
נפסק כי "על הנאשם מוטל לעורר את הספק הסביר, שמשמעו, אפשרות ממשית מתקבלת על הדעת, לה אחיזה בחומר הראיות"³⁸. בית המשפט פירט כי על הנאשם "להציג קו הגנה ממשי וריאלי, שאינו בגדר הדמיון בלבד ובהצגת ספק כלשהו לא סייג [כך במקור, ונראה שצ"ל: לא סגי], שהרי אפילו בדיני נפשות בית-המשפט איננו נדרש להכריע על אדני הוודאות הגמורה, על-כן ספק גרידא לא יספיק לשם הזיכוי"³⁹.
אולם כפי שראינו, אין זו דעת המשפט העברי. אף הפוסקים הסוברים שראיות נסיבתיות תקפות במשפט פלילי, מורים כן רק בנוגע לראיות נסיבתיות המעידות בוודאות על אשמת הנאשם⁴⁰.

הערות:

^* ד"ר יעקב שפירא, המחלקה למשפט עברי, ממונה, משרד המשפטים; מרצה למשפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן.
הדברים הם חלק מחוות דעתי "ראיות בפלילים במשפט העברי", הניתנת לצפייה באתר המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת, עונשין. תודה לד"ר מיכאל ויגודה ולרב חיים צפרי על הערותיהם המועילות.

¹ סנהדרין לז ע"ב.
² ראה ריטב"א שבועות לד ע"א, ד"ה והא דאמר, המעלה אפשרות לפרש כך את כוונת התלמוד שם. והשווה להלן, הערה 5.
³ מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ.
⁴ וראוי לציין שהרמב"ם (להלן, הערה 28) מביא את דברי המכילתא ולא את דברי הברייתא, ככל הנראה עקב הבחנתנו זו.
⁵ בשולי הגיליון של כ"י מינכן, מובא בהקשר לברייתא: "טעמא דליכא עדים, הא איכא עדים בר קטלא הוא. ותיפוק ליה דמאומד הוא? חדא ועוד קאמר ליה" (וכך הוא הנוסח בכ"י הרב הרצוג 1). כך מבאר הרשב"א מטעמו (שבועות לד ע"א, ד"ה ור' שמעון בן שטח) וגם הריטב"א (לעיל, הערה 2) מעלה זאת. בעלי התוספות (סנהדרין לז ע"ב, ד"ה שאין דמך מסור בידי) סבורים שגם הברייתא עוסקת בשראו שני עדים את האיש רץ אחר חברו, אולם מפני כבודו של שמעון בן שטח לא נזכר העד השני.
⁶ ראה לעיל, הערה 1. יושם אל לב שהברייתא העוסקת באזהרת העדים מדברת בלשון רבים ("אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום"), ובזה היא מתאימה למכילתא שעניינה איסור עדות על סמך אומדנה. אף על פי כן, עורך התלמוד מצרף לה את הברייתא ברבי שמעון בן שטח העוסקת כאמור בעד אחד ועניינה הצורך בשני עדים ולא באיסור עדות על סמך אומדנה. אבל ראה לעיל, הערה 5.
⁷ תוספתא בבא קמא (ליברמן), פרק ג, הלכה ו.
⁸ ר"ח ילון מקשר בין מילת "אוחר" לבין המילה "אהיר", שמשמעה 'תאוותני, מלא תאווה לנקבה' (מובא על ידי ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 33). לפי התלמוד (בכורות ח ע"א), הפועל 'אוחר' מתאר את צורת ההזדווגות של הגמלים: "תנא: גמל - אחור כנגד אחור" (ראה: רשב"ם, בבא בתרא צג ע"א, ד"ה גמל האוחר; מגיד משנה, הלכות נזקי ממון, פרק ח, הלכה יד, המקשרים לדברי התלמוד הללו).
⁹ ליברמן (שם) מפנה לדברי אריסטו (תולדות בעלי החיים, ספר ו, פרק יח,b 571) המציין את רתחנות הגמל בשעה שהוא מזדווג עם הנקבה. והרשב"ם (שם) כותב: "וסתם בהמות בשעת תשמיש משתגעות, ומכין זכרים זה את זה".
¹⁰ שבועות לד ע"א: "דאי אית ליה דר' אחא, בדיני נפשות נמי משכחת לה, כר"ש בן שטח".
¹¹ סנהדרין לז ע"ב. וכן מדגיש ערוך לנר שם: "אבל גמרא דהכא לפי המסקנא אזלא... דרבי אחא דווקא גבי דיני ממונות הכשיר אומדנא, ולא גבי דיני נפשות". חכמי ספרד (רמב"ן ורשב"א וריטב"א בשבועות שם) סבורים כי תפיסת התלמוד בשבועות היא המסקנה הנכונה, ודברי התלמוד בסנהדרין נאמרו רק במחשבה ראשונה.
¹² ירושלמי, כתובות, פרק ב, הלכה א.
¹³ שו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן כג. אמנם רבי שמואל שלם (סלוניקי, המאה הי"ח) סובר שהרא"ש פוסק כרב אחא רק באומדנה דמוכח, היינו בראיות נסיבתיות ודאיות (מלך שלם, הלכות נזקי ממון, פרק ח, הלכה יד; וראה להלן).
¹⁴ שו"ת הרא"ש, כלל עח, סימן ג.
¹⁵ שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו. לדוגמאות ראה ח' חפץ, "ראיות נסיבתיות במשפט העברי", משפטים א (תשכ"ח), עמ' 85-67, בעמ' 77-75. אולם השווה לדברי רבי יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט): "אין לנו לעשות אומדנות מעצמינו אלא מה שאמרו רז"ל וכיוצא בהם" (ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רמו, סעיף א).
¹⁶ רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ח, הלכה יד. בעקבותיו פסקו כן רבי דוד בן זמרא (שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תרנד), המציין שהוא הדין באומדנא דמוכח, ורבי יוסף קארו (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תח, סעיף ב).
¹⁷ בית הבחירה, שבועות שם.
¹⁸ שו"ת מהרי"ק, סימן קכט. וכן פוסק רבי ישראל איסרליין (גרמניה, המאה ט"ו), תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רי.
¹⁹ שם. ערוך השולחן (שם, סימן תח, סעיף ג) מאמץ את הבחנתו (ליישומה ראה דבריו בהלכות מתנה, שם, סימן רמו). אולם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שו"ת עזרת כהן, סימן כט) מקבל את הבחנתו רק בהקשר לראיות נסיבתיות רגילות להבדיל מראיות נסיבתיות ודאיות, שניתן להסתמך עליהן גם להוכחת נתון עובדתי. להלן נידרש להבחנה זו.
²⁰ שו"ת הגאונים בתראי, סימן נד. חיים חפץ כותב שהיסוד המשפטי לאבחנתו הוא עקרון הראיה הטובה ביותר ("אומדנה וחזקה בדיני נפשות", דיני ישראל ח (תשל"ז), עמ' מה, בעמ' נה-נז).
²¹ שם.
²²יד רמ"ה, סנהדרין לז ע"ב.
²³ כשיטת רבי יוסי הגלילי בשבועות לד ע"א. אולם לדעת המאירי (שם) עדות של ידיעה בלא ראייה היא עדות על הודאת בעל דין "אבל חזקה אינה כידיעה".
²⁴ שבועות לד ע"א, ד"ה דאי אית ליה.
²⁵ כאמור (לעיל, הערה 13), הוא עצמו פוסק כמותו.
²⁶ תוספות הרא"ש, סנהדרין לז ע"ב, ד"ה כמאן. וכן מובא בתוספות הרא"ש בשבועות לד ע"א, ובבעלי התוספות שם, ד"ה דאי אית ליה.
²⁷ שו"ת עזרת כהן (לעיל, הערה 19). בהתאם לכך, פוסק הרב קוק שיש לקבוע את מותו של מי שהפליג בספינה ונעלם במהלך ההפלגה: "ובוודאי שחיפוש בהספינה מהני, שהספינה המהלכת בים הרי היא משומרת יותר מכל מדינה משומרת. וכיון שהבדיקה מועלת, הרי נפילתו בים הוא דבר בטוח, ואין זה בכלל אומדנא כלל, אלא בכלל ידיעה ברורה... מאחר שבדקו בספינה ולא נמצא, והספינה הלכה באמצע הים, בוודאי נפל לים, ואפילו לא היו לנו אומדנות אחרות כלל, גם כן ראוי לסמוך על הידיעה הוודאית הזאת".
²⁸ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה א.
²⁹ ספר המצוות לרמב"ם (תרגום הרב יוסף קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ח), מצוות לא תעשה רצ. הרמב"ן משיג על הרמב"ם, ואומר שגם בדיני ממונות שאין בהם עונש מוות, אומדן הדעת אינו קביל. אולם יש ליישב את השגתו נוכח ההבחנה בין אומדנה רגילה לבין אומדנה מוכחת. נמצא ששיטת הרמב"ם היא: ראיות נסיבתיות שאינן ודאיות אינן קבילות אף בדיני ממונות (ראה לעיל, הערה 16), ואילו ראיות נסיבתיות ודאיות קבילות אף במשפט פלילי אך לא בדיני נפשות.
³⁰ האבחנה בדבר מדרג של מבחני ודאות לפי "רצינות העבירה וחומרתה" מצאה לה אחיזה בפסיקה באנגליה (Reg v. Home Secretary, Ex p. Khawaja (1984) A. C. 74. ) ובאוסטרליה (Briginshaw v. Briginshaw (1938) 60 C. L. R. 336.), אולם בית המשפט העליון בישראל מסתייג מתפיסה זו באמרו: "האם הספק בדבר מידת הוכחתן או משקלן של שתי מערכות נסיבות עובדתיות הזהות לחלוטין יהיה שונה אם מדובר על משפט בשל תקיפה סתם, מחד גיסא, או על משפט רצח, מאידך גיסא? היינו, האם רצוי הוא שעדות זהה ממש ועל רקע נסיבות זהות לחלוטין תותיר ספק סביר במקרה האחד ותשמש להרשעה במקרה אחר, וזאת רק בשל השוני בסעיפי האישום?" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, בעמ' 652). מנגד, קיומו של עונש מוות בגין רצח יכול להסביר הבחנה זו, כפי שנוקט הרמב"ם על פי גישה זו.
³¹ נוכח כך, פוסק הרמב"ם שאם נמצאה נשיכה בגופו של אדם במקום שאין האדם יכול לחבול בעצמו, האדם שהיה עמו חייב לשלם לו דמי נזקו כולל קנס (עונש פלילי): "אבל אם אין עמהם אחר, והייתה המכה במקום שאינו יכול לעשותה בעצמו, כגון שהייתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה, הרי זה נוטל בלא שבועה" (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ה).
³² זהותו אינה ידועה, אך יש מי שמייחסים אותו לאחד מתלמידי הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, ספרד, המאה הי"ג).
³³ ספר החינוך, מצווה פב. נימוקו כנימוק הרמב"ם ב"ספר המצוות", ועולה כי הסתמך עליו. אף הרב אשר וייס (מנחת אשר, שמות, סימן מד, אות א, עמ' שח) מבאר את דברי הרמב"ם בדרך זו. וכן מעלה ר' חיים עוזר גרודזינסקי (שו"ת אחיעזר, חלק א, אבן העזר, סימן ו, האומר: "ועיין ברמב"ם בפ"כ מהל' סנהדרין דילפינן מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג, ואפשר דזה אינו אלא לעניין מיתה"). וראה: הרב י' בן מאיר, "ראיות נסיבתיות במשפט העברי", דיני ישראל יח (תשנ"ה-תשנ"ו), עמ' פז-קמג; מ' דרורי, '"לא תרצח" - הוכחת רצח על פי ראיות נסיבתיות', פרשת השבוע, ואתחנן, תשע"ג, גיליון מס' 422; חפץ (לעיל, הערה 20), בעמ' מז-נב.
³⁴ שו"ת עזרת כהן, סימן מא.
³⁵ מנחת חינוך על ספר החינוך, שם.
³⁶ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ב 832.
³⁷ א' הרנון, דיני הראיות, חלק ראשון, ירושלים תשמ"ה, עמ' 20.
³⁸ ת"פ 98/98 (מחוזי י-ם), מדינת ישראל נ' שלום עובדיה, פ"מ תשנ"ח (1) 433, בעמ' 466.
³⁹ שם, על סמך ע"פ 347/88 (לעיל, הערה 30), בעמ' 653.
⁴⁰ זאת לפי דין תורה. אולם בהוראת שעה ומדין המלכות, יש מי שמכיר בתוקפן של ראיות נסיבתיות - גם אם אינן ודאיות - אף בדיני נפשות, ובכללם הרמב"ם. ראה בהרחבה פסק דינו של השופט דרורי, תפ"ח 54877-09-11 (מחוזי י-ם), מדינת ישראל נ' דניאל מעוז (פורסם בנבו). וראה גם חפץ (לעיל, הערה 20), בעמ' נח ואילך.

---

---