|
|
|
מימון מערכת החינוך
מיכאל ויגודה* *
פרשת אחרי מות-קדשים, תשע"ה, גיליון מס' 449
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתיחה
בעת האחרונה ניתן פסק דין1 בבית המשפט העליון בשאלת תקצוב מערכת החינוך הפרטית על ידי המדינה. מבלי להיכנס לפרטים, נאמר שבית המשפט, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, עוסק בשאלת הזכות החוקתית לחינוך וביחס בין החינוך הפרטי לבין החינוך הממלכתי, וקובע שמוצדק שהחינוך הממלכתי יתוקצב על ידי המדינה יותר מן החינוך הפרטי.
נזכיר שסעיף 4(א) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, קובע כי "הורים של ילד בגיל לימוד חובה, או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר". בסעיף 1 לחוק נאמר כי "מוסד חינוך מוכר" הוא מוסד חינוך רשמי או "כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה".
סעיף 6 לחוק קובע שחינוך החובה יינתן חינם, כלומר ימומן על ידי המדינה. ואשר למימון מוסדות שאינם רשמיים, קובע סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, כי "השר רשאי לקבוע בתקנות סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים, כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט"2.
בדברים שנביא להלן, נבקש להציג את מקורות המשפט העברי הדנים בשאלה מי חייב לממן את מערכת החינוך, הציבור או הורי התלמידים?
מערכת החינוך: פרטית או ציבורית
שאלת תקצוב מערכת החינוך נגזרת מן השאלה היסודית אם חובת החינוך מוטלת על ההורים או על הציבור. בנושא זה כבר נכתב רבות3. לצורך דיוננו, נזכיר את דברי התלמוד המתארים את המעבר מן הגישה שלפיה חובת החינוך היא חובה פרטית של ההורים אל הגישה שלפיה חובת החינוך היא חובה ציבורית או למצער מפוקחת על ידי הציבור. וזה לשון התלמוד4:
לכאורה, הטלת האחריות לחינוך על הציבור משמעה הטלת הנטל הכספי להחזקת מוסדות החינוך על הקופה הציבורית5. כפי שנראה להלן, יש מי שסובר כן, אלא שיש גם דעות אחרות.
מימון ציבורי
התלמוד הירושלמי6 קובע שכל מי שדר במקום מסוים למעלה משנים-עשר חודש, חייב ליטול חלק במס המיועד לצורכי חינוך, "שכר סופרים ומַשנים [=מלמדים]". מכאן שהציבור נושא באחריות למימון מערכת החינוך על ידי הטלת מס ייעודי המשולם על ידי כלל תושבי העיר, ולא רק על ידי הורי התלמידים7.
גישה זו עולה גם מדברי רבא בתלמוד הבבלי8 (בתרגום לעברית):
אם מימונו של עוזר המלמד בא מקופת העיר, מימונו של המורה עצמו על אחת כמה וכמה!11. אך בשונה מלשון התלמוד הירושלמי, אין לדעת מכאן מה מקור הכספים לקופה זו, כלל הציבור או ההורים בלבד.
הרמ"ה, רבי מאיר הלוי אבולעפיה12 (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג), אומר שדברי הבבלי מכוונים למימון הבא מכספי כלל הציבור. וכפי שכבר אמרנו לעיל, הוא סובר שפירוש זה עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה של תקנת יהושע בן גמלא, שהרי:
כלומר, עדיף לממן את שכר המורים מן הקופה הציבורית, משום שכך ניתן להגשים את מטרתה הסוציאלית של התקנה, לפתוח את שערי בתי הספר לכול, לבני עניים כלבני עשירים.
וכן פוסק גם אדמו"ר הזקן מחב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי (רוסיה הלבנה, המאה הי"ח)13:
מימון פרטי
הגישה שהצגנו לעיל מניחה שלפני תקנת יהושע בן גמלא, הייתה מוטלת חובה מדין תורה על כל אב לשכור מלמד לבנו. ומאחר שלא יכלו העניים לקיים את המצווה עקב קושי כלכלי, וננעלו שערי ההשכלה התורנית בפני ילדיהם, תוקנה התקנה שהפכה את החינוך מפרטי לציבורי. מעתה הנטל הכספי לחינוך הילדים מוטל על כתפי הציבור כולו, והציבור נעשה אחראי ללמד "בני עניים כבני עשירים", כלשון הרמ"ה15.
אולם יש מי שמפרשים את תקנת יהושע בן גמלא באופן אחר. לדבריהם, מדין תורה, מצוות חינוך הילדים היא מצווה שבגופו, לא מצווה שבממונו. כלומר, מדין תורה, האב חייב ללמד את בנו בעצמו, ומי שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, אינו חייב לשכור מלמד שיעשה זאת במקומו16. על פי זה, הועלתה הטענה שהחידוש בתקנה היה בהפיכת חינוך הילדים למצווה שהאדם חייב לקיימה לא רק בגופו אלא גם בממונו. כך סבור למשל בעל "לחם משנה"17, רבי אברהם די בוטון (סלוניקי, המאה הט"ז), בפירושו להלכה שפסק הרמב"ם18, ולפיה חובה על אדם לשכור מלמד לבנו. וזה לשונו של בעל "לחם משנה":
לפי זה, עניינה העיקרי של תקנת יהושע בן גמלא אינו המימון הציבורי של מערכת החינוך אלא המרת השיטה: לא עוד הוראה פרטנית על ידי האב או מורה פרטי, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הוראה קולקטיבית על ידי ייסוד בתי ספר, פיקוח עליהם (מספר הילדים בכיתה, איכות המורים וכיוצא בזה) ואכיפת מימונם על ההורים. מטבע הדברים, המעבר מהוראה על ידי מורים פרטיים להוראה קולקטיבית בבתי ספר יש בו כדי להפחית משמעותית את עלות החינוך, ורוב ההורים יכולים מעתה לעמוד בה, ובלבד שאין חובה לפתוח כיתה אלא עבור מספר תלמידים המבטיח את חלוקת הנטל בין ההורים21.
לכאורה, יש תימוכין לגישה זו במעשה התלמודי, המספר על אדם שעבר לפני התיבה בשנת בצורת, ונתקבלה תפילתו, וירדו גשמים. כששאל אותו האמורא רב במה זכה שתתקבל תפילתו, ענה:
עולה מדבריו שאילו היה בימיו חינוך במימון ציבורי, לא היה מקום לתשובתו23.
מימון מעורב
ויש מי שמציע גישה ממוצעת בין הגישות הקוטביות שהצגנו לעיל, ולפיה מימון מערכת החינוך הוא משותף, פרטי וציבורי גם יחד. כפי שנראה להלן, הועלו אפשרויות אחדות למידת ההשתתפות של כל צד.
הריטב"א24 (רבי יום טוב בן אברהם מסיביליה, ספרד, המאות הי"ג-הי"ד), אומר בעניין זה:
לדעתו, חובת מימון שכר המלמד מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, אבל רק לפי חלקם היחסי, אילו הייתה הכיתה בגודל ה"תקני" (1/25). אולם אם מספר התלמידים מחייב פתיחת כיתה של פחות מעשרים וחמישה תלמידים, ישלמו ההורים רק את חלקם כאילו הכיתה היא תקנית, והשאר ישולם מן הקופה הציבורית.
רבנו ירוחם25 (פרובנס-ספרד, המאה הי"ד) מציע דרך אחרת לשלב בין המימון הפרטי לבין המימון הציבורי. לדבריו, מנגנון המימון הציבורי מיועד רק להורים מעוטי היכולת, שאינם יכולים לעמוד בנטל שכר הלימוד (ולא למימון כלל ילדי העיר, עניים ועשירים כאחד)26. וזה לשונו:
והרמ"א פוסק כדבריו27:
ועל זה מעיר הגר"א29:
וכן נוקט גם הרב משה פיינשטיין30 (ארה"ב, המאה הכ'):
סיכום
עם תקנת יהושע בן גמלא בימי בית שני, הפך חינוך הילדים מעניין פרטי של ההורים לעניין ציבורי. רבים מן הפוסקים סבורים כי חובת הציבור לקיים מערכת חינוך כוללת גם חובת מימון מן הקופה הציבורית. אולם יש גם דעות אחרות, ולפיהן הציבור חייב רק לארגן את המערכת החינוכית ולפקח עליה, והמימון מוטל על הורי התלמידים בלבד, ולא על כלל הציבור. ויש גם דעות ביניים, כגון שמממנים מכספי הציבור רק את שכר הלימוד של התלמידים מעוטי היכולת.
לא מצאנו דיון בפוסקים בשאלה שפתחנו בה את דיוננו בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון: האם הורים הבוחרים לחנך את ילדיהם בחינוך פרטי זכאים למימון מקופת הציבור, כפי שהיו זכאים אילו למדו במערכת החינוך הציבורית31.
נוסיף עוד שבפועל תקציבה של קופת הציבור לענייני חינוך בא לא רק מהטלת מס32 על הקהילה אלא גם ממקורות אחרים: נדבות (שתורמים העולים לתורה), צוואות והקדשות33. ומעניינים בהקשר זה דברי ר' שמואל מבמברג מרבותיו של ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג34 (אשכנז, המאה הי"ג): "יותר טוב ליתן צדקה ללימוד נערים מליתן צדקה לבית הכנסת". אף יש לציין שהתמיכה בתלמידים העניים לא הצטמצמה לשכר לימוד, וכללה גם את שאר צורכיהם - מזון, דיור, ביגוד ועוד - קהילה קהילה ומנהגה35.
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1 בג"ץ 8405/13 מרכז תורני רעננה נ' משרד החינוך (פורסם בנבו, 23.3.2015).
2 פרטי תקצובם של מוסדות חינוך שאינם רשמיים נקבעו בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953. בעניין תקצובם של מוסדות החינוך החרדיים, "החינוך העצמאי" ו"מעיין החינוך התורני", נקבעו הסדרים מיוחדים בחקיקה ראשית. ראה סעיפים 3א(ט)-(י) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985.
3 ראה שמואל גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, ירושלים תשנ"ט. במסגרת גיליונות פרשת השבוע ראה: יורם רבין, "הזכות לחינוך והחובה לחנך", פרשת השבוע, עקב, תשס"ד, גיליון מס' 175; נעמה סט, "החינוך כחובת הציבור במשפט העברי", פרשת השבוע, עקב, תשס"ה, גיליון מס' 219. וראה גם חוות דעתי, "הזכות לחינוך במשפט העברי", באתר המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת, עבודה וזכויות חברתיות, בכתובת: http://tinyurl.com/jew-edu.
4 בבא בתרא כא ע"א.
5 אם כי אין משמעותה בהכרח חינוך חובה חינם.
6 ירושלמי, פאה, פרק ח, סוף הלכה ז (כא ע"א). מקור חשוב זה נשמט בדיונו של גליק על מימון מערכת החינוך, לעיל, הערה 3, חלק א, עמ' 202 ואילך. מקור אחר שמביא גליק הוא דברי הירושלמי, חגיגה, פרק א, הלכה ז (עו ע"ג): "תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". אולם, מקור זה פחות חד-משמעי.
7 וכך יש להבין את דברי המדרש ויקרא רבה, פרשה כז, אות ב, המשבח "רווק שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים". ואף על פי שמדובר בתשלום חובה, אין ספק שהתשלום הייעודי הזה קשה יותר על מי שאין לו ילדים ממי שיש לו ילדים, ומכאן דברי העידוד והשבח שבמדרש, ולא כפי שכתב גליק (לעיל, הערה 3), עמ' 205.
8 בבא בתרא כא ע"א.
9 ראה: תוספות, שם, ד"ה סך; רא"ש, שם, סימן ז, שהלכה זו יש לה אופי כלכלי-ציבורי, ובהתאם לזה פירשו שבפחות מכאן "אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר [=לשכור] להם מלמד" (ראה ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כה, המצמצם את משמעות דברי התוספות והרא"ש, וקובע שדבריהם אינם אמורים אלא כשאפשר להסיע את התלמידים לעיר שיש בה מלמדים. אבל אם אופצייה זו אינה קיימת, "פשיטא שכופין זה את זה לשכור", כדי למנוע שב"פחות מכ"ה ילכו בטל חס ושלום". אולם אין הכרח לומר כדבריו, כיוון שאפשר שהתוספות סבורים שבפחות מעשרים וחמישה תלמידים, חובת החינוך נותרת חובתם הפרטית של ההורים, ואין מקום להטיל אותה על הציבור).
השווה: חידושי הרמב"ן, שם, ד"ה בספרא; חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מאמר רבא; עליות דרבנו יונה, שם, ד"ה אמר רבא; חידושי הר"ן, שם, ד"ה מתקנת יהושע בן גמלא; חידושי הריטב"א, שם, ד"ה אמר רבא; נימוקי יוסף, שם י ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה לא ממטינן ינוקא, שהלכת רבא יסודה בשיקול פדגוגי-חינוכי. כל אלה סבורים שלפי התקנה, "אפילו לשנים ושלשה [תלמידים] מושיבין מלמד" (לשון הרמב"ן), ואין כוונת רבא לקבוע מספר מזערי של תלמידים משיקולים כלכליים, אלא לקבוע מספר מרבי של תלמידים למורה אחד משיקולים חינוכיים. כלומר, אם יש הרבה תלמידים, הציבור חייב להעמיד מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים כדי להבטיח את איכות ההוראה.
נעיר שבמהלך הדורות תוקנו תקנות בעניין המספר המרבי של תלמידים בכיתה, שאינן כמו שעולה מן הגמרא: יש קהילות שתיקנו בהן להעמיד מלמד אחד לכל עשרה תלמידים, ויש קהילות שהעמידו מלמד אחד לכל שלושים תלמידים - הכול לפי תנאי החיים וכישרון התלמידים בכל מקום. ראה: ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, ירושלים תשנ"א, כרך ד, עמ' רפב-רפד; גליק, לעיל, הערה 3, עמ' 194-191. וראה שו"ת אמונת שמואל (לר' שמואל קיידנבר, רוסיה-פולין-מורביה, המאה הי"ז), סימן כו, הסבור שהוראת עשרים וחמישה תלמידים בכיתה אחת התאימה לתקופת התלמוד, אבל בימינו, שנתמעטו הלבבות, ההלכה מחייבת שיהיה מספר התלמידים בכיתה קטן יותר.
10 כלומר, בין עשרים ושישה לחמישים תלמידים. גם חלק זה בדברי רבא, היה מוקד לחילוקי דעות בין הראשונים (לסקירתן ראה גליק, לעיל, הערה 3, עמ' 190-185): יש מהם הסבורים שחובה לשכור עוזר למי שמלמד עשרים ושישה תלמידים ויותר (ונחלקו רק אם יש לפצל את הכיתה מארבעים תלמידים או מחמישים תלמידים), ויש מהם הסוברים שעד ארבעים תלמידים אין חובה לשכור עוזר למורה.
11 ראה אליאב שוחטמן, "דיני חינוך על פי המשפט העברי", עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים תשכ"ב, עמ' 35-34.
12 יד רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה ואמר רבא סך. וכן עולה גם משו"ת הרמ"ה, סימן רמא, ושם הוסיף שהגבייה מן הציבור היא לפי ממון, כלומר לפי מבחן היכולת הכלכלית. ונראה שזו היא גם דעת הרשב"א. ראה חידושי הרשב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה והא דאמרינן, אם כי הדברים מפורשים אצלו רק ביחס למורה המסייע.
13 שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג. וראה גם פסקי מהרי"ק (לרבי יוסף קולון, איטליה, המאה הט"ו), סימן לג, הפוסק גם הוא שהחובה לממן את מערכת החינוך מוטלת על כל הקהל, ובעניין זה המיעוט כופה את דעתו על הרוב (בפסק הלכה לקוני זה, מהרי"ק אינו מזכיר את תקנת יהושע בן גמלא). וראה גליק (לעיל, הערה 3), עמ' 210, המביא ציטוט ארוך משו"ת מהרי"ק החדשות, סימן לח, שבו המהרי"ק קובע שהרוב כופה את דעתו על המיעוט, והוא מעיר בהערה 39: "לפי שעה, זו התשובה הראשונה הידועה לי העוסקת במישרין בכפיית הוצאות חינוך על הציבור" [ההדגשה במקור]. אולם גליק בא כאן לכלל טעות, כיוון שתשובה זו אינה עוסקת בחינוך הילדים, אלא בתמיכה במוסדות תורה (ישיבות בתי מדרש), כלומר בחינוך מבוגרים. לכן קבע מהרי"ק בתשובה זו שהרוב כופה את דעתו על המיעוט, מה שאין כן בחינוך ילדים, בו המיעוט כופה את דעתו על הרוב מכוח התקנה, כפי שקבע בפסקיו.
14 וראה שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, מהדורת גליק, ניו-יורק וירושלים תשס"א, כרך ב, עמ' 449, בשם הרב רפאל מרדכי מלכי (איטליה-ירושלים, המאה הי"ז), שהורים בעלי יכולת כלכלית רשאים להוסיף על שכרו של המורה, אך עם הסתייגות שלא יעשו זאת ישירות, כדי למנוע משוא פנים לבני העשירים: "לפיכך כופין בני העיר זה לזה להוצאות המלמדים ויהיה שכרם מקופת הקהל בשופע ובריוח ולא בצמצום, ואם אחר כך אביהם של תינוקות יעלו להם שכר, אין מדקדקין בהם. ויותר היה מן הראוי שאביהם של תינוקות יתנו שכרם, אם ירצו, לגבאי ת"ת, וגבאי ת"ת יעלו שכר במדה גדושה למלמד, כדי שהעניים והעשירים יהיו לפניו שוין".
15 לעיל, ליד ציון הערה 12.
16 זאת ועוד, גם אם ישכור האב מלמד, אינו מקיים את המצווה שהוא חייב בה, ללמד את בנו תורה.
17 לחם משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג.
18 שם.
19 לעיל, ליד ציון הערה 4.
20 וראה גם: הגהות מיימוניות, שם; שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן קיד (אלף תפז).
21 אפשר שגם התוספות והרא"ש, לעיל, הערה 9, נוקטים גישה זו, שכן הם מגבילים את חובת העמדת מורה למספר מזערי של עשרים וחמישה תלמידים. ואמנם כך הסביר את שיטתם הרב אברהם כהנא-שפירא (לשעבר הרב הראשי), ראה תיק 42/תשכ"ד (אזורי, ירושלים), פד"ר ז, עמ' 10, בעמ' 27-26 [=מנחת אברהם, סימן ה, עמ' לד].
22 תענית כד ע"א.
23 אלא אם כן נאמר שיש במקור זה הוכחה לעובדה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום. נוסיף ונאמר שממקורות אחדים בספרות חז"ל, עולה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום ולא קוימה על ידי הכול. ראה, למשל, בבא מציעא פה ע"ב, על פועלו של רבי חייא (בן המאה הג') בתחום החינוך היסודי. וראה גם פרקי דרבי אליעזר א, ב, שהורקנוס, אביו של רבי אליעזר הגדול, לא שלח את בנו לבית הספר.
24 חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא.
25 מישרים, נתיב כט, חלק ג. רבנו ירוחם מצטט מתשובת רב האי גאון, אך לא מצאנו את מקורה.
26 וראה שולחן ערוך הרב (לעיל, הערה 13), המעיר שיסוד הסדר זה במנהג, ואינו מעיקר התקנה. לשון אחר, התקנה מחייבת מימון ציבורי לכל ילדי העיר, כולל ילדי העשירים, אלא שנהגו למחול על חלקם ולשלמו מכיסם, "אבל חלק בני העניים אין בידם למחול, וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י"ג שנה".
יש להעיר שמימון מעורב מעין זה עולה גם מן הגניזה הקהירית. ראה ש"ד גויטיין, "חיי הציבור לאור כתבי הגניזה", ציון כו (תשכ"א), עמ' 170, בעמ' 175, והוא עולה גם מתקנות הקהילות. כך עולה למשל מתקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא שמחה אסף (לעיל, הערה 14), עמ' 154.
27 רמ"א, חו"מ, סימן קסג, סעיף ג.
28 לעניין זה, ראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן כה, סעיף ו, שחלוקת נטל זו עשויה להשתנות מכוח המנהג.
29 ביאור הגר"א, שם, אות פ. וראה הרב חיים דוד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב), עמ' ל, בעמ' לג.
30 שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן כט.
31 יש מי שסבור שאם יש בקהילה מערכת חינוך ציבורית, אין לפתוח מערכת חינוך פרטית. ראה שו"ת השבי"ט, חלק שני, הלכות תלמוד תורה, פרק שני, הלכה, ד"ה שם וכן מלמד תינוקות. אולם סביר להניח שאם מערכת החינוך הפרטית אינה פוגעת במערכת הציבורית, אין מקום להתנגד לדבר. וראה גם בפסק הדין, לעיל, הערה 1.
32 ראה למשל תקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא אסף (לעיל, הערה 14), עמ' 153-152, שנקבעו בה מסים דמויי מס ערך מוסף ומס עיזבון ומסים לרגל אירועים מסוימים (ברית מילה, חתונה ועוד) לתקצוב מערכת החינוך המקומית.
33 ראה למשל שו"ת הר"ן, סימן א וסימן עה. וראה גם אנציקלופדיה חינוכית, כרך ד, ירושלים תשכ"א, עמ' 248. וראה פנקס קהל טיקטין שפ"א-תקס"ו, ירושלים תשנ"ז, תקנה 281, עמ' 173: "להיות סך ההקדש... מוקצה ומופרש מעתה ועד עולם לשלושה חלקים: חלק שליש ללומדי תורה, וחלק שליש לשכור נערים לתלמוד תורה, וחלק שליש לפרנסת עניים. ולא ישתנה לעולם". וראה ש"ד גויטיין (לעיל, הערה 26), עמ' 174-173.
34 תשב"ץ קטן, ורשה תרס"א, סימן תקלג.
35 ראה י' שצפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד, עמ' שמו-שנ.
בעת האחרונה ניתן פסק דין1 בבית המשפט העליון בשאלת תקצוב מערכת החינוך הפרטית על ידי המדינה. מבלי להיכנס לפרטים, נאמר שבית המשפט, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, עוסק בשאלת הזכות החוקתית לחינוך וביחס בין החינוך הפרטי לבין החינוך הממלכתי, וקובע שמוצדק שהחינוך הממלכתי יתוקצב על ידי המדינה יותר מן החינוך הפרטי.
נזכיר שסעיף 4(א) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, קובע כי "הורים של ילד בגיל לימוד חובה, או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר". בסעיף 1 לחוק נאמר כי "מוסד חינוך מוכר" הוא מוסד חינוך רשמי או "כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה".
סעיף 6 לחוק קובע שחינוך החובה יינתן חינם, כלומר ימומן על ידי המדינה. ואשר למימון מוסדות שאינם רשמיים, קובע סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, כי "השר רשאי לקבוע בתקנות סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים, כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט"2.
בדברים שנביא להלן, נבקש להציג את מקורות המשפט העברי הדנים בשאלה מי חייב לממן את מערכת החינוך, הציבור או הורי התלמידים?
מערכת החינוך: פרטית או ציבורית
שאלת תקצוב מערכת החינוך נגזרת מן השאלה היסודית אם חובת החינוך מוטלת על ההורים או על הציבור. בנושא זה כבר נכתב רבות3. לצורך דיוננו, נזכיר את דברי התלמוד המתארים את המעבר מן הגישה שלפיה חובת החינוך היא חובה פרטית של ההורים אל הגישה שלפיה חובת החינוך היא חובה ציבורית או למצער מפוקחת על ידי הציבור. וזה לשון התלמוד4:
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע.
לכאורה, הטלת האחריות לחינוך על הציבור משמעה הטלת הנטל הכספי להחזקת מוסדות החינוך על הקופה הציבורית5. כפי שנראה להלן, יש מי שסובר כן, אלא שיש גם דעות אחרות.
מימון ציבורי
התלמוד הירושלמי6 קובע שכל מי שדר במקום מסוים למעלה משנים-עשר חודש, חייב ליטול חלק במס המיועד לצורכי חינוך, "שכר סופרים ומַשנים [=מלמדים]". מכאן שהציבור נושא באחריות למימון מערכת החינוך על ידי הטלת מס ייעודי המשולם על ידי כלל תושבי העיר, ולא רק על ידי הורי התלמידים7.
גישה זו עולה גם מדברי רבא בתלמוד הבבלי8 (בתרגום לעברית):
סך הילדים בכיתה עשרים וחמשה9. ואם יש חמישים, מעמידים שני מלמדים. ואם יש ארבעים10, מעמידים עוזר למלמד, ומממנים אותו מקופת העיר.
אם מימונו של עוזר המלמד בא מקופת העיר, מימונו של המורה עצמו על אחת כמה וכמה!11. אך בשונה מלשון התלמוד הירושלמי, אין לדעת מכאן מה מקור הכספים לקופה זו, כלל הציבור או ההורים בלבד.
הרמ"ה, רבי מאיר הלוי אבולעפיה12 (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג), אומר שדברי הבבלי מכוונים למימון הבא מכספי כלל הציבור. וכפי שכבר אמרנו לעיל, הוא סובר שפירוש זה עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה של תקנת יהושע בן גמלא, שהרי:
אי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא, מאי "שיהו מושיבין" [=שאם אין אנו נותנים להם שכר משל הציבור, מהו "שיהו מושיבין"]?... והכין עדיף, כי היכי דלילפו [= ועדיף כן, כדי שילמדו] בני עניים כבני עשירים.
כלומר, עדיף לממן את שכר המורים מן הקופה הציבורית, משום שכך ניתן להגשים את מטרתה הסוציאלית של התקנה, לפתוח את שערי בתי הספר לכול, לבני עניים כלבני עשירים.
וכן פוסק גם אדמו"ר הזקן מחב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי (רוסיה הלבנה, המאה הי"ח)13:
ושכר מלמדי תינוקות, תקנת חכמים היתה לפרוע מקופת הקהל בעד כל התינוקות שבעיר, בני העשירים והעניים יחד14.
מימון פרטי
הגישה שהצגנו לעיל מניחה שלפני תקנת יהושע בן גמלא, הייתה מוטלת חובה מדין תורה על כל אב לשכור מלמד לבנו. ומאחר שלא יכלו העניים לקיים את המצווה עקב קושי כלכלי, וננעלו שערי ההשכלה התורנית בפני ילדיהם, תוקנה התקנה שהפכה את החינוך מפרטי לציבורי. מעתה הנטל הכספי לחינוך הילדים מוטל על כתפי הציבור כולו, והציבור נעשה אחראי ללמד "בני עניים כבני עשירים", כלשון הרמ"ה15.
אולם יש מי שמפרשים את תקנת יהושע בן גמלא באופן אחר. לדבריהם, מדין תורה, מצוות חינוך הילדים היא מצווה שבגופו, לא מצווה שבממונו. כלומר, מדין תורה, האב חייב ללמד את בנו בעצמו, ומי שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, אינו חייב לשכור מלמד שיעשה זאת במקומו16. על פי זה, הועלתה הטענה שהחידוש בתקנה היה בהפיכת חינוך הילדים למצווה שהאדם חייב לקיימה לא רק בגופו אלא גם בממונו. כך סבור למשל בעל "לחם משנה"17, רבי אברהם די בוטון (סלוניקי, המאה הט"ז), בפירושו להלכה שפסק הרמב"ם18, ולפיה חובה על אדם לשכור מלמד לבנו. וזה לשונו של בעל "לחם משנה":
ואפשר לי לומר דהוא [כלומר, החיוב לשכור מלמד] מדרבנן. ויצא לו לרבינו [=הרמב"ם] מהא דאמרינן בפרק לא יחפור19: "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב וכו', שבתחלה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה"... כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו. ואם אינו יודע האב ללמוד [=ללמד], אינו חייב להשכיר [=לשכור]. "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים" וכו'. משמע דמכח התקנה חייב ללמד אותו בשכר20.
לפי זה, עניינה העיקרי של תקנת יהושע בן גמלא אינו המימון הציבורי של מערכת החינוך אלא המרת השיטה: לא עוד הוראה פרטנית על ידי האב או מורה פרטי, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הוראה קולקטיבית על ידי ייסוד בתי ספר, פיקוח עליהם (מספר הילדים בכיתה, איכות המורים וכיוצא בזה) ואכיפת מימונם על ההורים. מטבע הדברים, המעבר מהוראה על ידי מורים פרטיים להוראה קולקטיבית בבתי ספר יש בו כדי להפחית משמעותית את עלות החינוך, ורוב ההורים יכולים מעתה לעמוד בה, ובלבד שאין חובה לפתוח כיתה אלא עבור מספר תלמידים המבטיח את חלוקת הנטל בין ההורים21.
לכאורה, יש תימוכין לגישה זו במעשה התלמודי, המספר על אדם שעבר לפני התיבה בשנת בצורת, ונתקבלה תפילתו, וירדו גשמים. כששאל אותו האמורא רב במה זכה שתתקבל תפילתו, ענה:
מקרי דרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי [=מלמד תינוקות אני, ואני מלמד בני עניים כבני עשירים, ומי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר]22.
עולה מדבריו שאילו היה בימיו חינוך במימון ציבורי, לא היה מקום לתשובתו23.
מימון מעורב
ויש מי שמציע גישה ממוצעת בין הגישות הקוטביות שהצגנו לעיל, ולפיה מימון מערכת החינוך הוא משותף, פרטי וציבורי גם יחד. כפי שנראה להלן, הועלו אפשרויות אחדות למידת ההשתתפות של כל צד.
הריטב"א24 (רבי יום טוב בן אברהם מסיביליה, ספרד, המאות הי"ג-הי"ד), אומר בעניין זה:
אפילו אין בעיר כ"ה תינוקות... כיון שיש שם תינוקות כלל, כופין אבותיהן לבני העיר לשכור מלמד בני העיר, ונותנין האבות הראוי להם [היינו אחד חלקי עשרים וחמשה לכל אחד], והשאר בני העיר.
לדעתו, חובת מימון שכר המלמד מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, אבל רק לפי חלקם היחסי, אילו הייתה הכיתה בגודל ה"תקני" (1/25). אולם אם מספר התלמידים מחייב פתיחת כיתה של פחות מעשרים וחמישה תלמידים, ישלמו ההורים רק את חלקם כאילו הכיתה היא תקנית, והשאר ישולם מן הקופה הציבורית.
רבנו ירוחם25 (פרובנס-ספרד, המאה הי"ד) מציע דרך אחרת לשלב בין המימון הפרטי לבין המימון הציבורי. לדבריו, מנגנון המימון הציבורי מיועד רק להורים מעוטי היכולת, שאינם יכולים לעמוד בנטל שכר הלימוד (ולא למימון כלל ילדי העיר, עניים ועשירים כאחד)26. וזה לשונו:
מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, כופין בני העיר זה את זה שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. ונראה לי כי שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות שאין יכולין היחידים לתת שכר מלמד, כי היא על כל הקהל לפי ממון, לא על אבותיהן של הנערים בלבד, כי אינן יכולים זה על זה.
והרמ"א פוסק כדבריו27:
במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר - גובין לפי ממון28.
ועל זה מעיר הגר"א29:
שכל זה בכלל צרכי העיר וצדקה.
וכן נוקט גם הרב משה פיינשטיין30 (ארה"ב, המאה הכ'):
ודאי שגם ה"מושיבין" דתקנת יהושע בן גמלא משמעו שהיו פרנסי וגבאי העיר מתחייבין לשלם, והם יגבו מן האבות או לכל הפחות היו מקבלין על עצמן בדין ערבות. שאם כן, פשוט שלבני עניים שילמו מקופת צדקה של העיר או מקופה מיוחד לזה.
סיכום
עם תקנת יהושע בן גמלא בימי בית שני, הפך חינוך הילדים מעניין פרטי של ההורים לעניין ציבורי. רבים מן הפוסקים סבורים כי חובת הציבור לקיים מערכת חינוך כוללת גם חובת מימון מן הקופה הציבורית. אולם יש גם דעות אחרות, ולפיהן הציבור חייב רק לארגן את המערכת החינוכית ולפקח עליה, והמימון מוטל על הורי התלמידים בלבד, ולא על כלל הציבור. ויש גם דעות ביניים, כגון שמממנים מכספי הציבור רק את שכר הלימוד של התלמידים מעוטי היכולת.
לא מצאנו דיון בפוסקים בשאלה שפתחנו בה את דיוננו בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון: האם הורים הבוחרים לחנך את ילדיהם בחינוך פרטי זכאים למימון מקופת הציבור, כפי שהיו זכאים אילו למדו במערכת החינוך הציבורית31.
נוסיף עוד שבפועל תקציבה של קופת הציבור לענייני חינוך בא לא רק מהטלת מס32 על הקהילה אלא גם ממקורות אחרים: נדבות (שתורמים העולים לתורה), צוואות והקדשות33. ומעניינים בהקשר זה דברי ר' שמואל מבמברג מרבותיו של ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג34 (אשכנז, המאה הי"ג): "יותר טוב ליתן צדקה ללימוד נערים מליתן צדקה לבית הכנסת". אף יש לציין שהתמיכה בתלמידים העניים לא הצטמצמה לשכר לימוד, וכללה גם את שאר צורכיהם - מזון, דיור, ביגוד ועוד - קהילה קהילה ומנהגה35.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1 בג"ץ 8405/13 מרכז תורני רעננה נ' משרד החינוך (פורסם בנבו, 23.3.2015).
2 פרטי תקצובם של מוסדות חינוך שאינם רשמיים נקבעו בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953. בעניין תקצובם של מוסדות החינוך החרדיים, "החינוך העצמאי" ו"מעיין החינוך התורני", נקבעו הסדרים מיוחדים בחקיקה ראשית. ראה סעיפים 3א(ט)-(י) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985.
3 ראה שמואל גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, ירושלים תשנ"ט. במסגרת גיליונות פרשת השבוע ראה: יורם רבין, "הזכות לחינוך והחובה לחנך", פרשת השבוע, עקב, תשס"ד, גיליון מס' 175; נעמה סט, "החינוך כחובת הציבור במשפט העברי", פרשת השבוע, עקב, תשס"ה, גיליון מס' 219. וראה גם חוות דעתי, "הזכות לחינוך במשפט העברי", באתר המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת, עבודה וזכויות חברתיות, בכתובת: http://tinyurl.com/jew-edu.
4 בבא בתרא כא ע"א.
5 אם כי אין משמעותה בהכרח חינוך חובה חינם.
6 ירושלמי, פאה, פרק ח, סוף הלכה ז (כא ע"א). מקור חשוב זה נשמט בדיונו של גליק על מימון מערכת החינוך, לעיל, הערה 3, חלק א, עמ' 202 ואילך. מקור אחר שמביא גליק הוא דברי הירושלמי, חגיגה, פרק א, הלכה ז (עו ע"ג): "תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". אולם, מקור זה פחות חד-משמעי.
7 וכך יש להבין את דברי המדרש ויקרא רבה, פרשה כז, אות ב, המשבח "רווק שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים". ואף על פי שמדובר בתשלום חובה, אין ספק שהתשלום הייעודי הזה קשה יותר על מי שאין לו ילדים ממי שיש לו ילדים, ומכאן דברי העידוד והשבח שבמדרש, ולא כפי שכתב גליק (לעיל, הערה 3), עמ' 205.
8 בבא בתרא כא ע"א.
9 ראה: תוספות, שם, ד"ה סך; רא"ש, שם, סימן ז, שהלכה זו יש לה אופי כלכלי-ציבורי, ובהתאם לזה פירשו שבפחות מכאן "אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר [=לשכור] להם מלמד" (ראה ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כה, המצמצם את משמעות דברי התוספות והרא"ש, וקובע שדבריהם אינם אמורים אלא כשאפשר להסיע את התלמידים לעיר שיש בה מלמדים. אבל אם אופצייה זו אינה קיימת, "פשיטא שכופין זה את זה לשכור", כדי למנוע שב"פחות מכ"ה ילכו בטל חס ושלום". אולם אין הכרח לומר כדבריו, כיוון שאפשר שהתוספות סבורים שבפחות מעשרים וחמישה תלמידים, חובת החינוך נותרת חובתם הפרטית של ההורים, ואין מקום להטיל אותה על הציבור).
השווה: חידושי הרמב"ן, שם, ד"ה בספרא; חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מאמר רבא; עליות דרבנו יונה, שם, ד"ה אמר רבא; חידושי הר"ן, שם, ד"ה מתקנת יהושע בן גמלא; חידושי הריטב"א, שם, ד"ה אמר רבא; נימוקי יוסף, שם י ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה לא ממטינן ינוקא, שהלכת רבא יסודה בשיקול פדגוגי-חינוכי. כל אלה סבורים שלפי התקנה, "אפילו לשנים ושלשה [תלמידים] מושיבין מלמד" (לשון הרמב"ן), ואין כוונת רבא לקבוע מספר מזערי של תלמידים משיקולים כלכליים, אלא לקבוע מספר מרבי של תלמידים למורה אחד משיקולים חינוכיים. כלומר, אם יש הרבה תלמידים, הציבור חייב להעמיד מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים כדי להבטיח את איכות ההוראה.
נעיר שבמהלך הדורות תוקנו תקנות בעניין המספר המרבי של תלמידים בכיתה, שאינן כמו שעולה מן הגמרא: יש קהילות שתיקנו בהן להעמיד מלמד אחד לכל עשרה תלמידים, ויש קהילות שהעמידו מלמד אחד לכל שלושים תלמידים - הכול לפי תנאי החיים וכישרון התלמידים בכל מקום. ראה: ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, ירושלים תשנ"א, כרך ד, עמ' רפב-רפד; גליק, לעיל, הערה 3, עמ' 194-191. וראה שו"ת אמונת שמואל (לר' שמואל קיידנבר, רוסיה-פולין-מורביה, המאה הי"ז), סימן כו, הסבור שהוראת עשרים וחמישה תלמידים בכיתה אחת התאימה לתקופת התלמוד, אבל בימינו, שנתמעטו הלבבות, ההלכה מחייבת שיהיה מספר התלמידים בכיתה קטן יותר.
10 כלומר, בין עשרים ושישה לחמישים תלמידים. גם חלק זה בדברי רבא, היה מוקד לחילוקי דעות בין הראשונים (לסקירתן ראה גליק, לעיל, הערה 3, עמ' 190-185): יש מהם הסבורים שחובה לשכור עוזר למי שמלמד עשרים ושישה תלמידים ויותר (ונחלקו רק אם יש לפצל את הכיתה מארבעים תלמידים או מחמישים תלמידים), ויש מהם הסוברים שעד ארבעים תלמידים אין חובה לשכור עוזר למורה.
11 ראה אליאב שוחטמן, "דיני חינוך על פי המשפט העברי", עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים תשכ"ב, עמ' 35-34.
12 יד רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה ואמר רבא סך. וכן עולה גם משו"ת הרמ"ה, סימן רמא, ושם הוסיף שהגבייה מן הציבור היא לפי ממון, כלומר לפי מבחן היכולת הכלכלית. ונראה שזו היא גם דעת הרשב"א. ראה חידושי הרשב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה והא דאמרינן, אם כי הדברים מפורשים אצלו רק ביחס למורה המסייע.
13 שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג. וראה גם פסקי מהרי"ק (לרבי יוסף קולון, איטליה, המאה הט"ו), סימן לג, הפוסק גם הוא שהחובה לממן את מערכת החינוך מוטלת על כל הקהל, ובעניין זה המיעוט כופה את דעתו על הרוב (בפסק הלכה לקוני זה, מהרי"ק אינו מזכיר את תקנת יהושע בן גמלא). וראה גליק (לעיל, הערה 3), עמ' 210, המביא ציטוט ארוך משו"ת מהרי"ק החדשות, סימן לח, שבו המהרי"ק קובע שהרוב כופה את דעתו על המיעוט, והוא מעיר בהערה 39: "לפי שעה, זו התשובה הראשונה הידועה לי העוסקת במישרין בכפיית הוצאות חינוך על הציבור" [ההדגשה במקור]. אולם גליק בא כאן לכלל טעות, כיוון שתשובה זו אינה עוסקת בחינוך הילדים, אלא בתמיכה במוסדות תורה (ישיבות בתי מדרש), כלומר בחינוך מבוגרים. לכן קבע מהרי"ק בתשובה זו שהרוב כופה את דעתו על המיעוט, מה שאין כן בחינוך ילדים, בו המיעוט כופה את דעתו על הרוב מכוח התקנה, כפי שקבע בפסקיו.
14 וראה שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, מהדורת גליק, ניו-יורק וירושלים תשס"א, כרך ב, עמ' 449, בשם הרב רפאל מרדכי מלכי (איטליה-ירושלים, המאה הי"ז), שהורים בעלי יכולת כלכלית רשאים להוסיף על שכרו של המורה, אך עם הסתייגות שלא יעשו זאת ישירות, כדי למנוע משוא פנים לבני העשירים: "לפיכך כופין בני העיר זה לזה להוצאות המלמדים ויהיה שכרם מקופת הקהל בשופע ובריוח ולא בצמצום, ואם אחר כך אביהם של תינוקות יעלו להם שכר, אין מדקדקין בהם. ויותר היה מן הראוי שאביהם של תינוקות יתנו שכרם, אם ירצו, לגבאי ת"ת, וגבאי ת"ת יעלו שכר במדה גדושה למלמד, כדי שהעניים והעשירים יהיו לפניו שוין".
15 לעיל, ליד ציון הערה 12.
16 זאת ועוד, גם אם ישכור האב מלמד, אינו מקיים את המצווה שהוא חייב בה, ללמד את בנו תורה.
17 לחם משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג.
18 שם.
19 לעיל, ליד ציון הערה 4.
20 וראה גם: הגהות מיימוניות, שם; שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן קיד (אלף תפז).
21 אפשר שגם התוספות והרא"ש, לעיל, הערה 9, נוקטים גישה זו, שכן הם מגבילים את חובת העמדת מורה למספר מזערי של עשרים וחמישה תלמידים. ואמנם כך הסביר את שיטתם הרב אברהם כהנא-שפירא (לשעבר הרב הראשי), ראה תיק 42/תשכ"ד (אזורי, ירושלים), פד"ר ז, עמ' 10, בעמ' 27-26 [=מנחת אברהם, סימן ה, עמ' לד].
22 תענית כד ע"א.
23 אלא אם כן נאמר שיש במקור זה הוכחה לעובדה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום. נוסיף ונאמר שממקורות אחדים בספרות חז"ל, עולה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום ולא קוימה על ידי הכול. ראה, למשל, בבא מציעא פה ע"ב, על פועלו של רבי חייא (בן המאה הג') בתחום החינוך היסודי. וראה גם פרקי דרבי אליעזר א, ב, שהורקנוס, אביו של רבי אליעזר הגדול, לא שלח את בנו לבית הספר.
24 חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא.
25 מישרים, נתיב כט, חלק ג. רבנו ירוחם מצטט מתשובת רב האי גאון, אך לא מצאנו את מקורה.
26 וראה שולחן ערוך הרב (לעיל, הערה 13), המעיר שיסוד הסדר זה במנהג, ואינו מעיקר התקנה. לשון אחר, התקנה מחייבת מימון ציבורי לכל ילדי העיר, כולל ילדי העשירים, אלא שנהגו למחול על חלקם ולשלמו מכיסם, "אבל חלק בני העניים אין בידם למחול, וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י"ג שנה".
יש להעיר שמימון מעורב מעין זה עולה גם מן הגניזה הקהירית. ראה ש"ד גויטיין, "חיי הציבור לאור כתבי הגניזה", ציון כו (תשכ"א), עמ' 170, בעמ' 175, והוא עולה גם מתקנות הקהילות. כך עולה למשל מתקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא שמחה אסף (לעיל, הערה 14), עמ' 154.
27 רמ"א, חו"מ, סימן קסג, סעיף ג.
28 לעניין זה, ראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן כה, סעיף ו, שחלוקת נטל זו עשויה להשתנות מכוח המנהג.
29 ביאור הגר"א, שם, אות פ. וראה הרב חיים דוד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב), עמ' ל, בעמ' לג.
30 שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן כט.
31 יש מי שסבור שאם יש בקהילה מערכת חינוך ציבורית, אין לפתוח מערכת חינוך פרטית. ראה שו"ת השבי"ט, חלק שני, הלכות תלמוד תורה, פרק שני, הלכה, ד"ה שם וכן מלמד תינוקות. אולם סביר להניח שאם מערכת החינוך הפרטית אינה פוגעת במערכת הציבורית, אין מקום להתנגד לדבר. וראה גם בפסק הדין, לעיל, הערה 1.
32 ראה למשל תקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא אסף (לעיל, הערה 14), עמ' 153-152, שנקבעו בה מסים דמויי מס ערך מוסף ומס עיזבון ומסים לרגל אירועים מסוימים (ברית מילה, חתונה ועוד) לתקצוב מערכת החינוך המקומית.
33 ראה למשל שו"ת הר"ן, סימן א וסימן עה. וראה גם אנציקלופדיה חינוכית, כרך ד, ירושלים תשכ"א, עמ' 248. וראה פנקס קהל טיקטין שפ"א-תקס"ו, ירושלים תשנ"ז, תקנה 281, עמ' 173: "להיות סך ההקדש... מוקצה ומופרש מעתה ועד עולם לשלושה חלקים: חלק שליש ללומדי תורה, וחלק שליש לשכור נערים לתלמוד תורה, וחלק שליש לפרנסת עניים. ולא ישתנה לעולם". וראה ש"ד גויטיין (לעיל, הערה 26), עמ' 174-173.
34 תשב"ץ קטן, ורשה תרס"א, סימן תקלג.
35 ראה י' שצפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד, עמ' שמו-שנ.