פתח דבר
עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי המאה הי"ט, עלתה השאלה כיצד יוכלו חקלאי היישוב לקיים את מצוות השמיטה. משמעותה של הימנעות מעבודת האדמה במשך שנה תמימה עלולה הייתה למוטט את היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. פוסקי הדור העלו את הרעיון למכור את הקרקע לנכרי לשנת השמיטה, וכך לא יחולו דיני השמיטה על הקרקע¹, פתרון הידוע בשם "היתר המכירה".

היתר המכירה עורר את התנגדותם של פוסקים אחרים, מה שנודע לימים כ"פולמוס השמיטה", שלא שכך עד ימינו².

עיקרו של הוויכוח הוא בדיני האיסורים הדתיים שבהלכות שמיטה ו"מצוות התלויות בארץ". אולם היבטים מסוימים של הפולמוס נוגעים להיבט המשפטי של המכירה. טיעון אחד הוא שמכירת הקרקע היא "הערמה", מכירה פיקטיבית, שמטרתה להיפטר מלקיים את חיובי השמיטה, ואינה מכירה. טיעון אחר הוא שאינה עומדת בדרישות החוק.

מקורות המשפט העברי עוסקים הרבה בשאלות אלו. אמנם הלכות שמיטה לא היו רלבנטיות בקהילות ישראל בגולה, אך שיטת מכירה לנכרי כדי לפתור בעיות הלכתיות מקובלת בתחומים אחרים של ההלכה היהודית. כך למשל היהודים נוהגים למכור את החמץ שברשותם לנכרי למשך הפסח כדי להימנע מאיסור "בל יראה ובל ימצא", ובעלי בהמות מבכרות נוהגים למכור את בהמתם לנכרי עד אחר ההמלטה, כדי שלא יחולו על הוולד דיני בכורה³. ועוד⁴.

להלן נביא מעט מן המקורות העוסקים בתקפותה של מכירה מעין זו, שביקשו הפוסקים להסיק מהם גם לעניין היתר המכירה בשמיטה.

חוזה למראית עין וחוזה מלאכותי
מקובל להבחין בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי⁵. חוזה למראית עין הוא חוזה שהצדדים אינם מעוניינים בקיומו, ומטרתם יצירת מצג שווא כאילו נכרת חוזה כדי להשיג תוצאה כלשהי. כך למשל מי שרושם את דירתו על שמו של אדם אחר כדי להימנע מלהצהיר עליה בהצהרת הון. לעומת זאת, חוזה מלאכותי הוא חוזה שהצדדים אמנם מעוניינים בקיומו, אך מטרתם אינה המטרה הישירה המקובלת של חוזה מעין זה אלא מטרה צדדית. כך למשל שאדם קונה נכס כדי לזכות בהטבה הניתנת לבעל נכס מסוג זה.

הכלל שנקבע במקורות התלמודיים הוא: חוזה למראית עין בטל, ואילו חוזה מלאכותי תקף⁶.

ההבחנה בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי אינה פשוטה כלל ועיקר⁷. דוגמה לקושי זה ניתן לראות בדיני "שטר מברחת". וזה לשון התלמוד בעניין זה (בתרגום)⁸:

אישה אחת רצתה להבריח את נכסיה מבעלה, כדי שלא יירש אותה. לפני נישואיה, העבירה את כל נכסיה לבתה, נישאה והתגרשה.

לאחר הגירושין, סירבה הבת להשיב את הנכסים לאמה. האמורא רב נחמן קרע את השטר וחייב את הבת להשיב את הנכסים לאם, כיוון שהשטר הוא "שטר מברחת", שטר מתנה שמטרתו רק להבריח את נכסי האישה מבעלה.

ונשאלת השאלה: האם "שטר מברחת" הוא שטר למראית עין, מפני שמטרתו להציג מצג שווא של נתינת מתנה? או שמא הוא שטר מלאכותי, שטר מתנה שמטרתו האמתית היא רק הברחת הנכסים מן הבעל?

דומה שבשאלה זו נחלקים הראשונים: רוב הראשונים סבורים ש"שטר מברחת" הוא שטר מלאכותי, ולכן אילו הייתה האישה מתה, היו הנכסים נשארים בידי בתה⁹. יחד עם זאת, אם תתגרש האישה או תתאלמן, תוכל לבטל את המתנה, כמו שפסק רב נחמן, מפני שניתן להניח תנאי מכללא שהאם נתנה את המתנה לבתה רק כדי להבריח את ירושתה מבעלה¹⁰. ויש מן הראשונים הסבורים ש"שטר מברחת" הוא שטר למראית עין, ולכן אף אם מתה האישה, אין הנכסים נשארים בידי בתה¹¹.

וכן גם במכירה לצרכים דתיים, יש מקום להתלבט בשאלה אם יש לראות במכירה חוזה למראית עין, מפני שהמוכר והקונה אינם מתכוונים למכירה, או שמא היא בגדר חוזה מלאכותי, שהרי הצדדים מתכוונים למכירה, אלא שמטרתם רק להיפטר מחיובי השמיטה או החמץ או הבכורה.

דומה שגם בזה נחלקים הפוסקים, כפי שנראה להלן.

גישה א: חוזה לצרכים דתיים כחוזה למראית עין
יש מן הפוסקים הסבורים שחוזה שנכרת רק כדי למצוא פתרון לצרכים דתיים הוא חוזה למראית עין, כיוון שהצדדים אינם מתכוונים לתוכנו של החוזה, והמכירה אינה תקפה.

בעל "תבואות שור", רבי אלכסנדר סנדר שור¹² (פולין, המאות הי"ז-הי"ח), נדרש לשאלת המנהג שהחל רווח בזמנו, שבעלי בהמות מוכרים את בהמותיהם לנכרי למשך הפסח, כדי שיוכלו להאכילן חמץ¹³.

בעל "תבואות שור" סבור שמכירת הבהמות ומכירת החמץ הן בגדר "מכירת הערמה". וזה לשונו:

הלא מוכחא מילתא [=מוכח הדבר] דהערמה טובא [=הרבה], שזה הקונה [הנכרי] לאו גברא דאורחיה [=לא אדם שדרכו] מעולם לקנות כך, וזה [היהודי] אין דרכו למכור כך, ועל הרוב הקונה [הנכרי] הוא עני וקונה בכמה מאות [=בסכום גדול] חמץ, כנהוג עתה, שאין מוכרים בדבר מועט.

"מכירת הערמה" אינה בגדר מכירה, אלא חוזה למראית עין. אלא שלדבריו, יש להבחין בין מכירת החמץ לבין מכירת הבהמות. מטרתה של מכירת החמץ לפטור את בעליו מאיסור מדרבנן, מפני שבעל החמץ מבטל את חמצו לפני הפסח¹⁴, ולכן די במכירה פיקטיבית. לא כן לעניין מכירת הבהמות. מכירה זו מטרתה לפטור את בעל הבהמות מאיסור תורה, מפני שהאכלת בהמות חמץ היא איסור מן התורה, ורק מכירה גמורה מועילה להפקיעו¹⁵.

גישה ב: חוזה לצרכים דתיים כחוזה מלאכותי
רבים מן הפוסקים חולקים על בעל "תבואות שור", וסוברים שמכירה לצרכים דתיים היא בגדר חוזה מלאכותי, והמכירה תקפה. כך למשל רבי יעקב לורברבוים מליסא¹⁶ (פולין, המאות הי"ח-הי"ט) אומר על דברי בעל "תבואות שור" שאין סיבה לחשוב שהצדדים אינם מעוניינים בקיום המכר. אדרבה, הם מעוניינים בקיומו כדי ליהנות מתוצאותיו¹⁷.

וכן אומר גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב הראשי לישראל, לטביה-ארץ ישראל, המאות הי"ט-הכ') בעניין היתר המכירה, אותו הוא מבסס בספרו "שבת הארץ"¹⁸:

ואם נאמר דבהערמה מקרי "לא סמכא דעתיה" [=שמקרה של הערמה כמוהו כמקרה שבו לא סמכה דעתו], לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת חמץ ובכור ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז"ל בקנין דרך הערמה... אלא ודאי דצריך לומר דבמקום שעושה קנין לשם עסק, ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק, או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים [=חזק], אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה. אבל במקום שכל עיקר הקנין הוא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה לקנות - שפיר סמכא דעתיה [=דעתו סומכת (על מעשה המכירה) היטב]¹⁹.

כאן המקום להעיר שהנכרי הקונה את החמץ בפסח או את הבהמה המבכרת או את הקרקעות בשמיטה, מודע לעובדה שאינו קונה בעלות בנכס, אך כיוון שאינו מסכן את רכושו²⁰, אין מקום לחשוש שאינו מתכוון לבצע את החוזה. לעומת זאת, היהודי המוכר מעביר לכאורה את בעלותו בנכס, והיה מקום לחשוש שאינו מתכוון לעשות כן בלב שלם, ואי גמירות דעתו עלולה לסכל את המכירה. אולם לדברי פוסקים אלו, הוא מעוניין בקיום המכירה כדי להיפטר מן האיסור.

הרב צבי פסח פרנק (רבה של ירושלים, המאות הי"ט-הכ') מוכיח דעה זו ממעשיו של התנא רבי טרפון, שהיה כהן ועשיר, וקידש בשנת רעב שלוש מאות נשים כדי שיהיו מותרות לאכול תרומה. וזה לשון הירושלמי²¹:

וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים?! קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה.

וזה לשון הרב פרנק בעניין זה²²:

הנה יש בדברים הללו גם לסלק טענות המערערים על היתר המכירה שעושים על שנת השמיטה. שעיקרי הטענות על המכירה שזהו הערמה בעלמא, שזה אינו רוצה, ואינו על דעתו למכור אחוזתו, וגם הגוי אין בדעתו לקנות, ותרוויהו [=שניהם] יודעים שאין כאן לא קנין ולא מכר. אבל כשנתבונן במעשה דרבי טרפון, הרי בודאי לא עלה על הדעת שיקחם שיהיו נשיו, וברור הוא שאין כאן כוונה למחשבת קידושין ונישואין אלא רק למטרה אחרת, דהיינו שיהיו מותרים באכילת תרומה בלבד, ולשם היתר אכילת תרומה כדאי הוא להם שיחול קנין קידושין, ולזה נתכוונו כולם. ואף על פי שלגבי קנין של אישות אין כאן אלא הערמה בלבד, מכל מקום תועלת של היתר אכילת תרומה מספיק להם לחלות קנין הקידושין שיחול בכל פרטיו כדי שישיגו על ידי זה היתר של אכילת תרומה.

ואף אנן [=אנחנו] נאמר, במכירת הקרקעות לשנת השמיטה לגוי, הם רוצים באמת בחלות הקנין, שיחול הקנין להגוי בשביל תועלת זה שלא יכשלו באיסור שביעית, זהו הריוח שלו בקנין של מכירה זו, וזה רוצה באמת בלי הערמה שיחול הקנין, שכדאי הוא לו חלות הקנין של המכירה כדי שיפטר מענשו של שביעית²³.

עסקה שאינה עומדת בדרישות החוק
דיון אחר שהעסיק את הפוסקים בשאלת המכירה לצרכים דתיים, וגם בשאלת היתר המכירה בשמיטה, הוא אי התאמת המכירה לחוקי המכר של המדינה. וכבר התלמוד²⁴ אומר שחוקי המכר של המדינה חלים גם במשפט העברי, ואם למשל המלך מחוקק כי "לא ליקני ארעא אלא באיגרתא²⁵ [=לא יקנה אדם קרקע אלא בשטר]", הדבר משפיע גם על דיני המכר היהודיים.

חתם סופר²⁶, רבי משה סופר (גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-הי"ט), מספר שרבי ברוך פרנקל-תאומים, בעל "ברוך טעם" (מורביה, המאות הי"ח-הי"ט), פקפק בתקפות מכירת החמץ, מפני שאינה עומדת בדרישות חוקי המכר הנוהגים במדינה:

והנה בהיות עדיין הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל אב"ד דק"ק לייפניק בחיים חיותו, אירע מעשה שהלשינו מלשינים אצל שרי המדינה דמעהרין [=מורביה] שיהודים מוכרים חמצם בשטרות מבלי שטעמפל [=חותמת] חותם הקיר"ה²⁷. וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה, אמר [ש]הדבר ידוע שאין זה משא ומתן של תגר אלא ענין דת רעליגיאהן [religion], על כן אין זה בחיוב שטעמפל. ועל ידי זה נולד קצת ספק בלב הגאון זצ"ל הנ"ל, דמשמע דמדינא דמלכותא פסול השטר ההוא.

לדעת ר' ברוך פרנקל, דווקא העובדה שהמדינה מכירה בעובדה שמכירה לצרכים דתיים שונה ממכירה רגילה מערערת את תוקפה המשפטי של המכירה.

חתם סופר חולק על בעל "ברוך טעם", וסבור שאין הדבר כן:

ולבבי לא כן ידמה, כי השטר כשר הן בדין ישראל אם בא הגוי להוציא מקחו בדיינים, הרי הוא שלו, הן בדין אומות העולם, אלא שאז כשיתבענו בדיני אומות העולם צריך לשלם תחלה השטעמפל. אך הקיר"ה בחסדו וישרנותו אמר שעל כיוצא בזה לא הטיל עול השטעמפל, כיון שאין טעם הקונה ומוכר לדרך תגרים אלא להפקיע מאיסור חמץ, ועל כזה לא הטיל עול מס השטעמפל.

לדעת חתם סופר, החוק מכיר בעובדה שמכירה לצורכי דת אינה מכירה לצורכי מסחר, ולכן אין חלים עליה דיני המכר הרגילים. יחד עם זאת, מכירה זו יש לה תוקף משפטי, מפני שאם יתבע הקונה להעביר את הנכס לידיו, תתקבל תביעתו, אלא שייאלץ המוכר להשלים את המס שלא שילם תחילה.

מן הדברים שהבאנו עולה שהפוסקים מסכימים שאם המכירה אינה עומדת בתנאי החוק, אין לה תוקף משפטי²⁸. משום זה, היו מי שערערו על תקפותה של מכירת קרקעות בשנת השמיטה במדינת ישראל, משום שאינה עומדת בדרישות החוק בנוגע לעסקאות במקרקעין, כגון דרישת הרישום בלשכת רישום המקרקעין, כפי שנראה להלן²⁹.

היתר המכירה במשפט הישראלי
כדי להתגבר על אי התאמת מכירת הקרקעות בשמיטה לדרישות חוקי המכר במדינת ישראל, קבע המחוקק הסדרים מיוחדים הנוגעים למכירת הקרקעות לצורך השמיטה.

הבעיה הקשה ביותר היא, כאמור, אי רישום מכירת הקרקעות אצל רשם המקרקעין (טאבו), בניגוד לסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, הקובע שבעלות במקרקעין אינה עוברת בלא רישום זה:

עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום.

לשם כך, נחקק חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979, המסמיך את שר המשפטים והשר לענייני דתות לתקן תקנות בעניין מכירת קרקע בשנת השמיטה, "שיחולו על אף האמור בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר". ואכן, השרים מילאו את חובתם ותיקנו תקנות עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979. וזה לשון תקנה 1:

עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית... תהיה תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר ואף אם היא לזמן ותהיה נגמרת אף בלא רישום.

וכך גם פוטרות תקנות 3-2 את המכירה לצורך השמיטה מתשלומים ואגרות המוטלות בדרך כלל על עסקאות במקרקעין.

בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר כי "הצעת חוק זו באה לאפשר, בין היתר, מתן תוקף למכירה לזמן וקביעה שעסקאות כאלה לא יהיו טעונות רישום, וזאת כדי לאפשר קיומה של מצוות שמיטה בימינו".

מגבלה חוקית אחרת נובעת מסעיף 1 בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע שאסור להעביר בעלות במקרקעי ישראל:

מקרקעי ישראל, והם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת.

לפי סעיף זה, לא ניתן למכור לנכרי לקראת שנת השמיטה מקרקעין שהם בגדר "מקרקעי ישראל", שהם 93% משטח המדינה³⁰. אולם סעיף 2 לחוק יסוד זה מאפשר להחריג בחקיקה סוגי מקרקעין או עסקאות מתחולתו. ואכן, סעיף 3 לחוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, שכותרתו "שמירת מצוות השמיטה", קובע:

חוק-היסוד לא יפגע בפעולות הבאות לאפשר קיום מצוות שמיטה בלבד³¹.

נמצא אפוא שסילק המחוקק הישראלי את כל המכשולים החוקיים העשויים לסכל את מכירת הקרקעות בשנת השמיטה³².

סיכום וסיום
מכירת קרקעות בשנת השמיטה מעוררת קשיים משפטיים. על חלק מהם עמדנו בדברינו לעיל. ראינו שהפוסקים נחלקים בשאלה אם יש להגדיר את המכירה כחוזה למראית עין, שאינו תקף, או כחוזה מלאכותי, שהוא תקף. עוד ראינו כי על המכירה לעמוד בהוראות החוק של מדינת ישראל. יש מי שסבורים שדי שתכיר המדינה בחריגותה של מכירה לצרכים דתיים, אך יש מי שסבורים שהוראות חוק מיוחדות למכירה דתית מערערות על תקפותה המשפטית.

אולם על אף הקשיים המשפטיים שהעלינו, ועל אף קשיים הלכתיים אחרים, סמכו רבים מן הפוסקים את ידיהם על היתר המכירה כדי להגן על החקלאות בישראל מפני התמוטטות, וזה למעלה ממאה שנה "היתר מכירה" הוא פרקטיקה מקובלת.

דווקא בשנים האחרונות, הפך "היתר מכירה" לזירת התגוששות בין הזרמים ביהדות הדתית בישראל, עד שהגיעו הדברים לידי כך, שעניינו של "היתר המכירה" הגיע לפתחו של בית המשפט העליון³³. בשמיטת תשס"ח החליטה מועצת הרבנות הראשית "כי בידי כל רב מקומי להכריע במקומו, על פי דרכו, כיצד יפעלו אשר לנושאי השמיטה", בניגוד למנהג מימים ימימה, שהרבנות הראשית מעניקה תעודת הכשר על סמך היתר המכירה. בית המשפט, מפי השופט אליקים רובינשטיין, סקר באריכות את תולדות היתר המכירה. מבלי להכריע כמובן בשאלה ההלכתית, קבע בית המשפט שנפל פגם בהליך קבלת ההחלטה של הרבנות הראשית (ההחלטה נתקבלה במשאל טלפוני בלא דיון מעמיק בסוגיה). לכן, "בכל מקום שבו אין הרב המקומי נכון ליתן תעודות כשרות המיוסדות על 'היתר מכירה', על הרבנות לעשות שימוש בסמכותה... ולהסמיך רבנים שיעשו כן".

הערות:

* עו"ד אליעזר הללה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים


¹ את חיובי השמיטה ניתן לחלק לשלוש קבוצות: איסור עבודת הקרקע, חובת הפקרת היבול וחלות קדושת שביעית על היבול.
² מאמרים רבים נכתבו על פולמוס השמיטה. ראה למשל אריה אדרעי, "שורשי הפסיקה הציונית-הדתית: הרב קוק ופולמוס השמיטה", על דעת הקהל, ירושלים תשע"ב, כרך ב, עמ' 833.
³ ראה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך, לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך. וכי יהיה בו מום ... לא תזבחנו לה' אלהיך. בשעריך תאכלנו" (דברים טו, יט-כב).
⁴ לסקירה מקיפה ראה: משה זילברג, כך דרכו של תלמוד, ירושלים תשכ"ב, פרק שלישי - הערמה על החוק, עמ' 44-26; שמואל שילה, "ההערמה בתלמוד", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 309; חוק לישראל, פגמים בחוזה, ירושלים תשע"ב, עמ' 108-73; אודי וולף, "על 'ההערמה'", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"א, גיליון מס' 42.
⁵ ראה בהרחבה, פגמים בחוזה (לעיל, הערה 4), עמ' 23 ואילך.
⁶ שם.
⁷ ראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 4), עמ' 24, הערה 4.
⁸ כתובות עח ע"ב - עט ע"א.
⁹ ראה למשל רמב"ם, הלכות אישות, פרק כב, הלכה ט. וראה גם: תוספות, כתובות עט ע"א, ד"ה עשאום; רא"ש, כתובות פרק שמיני, סימן ג, בעניין מתנה שנתן חייב כדי להבריח נכס מידי נושיו. רבנו תם הורה לקיים את השטר אף על פי שהוא בגדר "שטר מברחת", והטעם שנתן היה שהחייב התכוון למתנה כדי ליהנות מתוצאותיה.
¹⁰ ראה רא"ש, כתובות, פרק שמיני, סימן ב.
¹¹ פסקי ריא"ז, כתובות, פרק ח, הלכה א, אות ג (מובא גם בשלטי הגיבורים, כתובות לז ע"ב בדפי הרי"ף, אות א). יחד עם זאת, הכול מודים שהשטר מועיל להבריח את הנכסים מירושת הבעל עקב הכלל בדיני ירושה, ולפיו הבעל אינו יורש "נכסים שאינם ידועים". ראה כתובות עט ע"א.
¹² תבואות שור, פסחים כא ע"א, ד"ה מתני'. וראה שדי חמד, כרך ה, מערכת חמץ ומצה, פרק ט, אות ג.
¹³ הנאה מחמץ בפסח, ובכלל זה האכלת בעלי חיים חמץ, אסורה מן התורה. ראה דברי המשנה: "כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו. עבר זמנו - אסור בהנאתו" (משנה, פסחים ב, א).
¹⁴ לאחר ביטול החמץ, האיסור להשהותו הוא מדרבנן בלבד. ראה: פסחים ד ע"ב ("בדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה"); תוספות, שם, ד"ה מדאורייתא.
¹⁵ אולם השווה אורי דסברג, "הערמה בדיני תורה ובתקנות חז"ל", שנה בשנה תשמ"ב, עמ' 215, הסבור שדווקא בדיני תורה יש מקום להערמה, ואילו על תקנות חז"ל אסור להערים. אולם ייתכן שיש להבחין בין איסורים מדרבנן לבין תקנות.
¹⁶ מקור חיים, אורח חיים, סימן תמח, ס"ק יא.
¹⁷ וראה גם שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן סב, ד"ה והנה נראה דדעת הגאון.
¹⁸ שבת הארץ, מבוא, פרק יג.
¹⁹ וראה גם הרב עובדיה יוסף, "בענין היתר המכירה", תורה שבעל פה טו (תשל"ג), עמ' טז, בעמ' כב-כג.
²⁰ יש לציין שאמנם הנכרי מתחייב לשלם עבור "רכישתו", כמקובל בכל רכישה, אולם הפרקטיקה המקובלת היא שהנכרי מקבל תשלום עבור הסכמתו לרכוש את הנכסים האמורים.
²¹ ירושלמי יבמות, פרק ד, הלכה יב (ו ע"ב).
²² שו"ת הר צבי, אבן העזר, סימן כט. וראה גם הרב אליהו בקשי-דורון, "גירושין פיקטיביים כדי להבריח נכסים", שערי צדק ט (תשס"ח), עמ' 216.
²³ להצעת פתרון אחר, ראה ברכיהו ליפשיץ, "מכירת המקרקעין בשביעית בידי המדינה", היתר המכירה: הלכה, משפט וציונות (חגי ויניצקי עורך, צפוי להתפרסם תשע"ה). תודה לפרופ' אביעד הכהן על הפנייה זו.
²⁴ ראה: גיטין י ע"ב; בבא בתרא נד ע"ב-נה ע"א.
²⁵ בבא בתרא, שם.
²⁶ שו"ת חתם סופר, חלק א, סימן קיג.
²⁷ ראשי תיבות "הקיסר ירום הודו", והכוונה לקיסר פרנץ השני, קיסר אוסטריה, ששלט בין השנים 1835-1804.
²⁸ אך יש פוסקים הסבורים שקניין המועיל מדין תורה מועיל להפקעת איסורים, אף אם אינו עומד בתנאי חוק המדינה. ראה למשל שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק ב, סימן לז.
²⁹ לדיון בעניין זה, ראה: הרב שלמה זלמן אוירבך, מעדני ארץ, חלק א, סימנים יח-יט; הרב שלמה דיכובסקי, "בעיות הלכתיות ומשפטיות בהיתר המכירה", תורה שבעל פה כח (תשמ"ז), עמ' קד.
³⁰ ראה אתר רשות מקרקעי ישראל: www.land.gov.il/static/faq1.asp
³¹ וראה גם זרח ורהפטיג, "תמורות וגמישות בהלכה", שנה בשנה תשל"ה, עמ' 143, בעמ' 150.
³² להסדרים חוקיים אחרים בשנת השמיטה, ראה חוק ועדת שמיטה ממלכתית, התשס"ח-2008. וראה גם הצעת חוק ועדת שמיטה ממלכתית (תיקון – סמכויות הוועדה, הרכב הוועדה וסדרי עבודתה), התשע"ד–2014, המבקשת להרחיב את סמכויות הוועדה לטפל גם "בהיבטים החינוכיים, החברתיים, הכלכליים והסביבתיים הקשורים בשנת השמיטה". וראה גם ליפשיץ (לעיל, הערה 23).
³³ בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (פורסם בנבו, 23.10.07).

---

---