אקדמות מילין
עשרה קבין של יופי וקדושה ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו¹. ולבד ממעלותיה הרוחניות והפיזיות, קבעו חכמים הלכות ותקנות מיוחדות, מקצתן כדי לשמור על נויה של העיר², ורבות מהן נובעות מעקרון היסוד שירושלים היא קניין כל האומה, ו"לא נתחלקה לשבטים"³.

לצד הלכות שיסודן בדיני "חושן המשפט", נאמרה בירושלים הלכה שעיקרה נטוע בחלק "אבן העזר", אך נופה נוטה לתורת זכויות האדם בכלל ולשאלת חירותו של אדם לקבוע את מקום מושבו בכל מקום שירצה וההגבלות החלות עליו בעניין זה⁴.

ההלכה הידועה, "הכל מעלין לארץ ישראל", נידונה בהרחבה בספרות ההלכה. הלכה אחרת שזכתה לעיון מועט ממנה, עיקרה "הכל מעלין לירושלים". וכך שנינו⁵:

הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים⁶, ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים⁷.

בתלמוד הבבלי⁸ הורחבו הדברים בעניין זה:

"הכל מעלין לירושלים" - לאתויי מאי [מילת 'הכל', לרבות מה]? לאתויי [=לרבות] מנווה היפה לנווה הרעה [=שגם אם המעבר כרוך בהרעת תנאי מגורים, ממקום יפה למקום שאינו יפה בירושלים⁹, יכול אחד מבני הזוג לכפות על בן זוגו לעלות לירושלים].

"ואין הכל מוציאין" - לאתויי מאי? לאתויי אפילו מנווה הרעה לנווה היפה [=שגם אם היציאה מירושלים עשויה לשפר את תנאי המגורים, ממקום שאינו יפה בירושלים למקום יפה יותר מחוץ לירושלים, אין אחד מבני הזוג יכול לכפות את משנהו לצאת מירושלים].

שאלות אחרות, שלא נרחיב בהן דברים כאן, הן שאלת הגדרת העיר "ירושלים" בימינו לעניין תחולת הלכה זו¹⁰ וסוגיית תוצאותיו ההלכתיות-משפטיות של הסירוב ל"עלות לירושלים": האמנם הוא עשוי ליצור עילת גירושין וחיובים כספיים הנובעים הימנו.

בספרות הפוסקים
הלכה זו נפסקה להלכה כמות שהיא בלא סייג, והשתרשה היטב גם בספרות פוסקי ההלכה המאוחרים יותר. וכן פוסק הרמב"ם ב"משנה תורה"¹¹:

אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה - יוציא וייתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין משם. והכל מעלין לירושלם - ואין הכל מוציאין משם.

גם "מרן", רבי יוסף קארו, פסק בדרך דומה ב"שולחן ערוך"¹², ולא עוד, אלא שבחיבורו על הטור, "בית יוסף", ר' יוסף קארו דוחה את דעת מהר"ם, רבי מאיר בר' ברוך מרוטנבורג (מגדולי חכמי ההלכה בגרמניה, המאה הי"ג), שעולה ממנה לכאורה שההלכה הזאת, שהאישה יכולה לכפות על בעלה לגור בא"י או בירושלים אינה חלה ב"זמן הזה", בזמן שבית המקדש חרב.

בניגוד לדעת מהר"ם, מרן פוסק שאמנם חל פיחות במצוות הישיבה בארץ ובירושלים לאחר החורבן, אך עדיין ההלכה הקדומה, ולפיה האיש רשאי לכוף אשתו לגור עמו בא"י או בירושלים, בעינה עומדת, לפי ש"לא ראו חכמים לגרוע כוח האיש לגבי א"י וירושלים אפילו בזמן הזה"¹³.

נימוק אחר משתקף בדברי הסוברים שעל אף החורבן, קדושת ירושלים לא בטלה לחלוטין גם בזמן הזה, ולא עוד, אלא שכשם שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כך ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל¹⁴.

ויש מי שהפליגו ואמרו שכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא "לתכלית ראויה", כגון ללמוד תורה או לשאת אישה או לצורכי פרנסה, כך אסור לצאת "סתם כך" מירושלים לשאר ארץ ישראל, שלא על מנת לחזור¹⁵. והוא הדין שאסור לאדם הגר בירושלים לעקור את דירתו חוצה לה¹⁶.

מעמדה המיוחד של ירושלים בזמן הזה עולה מדברי הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (צפון אפריקה, המאה הט"ו), שנדרש לעניין זה. וזה לשונו¹⁷:

וצריך לדקדק: מה קדושה נשארה לירושלים לעניין חיוב מצוות משאר א"י, שיהיו מעלין מא"י לירושלים, שהיה נראה שאם בטלה קדושת א"י, שהוא הדין שבטלה קדושת ירושלים?

הרשב"ץ דוחה את הנחתו, ומפליג בדברים בעניין קדושתה של ירושלים ומעלתה גם בזמן הזה, לאחר החורבן:

וחילוק [=הבחנה] גדול יש בין קדושת הארץ לקדושת המקדש, שקדושת המזבח וירושלים היא מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר: "והשמותי את מקדשיכם". ואמרינן במסכת מגילה (כח ע"א): "אף על פי שהם שוממים - בקדושתן הן עומדים". ובילמדנו [=מדרש תנחומא] אמרו: "בין חרב בין אינו חרב, שכינה שם, שנאמר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ואומר: 'קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה'. אמר רבי אחא: לעולם אין שכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: 'הנה זה עומד אחר כתלנו'. ואומר: 'וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ'... ונראה דאפילו דלמאן דאמר [=למי שאומר] דקדושת עזרא בטלה [=לגבי ארץ ישראל], הני מילי [=דברים אלה אמורים] בשאר א"י, אבל מירושלים ומקדש לא בטלה.

את דבריו מסיים הרשב"ץ בדברים נרגשים על קדושת ירושלים בימיו, ומביא עדות חיה על מקומה המרכזי כמקום עלייה לרגל בחג השבועות. וזה לשונו:

יש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר [=ירושלים] היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות... ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים, שלא אמר אדם לחברו: צר לי המקום [שאלין בירושלים¹⁸], כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר משלוש מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית.

אכן, בעוד שלגבי מצוות העלייה לארץ ישראל¹⁹, יכולה הלכה זו להיות מובנת, שהרי העלייה לארץ והישיבה בה הן בגדר מצווה לדעת רבים מחכמי ההלכה, ויש לא מעט מצוות שעיקר קיומן הוא רק בארץ ישראל, שהן "המצוות התלויות בארץ"²⁰, כפיית בן זוג ל"עלות לירושלים" אינה ברורה כל צורכה, כיוון שלא מצינו במניין תרי"ג המצוות מצווה לגור בירושלים דווקא, ואפילו אם קדושת ירושלים גדולה יותר, האם עולה היא כדי כפיית בן הזוג לעקור מושבו אליה?

ושמא תאמר שניתן לקיים מצוות מסוימות רק בירושלים, ואינן יכולות להתקיים במקום אחר, דוגמת מצוות אכילת מעשר שני, ובזמן הבית מצוות התלויות במקדש ובקודשיו²¹, כגון הקרבת קרבנות והבאת ביכורים וכיוצא בהן²². אולם, לשם קיומן אין האדם חייב לגור בירושלים, וקיומן התבטא בין השאר דווקא בעלייה לירושלים ממקומות אחרים ולא במגורים בה?

יתר על כן. אף אם נאמר שבירושלים ניתן לקיים יותר מצוות, לא מתחייבת מכאן המסקנה שניתן לחייב אדם ב"קום עשה" לעבור לגור בה כדי לקיים יותר מצוות.

זאת ועוד. אם טעמה של הלכה זו הוא האפשרות לקיים יותר מצוות בירושלים, דין "מעלין לירושלים" יחול דווקא "לפנים מן החומה", "ירושלים" שבפי חז"ל, ולא חוצה לה.

האם הלכה זו חלה בימינו?
עיון בספרות המשפט העברי מלמד שבדומה לסוגיית הכפייה לעלות לארץ ישראל, גם בסוגיית הכפייה ל"עלות לירושלים", נחלקו חכמי ההלכה.

יש מהם המביאים הלכה זו כמות שהיא, ואינם מבחינים בין ה"ימים ההם", כשנקבעה ההלכה בפעם הראשונה, לבין "הזמן הזה".

חכמי הלכה אחרים נוטים לומר שדין "הכל מעלין לירושלים" חל רק בשעה שהיא בקדושתה, בזמן שבית המקדש קיים²³, ולא רק בשעה שרוב יושביה או כולם יהודים. לכן בימינו אין עוד עדיפות לירושלים, לא לעניין כפיית בן הזוג להתגורר בה ולא לעניינים אחרים.

שאלה זו עוררה פולמוס הלכתי נרחב, שהייתה לו השפעה על מערכת היחסים בין ה"גולה" לבין "ארץ ישראל" בכלל והעיר ירושלים בפרט. כך למשל עלתה שאלה שכוחה לא תש עד ימינו, והיא: האם קהילה בחוץ לארץ חייבת לסייע קודם כל לענייה ונצרכיה? או שמא העניים והמוסדות שבארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט, עדיפים על פניהם.

בסוגיה זו התחבטו כבר חכמי איטליה וארץ ישראל במאות הט"ו-ט"ז, כשנחלקו בשאלה אם יש לחכם הדר בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט "זכות בכורה" ועדיפות בפסיקת ההלכה על פני חכם החי בגולה. אחד מחכמי איטליה, רבי מאיר קצנלבוגן, ראש קהילת האשכנזים בפדואה שבאיטליה, המכונה בספרות ההלכה מהר"ם פדובה (או בראשי תיבות: המהרמ"פ) סבר ש"בזמן הזה", לאחר החורבן, אין עוד עדיפות משמעותית לירושלים וא"י על פני שאר ארצות²⁴. לפיכך תבע מעמיתו המהר"ם אלאשקר, ר' משה אלאשקר, שישב בירושלים באותה עת, ש"לא ישתרר עליו ועל תלמידיו", ושלא ינסה לכפות עליהם את דעתו רק משום שהוא גר בירושלים.

מתוכן הדברים וסגנונם, נקל לשער שלצד הוויכוח ההלכתי, השפיעו על דעות החכמים בשאלות אלה הן שאלת ה"הגמוניה", שימיה כימי עולם²⁵, הן שיקולים אידיאולוגיים (ביחס לארץ ישראל ולעלייה אליה בזמן הזה), הן שיקולים חברתיים וכלכליים.

דעת חתם סופר
הד מאוחר לויכוח זה בא במכתב מרתק שכתב רבי משה סופר (מרכז אירופה, סוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט), בעל "חתם סופר", לתלמידו החביב, רבי עמרם רוזנבוים, המכונה "רבי עמרם חסידא" [=החסיד]²⁶, שעלה לארץ ישראל בשנת 1826 עם כל משפחתו.

קודם שנפרד מתלמידו, הפציר חתם סופר בתלמידו רבי עמרם, שלאחר עלייתו לארץ ישראל, יגור רק בירושלים, ושלא יתפתה לגור בצפת. עדות מרתקת לזה באה בתשובה שכתב חתם סופר לעמיתו, הרא"ז מרגליות, רבה של ברודי במאה הי"ח²⁷:

ובאמת טרם היפרד הרב הגאון מוה"ר עמרם מפה, הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים... וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל, אף על גב דבצפת נמצאו קברי אנשי אלקים הידועים²⁸, מכל מקום מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש... ונסע הנ"ל על דעת לילך בים דרך יפו לירושלם, והסיבו בעלי הסיבות יתברך דרך עכו, ובא לצפת. ואחרי בואו שם, כתב אלי ושאל בעצה אם יעקב [=יעקור מקום מושבו] משם לירושלים. אז אמרתי שאני מגני ממיקם [=שונה 'שכיבה' מ'עמידה'], כיון שכבר שם וקבע דירתו. וכפי מכתבו נראה שקשה עליו ישיבת ירושלים, וחזיתי לדעתיה [=לדעתו], שלא רצה אלא לפייסני שעבר על דעתי, על כן הנחתי לו.

בין חכמי ישראל בכלל, וחכמי דורו בפרט, היה לחתם סופר יחס חם ואוהד, מיוחד במינו, לארץ ישראל וליושביה. הוא ראה אותם כמקור הקדושה, והאמין שעיקר קיומן של התורה והמצוות הוא בארץ ישראל ובירושלים. וכן הוא אומר בסגנונו המיוחד באיגרת רצופה גם דברי תוכחה במפורש ובמשתמע לתלמידו רבי עמרם²⁹:

שלום וברכה מאלקי המערכה, ליושבי ארץ נכוחה, וביחוד ידיד נפשי וחמדת לבי, ורב חביבי, הרב הגאון חסידא ופרישא [=חסיד ופרוש], המופלג בתורה, תכנית חותם, זאת בריתי אותם, וחד מינן דאזיל להתם אמרי רבנן בכפילא [=ואחד מאתנו שהולך ל'שם', כלומר לארץ ישראל, אמרו חכמים ששכרו כפול], וישבעו במראיתם, קורא על אדמת הקדש שמותם, שם המיוחד, כבוד קדושת מורנו ורבנו הרב עמרם, נרו יאיר, נשיא אלקים בתוך הנשיאים לאומתם, ה' עליהם יחיו... מי ייתן ויזכני השם יתברך להיות ממיישבים של ירושלים, ועל כל פנים לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל.

לאחר דבריו אלה, חתם סופר סותר את ניסיונו של רבי עמרם תלמידו להסתמך על דברי מהר"ם פדובה, שהובאו לעיל, המסייגים את מעלת ירושלים בזמן הזה. וזה לשונו:

חלילה. לא היתה כך כוונת הגאון ז"ל [=מהר"ם פדובה] אלא לעניין השתררות התורה, שיהיו בני חו"ל מחויבים להיות נגררים אחר בני א"י בגזרותיהם ותקנותיהם, ומכל שכן יושבי ירושלים, שנאמר "כי מציון תצא תורה", וזה בטל עתה בעוונותינו הרבים. ואדרבה, אפשר בבל עדיף מא"י, מפני שהוא מקום ישיבה טפי... ומימי הר"יף ואילך אין מעלה גם לארץ שנער [=בבל] לשארי ארצות לענין שררות התורה. אבל מעניין קדושת המקום לא דיבר הגאון ז"ל [=מהר"ם פדובה]. וכיוון שלא דיבר הגאון מהרמ"פ ז"ל [=מהר"ם פדובה] מזה, נחזי אנן דתנן [=נראה אנחנו, ששנינו] "הכל מעלין לירושלים", אפילו אם רובא [=הרוב, רוב יושביה] גוים, כמבואר שם, ופסקו בשולחן ערוך. שמע מינה, אפילו בזמן הזה הדין כן. ומהרי"ק³⁰ כתב: בזמננו אין לך מצווה גדולה כזו [=יותר מזו], לבנות בית הכנסת בירושלים עיר הקודש, מקום מוכן לעשות תפלה השמימה... ובסוף השרש [=הסימן, הפרק] ההוא כתב. וזו לשונו: "כדי שיהיה להם בזכות העמידה שם, כי רב הוא, כי שם ציוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו". עכ"ל. ובתשובות מו"ה בצלאל אשכנזי³¹ כתב... ואם אין ירושלים ח"ו, אין חברון... לא הבנתי איך תלה ישיבת חברון בירושלים. אבל על כל פנים מבואר דמשונה למעליותא [=לטובה] ישיבת ירושלים מישיבת שארי מקומות שבארץ ישראל. אם כן, ממילא יש לומר, אפילו יהיו התלמידי חכמים שבשארי מקומות שווים לירושלים, אבל על כל פנים ממילא אינהו [=הם, חכמי ירושלים] טובים במעשה המצווה בישיבת ירושלים. ויעיין בספר ברכי יוסף סימן רנ"א מעניין קדימת בעל מעשים, ומכל שכן כששניהם חכמים, דיש קדימה לבעל המעשים.

חתם סופר רואה אפוא מעלה גדולה במגורים בירושלים גם בזמן הזה, אף על פי שבהמשך דבריו הוא קובע שעדיפות זו עדיין אינה מקנה לאישה זכות לכפות את בעלה לעקור את מקום מושב המשפחה לירושלים, בניגוד לרצונו, כפי שעולה לכאורה ממשנת כתובות, שהבאנו לעיל, בראש הדברים³².

פסיקת חכמי ההלכה בימינו
סוגיה זו עולה לעתים על שולחנם של חכמי הלכה בימינו ובתי הדין הרבניים דנו בה בכמה הזדמנויות. ואף על פי שהם מכירים ומוקירים את קדושת ירושלים גם בזמן הזה, יש חכמי הלכה הנוטים להימנע מהחלת חובה וכפייה על ישיבה בירושלים בזמן הזה, ויש מי שסוברים שדין "הכל מעלין לירושלים" חל, כצורתו הראשונה, גם בזמן הזה, ולפיכך יכול אחד מבני הזוג או למצער האיש, לכוף את רעהו לעלות ולגור בירושלים³³.

הדיון בשאלת תחולתה של הלכת "הכל מעלין לירושלים", כפי שהראינו לדעת, חורג בהרבה ממסגרתן המצומצמת של הלכות "אבן העזר", וכורך בתוכו עולמות שלמים: אידיאולוגיים, פילוסופיים, משפטיים, חברתיים וכלכליים. דיון זה יש בו כדי להמחיש את מקומה המרכזי של העיר ירושלים, "עיר הקודש והמקדש", בתודעתם של חכמי ההלכה לדורותיהם.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי משפט", הוד-השרון

¹ קידושין מט ע"ב. למעלותיה של ירושלים, ראה: ש' ביאלובלוצקי, "ירושלים בהלכה", עלי עי"ן, מנחת דברים לש"ז שוקן, ירושלים תש"ח, עמ' 74-25 [=אם למסורת, רמת-גן תשל"א, עמ' 73-19].
² ראה: א' הכהן, " 'הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט' - דיני התכנון והבנייה", פרשת השבוע, תרומה, תשס"ו, גיליון מס' 243.
³ ראה: נ' רקובר, "עשרה דברים נאמרו בירושלים", פרשת השבוע, במדבר, תשס"ג, גיליון מס' 123 [=פרשת השבוע - עיונים משפטיים בפרשיות התורה (בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, ירושלים תשע"ב, כרך ד, עמ' 21-15], והמקורות הנזכרים שם.
⁴ בעניין זה הרחבתי דברים במאמרי " 'הרחק משכן רע!?' - על מגורים בדלניים, הלכה והכלה, משפט וחברה", העתיד להתפרסם בכרך הקרוב של כתב העת עמדו"ת (בהוצאת מכללת "אורות ישראל", אלקנה, תשע"ה). וראה: א' הכהן, "חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע, אמור, תשס"ד, גיליון מס' 164; א' הכהן, "הגבלת חופש תנועה", בתוך פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א, עמ' 216-209.
⁵ משנה, כתובות יג, יא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך ירושלים, כרך כה, ירושלים תשס"ב, עמ' שלט-שמב.
⁶ דקדוקי סופרים השלם, מהדורת מכון התלמוד הישראלי, עמ' תקכט, מביא גרסה מאחד מכתבי היד: "הכל מעלין בירושלים". לכאורה, לפי זה היה מקום לחלק גם בין שכונות ירושלים, לפנים מן החומה לעומת חוצה לחומה וכיוצא בזה (ראה משנת כלים א, ו), אך דומה שאין זה אלא חילוף ל/ב הנפוץ מאוד בכתבי היד של ספרות חז"ל, ואין לתלות בו הררים גדולים.
⁷ על פניה נראית הלכה זו "שוויונית", ומקנה זכות שווה בעניין זה לכל אחד מבני הזוג. אכן, מכ"י ארפורט של התוספתא, עולה שהזכות לכפייה מיוחדת לאיש, ולא לאישה. עמדה דומה עולה לכאורה גם מן התלמוד הירושלמי. ראה בהרחבה: י' שפירא, "כפיית בן זוג לעלות לארץ ישראל", פרשת השבוע, ואתחנן, תשע"ד, גיליון מס' 442, והמקורות הנזכרים שם.
⁸ כתובות קי ע"ב והמקבילה בערכין ג ע"ב.
⁹ מעניינת היא הערת הפירוש המיוחס לרבנו גרשם לערכין ג ע"ב, האומר: "'הכל מעלין לירושלים' - אף על גב דירושלים נווה הרע, כדאמרינן במסכת כתובות (קי ע"ב): 'מנין לישיבת כרכים שהיא קשה? שנאמר: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים' (נחמיה יא, א)". הצורך ב"התנדבות" וב"ברכה" מיוחדת ליושבי ירושלים מלמד שישיבת ירושלים לא הייתה מן הדברים הקלים באותם ימים. לפי זה, "ישיבת כרכים" קשה לא משום אופיו המסוים של כרך מסוים אלא עקב אופיו ומהותו של "כרך", מטרופולין גדול, שצפיפות האוכלוסין בו רבה וזיהום האוויר בו מרובה, ושאר מרעין בישין תלויים בה, לעומת יישוב קטן, שאווירו נעים וישיבתו מרווחת. לעניין זה, ראה למשל פירוש רש"י: "'ישיבת כרכים קשה' - שהכרך הוא מקום שווקים, והיוקר מצוי בו, ודוחק עוברים ושבים" (קידושין מט ע"ב). וראה פירוש הר"ן לרי"ף במסכת כתובות שם: "'ישיבת כרכים קשה' - שהכל מתיישבין שם, ודוחקין ומקרבין הבתים זו לזו, ואין שם אויר. אבל בעיר [=קטנה יותר, המונח 'עיר' מציין בלשון חכמים גם יישוב קטן בהרבה מן הערים בימינו. וראה ההגדרה המוצעת בשיטה מקובצת: 'כרך נקרא העיר שהיא מוקפת חומה, ויש בה שווקים, ובאים לשם מכל העיירות, מתוך שכל הסחורות מצויות לשם, וכשאין שם שווקים נקרא עיר' (כתובות קי ע"ב)], ויש בהם גנות ופרדסים סמוכין לבתים, ואווירן יפה". ויפים הדברים שהובאו בשם תלמידי רבנו יונה בשיטה מקובצת, כתובות קי ע"ב, ד"ה ישיבת כרכין קשה, שיש בהם שימת לב ללחץ החברתי שקיים ב'כרך': "פירוש: מתוך שמתקבצים הרבה בני אדם לשם, נמכרין הבגדים והדברים ביוקר, ועוד שבכרכין צריכין בני אדם להתנהג במעלת העשירים בין בהוצאה בין במלבוש". ליישומה המעשי של הלכה זו, כפיית בן זוג לעבור מ'עיר' ל'כרך', ראה תיק 1165-תשט"ו (בד"ר חיפה), פד"ר א 271.
¹⁰ ראה למשל: שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תרלג; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, ריש סימן כב; אוצר הפוסקים, כרך יט, עמ' 294; ועוד. בסוגיה רחבה זו, שיש לראותה בהקשר רחב יותר של הגדרת קביעת גבולות העיר לצרכים אחדים ויכולת שינויים, אני מקווה לדון בהזדמנות אחרת.
¹¹ רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה כ.
¹² שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כה, סעיף ד.
¹³ בית יוסף לטור, אבן העזר, סימן עה. וראה שפירא (לעיל, הערה 7).
¹⁴ שו"ת הרשב"ש, סימן ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 5), עמ' שמ.
¹⁵ שו"ת שדה הארץ, חלק ג, סימן יא; שו"ת פרי הארץ, חלק ג, יורה דעה, סימן ז.
¹⁶ שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן כב.
¹⁷ תשב"ץ, חלק ג, סימן רא.
¹⁸ משנת אבות ה, ה.
¹⁹ בשאלת קיומה של מצווה זו בימינו, נשתברו קולמוסים רבים, והיא קשורה בטבורה לשאלה בדבר מצוות ישיבת ארץ ישראל בימינו. ראה למשל: ח' שיין, ולא נעזבנה - על הירידה מארץ ישראל במקורות, ירושלים תשמ"ז.
²⁰ נושא זה, על יסודותיו הלמדניים, נידון בהרחבה בחיבורו הקלסי של אא"ז, הרב משה קליערס, רבה של טבריה, תורת הארץ, ירושלים תרפ"ח.
²¹ ראה לעניין זה חיבורו של דודי, הרב משה שלמה קלירס, המקדש וקדשיו, בירורים ועיונים בעבודת בית המקדש בזמן הזה, ירושלים תש"ל.
²² על שיקול זה כשיקול בכפיית בן זוג לגור בארץ ישראל, ראה פסק דינו של בית הדין הרבני בת"א, בתיק 281/תשכ"ט, פד"ר ח 27-17.
²³ דין זה, אם "קדושה שנייה", שמכוחה נתקדשה ירושלים, קידשה רק לשעתה או גם "לעתיד לבוא", תלוי במחלוקת ראשונים.
²⁴ שו"ת מהר"ם פדובה, סימן כט.
²⁵ ביטוייה הראשונים היו המאבק הגדול בין "ארץ ישראל" לבין "בבל" בתקופת התלמוד ולאחריה על זכות הבכורה בעולם היהודי. לימים עבר המאבק לזירות אחרות, דוגמת המאבק בין "בבל" לבין חכמי "ספרד" ו"צפון אפריקה" בסוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים, ומאוחר יותר בין "אשכנז" לבין "ספרד".
²⁶ על תולדותיו, ראה לפי שעה, הרב א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלים, תרפ"ח, עמ' 174.
²⁷ שו"ת חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן רלד.
²⁸ בתשובתו לתלמידו, יוצא חתם סופר גם נגד המנהג לחגוג את ל"ג בעומר ברוב עם בקבר הרשב"י במירון, ורומז שמדובר במנהג "חדש", שלא שערוהו-ידעוהו אבותינו. גם בדברי התוכחה שלו בעניין זה, מקופלת ביקורת חריפה על מי שמעדיפים את הקברים הקדושים בגליל על פני קדושת ירושלים והאנשים החיים בה. לעניין זה, ראה: א' הכהן, "חסד של אמת - 'חברה קדישא' ותקנת הציבור", בתוך: פרשת השבוע (בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, ירושלים תשע"ב), כרך א, עמ' 121.
²⁹ שו"ת חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן רלג. לשאלת עדיפותה של ישיבת ירושלים על פני צפת, ראה גם דיונו המעניין של הרב ח"ד הלוי, רבה של ת"א-יפו במאה העשרים בשו"ת עשה לך רב, חלק ט, סימן לה. וראה באריכות, אוצר הפוסקים, כרך כ, "קונטרס ישוב ארץ ישראל", עמ' 76-68.
³⁰ המהרי"ק, רבי יוסף קולון, מגדולי חכמי איטליה במאה הט"ו, שו"ת מהרי"ק, שורש ה.
³¹ שו"ת רבי בצלאל אשכנזי (מחכמי ירושלים וצפת במאה הט"ז), סימן טו, ד"ה וגם שדמי בתים.
³² ראה שפירא (לעיל, הערה 7), שם.
³³ ראה למשל: הרב שאר ישוב כהן (אב"ד חיפה), "ישיבת ירושלים בזמן הזה - להלכה ולמעשה", תורה שבעל פה כה (תשמ"ד), עמ' כז-מט; הרב יעקב אליעזרוב (אב"ד ירושלים), "האם ירושלים החדשה היא בדין הכל מעלין לירושלים", אורייתא יט (תשס"ג), עמ' ר-רא. וכמו שמצוין בהם, שני ה'מאמרים' מבוססים על פסקי דין שניתנו בבית הדין הרבני.

---

---