הקדמה
מהי זיקתם של ישראל לחיובים המוטלים על בני נח? האם ישראל מחויבים רק במה שנצטוו כישראל? או שמא חיובם מתוסף על החיובים המוטלים על כל אדם¹? בעניין זה, מאלפים דברי הרמב"ם בפירושו למשנה. ואלו דבריו²:

ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם "מסיני נאסר", והוא שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי, לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני, שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציונו על ידי משה להמול, כמו שמל אברהם עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו, אלא צווי משה רבינו. הלא תראה אמרם "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני". וכל אלה מכלל המצות.

אבל דברי הרמב"ם האלו אינם מתיישבים לכאורה עם לשונו בספרו "יד החזקה", שהוא אומר בו³:

על שישה דברים נצטווה האדם הראשון... עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו⁴.

וכפי שכבר העיר ר' יוסף ענגיל⁵ (גליציה, המאה הי"ט-הכ'):

ומוכח מלשון הרמב"ם דמצוות בני נח, וכן דמילה וגיד הנשה, הם עדיין אצלנו מכח החיוב שמקודם מתן תורה, והתורה היתה רק השלמת שאר המצוות שלא ניתנו עדיין⁶.

שאלתנו בדבר חיובם של ישראל אינה רק על דברים שהיושר מחייב את בני נח, שבאלו אף ישראל מחויבים מכוח הציווי "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח), אלא אף בחיובים אחרים, שבנסיבות מסוימות האדם פטור מן החיוב כישראלי: האם באופנים אלו יתחייבו ישראל במה שכבר נתחייבו בו בני נח⁷?

מצוות בני נח מחייבות גם את בני ישראל
בעניין זה בכללו עוסק התלמוד בסוגיית מפתח במסכת סנהדרין, שזה לשונה⁸:

דאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח... אדרבה, מדלא נשנית בסיני - לבני נח נאמרה ולא לישראל?! ליכא מידעם⁹ [=אין דבר] דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור¹⁰.

על שאלת הגמרא, האומרת שאדרבה, מאחר שלא נשנית המצווה בסיני, ראוי להסיק שנאמרה רק לבני נח, ולא לישראל, הגמרא משיבה שאין דבר שהוא אסור לנכרי אבל מותר לישראל. ומפרש רש"י על אתר¹¹:

שכשיצאו [ישראל] מכלל בני נח להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם¹².

על יסוד דברי הגמרא ופירוש רש"י, דנים אחדים מן האחרונים בשאלת חיובו של מי שאינו חייב במצוות על פי דין, כגון סומא וקטן, אף על פי שהוא בן דעת (שבבני נח הוא חייב¹³), מפני שייתכן שיתחייבו בדיני בני נח.

בעל "מנחת חינוך", ר' יוסף באב"ד (גליציה, המאה הי"ט) דן בדין הסומא, שלדעת ר' יהודה, הוא פטור מן המצוות, ואומר שאף לדעת ר' יהודה, אינו פטור אלא מן המצוות שגם בן נח אינו מצוּוה עליהן, אבל במצוות שבן נח מצוּוה עליהן, ייתכן שאף הוא חייב בהן. וזה לשונו¹⁴:

מכל מקום נראה לי, אף אם נאמר דר' יהודה פוטר [את הסומא] אפילו מלאוין [=מאיסורי "לא תעשה"], מכל מקום אותן מצוות שבן נח מוזהר, הוא גם כן מוזהר. דנהי דהתורה לא חייבה אותו בסיני, אבל לא יצא להקל במה שהיה חייב קודם. דבן נח חייב אפילו סומא.

ומאחר שבן נח סומא חייב במצוות בני נח, גם סומא בן ישראל חייב בהן¹⁵.

באותה דרך, חיוב מי שפטור מן המצוות בדיני ישראל מכוח מצוות בני נח, הולכים גם חכמים מן הדור הקודם, ובהם ר' יצחק אלחנן ספקטור (ליטא, המאה הי"ט) ור' מאיר שמחה מדווינסק (ליטא, המאות הי"ט-הכ'), לעניין חיובו של קטן.

לאחר שר' יצחק אלחנן מוכיח שנצטוו בני נח שלא להישבע לשקר, הוא קובע שקטן בן ישראל חייב גם כן על שבועת שקר כבני נח¹⁶:

ולפי זה, יש לדון, דכיון דכולם מוזהרים על שבועת שקר, אם כן, בכל עם גם קטן מוזהר בהגיע לכלל דעת יש עליו איסור לישבע לשקר. ואף דאינו נענש על זה בבית דין, מכל מקום איסורא ועונש בידי שמים איכא [=יש].

ואף הוא נסמך על דברי הגמרא שאין דבר האסור לבני נח ומותר לישראל. וזה לשונו:

והך כללא ד"מי איכא מידי" כו', כבר כתבתי במקום אחר דליכא פלוגתת אמוראי בזה, כמבואר בסנהדרין דף נט ע"א... וכולי עלמא סבירא להו כן [=וכלל זה: "מי איכא מידי"... הכול סבורים כן]¹⁷.

וכן היא גם דרכו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, שדברים האסורים על בני נח, אף אותם דברים שהתורה פטרה בהם את ישראל מעונש, הדבר אסור לישראל מכוח דיני בני נח, אף על פי שאינם נענשים עליהם¹⁸:

ולפי זה יש לחלק, דבמצוות שנצטוו בני נח, גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא¹⁹ בכיוצא בזה "'איש' - להוציא את הקטן... איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה, תחת שהוחמרו הוקלו?!²⁰", דפירושו דלגבי קדושת המצוות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווים קודם. רק לעניין עונשין, אם עבר ועשה, טפי [=יותר] חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה [=והקל עליו] לעניין הורג עו"ג, ועוברים, ואם הרוצח קטן²¹.

בדומה לזה אומר ר' יצחק איצק אוירבאך (פולין, המאה הי"ט) לעניין חיובו של קטן לשוב בתשובה על מעשים שעשה בקטנותו. אמנם כתב הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך²² ש"קטן שהכה אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין", אבל רי"א אוירבאך סבור שיש להבחין בין כלל המצוות לבין המצוות שנצטוו עליהן בני נח. הוא נסמך על דברי חתם סופר²³, שהקטן בן נח חייב משעה שהוא בן דעת, ולכן הוא סבור²⁴:

דיש לומר בהנך שבע מצוות שבני נח נצטוו עליהם, יש לישראל כמו כן עונש בדיני שמים מזמן שיודע ומבין ושכלו זך, כמו שקודם מתן תורה, היינו בני מצוות הללו קודם זמן הגדלות, וממילא צריך תשובה וכפרה כשיגדיל. והנה גזל ומזיק הוא ממצוות שבני נח נצטוו עליו גם כן, ובין אדם לחבירו, עיקר התשובה הוא לפייס חברו ולשלם לו ההיזק.

ר' שלמה זלמן אוירבך (ארץ ישראל, המאה הכ') מגיע בדרך אחרת לקביעה שכל איסור החל על בן נח חל גם על ישראל קטן אם הוא בר דעת²⁵:

שהרי יודע [הקטן] שכך רצונו של הקב"ה, ולכן חשוב כאילו גם מצד עצמו חייב בכל אלה, ורק החיוב בזה אינו כל כך חזק שיהא בכוחו להוציא גם את הגדול... והרי זה חשוב כאילו גם הם עצמם נצטוו על כך²⁶.

חוק בני האדם
על חיוב שלא בתחום האיסורים המוטלים על בני נח, אלא בתחום המשפטי, חיובו של האדם לעמוד במה שנתחייב לו, אנו שומעים בתשובתו של מהרשד"ם (ר' שמואל די מודינא, תורכיה, המאה הט"ז), שהטיל קנס על שותף שלא עמד בהבטחתו ובשבועתו, עיכב סחורה של שותפו, וגרם לו נזק. וזה לשונו²⁷:

מכל מקום ראוי להטיל עליו זה הקנס... יען כי דבר זה תקון העולם, ודבר מצוי הוא... וכל שכן וקל וחומר האיש הזה... שכפי הנחת השאלה, עבר חק בני האדם, הפר ברית תורת השבועה.

ועל יסוד חיוב קדום, מיום ברוא אדם בארץ, וזאת אף על פי שאינו נמנה עם שבע מצוות בני נח, מבסס ר' אלעזר משה הלוי איש הורוויץ, אב"ד פינסק (רוסיה, המאה הי"ט), את תשובתו, במענה לשאלה שנשאל, אם יש תוקף מחייב להתחייבות האדם למי שעומד להדפיס ספר שירכוש את הספר לכשידפיס אותו הלה. בדבריו הוא מבקש להוכיח שקיום הבטחה שהבטיח האדם לחברו הוא יסוד שהתורה כולה עומדת עליו²⁸:

והנה כל אשר עיניים לו, יחזה ברור בתורה ונביאים וכתובים ובדברי חז"ל במקומות אין מספר עוצם החיוב בדבר שהמבטיח איש לרעהו ומסמיכו ברור על זה באיזה דבר נהוג. הגידו נא, איה מקור העונש תקיעת כף החמור שצווח יחזקאל הנביא ככרוכיא... והחמירו בה כל הפוסקים כשבועה?!... ומהי הכריתת ברית המוזכרת במקומות אין מספר, ונהגה גם לפני מתן תורה, והיא איננה ממצוות בני נח?!... הלא בהכרח יודה כל משכיל, כי עניין ההאמנה והבטחה היא חותם טבעת בורא עולמו לעבודתו, ובלעדה לא תכּון שום מצווה לאזהרה. לכן לא תבוא במספר המצוות לבני נח ולישראל, כמו מצוות אמונת השם יתברך ותורתו... וממנה יצמח לנו חיוב קיום "דינא דמלכותא"²⁹, ותוקף כוח המנהג בדיני ממונות... ושיעבוד חיוב הגוף... וחיזוק דברי הקהל בלא קנין [=הבטחה מינהלית], ושיעבוד השותפין ובעלי אומנות בדגמרי ומקני אהדדי ומשעבדי נפשייהו [=כשגומרים בדעתם ומקנים זה לזה ומשעבדים את עצמם]... דכל היכא דגמרי ומקני, הוי חיוב גמור.

ומכאן מגיע ר' אלעזר משה לעניין המדפיסים:

והנה בענין הזה אשר אנחנו עוסקים בו, היש הבטחה והסכמה ושעבוד הגוף יותר מזה?! ועליכם תמכו המדפיסים יסודותם³⁰.

חידושו של הרב קוק
ומכאן לחידושו של הרב קוק. לדעתו, כל אימת שהדיינים אינם מוסמכים לדון דין תורה, משום שאינם "סמוכים", ולכן אינם רשאים לדון אלא ב"דברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס"³¹, חלה עליהם חובה לדון מכוח דיני היושר על פי שיקול הדעת. אמנם הרחיבו חכמים את סמכות הדיינים המומחים לדון גם בדברים שאין הם מוסמכים לדון בהם, על יסוד הכלל "שליחותייהו קא עבדינן", שמשמעותו היא שאנו פועלים בשליחותם של הדיינים הסמוכים שהיו בעבר³². אבל כאשר יש לנו ספק בשאלה מהו דין תורה, עלינו לדון על פי דיני היושר, שמקור חיובם הוא מן התורה. וזה לשונו של הרב קוק³³:

ונראה לעניות דעתי דעל כל פנים לא נגרע מבני נח, דהוזהרו על הדינים [הקמת מערכת משפט]... ולפי זה יש לומר דמן התורה חייבים אנו לדון בכל מקום ובכל זמן דין יושר על פי שיקול הדעת, אלא שחכמים ראו שלא יושלם ענין ישראל כי אם בדיני התורה.

והרב קוק מדמה את הדבר להלכה בדבר ספק תקנה, שאם יש ספק אם חלה תקנה בעניין מסוים, עלינו לנהוג על פי דין תורה, שהוא היסוד להלכה. לדבריו, צריך לנהוג כן גם כשיש ספק בשאלת דין תורה: יש לחזור לחיוב היסודי, לדון על פי דיני היושר, ובלשונו: "וכשהדין מרופה בידינו, יש לומר דהוי דין תורה לגבן [=לגבינו] כספק תקנה!".

ובתשובה שמשיב הרב קוק הלכה למעשה, שעניינה אינו בשאין סמכות לבית הדין, אלא כשעלול הדבר להביא לידי עיוות, הוא מציע לדון לפי דיני היושר כמו בני נח, לא רק על יסוד העובדה שגם אנו מחויבים בדיני בני נח, אלא גם על יסוד כוחו של בית הדין "למגדר מילתא", כלומר מצד הוראת שעה. וזה לשונו³⁴:

ולעניות דעתי, ראוי לעשות בכהאי גוונא פשרה גם שלא מדעת בעלי דין במקום שמבינים שכל תביעת השבועה אינה כי אם ניצוח בעלמא. בזמן הזה, דדיני תורה בטלים מן התורה, משום דאנן הדיוטות אנן, לרוב הפוסקים, יש לומר, דעל כל פנים דיני יושר נוהגים מן התורה מטעם דינים דבני נח, דלא גרעינן מנייהו, ובמקום שרואה הדיין שיש עיוות אשר ראוי לעשות למגדר מילתא בדרך שהדיעה הישרה וכבוד שם ה' יתברך מחייב לפי מצב הדור, וכבוד תורתו בחכמת לבבו יעשה.

סוף דבר
לסיום דברינו, נאים לציטוט דברי הרב קוק³⁵:

מעלת דרך ארץ הטבעית, טהרת המדות בנטיה נקיה אל הצדק והיושר המוחש והמורגש ושנאת הרשע והעַול במדה הגלויה, זאת היא נחלת כל האדם אשר על פני האדמה, וכלל תורת בני נח הם הנם יסודי המוסר הטבעי... והמוסר הזה הטבעי הוא פרוזדור להטרקלין של זיו הקודש.

הערות:

* פרופ' נחום רקובר, חתן פרס ישראל, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עומד בראש עמותת "מורשת המשפט בישראל".

¹ וראה ר"א ליכטנשטיין, באור-פניך יהלכון - מידות וערכים בעבודת ה', תל-אביב 2012, עמ' 39, בדבר מחלוקתם של ההוגים הנוצרים: בעוד ההוגים השכלתניים וההומניסטיים יותר הטעימו שהמרכיב האוניברסלי עומד בתוקפו, ועליו מיתוסף מִסדר החסד, אחרים הדגישו שכל דבר שהוא פרי פיתוחו של השכל האנושי, כלומר שהוא אוניברסלי, הוא חסר משמעות לחלוטין ואינו מחייב. לדידן, ראה המשך דיוננו להלן.
² פירוש המשנה לרמב"ם, חולין ז, ו.
³ רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה א.
⁴ כמקור לדבריו אפשר לראות במדרש רבה, משפטים, פרשה ל.
⁵ בית האוצר, מערכת א-ב, אות ז, ה ע"א.
⁶ וראה המשך דבריו בבית האוצר, שם וכן ח ע"ב. וראה ר"א ליכטנשטיין (לעיל, הערה 1), עמ' 40.
⁷ הקבלה מעניינת יש בין דיני בני נח לדיני המלך, שאף הם הוכרו כדינים טבעיים.
אחד מחכמי הדור הקודם, ר' מאיר דן פלוצקי, מבקש לבסס הלכות אחדות בדיני המלך על יסוד הקבלתן לדיני בני נח, כמו למשל לעניין סמכות המלך לדון בעד אחד (ראה חמדת ישראל, קונטרס נר מצוה, אות עב, מצווה רפח, עמ' לח): "הנה ידוע שיש שני הנהגות בעולם, הנהגה הטבעיית, והוא הנהגת בני נח, והנהגת התורה הקדושה, והוא שניתנה לישראל מעת שקבלו התורה הקדושה... ועניין מלך היא הנהגה הטבעית, כמו שמבואר בקרא 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי' (דברים יז, יד)".
ולצד שני, ניתן ללמוד על דיני בני נח ממה שנתפרש בדין המלך. בספר החינוך (מצווה קצב), נאמר שבן נח נהרג על פי הודאת עצמו, ותמהו על בעל "ספר החינוך", מניין לו זאת? ואילו ר' מאיר דן פלוצקי סבור שגם הרמב"ם סובר כן, שהרי הוא אומר שהרג דוד לגר העמלקי בהודאת פיו מדין המלך. ואם נאמר שאין בן נח נהרג על פי הודאת עצמו, גם המלך לא היה יכול להרוג אותו על פי הודאת עצמו.
⁸ סנהדרין נט ע"א. אולם מן הספרי, פרשת ראה, פסקא עו, משתמעת גישה אחרת, ולפיה אפשר שדבר שהוא אסור לבני נח יהיה מותר לישראל. ראה משך חכמה, לר' מאיר שמחה מדווינסק, דברים יב, כג. ואין כאן מקום להאריך.
⁹ והשווה ללשונו של רב פפא (חולין לג ע"א): "מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור?"; וכן סנהדרין נה ע"א: "מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולנכרי אסר?". ולשון "מי איכא מידי" מצויה הרבה בלשון חכמים גם בזיקה לסוגייתנו. ראה רש"י (להלן, ליד ציון הערה 11).
¹⁰ וראה שו"ת בן פורת, לר"י ענגיל, חלק א, סימן ד, המסביר את הטעם "ליכא מידעם", וכן ר"ש פישר ("בגדרי מעלת ישראל", ישורון יא (תשס"ב), עמ' תשלט-תשעג, בעמ''תשמב), בדבר חקירת האחרונים בשאלה אם "ליכא מידעם" הוא סיבה או סימן, וכי מדברי רש"י להלן, משמע שהוא סימן, שבכלל מאתיים מנה ("דבכלל ישראל יש גם תורת גוי"), ואילו מדברי רש"י בחולין קב ע"א, משמע שהוא סיבה, שההיתר לישראל הוא הסיבה הגורמת היתר לגוי.
¹¹ רש"י סנהדרין שם, ד"ה לזה ולזה נאמרה.
¹² האמירה "ליכא מידי" וכו' היא אחד מן היסודות שהסתמך עליהם רמ"ש גלזנר (תרס"ז-תרפ"ה; דור רביעי על מסכת חולין, בפתיחה כו ע"ב), כשהרחיק לכת בקבעו שדבר המקובל אצל בני אומות העולם כדבר שאסור לעשותו, אסור מצד "קדושים תהיו". ולא זו בלבד, אלא שיש אופנים שעדיף לעבור על איסור מן התורה, ובלבד שלא לעבור על דבר שהוא אסור "מחוק הנימוס שמקובל מכלל האנושי", כמו אכילת בשר אדם, שמי שעושה כן "מודח מלהיות נמנה בין האישים". והוא מנמק את דבריו: "היעלה על הדעת שאנו עם הנבחר, עם חכם ונבון, נעבור על חוק ונימוס כזה [אכילת בשר אדם], כדי להינצל מאיסור תורה. אתמהה".
כדברים האלה מובאים משמו של ר' יעקב קמנצקי, מראשי אגודת ישראל בארה"ב במאה הכ' (אמת ליעקב, על נביאים וכתובים, חלק ב, ירושלים תשע"ה, עמ' רצא): "ועל פי יסוד זה נראה דאם יש לחולה ברירה אם לאכול בשר אדם או בשר נבלה, יש לו לאכול את בשר הנבלה ולא את בשר האדם, כי פשוט שמנועים אנו מאכילת בשר אדם ("קניבליזם"), ואין איסורו מן התורה אלא מן השכל הישר".
ויש לדון הרבה בראיותיו של רמ"ש גלזנר לחידושו. וראה א' בזק, "'המתועב בעיני האומות הנאורות' - כגורם הלכתי במשנת בעל 'דור רביעי'", ספר ישורון (בעריכת מ' ששר), ירושלים תשנ"ט, עמ' 241-231. במאמר זה מנתח המחבר את ראיותיו של רמ"ש גלזנר וסותרן אחת לאחת. וראה ד' סינקליר, "מוסר ומשפט טבעי במשפט העברי - אכילת בשר אדם כמשל", פרשת השבוע, שמיני, תשס"ז, גיליון מס' 281.
ר"י עמיטל, והארץ נתן לבני אדם, אלון שבות תשע"א, לאחר שהוא מביא את דברי רמ"ש גלזנר בדבר חשיבותו של הערך המוסרי שבהלכה, אומר: "מכל מקום, גם אם תפיסתו של ה'דור רביעי' היא אולי מרחיקת לכת... אין כל ספק שלא כל דבר שהתורה לא אסרה הופך להיות מותר" (עמ' 40). ויש מי שרצו ללמוד מדבריו שניתן לשנות את ההלכה כדי להתאימה לתכליתה. ברם, הוא כותב כי "בדין דאורייתא, אמנם אין לנו אלא מה שהתורה ציוותה, אולם בדיני דרבנן, בוודאי יש מקום לשיקול מוסרי בקביעת ההלכה... אין לי ספק שחכמים לא התכוונו שעדיף לאכול בשר אדם על פני איסור אחר [שהם קבעו]" (עמ' 38).
¹³ לדעת שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיז, שחיובו של קטן בבני נח הוא לפי רמתו השכלית (אבל בשו"ת חלקת יואב, אורח חיים, סימן א, חולק על כך; וראה שם הבחנותיו בין מצוות עשה למצוות לא תעשה ובין סוגי האיסורים).
¹⁴ מנחת חינוך, מצווה כו (אות ג).
¹⁵ אמנם הסומא אינו נענש על עברות אלו: "אך לעניין עונשין, עיין בבבא קמא פרק החובל דף פז [ע"א], ר' יהודה פוטרו ממיתת בית דין, אם כן נראה דאינו חייב על עבירות הללו כבן נח". וראה גם מנחת חינוך, מצווה ב [אות כה במהדורת מכון ירושלים]. וראה תורת אברהם, (מאמרים ושיחות מר' אברהם גרודזינסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה), ירושלים תשכ"ג, דף קלג ע"א - קלד ע"א.
וראה כסא דהרסנא על שו"ת בשמים ראש, סימן עג, שהסומא חייב במצוות "לא תסור" (ואף לדעת ר' יהודה, הסומא חייב במצוות מדרבנן [ראה תוספות בבא קמא פז ע"א, ד"ה וכן היה ר' יהודה]), משום שמצוות "לא תסור" היא מצווה שכלית [ובוודאי הסומא חייב במצווה שכלית], "שאין הדעת נותן שיהא הסומא מותר לרצוח ולנאוף".
¹⁶ נחל יצחק, סימן ז, ענף ב.
¹⁷ אבל השווה לעיל, הערה 8.
¹⁸ אור שמח, הלכות איסורי ביאה, פרק ג, הלכה ב, ד"ה ובזה פירשתי. והשווה דבריו במשך חכמה, שמות כא, יד.
¹⁹ מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין, משפטים, פרשה ד (מהדורת האראוויץ-רבין, עמ' 263). וראה כסף משנה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה יא, המציין את המכילתא כמקור דברי הרמב"ם שם. וראה לעיל, הערה 8, בדברי ר' מ"ש מדווינסק.
²⁰ בתמיהה. ראה מרכבת המשנה, על המכילתא, שם. אבל ראה: פירוש באר אברהם, על המכילתא, שם, אות כא; אור שמח (לעיל, ליד ציון הערה 18); משך חכמה, שמות כא, יד.
²¹ אמנם ראה שו"ת חלקת יואב, שם. וראה מנחת אשר, בראשית, סימן סח, אות ד, שאין נראה לו בסברא לחייב את בן ישראל בדיני בני נח, "דהלא אינו עכו"ם אלא ישראל גמור, וכיון שפטרתו תורה ממצות שישראל חייב בהן, מהיכי תיתי לחייבו במצוות של בני נח, דתרי"ג מצוות אינם תוספת על מצוות בני נח, אלא דין אחר לגמרי". וראה בפתיחה לברית שלום, הנספח לתורת שלום החדש (לר' שלום הכהן ווייס), ניו-יורק תשנ"ז, מהדורא תניינא, חלק ב. וראה להלן, הערה 30.
²² שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמג, סעיף א.
²³ ראה לעיל, הערה 13.
²⁴ דברי חיים, חושן משפט, דיני נזקי ממון, סימן יא.
²⁵ שו"ת מנחת שלמה, תניינא, ב-ג (תש"ס), סימן פב. וראה עוד: שו"ת מנחת שלמה, תשמ"ו, סימן לד [=מנחת שלמה, קמא, סימן קפח].
ובספר המקנה לר' אליעזר זוסמן סופר, חלק א, כלל ח, פרט ה, ד"ה דף נו תניא, מחדש כי "על שבע מצות, שהיה עונש לבני נח, בוַדאי גם לישראל עונשים בלא 'אזהרה'; וכלל זה [=אין עונשין אלא אם כן מזהירין], על שארי מצות נאמרו, שנתחדש לישראל".
וראה עוד: משכנות אפרים (בורודיאנסקי), סימן טז, אותיות ה, כא; הרב ש' פישר (לעיל, הערה 10), עמ' תשנג, הערה 16.
²⁶ וראה מנחת אשר, בראשית, סימן סח, אות ה.
²⁷ שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן קעט.
²⁸ אהל משה (הורוויץ), חלק שני, ירושלים תש"ל, סימן קלח. דבריו הובאו בקצרה בחזון איש (בשם אביו), חושן משפט, סימן כב.
²⁹ ראה מלמַד התלמידים, לר"י אנטולי, ליק 1866, עא ע"ב - עב ע"א.
³⁰ ועל פי ההנחה שלעתים נוהג גם בישראל משפט על פי היושר, מבקש ר"ש פישר (לעיל, הערה 10), עמ' תשלט-תשמ, להסביר את הלכת הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק י, הלכה יב), שישראל וגר תושב שבאו לדין דנים אותם בדיניהם, משום ש"דין זה, שהוא על פי היושר האנושי, משותף הוא לישראל ולאומות העולם".
³¹ לשון שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב. וראה: תומים, סימן א, ס"ק ב; חידושו של הרב קוק, באר אליהו, חושן משפט, סימן א, אות כא, בסופה, ש"בעיקר הדין אין אנו מוצאים יסוד נכון לומר שקנס ממש יוצא הוא מכלל עבדינן שליחותייהו, גם [=אף] במקום דשכיח ואית ביה חסרון כיס, שבאמת אין לנו על זה שום סברא [לשלול את הסמכות להטיל קנסות אלה]".
³² ראה ח' בן מנחם, "דיין כשליח", שנתון המשפט העברי ט י (תשמ"ב תשמ"ג), עמ' 71-51.
³³ מצוות ראייה, חושן משפט, סימן א.
³⁴ שו"ת אורח משפט, חושן משפט, סימן ד.
³⁵ חבש פאר (ירושלים תרפ"ה), עין איה, אות טז, עמ' מד.
ובאורות הקודש (חלק שני: מוסר הקודש, כרך ג, ראש דבר: מוסר ויראת א-לוהים, עמ' כז, אות יא): "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזו שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה". וראה אורות התורה, פרק יב, ב.
והשווה דברי הרב קוק בעניין ה"צדק" (איגרות הראייה, איגרת מד, כרך א, עמ' מה): "אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוקית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוקית היותר מאירה". וראה גם דברי הרב קוק בחיבורו לנבוכי הדור, ובייחוד בפרק ג, ופרק טו בסופו, ופרק נ.

---

---