|
|
|
למאפייניה של הכלכלה המצרית בשנות הרעב
"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם"
בני פורת* *
פרשת ויגש, תשע"ו, גיליון מס' 456
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
לאחר תהליך ארוך, רווי עליות ומורדות, מתוודע יוסף לאחיו ומוריד את אביו ואת כל ביתו אל ארץ גושן מחמת שבע שנות הרעב. לקראת סופה של הדרמה, המקרא מקדיש כמה פסוקים לתיאור ניהולה של כלכלת מצרים על ידי יוסף בשנות הרעב.
פסוקים אלה, העוסקים בעניינים מצריים פנימיים, עלולים להיראות מעין הפסקה בסיפור העל של ספר בראשית: תיאור ירידת יעקב וביתו למצרים ולידת עם ישראל. הלוא יעקב ובניו אינם נזכרים בפסוקים אלה, ולא ניכרת השפעה כלשהי שיש לפרשייה זו עליהם. ברם, עיון נוסף עשוי ללמדנו שיש לפרשייה זו חשיבות מכרעת בעיצובן של כמה תֵּמות עיקריות בחקיקה החברתית-כלכלית שבתורה. לדעתי, הפסוקים האלה מקפלים בתוכם כמה עקרונות יסוד שהתורה מייחסת לכלכלה המצרית, והיא באה לשלול אותם ולסלקם ממערכת חוקיה הכלכליים-חברתיים, כפי שהם עתידים לבוא לידי ביטוי בחומשים הבאים. ניתן לומר אפוא כי תפקידם של הפסוקים האלה לתאר תמונת תשליל, שרטוט הדגם שהתורה עתידה לשלול1.
סיפור המעשה בקצרה הוא: בשנות השׂׂבע, יוסף משכיל לאגור מזון באסמים כדי שישמש להאכלת אוכלוסיית מצרים בשנות הרעב. כששנות הרעב מגיעות, המצרים קונים מיוסף אוכל במיטב כספם. בצר להם, לאחר שאזל כספם, הם מבקשים פתרון. יוסף מוכר להם אוכל תמורת בהמותיהם וסוסיהם, ולאחר שנמכרו גם הם, המצרים מתחננים ליוסף שיקנה אותם ואת אדמתם תמורת זרעים, כדי שיוכלו לעבד את אדמתם. יוסף מקבל את הצעתם, עוקר את תושבי מצרים ממקומות מושבותיהם ומעביר אותם מקצה הארץ אל קצה. יוצאים מכלל זה כוהני מצרים, שהיה להם מעמד מיוחד, "כי חוק לכהנים מאת פרעה", והם מקבלים מידי פרעה אספקה סדירה של מזון ואינם נאלצים למכור את אדמתם ולגלות ממקומם. וזה לשון התורה בעניין זה (בראשית מז, יג-כו):
הפסוקים שלפנינו מתארים מצב אופייני של שוק שנסיבות מסוימות הופכות אותו להיות נשלט בידי מונופולין. המונופולין של מלך מצרים על מאגרי המזון נוצר בעקבות שילוב בין הנסיבות הייחודיות של שבע שנות השׂבע ושבע שנות הרעב שבאו אחריהן לבין תבונתו מרחיקת הראות של יוסף. שילוב ייחודי זה יוצר מצב שבו הכול רעבים ללחם, אבל רק לפרעה יש מאגרי מזון זמינים. פרעה נעשה המוכר היחיד בשוק המזון שהכול זקוקים נואשות למוצריו כדי שיוכלו להתקיים.
מאפייני הכלכלה המצרית
כיצד נראה שוק הפועל בתנאים מעין אלה? מן הפסוקים שלפנינו, עולים ארבעה עקרונות יסוד העשויים להסביר את אופן התנהלות השלטון המצרי מול נתיניו.
א. הסיוע לחלש - בחירה ולא חובה
המצרים מתחננים אל יוסף שיציל אותם ממות: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו". ודוק, המצרים אינם תובעים מפרעה או מיוסף לממש את חובתם המשפטית או הדתית כשליטי מצרים כלפי נתיניהם. אכן, על פי הסיפור, יוסף היה יכול שלא לסייע למצרים, למשל משום שחשוב לו יותר לסייע במזון לממלכות אחרות שהוא חפץ ביקרן וכדומה. אמנם אילו נהג כן, אולי היה נוהג שלא בחכמה, אבל על פי הלוגיקה הפנימית של הסיפור, הייתה זו החלטה חוקית.
מתובנה זו נגזר דבר נוסף העשוי להסביר את מערכת היחסים המתפתחת בין יוסף לבין המצרים. גם כשיוסף מחליט לסייע למצרים במזון, הוא אינו מעניק להם אותו כמתנת חינם, אלא מסייע להם בדרך של עסקה דו-צדדית, ועליהם לשלם תמורת הסיוע שהם מקבלים: בשלב הראשון בכסף, ולאחר שתם הכסף במקנה ובסוסים, ולבסוף באדמתם ובחירותם. למעשה, יוסף מנצל את המונופולין שלו על הלחם כדי להכתיב למצרים תנאי עסקה מחמירים והולכים, שסופם נישול המצרים מכל רכושם ואף מחירותם. לשון אחר, המבנה המצרי מבוסס על העובדה שסיוע לחלשים הוא דבר שבבחירה שניתן לסחור בו, ואף לנצלו כדי ליטול ממעוטי היכולת את כל מה שיש להם עד שהם נעשים עבדים.
ב. הכול סחיר
ומה יכול אדם למכור במסגרת השוק? המערכת הכלכלית המצרית המתוארת בפסוקים אלה מאפשרת לאדם למכור את כל נכסיו, ואין דבר שהחוק שולל את המסחר בו. בשעת מצוקה, האדם רשאי למכור אף את אדמתו, ואפילו את גופו וחירותו. מצודתו של השוק החופשי, אם מותר להשתמש בהקשר המקראי בביטוי מאוחר זה, פרוסה על כל מה שניתן להמירו בכסף. כך נוצר מצב שבו במהלך שנים אחדות יוסף מצליח לרכז בידי פרעה את כל משאבי מצרים, תחילה את הכסף והמקנה והסוסים, ולבסוף גם את כל האדמות ואת כל בני האדם, הנעשים להיות עבדים לפרעה5.
ג. אמצעי ייצור ושעבוד
מעניינת במיוחד העובדה שבשנה הראשונה יוסף נותן למצרים לחם תמורת מקניהם, ובשנה השנייה הוא נותן להם זרע תמורת אדמתם וגופם. ונשאלת השאלה: מה בין הלחם לבין הזרע, ומדוע הלחם ניתן בשנה הראשונה והזרע ניתן רק בשנה השנייה?6. בהקשר זה, עשויה להיות מאירת עיניים ההבחנה בין פירות ייצור לבין אמצעי ייצור. הלחם נאכל מיד. הוא מקנה לבעליו אפשרות קיום קצרת טווח, אך אינו מעניק לו הזדמנות להשגת עצמאות יצרנית לאורך זמן. הזרע, בניגוד ללחם, אינו ניתן לצריכה מיידית, אך הוא מאפשר לאדם להיות עצמאי ולעמוד על רגליו בטווח הרחוק7. אם אמנם כן הם הדברים, נראה שיש הבדל משמעותי בין השנה הראשונה, שניתן בה למצרים לחם, לבין השנה השנייה, שניתן להם בה זרע. בשנה הראשונה, כאשר המצרים עודם בני חורין ובעלי אדמות, יוסף נותן להם לחם. לעומת זאת, הוא נותן להם זרע בשנה השנייה, לאחר שנאלצו לאבד את הבעלות על אדמתם ועל גופם ונעשו עבדים לפרעה8. כלומר, אמצעי הייצור מוענקים למצרים רק לאחר שנשללה מהם חירותם, כשאין ספק שייצרו עבור פרעה ולא עבור עצמם9.
ד. כוהני דת בעלי כוח כלכלי
כוהני מצרים מתוארים בפסוקים אלה כמצרים היחידים שהצליחו לשרוד בשנות הרעב בלא שהיו צריכים למכור את אדמותיהם ואת גופם לפרעה. ונשאלת השאלה: מה סוד כוחם של כוהני מצרים? התורה עצמה מפרשת את הדבר באמרה "כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה". כלומר, כוהני מצרים מקבלים קצבה קבועה מפרעה, ולכן אינם חשים על בשרם את מוראות שנות הרעב. נראה כי "חוק" זה, הניתן לכוהנים, קשור בתפקידם הכוהני. כלומר, פרעה זקוק להם, כיוון שהחזיקו במפתחות לעבודת האל המצרית. לכן היה חייב להעניק להם את קצבתם.
כיוון שכך, כוהני מצרים הם היחידים שאינם נאלצים למכור את אדמתם וגופם לפרעה. במילים אחרות, הם מצליחים לתרגם את מעמדם הדתי להצלחה כלכלית. מקרב כל אנשי מצרים, הם היחידים הנותרים בני חורין, בעלי מקרקעין, שאינם מגורשים ממקום מושבם.
שילוב ארבעת העקרונות האלה מסביר כיצד מנצל יוסף עבור פרעה מלך מצרים את שנות הרעב כדי להפוך את כל המצרים מבני חורין לעבדים לפרעה. יש בכוחו של תיאור זה לצקת משמעות חדשה בביטוי הרווח בתורה לתיאור מצרים כ"בית עבדים". אמנם בני ישראל הם עבדי מצרים, אך גם המצרים עצמם הם עבדי פרעה.
מאפייני כלכלת התורה
הצבת עקרונות אלה עשויה להמחיש את דרך החקיקה הכלכלית-חברתית של התורה, הנפרסת בחומשים הבאים, כבנויה כתמונת תשליל של עקרונות הכלכלה המצרית.
א. הסיוע לחלש הוא מצווה, חובה של ממש
התורה אינה מציעה למי שיש לו רכוש לסייע לעני, אלא מצווה אותו לעשות כן. המצוות החברתיות דוגמת הלקט והשכחה והפאה וההלוואה לעני או שחרור העבדים אינן נתונות לבחירתו של בעל הרכוש אלא חובה המוטלת עליו. מצוות אלה דומות באופיין לחובת הנפקד להשיב את הפיקדון לבעליו ולחובת המזיק לפצות את הניזוק. העני אינו אמור להתחנן לקבלת עזרה ולייחל לרצונו הטוב ולרחמיו של בעל הרכוש, אלא הלה נתבע לממש חובה המוטלת עליו לסייע לעני. מכאן נובע שהסיוע לעני אינו דבר שבעל הרכוש יכול לסחור בו ולתבוע טובות הנאה תמורתו, אלא עליו לקיים את חובתו בלא תמורה. האפשרות המצרית להעניק לעני לחם או זרע תמורת כסף או מקנה אינה מתאפשרת על פי חוקת התורה.
ב. האדם אינו יכול לסחור בכל דבר
עוד קובעת התורה כי יש דברים, כגון החירות והנחלה, שהם שייכים לבעליהם עד שבאופן פרדוקסאלי הוא אינו יכול למכרם לצמיתות. דין היובל קובע כי בתום ארבעים ותשע שנים שבות הקרקעות לבעליהן. למעשה, המשמעות העמוקה של דין היובל היא שלא ניתן למכור קרקעות אלא רק להחכיר אותן לזמן קצוב, ובלשון התורה: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו). גם האדם אינו נמכר לצמיתות. דיני שחרור עבדים קובעים כי העבד העברי משתחרר בסוף שש שנים לתחילת עבדותו או בשנת היובל (הקרוב מביניהן). גם בהקשר זה, המשמעות היא כי לא ניתן לקנות אדם אלא רק לשכור את כוח עבודתו, ובלשון התורה: "כי משנה שכר שכיר עבָדך" (דברים טו, יח)10. מכאן עולה ששני הדברים שהמצרים מכרו לבסוף לפרעה, אדמתם וגופם, אינם ניתנים למכירה במשטר החברתי-כלכלי של התורה.
ג. אמצעי הייצור והעצמאות
גם התורה מבחינה בין הענקת פירות הייצור לבין הענקת האמצעים הדרושים לייצרם, אולם היא מנצלת את ההבחנה הזאת הפך ממה שנהג במצרים. התורה אינה משתמשת בהבחנה זו כדי לשעבד אנשים בני חורין, אלא להפך, כדי לשחרר אנשים משועבדים. מצוות שחרור העבדים, מצוות שמיטת החובות ומצוות היובל, הן מסוג המצוות שאינן מעניקות לאדם החלש לחם לאכול אלא זרע לזרוע, את מה שדרוש לו כדי לייצר באופן עצמאי. את החירות שניתנה בשנה השישית לעבדות, את שמיטת החובות או את הקרקע שהושבה ביובל, אי אפשר לצרוך מייד, אך באמצעותם אדם שהיה עני ומשועבד יכול להיעשות בן חורין המייצר עבור עצמו ולא עבור אדוניו.
ד. הכוהנים נטולי מקרקעין
גם דמותם של כוהני ישראל מעוצבת בדגם הפוך לגמרי מכוהני מצרים. אם כוהני מצרים הם היחידים מבין המצרים המצליחים להישאר בעלי אדמות, כוהני ישראל הם היחידים מבין העבריים שאסור להם להחזיק אדמות. וזה לשון התורה בעניין זה (דברים יח, א-ב):
סוף דבר
סיפור ניהולה של מצרים בשנות הרעב בידי יוסף מתגלה אפוא כתשליל של עקרונות יסוד עיקריים בתפיסת התורה. החקיקה החברתית-כלכלית המופיעה בחומשים שאחר כך אינם אלא פענוחם ומימושם של עקרונות יסוד אלה.
בהקשר של איסור גילוי עריות, התורה מציינת את מצרים כדגם האולטימטיבי לשלילה וגינוי, ומזהירה את בני ישראל מלנהוג כמעשה ארץ מצרים. דומני שגם בהקשר החברתי-כלכלי שהתורה מעצבת, אפשר לראות מעין מוטו בפסוק: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו [...] ובחֻקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).
* ד"ר בני פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית, ירושלים
1 לניתוחים בכיוון דומה, ראה: נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ט, עמ' 372 379; אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל-אביב תשס"ב, עמ' 88 92; אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, תל-אביב 2004, עמ' 178 181; יורם מישר, בדמותו: רעיון השוויון מעזרא עד ניטשה, ירושלים תשס"ז, עמ' 25 44; דוד סבתו, "ותהי הארץ לפרעה: שורשו של שעבוד מצרים", מגדים נב (תשע"א), עמ' 41 57. והשווה ירון יעקובס, "כלכלה לאומית בשעת חירום", פרשת השבוע, ויגש, תשס"ב, גיליון מס' 56.
2 פירוש רש"י לבראשית מז, כא. וראה ביקורתו של בעל "כלי יקר" על אתר: "ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ". וראה מה שפירש בעקבות רש"י.
3 פירוש הרמב"ן לבראשית מז, יד.
4 ראה למשל בני פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85. ואני עומד על עניין זה בהרחבה במאמרי "החקיקה החברתית-כלכלית של התורה: עקרונות יסוד", העתיד לראות אור בקרוב באסופה מבקשי צדק: בין חברה וכלכלה במקורות היהודיים בעריכת חנוך דגן ובנימין פורת.
5 אך ראה פירוש הרמב"ן לבראשית מז, יט: "הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה, וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם, רק האדמה. והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה".
6 וראה מה שהשיב רש"י על זה בעקבות דברי התוספתא (סוטה, פרק י, הלכה ח): " 'ותן זרע' - לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף 'ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר', מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע, וכלה הרעב" (רש"י, בראשית מז, יט). לפי פירוש זה, לא היה ניתן להעניק זרע קודם לביאת יעקב למצרים, מפני ששנות הרעב לא אפשרו לעבד את האדמה.
7 אכן, אם נניח שהשנה השנייה היא למניין שבע שנות הרעב (דבר שפרשני המקרא התלבטו בו), אזי נראה שהזרע שנתן להם יוסף בשנה זו סיפק את צורכיהם למשך כל שנות הרעב הבאות, כלומר היווה עבורם פתרון ארוך-טווח ולא פתרון לשנה אחת בלבד.
8 דרך אגב, זאת במידה חלקית בהתאם לבקשתם של המצרים עצמם, שביקשו בשנה הראשונה "הבה לנו לחם", ובשנה השנייה ביקשו לחם וזרע: "קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם". כלומר, אף המצרים עצמם מפנימים את עקרונות השיטה, ומתאימים את בקשותיהם למה שנראה בעיניהם אפשרי לקבל בתנאי השלטון האלה.
9 אמנם גם במצב זה, יוסף אינו מממש את זכותו של פרעה ליטול את כל היבול או את רובו. להפך, הוא מותיר את רובו למצרים ונוטל לעצמו רק חמישית ממנו. וראה פירוש הרמב"ן (בראשית מז, יט): "והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם, שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס".
10 דברים אלה נכונים כמובן ביחס לעבד עברי, אך לא ביחס לעבד שאינו יהודי (עבד כנעני). ברם, עניין זה חורג מגבולות היריעה הנוכחית.
11 ראה למשל: דברים יד, כט; דברים טז, יא-יד; דברים כו, יב-יג.
12 העובדה שבפועל היו כוהנים שהשחיתו את דרכם על ידי ניצול כוחם הדתי אינה משנה בנוגע לחזון שהציבה התורה. הדוגמה המפורסמת היא של בני עלי הכוהן: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם, כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשִלֹה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי נאצו האנשים את מנחת ה'" (שמ"א ב, יב-יז).
לאחר תהליך ארוך, רווי עליות ומורדות, מתוודע יוסף לאחיו ומוריד את אביו ואת כל ביתו אל ארץ גושן מחמת שבע שנות הרעב. לקראת סופה של הדרמה, המקרא מקדיש כמה פסוקים לתיאור ניהולה של כלכלת מצרים על ידי יוסף בשנות הרעב.
פסוקים אלה, העוסקים בעניינים מצריים פנימיים, עלולים להיראות מעין הפסקה בסיפור העל של ספר בראשית: תיאור ירידת יעקב וביתו למצרים ולידת עם ישראל. הלוא יעקב ובניו אינם נזכרים בפסוקים אלה, ולא ניכרת השפעה כלשהי שיש לפרשייה זו עליהם. ברם, עיון נוסף עשוי ללמדנו שיש לפרשייה זו חשיבות מכרעת בעיצובן של כמה תֵּמות עיקריות בחקיקה החברתית-כלכלית שבתורה. לדעתי, הפסוקים האלה מקפלים בתוכם כמה עקרונות יסוד שהתורה מייחסת לכלכלה המצרית, והיא באה לשלול אותם ולסלקם ממערכת חוקיה הכלכליים-חברתיים, כפי שהם עתידים לבוא לידי ביטוי בחומשים הבאים. ניתן לומר אפוא כי תפקידם של הפסוקים האלה לתאר תמונת תשליל, שרטוט הדגם שהתורה עתידה לשלול1.
סיפור המעשה בקצרה הוא: בשנות השׂׂבע, יוסף משכיל לאגור מזון באסמים כדי שישמש להאכלת אוכלוסיית מצרים בשנות הרעב. כששנות הרעב מגיעות, המצרים קונים מיוסף אוכל במיטב כספם. בצר להם, לאחר שאזל כספם, הם מבקשים פתרון. יוסף מוכר להם אוכל תמורת בהמותיהם וסוסיהם, ולאחר שנמכרו גם הם, המצרים מתחננים ליוסף שיקנה אותם ואת אדמתם תמורת זרעים, כדי שיוכלו לעבד את אדמתם. יוסף מקבל את הצעתם, עוקר את תושבי מצרים ממקומות מושבותיהם ומעביר אותם מקצה הארץ אל קצה. יוצאים מכלל זה כוהני מצרים, שהיה להם מעמד מיוחד, "כי חוק לכהנים מאת פרעה", והם מקבלים מידי פרעה אספקה סדירה של מזון ואינם נאלצים למכור את אדמתם ולגלות ממקומם. וזה לשון התורה בעניין זה (בראשית מז, יג-כו):
ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד, וַתֵּלַהּ ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילַקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשֶּבר אשר הם שֹׁברים, ויבֵא יוסף את הכסף ביתה פרעה. ויתֹם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען, ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך, כי אָפס כָּסף. ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם, אם אפס כסף. ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמֹרים, וינהלם בלחם בכל מִקְנֵהֶם בשנה ההִוא. וַתִּתֹּם השנה ההִוא ויבֹאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני, לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלָּחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, כי חזק עלהם הרעב ותהי הארץ לפרעה. ואת העם העביר אֹתו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו. רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם. ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הֵא לכם זרע וזרעתם את האדמה. והיה בתבואֹת ונתתם חמישית לפרעה, וארבע הידֹת יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכל לטפכם. ויאמרו הֶחיתנו, נמצא חן בעיני אדני והיינו עבדים לפרעה. וישם אֹתה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחֹמש, רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה.שאלת תפקידם של פסוקים אלה ודרך השתבצותם במגמתו הכללית של ספר בראשית טרדה את מנוחת פרשני התורה. לדעת רש"י, למשל, הפסוקים האלה באו רק לשם תיאור החלטתו של יוסף להעביר את העם המצרי מקצה גבול מצרים ועד קצהו, כדי להקל את תחושת הגלות של אחי יוסף:
ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים2.לדעת הרמב"ן, תפקיד הפסוקים האלה להדגיש את מעלותיו של יוסף, הן את תבונתו המדינית-כלכלית הן את יושרו ונאמנותו:
סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם, כי השם הוא המצליח את יראיו3.כאן אני מבקש להציע, כפי שרמזתי בפתח דבריי, שיש לפסוקים האלה תפקיד החורג מגבולות ספר בראשית ושיש בהם תרומה מכרעת להבנת תכליתה הכוללת של החקיקה החברתית-כלכלית של התורה. כידוע, התורה מקדישה חלקים נכבדים של חקיקתה להסדרת היחסים בין העשירים לבין העניים. מצוות אופייניות בהקשר זה הן המצוות: לקט ושכחה ופאה, הלוואה לעני, שחרור העבדים, שמיטה ויובל ועוד4. השוואה בין עקרונות היסוד שהתורה מייחסת לכלכלה המצרית לבין עקרונות היסוד המנחים את התורה בחקיקתה עשויים להבהיר את ההבדל התהומי בין שתי המערכות.
הפסוקים שלפנינו מתארים מצב אופייני של שוק שנסיבות מסוימות הופכות אותו להיות נשלט בידי מונופולין. המונופולין של מלך מצרים על מאגרי המזון נוצר בעקבות שילוב בין הנסיבות הייחודיות של שבע שנות השׂבע ושבע שנות הרעב שבאו אחריהן לבין תבונתו מרחיקת הראות של יוסף. שילוב ייחודי זה יוצר מצב שבו הכול רעבים ללחם, אבל רק לפרעה יש מאגרי מזון זמינים. פרעה נעשה המוכר היחיד בשוק המזון שהכול זקוקים נואשות למוצריו כדי שיוכלו להתקיים.
מאפייני הכלכלה המצרית
כיצד נראה שוק הפועל בתנאים מעין אלה? מן הפסוקים שלפנינו, עולים ארבעה עקרונות יסוד העשויים להסביר את אופן התנהלות השלטון המצרי מול נתיניו.
א. הסיוע לחלש - בחירה ולא חובה
המצרים מתחננים אל יוסף שיציל אותם ממות: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו". ודוק, המצרים אינם תובעים מפרעה או מיוסף לממש את חובתם המשפטית או הדתית כשליטי מצרים כלפי נתיניהם. אכן, על פי הסיפור, יוסף היה יכול שלא לסייע למצרים, למשל משום שחשוב לו יותר לסייע במזון לממלכות אחרות שהוא חפץ ביקרן וכדומה. אמנם אילו נהג כן, אולי היה נוהג שלא בחכמה, אבל על פי הלוגיקה הפנימית של הסיפור, הייתה זו החלטה חוקית.
מתובנה זו נגזר דבר נוסף העשוי להסביר את מערכת היחסים המתפתחת בין יוסף לבין המצרים. גם כשיוסף מחליט לסייע למצרים במזון, הוא אינו מעניק להם אותו כמתנת חינם, אלא מסייע להם בדרך של עסקה דו-צדדית, ועליהם לשלם תמורת הסיוע שהם מקבלים: בשלב הראשון בכסף, ולאחר שתם הכסף במקנה ובסוסים, ולבסוף באדמתם ובחירותם. למעשה, יוסף מנצל את המונופולין שלו על הלחם כדי להכתיב למצרים תנאי עסקה מחמירים והולכים, שסופם נישול המצרים מכל רכושם ואף מחירותם. לשון אחר, המבנה המצרי מבוסס על העובדה שסיוע לחלשים הוא דבר שבבחירה שניתן לסחור בו, ואף לנצלו כדי ליטול ממעוטי היכולת את כל מה שיש להם עד שהם נעשים עבדים.
ב. הכול סחיר
ומה יכול אדם למכור במסגרת השוק? המערכת הכלכלית המצרית המתוארת בפסוקים אלה מאפשרת לאדם למכור את כל נכסיו, ואין דבר שהחוק שולל את המסחר בו. בשעת מצוקה, האדם רשאי למכור אף את אדמתו, ואפילו את גופו וחירותו. מצודתו של השוק החופשי, אם מותר להשתמש בהקשר המקראי בביטוי מאוחר זה, פרוסה על כל מה שניתן להמירו בכסף. כך נוצר מצב שבו במהלך שנים אחדות יוסף מצליח לרכז בידי פרעה את כל משאבי מצרים, תחילה את הכסף והמקנה והסוסים, ולבסוף גם את כל האדמות ואת כל בני האדם, הנעשים להיות עבדים לפרעה5.
ג. אמצעי ייצור ושעבוד
מעניינת במיוחד העובדה שבשנה הראשונה יוסף נותן למצרים לחם תמורת מקניהם, ובשנה השנייה הוא נותן להם זרע תמורת אדמתם וגופם. ונשאלת השאלה: מה בין הלחם לבין הזרע, ומדוע הלחם ניתן בשנה הראשונה והזרע ניתן רק בשנה השנייה?6. בהקשר זה, עשויה להיות מאירת עיניים ההבחנה בין פירות ייצור לבין אמצעי ייצור. הלחם נאכל מיד. הוא מקנה לבעליו אפשרות קיום קצרת טווח, אך אינו מעניק לו הזדמנות להשגת עצמאות יצרנית לאורך זמן. הזרע, בניגוד ללחם, אינו ניתן לצריכה מיידית, אך הוא מאפשר לאדם להיות עצמאי ולעמוד על רגליו בטווח הרחוק7. אם אמנם כן הם הדברים, נראה שיש הבדל משמעותי בין השנה הראשונה, שניתן בה למצרים לחם, לבין השנה השנייה, שניתן להם בה זרע. בשנה הראשונה, כאשר המצרים עודם בני חורין ובעלי אדמות, יוסף נותן להם לחם. לעומת זאת, הוא נותן להם זרע בשנה השנייה, לאחר שנאלצו לאבד את הבעלות על אדמתם ועל גופם ונעשו עבדים לפרעה8. כלומר, אמצעי הייצור מוענקים למצרים רק לאחר שנשללה מהם חירותם, כשאין ספק שייצרו עבור פרעה ולא עבור עצמם9.
ד. כוהני דת בעלי כוח כלכלי
כוהני מצרים מתוארים בפסוקים אלה כמצרים היחידים שהצליחו לשרוד בשנות הרעב בלא שהיו צריכים למכור את אדמותיהם ואת גופם לפרעה. ונשאלת השאלה: מה סוד כוחם של כוהני מצרים? התורה עצמה מפרשת את הדבר באמרה "כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה". כלומר, כוהני מצרים מקבלים קצבה קבועה מפרעה, ולכן אינם חשים על בשרם את מוראות שנות הרעב. נראה כי "חוק" זה, הניתן לכוהנים, קשור בתפקידם הכוהני. כלומר, פרעה זקוק להם, כיוון שהחזיקו במפתחות לעבודת האל המצרית. לכן היה חייב להעניק להם את קצבתם.
כיוון שכך, כוהני מצרים הם היחידים שאינם נאלצים למכור את אדמתם וגופם לפרעה. במילים אחרות, הם מצליחים לתרגם את מעמדם הדתי להצלחה כלכלית. מקרב כל אנשי מצרים, הם היחידים הנותרים בני חורין, בעלי מקרקעין, שאינם מגורשים ממקום מושבם.
שילוב ארבעת העקרונות האלה מסביר כיצד מנצל יוסף עבור פרעה מלך מצרים את שנות הרעב כדי להפוך את כל המצרים מבני חורין לעבדים לפרעה. יש בכוחו של תיאור זה לצקת משמעות חדשה בביטוי הרווח בתורה לתיאור מצרים כ"בית עבדים". אמנם בני ישראל הם עבדי מצרים, אך גם המצרים עצמם הם עבדי פרעה.
מאפייני כלכלת התורה
הצבת עקרונות אלה עשויה להמחיש את דרך החקיקה הכלכלית-חברתית של התורה, הנפרסת בחומשים הבאים, כבנויה כתמונת תשליל של עקרונות הכלכלה המצרית.
א. הסיוע לחלש הוא מצווה, חובה של ממש
התורה אינה מציעה למי שיש לו רכוש לסייע לעני, אלא מצווה אותו לעשות כן. המצוות החברתיות דוגמת הלקט והשכחה והפאה וההלוואה לעני או שחרור העבדים אינן נתונות לבחירתו של בעל הרכוש אלא חובה המוטלת עליו. מצוות אלה דומות באופיין לחובת הנפקד להשיב את הפיקדון לבעליו ולחובת המזיק לפצות את הניזוק. העני אינו אמור להתחנן לקבלת עזרה ולייחל לרצונו הטוב ולרחמיו של בעל הרכוש, אלא הלה נתבע לממש חובה המוטלת עליו לסייע לעני. מכאן נובע שהסיוע לעני אינו דבר שבעל הרכוש יכול לסחור בו ולתבוע טובות הנאה תמורתו, אלא עליו לקיים את חובתו בלא תמורה. האפשרות המצרית להעניק לעני לחם או זרע תמורת כסף או מקנה אינה מתאפשרת על פי חוקת התורה.
ב. האדם אינו יכול לסחור בכל דבר
עוד קובעת התורה כי יש דברים, כגון החירות והנחלה, שהם שייכים לבעליהם עד שבאופן פרדוקסאלי הוא אינו יכול למכרם לצמיתות. דין היובל קובע כי בתום ארבעים ותשע שנים שבות הקרקעות לבעליהן. למעשה, המשמעות העמוקה של דין היובל היא שלא ניתן למכור קרקעות אלא רק להחכיר אותן לזמן קצוב, ובלשון התורה: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו). גם האדם אינו נמכר לצמיתות. דיני שחרור עבדים קובעים כי העבד העברי משתחרר בסוף שש שנים לתחילת עבדותו או בשנת היובל (הקרוב מביניהן). גם בהקשר זה, המשמעות היא כי לא ניתן לקנות אדם אלא רק לשכור את כוח עבודתו, ובלשון התורה: "כי משנה שכר שכיר עבָדך" (דברים טו, יח)10. מכאן עולה ששני הדברים שהמצרים מכרו לבסוף לפרעה, אדמתם וגופם, אינם ניתנים למכירה במשטר החברתי-כלכלי של התורה.
ג. אמצעי הייצור והעצמאות
גם התורה מבחינה בין הענקת פירות הייצור לבין הענקת האמצעים הדרושים לייצרם, אולם היא מנצלת את ההבחנה הזאת הפך ממה שנהג במצרים. התורה אינה משתמשת בהבחנה זו כדי לשעבד אנשים בני חורין, אלא להפך, כדי לשחרר אנשים משועבדים. מצוות שחרור העבדים, מצוות שמיטת החובות ומצוות היובל, הן מסוג המצוות שאינן מעניקות לאדם החלש לחם לאכול אלא זרע לזרוע, את מה שדרוש לו כדי לייצר באופן עצמאי. את החירות שניתנה בשנה השישית לעבדות, את שמיטת החובות או את הקרקע שהושבה ביובל, אי אפשר לצרוך מייד, אך באמצעותם אדם שהיה עני ומשועבד יכול להיעשות בן חורין המייצר עבור עצמו ולא עבור אדוניו.
ד. הכוהנים נטולי מקרקעין
גם דמותם של כוהני ישראל מעוצבת בדגם הפוך לגמרי מכוהני מצרים. אם כוהני מצרים הם היחידים מבין המצרים המצליחים להישאר בעלי אדמות, כוהני ישראל הם היחידים מבין העבריים שאסור להם להחזיק אדמות. וזה לשון התורה בעניין זה (דברים יח, א-ב):
לא יהיה לכהנים הלוִיִּם כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכֵלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו.הדבר היחיד שהכוהנים זכאים לו הוא התרומות והמעשרות ושאר מתנות כהונה שהם מקבלים מאת העם. מתנות הכהונה האלה מזכירות במידת מה את קצבת כוהני מצרים מאת פרעה, אך יש ביניהן הבדל תהומי: מתנות הכהונה במצרים באו כתוספת וכהשלמה למקרקעין שהכוהנים החזיקו בהם, ואילו מתנות כוהני ישראל הן תחליף לאי זכותם להחזיק במקרקעין. אכן, לא לחינם התורה מונה את בני שבט לוי יחד עם שאר המעמדות החלשים בחברה, הגר והיתום והאלמנה11. במילים אחרות, התורה נוטלת מידי הכוהנים את הבעלות על המקרקעין, כדי שלא יוכלו להפוך את הכוח הדתי שבידיהם ליתרון כלכלי12.
סוף דבר
סיפור ניהולה של מצרים בשנות הרעב בידי יוסף מתגלה אפוא כתשליל של עקרונות יסוד עיקריים בתפיסת התורה. החקיקה החברתית-כלכלית המופיעה בחומשים שאחר כך אינם אלא פענוחם ומימושם של עקרונות יסוד אלה.
בהקשר של איסור גילוי עריות, התורה מציינת את מצרים כדגם האולטימטיבי לשלילה וגינוי, ומזהירה את בני ישראל מלנהוג כמעשה ארץ מצרים. דומני שגם בהקשר החברתי-כלכלי שהתורה מעצבת, אפשר לראות מעין מוטו בפסוק: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו [...] ובחֻקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).
הערות:
* ד"ר בני פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית, ירושלים
1 לניתוחים בכיוון דומה, ראה: נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ט, עמ' 372 379; אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל-אביב תשס"ב, עמ' 88 92; אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, תל-אביב 2004, עמ' 178 181; יורם מישר, בדמותו: רעיון השוויון מעזרא עד ניטשה, ירושלים תשס"ז, עמ' 25 44; דוד סבתו, "ותהי הארץ לפרעה: שורשו של שעבוד מצרים", מגדים נב (תשע"א), עמ' 41 57. והשווה ירון יעקובס, "כלכלה לאומית בשעת חירום", פרשת השבוע, ויגש, תשס"ב, גיליון מס' 56.
2 פירוש רש"י לבראשית מז, כא. וראה ביקורתו של בעל "כלי יקר" על אתר: "ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ". וראה מה שפירש בעקבות רש"י.
3 פירוש הרמב"ן לבראשית מז, יד.
4 ראה למשל בני פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85. ואני עומד על עניין זה בהרחבה במאמרי "החקיקה החברתית-כלכלית של התורה: עקרונות יסוד", העתיד לראות אור בקרוב באסופה מבקשי צדק: בין חברה וכלכלה במקורות היהודיים בעריכת חנוך דגן ובנימין פורת.
5 אך ראה פירוש הרמב"ן לבראשית מז, יט: "הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה, וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם, רק האדמה. והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה".
6 וראה מה שהשיב רש"י על זה בעקבות דברי התוספתא (סוטה, פרק י, הלכה ח): " 'ותן זרע' - לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף 'ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר', מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע, וכלה הרעב" (רש"י, בראשית מז, יט). לפי פירוש זה, לא היה ניתן להעניק זרע קודם לביאת יעקב למצרים, מפני ששנות הרעב לא אפשרו לעבד את האדמה.
7 אכן, אם נניח שהשנה השנייה היא למניין שבע שנות הרעב (דבר שפרשני המקרא התלבטו בו), אזי נראה שהזרע שנתן להם יוסף בשנה זו סיפק את צורכיהם למשך כל שנות הרעב הבאות, כלומר היווה עבורם פתרון ארוך-טווח ולא פתרון לשנה אחת בלבד.
8 דרך אגב, זאת במידה חלקית בהתאם לבקשתם של המצרים עצמם, שביקשו בשנה הראשונה "הבה לנו לחם", ובשנה השנייה ביקשו לחם וזרע: "קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם". כלומר, אף המצרים עצמם מפנימים את עקרונות השיטה, ומתאימים את בקשותיהם למה שנראה בעיניהם אפשרי לקבל בתנאי השלטון האלה.
9 אמנם גם במצב זה, יוסף אינו מממש את זכותו של פרעה ליטול את כל היבול או את רובו. להפך, הוא מותיר את רובו למצרים ונוטל לעצמו רק חמישית ממנו. וראה פירוש הרמב"ן (בראשית מז, יט): "והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם, שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס".
10 דברים אלה נכונים כמובן ביחס לעבד עברי, אך לא ביחס לעבד שאינו יהודי (עבד כנעני). ברם, עניין זה חורג מגבולות היריעה הנוכחית.
11 ראה למשל: דברים יד, כט; דברים טז, יא-יד; דברים כו, יב-יג.
12 העובדה שבפועל היו כוהנים שהשחיתו את דרכם על ידי ניצול כוחם הדתי אינה משנה בנוגע לחזון שהציבה התורה. הדוגמה המפורסמת היא של בני עלי הכוהן: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם, כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשִלֹה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי נאצו האנשים את מנחת ה'" (שמ"א ב, יב-יז).