הקדמה
בעת האחרונה דן בית המשפט המחוזי לנוער (נצרת) בערעור פלילי שעלתה בו שאלה יסודית בדבר סמכות המשטרה לעכב עד, להבדיל מחשוד, לצורכי חקירה.

לענייננו, מעשה שהיה כך היה. שוטרים זימנו נער לתחנת המשטרה למסור עדות על אירוע פלילי שהיה עֵד לו, אך הלה סירב להתייצב ולמסור עדות. כשסרו השוטרים לביתו וביקשו לעכב אותו לחקירה, תקף וגידף אותם תוך שהוא מנסה לברוח. עקב זאת, הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר ואיומים. להגנתו, טען הנאשם שהשוטרים פעלו שלא כדין, מפני שלא היו מוסמכים לעכבו לחקירה, אך טענתו נדחתה על ידי בית המשפט, הוא הורשע והגיש ערעור על הרשעתו¹.

כידוע, במדינת ישראל, ערך החירות מעוגן בסעיף 5 ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הקובע:

אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.

אכן, כשאר זכויות היסוד, גם זכות זו אינה מוחלטת. וכיוון שעיכוב עֵד לחקירה מגביל את חירותו לנוע בחופשיות, ואפילו לזמן קצר, אין להתיר זאת "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק יסוד זה, הלוא היא פסקת ההגבלה המפורסמת².

הסמכות לעכב עֵד לחקירה מפורשת לכאורה בסעיף 68 ל"חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996" (להלן: סעיף 68), הקובע:

(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, רשאי הוא לעכב אדם שיכול למסור לו מידע הנוגע לאותה עבירה, כדי לברר את זהותו ומענו וכדי לחקור אותו במקום הימצאו; וכן רשאי הוא לזמן אותו לתחנת משטרה קרובה למועד סביר אחר שיקבע לצורך ביצוע אותן פעולות.

(ב) היה הזיהוי בלתי מספיק, או היה חשש כי האדם לא יתייצב לחקירה במועד, רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות עמו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות³.

אולם מכוח כותרת השוליים של הסעיף, "עיכוב עֵד במקום", ומכוח מה שנאמר בגוף הסעיף, "לחקור אותו במקום הימצאו", הושמעה הטענה על ידי באי כוחו של המערער, שבגלל הפגיעה בזכות החוקתית לחירות, יש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום⁴. על פי הפרשנות המצמצמת, יש לשוטר סמכות לעכב אדם ולחקור אותו רק במקום שבוצעה העברה שבגינה השוטר מבקש לגבות עדות, אבל משעזב העד את המקום, שוב אין השוטר מוסמך לעכב אותו כדי לחקור אותו ולשמוע ממנו את מה שראו עיניו, ואף אינו מוסמך לזמן אותו לתחנת המשטרה למסור את עדותו.

משמעותה של פרשנות מצמצמת זו היא: משעזב העד את "המקום", קרי מקום ביצוע העברה, אין העד חייב להתייצב לחקירה במשטרה, ואין למשטרה סמכות לעכב אותו לחקירה⁵. אין צריך לומר שפרשנות זו עלולה להמיט מכה קשה על עבודת המשטרה כגוף חוקר.

בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על עמדת המשפט העברי שהוגשה לבית המשפט בתיק זה ביזמת הפרקליטות⁶.

נקדים ונאמר שמקורות המשפט העברי אינם דנים באופן ישיר בסמכות המשטרה לעכב עֵד לחקירה, ואף לא בחובת עד להתייצב לחקירה במשטרה, כי אם בחובתו של עד למסור עדות בבית דין. עם זאת, דומה שמחובה זו נגזרת חובת העד להתייצב לחקירה במשטרה, הן משום שהמשטרה פועלת כזרועו הארוכה של בית הדין בעשיית משפט הן בגלל "תקנת הציבור" והרצון להעמיד עבריינים לדין, כפי שנפרט להלן.

החובה להעיד בבית דין
בעניין החובה להעיד בבית דין, נאמר בפרשתנו:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א).

מפסוק זה למדו חז"ל את החובה להעיד⁷, כמו שפוסק הרמב"ם. וזה לשונו⁸:

העד מצוּוה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו"⁹.

בדברי הרמב"ם, יש רמז שהחובה להעיד חמורה יותר בתחום הפלילי מבתחום האזרחי, שבו אין העד חייב להעיד ביזמתו. וכן מטעים בעל "ספר החינוך"¹⁰ (ספרד, המאה הי"ג):

ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה. שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור; וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו; או בעדות מכות, שהיכה האחד את חבירו - בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור.

הבחנה זו תמוהה לכאורה, שכן גם בדיני ממונות האדם חייב להעיד לטובת חברו מיזמתו כדי להצילו מהפסד, כמו שאומר הרמב"ם עצמו בעניין מצוות "לא תעמוד על דם רעך"¹¹:

שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל, כשנראהו בסכנת המות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו... וכבר אמרו [חכמים] שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן "אם לא יגיד ונשא עונו". ולשון ספרא: "מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

אפשר שבדיני ממונות שתי המצוות חלות במקביל, אלא שמצוות "אם לא יגיד ונשא עונו" חלה רק על מי שנתבע על ידי זולתו להעיד עבורו¹², ואילו מצוות "לא תעמוד דם רעך" חלה אף כשלא נתבע להעיד¹³.

על כל פנים, מדברי "ספר החינוך" עולה שבעניינים פליליים, המעסיקים אותנו כאן, חובת העדות יסודה במצווה הכללית "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו)¹⁴, כשהמצווה צופה הן פני עבר, הבאת עבריינים לדין ("לבער הרע"), הן פני עתיד, להרתיע עבריינים בכוח ("להפריש בני אדם מאיסור").

אמנם הפרת החובה להעיד אינה גוררת אחריה ענישה פלילית, כי אם חיוב בדיני שמים¹⁵, אבל אין זה מפחית מתוקף המצווה ומחומרת הפרתה, כמו שכותב בעל "ספר החינוך":

והעובר עליה ולא העיד... ביטל עשה, ועָנשו גדול מאוד, כי בכֹח העדות יתקיימו הישובים. על כן נכתב בו: "אם לא יגיד ונשא עונו".

וכיוון שמסירת עדות היא בגדר חובה¹⁶, נמצא שסמכותו של בית הדין לכפות עליה בהתאם לסמכותו הכללית של בית הדין לכפות על המצוות¹⁷.

החובה להעיד במשטרה
ראינו שהסמכות לאכוף מתן עדות נתונה לבית הדין, ונשאלת השאלה: האם היא נתונה באותה מידה גם למשטרה?

האמת ניתנת להיאמר שהיקף סמכויות המשטרה לפי דין תורה אינו ברור וחד משמעי במקורות הקלסיים של המשפט העברי.

נאמר בתורה:

שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח).

רוב הפרשנים, למן הגאונים וחכמי ימי הביניים ועד פרשני העת החדשה, מפרשים שתפקיד השוטרים בראש ובראשונה להוציא לפועל את החלטות השופטים במידת הצורך¹⁸. תלותה של המערכת השיפוטית בסיועם של שוטרים להוצאת פסקי הדין אל הפעול באה לביטוי מובהק במדרשו של רבנו טוביה בר' אלעזר (שאלוניקי, המאה הי"א)¹⁹:

תניא. "שופטים ושוטרים". רבי אליעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטרים - יש שופטים; אם אין שוטרים - אין שופטים.

הרמב"ם²⁰ אומר גם שתפקידם של השוטרים הוא גם לפקח על קיום החוק ולעצור עבריינים כדי להביאם לדין:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך". "שופטים" - אלו הדיינין הקבועין בבית דין, ובעלי דינין באין לפניהם. ה"שוטרים" - אלו בעלי מקל ורצועה, והן העומדין לפני הדיינין, המסבבין בשווקים ועל החניות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהן על פי הדיינין. וכל שיראו בו ערות דבר, מביאין אותו לבית דין, ודנין אותו כפי רשעו.

ובדומה לזה גם המאירי²¹, הנראה כמפרש ומרחיב את דברי הרמב"ם:

כשם שמצוה מן התורה למנות שופטים בכל ערי ארץ ישראל, סנהדרי גדולה במקדש, וסנהדרי קטנה בכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש, ובית דין של שלשה בכל עיר שאין בה מאה ועשרים איש, כך מצוה למנות עמהם בכל מקום שוטרים, והם בעלי מקל ורצועה, שחובטין את המסרב במקלות על פי השופטים, ומחזרין בעיר ומפשפשים במעשי העם, ומביאין את דבתם לפני בית דין, והם דנין את האדם כפי הראוי.

על אף פער הזמנים, תפקידם של השוטרים, כפי שהוא עולה ממקורות עתיקים אלה, דומה במידה רבה לאחד התפקידים המרכזיים של השוטרים בימינו. כאז כן היום, תפקידם של השוטרים לאכוף את הנורמות המשפטיות ולדאוג לשלטון החוק ולסדר הציבורי²².

במסגרת זו, עליהם גם לחקור עברות כדי להעמיד את העבריינים לדין.

הרב חיים דוד הלוי²³ מטעים שבפן זה השוטרים פועלים כזרועה הארוכה של מערכת השפיטה:

מעמד השוטר בהלכה גובל עם מעמד השופט, ולכן סמכה תורה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

וכן מטעים גם הרב יעקב אריאל²⁴, כשהוא מביא לכך בין השאר את הראיה המקורית הבאה:

עוד ראיה נראה לעניות דעתי להביא מדברי ה"חינוך" במצוה ז' בסופה, בהסבירו את שיטת הרמב"ן, שכל מצוה הכוללת כמה פרטים, מונים כל פרט ופרט כמצוה בפני עצמה, כגון "נא ומבושל", "אתנן ומחיר", "שאור ודבש". אך רק כשהם חלוקים בענין, כגון כל הנ"ל, אך במקום שהענין אחד, אף על פי שנפרטו בשמות חלוקים, לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון... "שופטים ושוטרים", שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלו, ומצוה אחת היא.

ומסיק מכאן הרב אריאל:

מדבריו אלו מבואר שהשוטר אינו אלא זרוע המבצעת של השופט, ומצוה אחת היא לדון ולהוציא לפועל את פסק הדין, וסמכותו של השוטר אינה יונקת ממצוה נפרדת מזו של השופט.

וכיוון שעל פי השקפת המשפט העברי, השוטרים הם זרועה של הרשות השופטת, לא של הרשות המבצעת²⁵, נראה שיש להסיק, אף על פי שלא מצאתי דברים מפורשים בעניין זה, שכשם שבית דין מוסמך לזמן ולעכב עדים לחקירה, אם הוא סבור שיש בידיהם מידע רלוונטי לבירור האמת ולעשיית משפט צדק²⁶, כך מוסמכים לעשות גם השוטרים במסגרת תפקידם במלחמה בפשיעה ובהבאת עבריינים לדין.

סיכום
ממה שאמרנו לעיל, עולה שהפרשנות לסעיף 68, ולפיה השוטר מוסמך לעכב עד או לזמנו לחקירה בלא קשר למקום שהעד נמצא בו בשעת עיכובו או הזמנתו, מתאימה למה שעולה ממקורות המשפט העברי.

ואכן, כך הכריע בית המשפט בעניין שפתחנו בו, כשהוא דוחה את הערעור ונסמך בין השאר²⁷ גם על המשפט העברי:

אף שכותרת סעיף 68 עוסקת בעיכוב עד במקום, הרי מלשון הסעיף ניתן ללמוד כי הכוונה הינה למקום הימצאותו של העד ולא ל"מקום ביצוע העבירה", מונח שאין לו כל אזכור בהוראות החוק...

ד"ר ויגודה פירט בחוות דעתו את עמדת המשפט העברי ביחס לחובתו של עד ליתן עדות בפני בית דין. מחובה זו נגזרת, לדעתו, גם החובה להתייצב לחקירת משטרה, משום שהמשטרה פועלת כזרועו הארוכה של בית הדין בעשיית המשפט. על פי השקפת המשפט העברי, השוטרים הם זרוע של הרשות השופטת ולא של הרשות המבצעת, ועל כן הם כפופים לבית הדין.

ובית המשפט מסיים:

סיכומו של דבר, גם בשים לב לצורך לפרש באופן מצמצם פגיעה בחירות הפרט, יש להעדיף את הפרשנות התכליתית, המקיימת את תכלית החוק ושומרת על זכותו של האדם, שלא תוגבל חירותו מעבר למידה הנדרשת.

אין צורך לומר כי להתייצבותו של אדם, שיש יסוד סביר להניח כי הוא עד לביצוע עבירה, יכולה להיות חשיבות רבה, לא רק לשם איסוף מידע מפליל כנגד חשוד, אלא גם לצורך גביית עדות שתסייע בהגנתו של חשוד. במובן זה הכרה בסמכות המשטרה לכוף על עד להתייצב כדי למסור עדות, מקדמת את הרצון להבטיח כי למשטרה יהיו כלים, טובים ככל הניתן, לקיים חקירה ראויה, במטרה להבטיח כי בהליך השיפוטי יגיע בית המשפט לחקר האמת.

הערות:

^* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.



¹ ענ"פ 3966-09-15 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.16).
² וראה רע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (6.1.15).
³ סעיף 73 לחוק קובע שהעיכוב לא יעלה על זמן סביר, ובכל מקרה לא יותר משלוש שעות עם אופציה להארכה בעוד שלוש שעות, מטעמים שיירשמו.
⁴ ככלל, כותרת הסעיף אינה מהווה מקור מחייב לפרשנותו אך ניתן להסתייע בה. ראה א' ברק, פרשנות החקיקה 321-316 (1993).
⁵ כך נטען בשם המערער (לעיל, הערה 1). עוד נטען שפרשנות זו מתחזקת לאור תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס'...), התשע"ב-2012, שמוצע בו לקבוע במפורש את חובתו של עד להתייצב לחקירה (סעיף 1ג), כדברי ההסבר שם, המציינים את "העדרה של חובת התייצבות מפורשת... במצב החוקי הנוהג". ועוד בדברי ההסבר: "הסמכות לדרוש מאדם להתייצב לחקירה נתונה כיום לרשויות חקירה שונות מכח חוקים שונים, ובהם חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, וחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אך היא אינה מעוגנת במפורש בחוק בהתייחס לחובת התייצבות לחקירה במשטרה. אמנם קיימת פרשנות, ולפיה הסמכות לדרוש התייצבות לחקירה נתונה למשטרה לפי סעיפים 67 ו-68 לחוק המעצרים, וכן לפי פקודת העדות, אך נוסח הסעיפים אינו מקנה סמכות מפורשת לדרישת התייצבות והוא מוגבל למצבים מסוימים בלבד".
אבל השווה אורן גזל, "עיכוב לחקירה", ספר יצחק זמיר - על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור), ירושלים תשס"ה, עמ' 397-353, בעמ' 391-388. לדעתו, המילים "במקום הימצאו" באות לשלול דרישה מן העד להתייצב לחקירה בתחנת משטרה, וברור אפוא שאין הכוונה למקום ביצוע העברה דווקא.
⁶ חוות הדעת נתבקשה על ידי עו"ד איריס שירן, מפרקליטות מחוז צפון. על שאלה זו בשיטות משפט אחרות ראה ליאור בן דוד, "חקירת חשודים ועדים – סקירה משווה", מרכז המחקר והמידע של הכנסת (7.32007), https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01731.pdf.

⁷ ראה משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"א, גיליון מס' 20.
⁸ רמב"ם, הלכות עדות, פרק א, הלכה א.
⁹ בטור, חושן משפט, סימן כח, לא נאמר שהחובה בבית דין דווקא: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו שכשם שב' העדים מחייבין ממון כך האחד מחייבו שבועה ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו" (וכן מנוסחת בעקבותיו ההלכה בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף א). וראה הרב נתן צבי פרידמן, "מצוות מסירת עדות", התורה והמדינה יא-יג (תש"ך-תשכ"ב), עמ' מו-נג, בעמ' מו-מח, הדן ביחס שבין הנוסחים ומעלה שאינם סותרים זה את זה.
¹⁰ ספר החינוך, מצווה קכב.
¹¹ ספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה רצז.
¹² ורק אז הוא מתחייב בקרבן "שבועת העדות" המפורש בפרשתנו: "והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ה, ה-ו).
¹³ אלא שקשה לייחס הסבר זה לרמב"ם, משום שבהלכות עדות, הוא משמיט משום מה את החובה להעיד בדיני ממונות מכוח הפסוק "לא תעמוד על דם רעך". ומעיר על זה הנצי"ב מוולוז'ין וחותם את דבריו: "והמקום יאיר עיני לעמוד על דברי הרמב"ם ז"ל" (העמק שאלה, ויקרא, שאילתא סט, אות ב). וכיוון שבירור תעלומה זו חורג ממסגרת גיליון זה, ראה לעת עתה את המקורות שמציין פתחי תשובה, חושן משפט, סימן כח, ס"ק ד. וראה גם שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תניינא, חלק ג, סימן קי.
¹⁴ התורה חוזרת על מצווה זו שמונה פעמים (!), כולן בספר דברים: יז, ז; יז, יב; יט, יט; כא, כא; כב, כא; כב, כב; כב, כד; כד, ז.
¹⁵ ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף א: "ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".
¹⁶ אך ראוי לציין שאין זו חובה מוחלטת. ראה אליעזר הללה, "פטור מחובת עדות כשיש חשש לנזק", פרשת השבוע, ויקרא, תשע"ד, גיליון מס' 438. אולם נראה שהחשש מפני נזק כספי או גופני אינו פוטר את העד מלהתייצב בפני בית הדין המזמין אותו לעדות, מפני שעליו לשכנע את בית הדין שיש לו עילת פטור.
¹⁷ ראה: אליאב שוחטמן, סדרי הדין בבית הדין הרבני, כרך ב, תל-אביב תשע"א, עמ' 774; הרב רצון ערוסי, "מצות עדות ואכיפתה", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 55 (הרב ערוסי מטעים שאפילו עד פסול חייב למסור את המידע שבידו, אם מדובר בתחום האזרחי, מדין השבת אבדה וגמילות חסדים. ראה שם, הערה 3. ודומה שהוא הדין בתחום הפלילי, מדין "ובערת הרע מקרבך").
¹⁸ ראה מיכאל ויגודה ויעקב שפירא, "שימוש בכוח על ידי המשטרה", פרשת השבוע, עקב, תש"ע, גיליון מס' 377.
¹⁹ פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), דברים, שופטים (כח ע"א).
²⁰ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א, מהדורת שילת, ירושלים תשס"ו. וראה גם רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה כא.
²¹ בית הבחירה למאירי, סנהדרין טז ע"ב.
²² בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, מוגדרים תפקידי המשטרה: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". על זיקתם של תפקידים אלו למקורות ישראל, ראה בהרחבה: הרב חיים דוד הלוי, "תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה", הליכות גיליון 91-90 (ניסן תשמ"א), עמ' 26-23 [=שו"ת עשה לך רב, חלק ה, סימן מו]; דוד נתיב, "עבודת המשטרה לאור מקורות היהדות", תחומין א (תש"ם), עמ' 384-372; הרב מנחם סליי, "לדמותו של השוטר במשך הדורות", תחומין א (תש"ם), עמ' 396-385; יעקב בלידשטיין, "השוטר בהלכות הרמב"ם: תכנים ומקורות", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), 94-89.
²³ לעיל, הערה 22.
²⁴ הרב יעקב שטיגליץ (אריאל), "מקור סמכותה של המשטרה", שבילין יח-יט (סיוון תשכ"ז), עמ' צ-צב.
²⁵ ראה גם הרב אליעזר וולדנברג, הלכות מדינה, חלק א, שער א, פרק ט ("מצות מינוי השוטרים ותפקידם") [="שופטים ושוטרים במדינה היהודית לאור התורה", סיני כב (תש"ח), עמ' קנה, בעמ' קעד-קעו]. וראה גם המקורות שצוינו לעיל, הערה 22.
עם זאת, יש לציין שקיימת גם גישה אחרת, ולפיה יש לשוטרים כוח שלטוני מצד עצמם, ואינם בגדר זרועה של הרשות השופטת (כך עולה לכאורה מפירושו של ר' אליהו מזרחי בשם אבן עזרא לפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח): "יש אומרים [ר"א אבן עזרא] שהשוטרים הם המושלים, מגזרת 'משטרו בארץ' (איוב לח, ג), והם אשר בידם הכח והממשלה להוציא לאור משפט השופטים, ובזולתם אין לשופטים שום כח ושום ממשלה על בעלי הריב כלל, אלא להורות את הדין בלבד"). גישה זו רואה בשוטרים שהכתוב מדבר עליהם חלק מן הרשות המבצעת (הגוף השלטוני), אלא שחובתם להפעיל את כוחם רק במסגרת הדין שנפסק על ידי השופטים. לתיאור שתי הגישות, ראה בהרחבה הרב יהודה גרשוני, חק ומשפט, ירושלים תשמ"ו, עמ' לא-מז (תודה לידידי הרב עו"ד ירון אונגר על שהפנה אותי לדברי הרב גרשוני). עם זאת, דומה שאף לפי גישה זו, מוסמך השוטר לזמן עד לחקירה, כי בלעדי זאת לא יוכל למלא את תפקידו השלטוני לביצור שלטון החוק ולביעור העבריינות.
²⁶ ראה שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן עב, ד"ה ובתשובת: "ובתשובת עבודת הגרשוני סי' כ"ז דהיכא דכבר ידוע שיש עדים בזה חייבים הב"ד להתוודע הדבר ע"ש. וכן מצאתי בשו"ת זקן אהרן הרא"ש שעל הב"ד מוטל הדבר לקיים ובערת הרע כו'". מובא על ידי אליאב שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשע"א, כרך ב, עמ' 1058, המסיק מכאן: "כשידוע שיש עדים במקום פלוני אשר על פיהם יכול העניין להתברר, על בית הדין לזמנם כדי לנסות ולברר את האמת על פי עדותם".
²⁷ בית המשפט מביא בהסכמה מדברי ד"ר אורן גזל (לעיל, הערה 5).

---

---