פתח דבר
בפרשתנו מצווה אותנו התורה: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). הוראה דומה לזו באה בפרשת משפטים: "ודל לא תהדר בריבו... לא תטה משפט אביונך בריבו. מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א-ח).

בעל "ספר החינוך" מוצא זיקה בין שני הציוויים. וזה לשונו¹:

שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידון דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו". ונכפל זה העניין במקום אחר. שנאמר: "לא תשא פני דל".

יישומו של עקרון זה מביא לא פעם לתוצאות קשות. כך למשל פוסק הרשב"א שלצורך פירעון חוב קטן נדרש לווה לפנות את דירתו ולהשכיר אותה, "ואין מרחמין בדין, לומר: היאך יוציאו את הלווה מביתו בשביל חוב מועט כזה? שאין הפרש בדבר זה בין חוב מרובה למעט"².

הרמב"ם מלמדנו כי האיסור לרחם בדין חל הן במשפט הפלילי הן במשפט האזרחי. ואלה דבריו³:

אסור לבית הדין לחוס על ההורג, שלא יאמרו: כבר נהרג זה, ומה תועלת יש בהריגת האחר, ונמצאו מתרשלין בהריגתו. שנאמר: "ולא תחוס עינך ובערת דם הנקי"... וכן בדיני ממונות אין מרחמין על הדל, שלא תאמר, עני הוא זה, ובעל דינו עשיר, הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד. על זה הזהירה תורה: "ודל לא תהדר בריבו". ונאמר: "לא תשא פני דל".

הגרי"ד סולובייצ'יק, מחכמי הדורות האחרונים, מזהיר את הדיינים לגבי מקרים המעוררים רחמים בדברים הבאים⁴:

תמיד השתתפנו בצער העגונה האומללה, ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. ברם, כשרב יושב ודן בשאלת עגונה, הוא מכריע בבעיה זו לא בלחץ רגש הסימפתיה, על אף העובדה שרחמיו נכמרו על עלובה זו, כי אם על פי עקרונות עיוניים-הלכיים. רק הסברה הביקורתית והדייקנית קובעת את דינו⁵.

מכל מה שהבאנו עד כה, נראה לכאורה כי אכן "אין מרחמין בדין" בשום פנים ואופן, אך במה שייאמר להלן ננסה להראות שיש פתחים המאפשרים במספר לא מועט של מקרים לתת ביטוי להיבטים של חמלה ורחמים בדין⁶.

חקיקה
במשנה במסכת כתובות⁷ נחלקים ר' טרפון ור' עקיבא:

מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר: יינתנו לכושל שבהן. ר' עקיבא אומר: אין מרחמין בדין.

על דברי המשנה, אומר הראי"ה קוק⁸:

היה ראוי לשאול על דעת רבי טרפון, שאמר... 'ינתנו לכושל שבהם', בניגוד לדעת רבי עקיבא, שאמר 'אין מרחמין בדין', איך יפרש לנו את הכתוב של 'ודל לא תהדר בריבו'?

בעקבות שאלה רטורית זו, הוא אומר:

אלא שמוכרחים אנחנו לומר שבזמן שרואים החכמים בתור מחוקקים לקבוע חק שמצד המשקל של מידת הרחמים הוא ראוי להקבע בצורה משפטית, יש כוח בידם לעשות כן... ומידת הרחמים היא משמשת ביחוד אצל קובעי החקים ומתקני תקנות לדורות, באופן שיש למדת הדין לא מהלך אחד כ"א מהלכים רבים, אז אנחנו נוטים כלפי הרגש של מדת הרחמים, שהרי גם מדת הדין אינה לוקה... שקובעי התקנות ומכריעי הדינים הכלליים ודאי יש בידם רשות רחבה למזוג מידת הרחמים עם מידת הדין ושיקול דעתם שאין מידת הדין מכל מקום מתקלקלת עי"ז הוא המכריע בדבר⁹.

עולה מן המקובץ כי בהסדרת עניינים משפטיים בחקיקה כללית, יש אפשרות להביא בחשבון שיקולי חסד ורחמים.

המשפט הפלילי
כל מי שמעיין במקורות המשפט העברי, מוצא שבמשפט הפלילי לא רק שיש מקום לשיקולי חמלה, אלא שהדבר עומד במרכזו של המשפט הפלילי.

במצוות התורה בדבר עשיית משפט פלילי נאמר: "ושפטו העדה... והצילו העדה" (במדבר לה, כד-כה ). בהמשך לדברי התורה, המשנה¹⁰ מונה שורה ארוכה של עניינים שיש בהם הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות, והצד המשותף לכולם הוא חיפוש כל אפשרות להימנע מהרשעה בדין ומתוצאותיה.

בעקבות הדינים המיוחדים במשפט הפלילי, הרש"ר הירש¹¹ אומר:

עיקר תפקידו של בית הדין היה לא לחייב את הנאשם אלא לזכות אותו. גזר הדין המטיל את העונש כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים. וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם¹².

אמור מעתה, במשפט הפלילי מוטיב הרחמים הוא המוטיב המרכזי¹³.

המשפט האזרחי
דיני נפשות עניינם היחסים בין החברה לבין הנאשמים, הפוגעים בסדר החברתי. במסגרת זו, החברה מוכנה לנקוט מידת רחמים כלפי נאשמים ככל שהדבר ניתן, מפני ש"ענייני הצלה הם, ואנו מהפכין בזכות הנדון כדי להצילו". לעומת זאת, "בדיני ממונות, כל שאתה מהפך בזכותו של אחד, היא חובה אצל האחר"¹⁴. במצב דברים זה, קשה יותר לקבל עירוב מידת הרחמים במידת הדין.

ואף על פי כן, נמצא שבמעגלים שונים, זה לפנים זה, יש בכל זאת מקום לשיקולי חמלה ורחמים גם בחלק האזרחי של המשפט העברי.

המעגל הראשון שמדובר בו מרוחק במקצת מהיכל המשפט, וכוונתנו למזכירות בית הדין, הקובעת את סדר שמיעת התיקים. לעניין זה, אנו מוצאים כי אף על פי שהכלל המנחה הוא: "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה", יש לו חריג הקובע כי "היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין ת"ח קודם לדין עם הארץ"¹⁵.

מעגל נוסף שניתן לסטות בו מתוך רחמים, אף הוא אינו נוגע לדיינים עצמם אלא לעוזריהם, שהם שותפים לעשיית המשפט, אך אינם מכריעים בו. וזה לשון בעל "טורי זהב" בשם המהר"ל¹⁶:

וראיתי למהר"ל מפראג שכתב דבזה עדיף העני מעשיר. דאם רואה [תלמיד היושב לפני רבו] זכות לעשיר, יכול לשתוק. ויליף לה מדכתיב "ודל לא תהדר בריבו". משמע להדרו נגד העשיר כשהוא דיין. אבל כשאינו דיין, רק יושב לפני רבו, יכול לשתוק, ולא יפסיד לעני בדיבורו.

מעגל פנימי עוד יותר יש לו זיקה לדיינים עצמם, אך מדובר רק בשעה שעדיין אינם עוסקים בדין עצמו. וזה לשון הנצי"ב בעניין זה¹⁷:

באמת כל עוולה אסור, אלא משום שנשיאת פני דל והדור פני גדול בשעה שאין עומד במשפט הוא דבר ישר, ואינו עוול כלל, משום הכי הזהיר הכתוב דמכל מקום הוא עוול במשפט, שהרי יוצא מעומק הדין, שחתוך הוא לכל אדם בשווה. אבל אם נעשה פשר [=פשרה] או פסקי בעלי הבתים¹⁸, אינו עוול כלל.

מצב אחר הוא, כשהדיינים עוסקים בדין עצמו ועומדים על הדין המתחייב על פי שורת הדין, אך הם כופים את העשיר לנהוג לפנים משורת הדין. בזיקה לזה אומר ר' יואל סירקיס, בעל "בית חדש" (פולין, המאות הט"ז-י"ז):

וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, ואף על פי שאין הדין כך. ופוק חזי מאי עמא דבר [=וצא וראה מה העם נוהג]¹⁹.

לעומת המצב הקודם, שהדיינים מודעים בו לעובדה שהם פוסקים שלא על פי שורת הדין, מצויים מצבים שבמסגרת "שורת הדין" ומבלי להיכנס לפנים ממנה, ניתן מקום למידת הרחמים, והיא שחורצת את הדין. בעקבות דין הגמרא, "ספק לקט - לקט; ספק שכחה - שכחה; ספק פאה - פאה"²⁰, יש מי שהסיקו מדברי הגר"א²¹ כי "הגר"א מסייג את הציווי ['ודל לא תהדר בריבו'] לנסיבות שבהן לדיין ברור הדין, והוא מעוניין להטות את הדין לטובת העני בשל חמלתו עליו. אולם כאשר קיים ספק עובדתי, שיש בו כדי להטות את הדין לכאן או לכאן, על הדיין להטות את הדין לטובת העני", וכי הציווי "ודל לא תהדר בריבו" חל רק כש"הספק ההלכתי נוגע לדין ולא לנסיבות העובדתיות"²².

נוסף על כל הצעדים שצעדנו עד עתה, אנו מוצאים גם עוד צעד ב"רחמים בדין", המאפשר לחוס על החלש במצבים מסוימים, גם כשהדבר נוגע ליישומו של הדין עצמו במקרה הנידון. וזה לשון הראי"ה קוק בעניין זה²³:

ואפילו בשופטים פרטיים גם כן [ולא רק במחוקקים²⁴] אין זה כלל גמור שלא להתחשב עם המצב של הנדונים, שהרי מעשה רב שמענו (בבא מציעא פג ע"א) שחייבו רב לרבה בר בר חנא להחזיר את הגלימא שלקחו מהשקולאי [=הסבלים העניים שגרמו לו נזק] ולשלם גם כן להם שכרם מצד טענתם שטענו "עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי" [=עניים אנחנו וטרחנו כל היום ורעבים אנחנו ואין לנו דבר], מטעם "ואורחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ). וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים, ו"לא חרבה ירושלם אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב).

ומכל זה אנו מוכרחים לומר שהכתוב שאומר "ודל לא תהדר בריבו" הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל. אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם כן מידת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים.

סיכום ביניים
מכל האמור עד כה, עולה כי על אף מה שנראה כאיסור מוחלט בתורה, לשאת פני דל או להדרו בריבו, במצבים רבים יש מקום למידת הרחמים, ולא אחת היא מטה את הכף, וקובעת את תוצאתו של ההליך המשפטי. עד עתה ראינו שכן הוא הדבר במשפט העברי, ולהלן נראה כי גם במקורות המשפט הישראלי מצויים דברים דומים.

המשפט הישראלי
עיון במקורות המשפט הישראלי מלמד כי לרבים מן הדינים שהובאו ממקורות המשפט העברי יש מקבילות במשפט הישראלי. נביא להלן אחדים מהם²⁵.

בדומה לדברי הרש"ר הירש על תפקיד בתי המשפט הדנים בפלילים²⁶, נאמר בעת האחרונה על ידי בית המשפט העליון כי על בית המשפט "להעמיק בראיות ולנסות ככל שניתן למצוא בהן עיגון לנרטיב שונה, המתיישב עם חפותו של הנאשם"²⁷.

גם לגבי הליכים שאינם פליליים בין היחיד לבין המדינה²⁸, אנו מוצאים שניתן להדר דל בריבו כשיש הצדקה לדבר. וזה לשון בית המשפט העליון בעניין זה:

כשמדובר היה בחיקוקים בעלי מגמה סוציאלית, כגון... בחוקים הדנים בזכויות נכי רדיפות הנאצים, [ו]מצאנו היתר במקרים אלה להדר דל בריבו²⁹.

יחד עם זאת, יש מי שהדגיש כי גם בתחום זה אין מדובר בעניינים של שגרה אלא במצבים חריגים ביותר. כך אומר כעבור שנים השופט א' רובינשטיין על אותה ההלכה שיושמה כי "תודה לאל אין דבר שידמה לנושא שלפנינו, ומכאן אותו הידור דל בריבו שדיבר עליו בית המשפט בעבר... שיחיד הוא ומיוחד"³⁰.

לגבי משפטים אזרחיים שגרתיים, העיקרון המוצהר במשפט הישראלי הוא: "אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין"³¹. לצד כלל זה, מצינו מחלוקת בשאלת המלצת בית המשפט לאחד מבעלי הדין לנהוג לפנים משורת הדין. לדעת השופט אֵלון, "מן הראוי... שבנסיבות מסוימות... נביע את דעתנו ונחדיר לתודעתם של המתדיינים, שבנסיבות מסוימות מן הראוי לילך לפנים משורת הדין"³². לעומתו, השופט שמגר אומר שהוא "מסתייג בתכלית" מן הדעה הזאת³³.

דברים דומים לדברים שהבאנו לעיל מדברי הראי"ה קוק³⁴, מעיד על עצמו השופט ח' כהן באחד מן הערעורים האזרחיים³⁵:

עד שאברר דברים לגופם, רואה אני צורך לסלק מכשול שהערים על דרכי בא-כוח המשיבים. גם הוא כנראה חש באהדה אשר המערערים זוכים וראויים לה במצבם הקשה, והוא מזהיר אותנו אזהרה חמורה, "ודל לא תהדר בריבו" (ואין זה רק "כלל ידוע", כפי שבא כוח המשיבים מכנהו, כי אם מקרא מפורש: שמות כג 3; וראה גם ויקרא יט 15: לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך). סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין: הא דכתיב, לא תטה משפט אביונך (שמות כג 6) – לא תטה עליו את הדין לפסוק על רשע כשר ועל כשר רשע (ראה מכילתא, מסכתא דכספא, פרשה כ, ד"ה לא תטה). וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס "בנקיות" ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו (ראה תורת כהנים, קדושים פרק ד').

והוסיף על זה ואמר:

מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין ולא אאמין לאומרים לי אל תיגע כי לא תמצא. ואם מצפה בא-כוח המשיבים למקרא מפורש שיזהירני גם על זאת, הרי הוא לפניו: עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו (תהלים פב 4-2).

סוף דבר
נמצא שכמה שיטות משפט מתחבטות בדבר האפשרות לסטות משורת הדין עקב שיקולים שעניינם מידת הרחמים. הבאנו לעיל דוגמאות אחדות הן מן המשפט העברי הן מן המשפט הישראלי, הממחישות עד כמה הנושא מורכב ומעורר מגוון התלבטויות.

הערות:

^* שופט בית המשפט המחוזי בירושלים



¹ ספר החינוך, מצווה עט.
² שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמג. וראה גם: מיכאל ויגודה, "ודל לא תהדר בריבו", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ב, גיליון מס' 62, ליד ציון הערה 17; שלמה רבינוביץ, "על מידת הרחמים במשפט", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ב, גיליון מס' 89.
³ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה ד.
⁴ דברי הגות והערכה (תשמ"ב) 77.
⁵ לעניין הדיוק המדוקדק הנדרש מן הדיין, נראה שאין טוב מן הדימוי הציורי המובא בשולחן ערוך בעקבות דברי הגמרא בסנהדרין ז ע"א (חושן משפט, סימן ח, סעיף ב): "ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צווארו וכאילו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין".
⁶ מקורות אחדים מאלה שנזכיר להלן מובאים בחוות הדעת של י' אונגר וי' סיני, "השפעת מצבו הכלכלי של בעל הדין על ההליך השיפוטי", המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) מיום 14.7.15 (זמינה בכתובת www.netanya.ac.il). יחד עם זאת, אביא כאן עוד מקורות במגוון עניינים, והדיון כאן יהיה שונה מן הדיון שלהם בנושאים שונים.
⁷ משנה, כתובות ט, ב; ושם, משנה ג, גישות דומות במקרה אחר.
⁸ באיגרת שפורסמה בספר הזכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), עמ' 67.
⁹ וראה שם הסברו למחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא: "וזהו היסוד שנחלקו בו ר"ט ור"ע במשנה דכתובות הנ"ל, שר"ט סובר שמדת הדין היא שקולה וראוי לתקן לצרף מדת הרחמים... ור"ע שקל בדעתו... ואם נעבור על זה מצד מדת הרחמים כבר נקרא לדעתו העברה על מדת הדין, שבטא זה במה שאמר אין מרחמין בדין".
¹⁰ משנה, סנהדרין ד, א; וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, עמ' שח-שעו, ערך דיני ממונות וערך דיני נפשות.
¹¹ בפירושו לויקרא כד, יד. וראה דברי המאירי, להלן ליד ציון הערה 14.
¹² לעניין המעמד המיוחד של העדים בדין הפלילי, ראה הרב א' בקשי-דורון (שו"ת בניין אב, סימן עג): "היסוד בדיני עדות הוא 'על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר'. לא הדיין קובע את האמת העובדתית, אלא העדים עצמם. מקיימי הדבר הם העדים, ולא הדיינים. תפקיד הדיינים הוא לקבל את העדות, לשמוע אותה ולבדוק את כשרותה ואת אמינותה. אבל את עצם הדבר, את המציאות העובדתית, פוסקים העדים שראו, ולא הדיינים ששמעו... אין הכרעתו ושיקול דעתו של הדיין קובעת אלא לאחר שנקבעה האמת על ידי העדות, ואין בסמכותו של הדיין לקבוע דברים שלא ראו עיניו. כשם שפסיקת דין נקבעת על ידי דיין היודע את ההלכה, כך גם קביעת המציאות העובדתית נקבעת לפי דין תורה רק על ידי עדים שיודעים את האמת, ולא על ידי הדיינים ששומעים אותה... שהעדות אינה לצורך ידיעת הדיינים בלבד, אלא שעצם הגדת העדות לפני בית הדין היא פסיקת המציאות העובדתית לפני בית-הדין. ואם הגדת העדות אינה מסירת ידיעות בלבד, אלא פסיקת העובדות, הרי תפקידם של העדים הוא כשל דיינים הפוסקים את המציאות, כשם שבית-הדין פוסקים את ההלכה... פסיקת המציאות העובדתית נקבעת על ידי העדים עצמם לפני בית הדין, ופסיקת ההלכה נקבעת על ידי הדיינים, הפוסקים את הדין לאור העדות... שקבלת העדות אינה חלק מהליכי הדיון בלבד, לא רק מסירת אינפורמציה לדיינים, אלא היא דין בפני עצמו, המקיים את הדבר לפני בית-הדין".
¹³ וראה רמב"ם, מורה נבוכים, מהדורת קאפח, ירושלים תשל"ג, חלק ג, פרק לה, עמ' שנד, שגם ההצדקה לענישה נגזרת ממידת הרחמים: "לפי שאם לא יענש המזיק, לא יסתלקו הנזקים כלל ולא ירתע מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדמה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה. אלא הרחמים מה שצווה בו יתעלה: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'". וראה דורון מנשה ויחיאל ש' קפלן, "רחמים בשיפוט ובענישה", עיוני משפט לב (2011), 648-583, בעמ' 626-617.
¹⁴ הציטוטים הם מדברי המאירי, בית הבחירה, סנהדרין לד, א. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' שלד.
¹⁵ הציטוטים הם מן השולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיף ב. וראה גם: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' שיד-שטז; תקנה לא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התשנ"ג. לעניין החומרה המיוחדת שיש בדחיית דינם של יתומים, ראה כתובות קה ע"ב – קו ע"א. וראה ש' פאוסט, אגדתא (דביר תשע"א), עמ' 344-340.
¹⁶ טורי זהב, חושן משפט, סימן ט, סעיף ז. אך ראה המקורות שהובאו על ידי אונגר וסיני (לעיל, הערה 6), הערה 13, שאין זו הדעה הרווחת.
¹⁷ העמק דבר, ויקרא יט, טו.
¹⁸ לעניין "פסקי בעל הבית", ראה מ' ויגודה, "בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי", מחניים 12(א)(תשנ"ו), עמ' 146.
¹⁹ בית חדש, על טור, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ד. לדעה חולקת ולהרחבה בעניין זה, ראה: מאמרי, "שורת הדין ולפנים משורת הדין", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ה, גיליון מס' 218; ויגודה, לעיל, הערה 2.
²⁰ חולין קלד ע"א.
²¹ אדרת אליהו, משפטים כג, ג.
²² אונגר וסיני, לעיל, הערה 6, פרק ג.
²³ באיגרת הנזכרת לעיל, הערה 8.
²⁴ ראה דברי הרב קוק על שיקולי המחוקק, לעיל, ליד ציון הערה 9.
²⁵ וראה גם מנשה וקפלן, לעיל, הערה 13.
²⁶ לעיל, ליד ציון הערה 11.
²⁷ דברי השופט הנדל בע"פ 5270/14 אולמרט נ' מדינת ישראל (29.12.15).
²⁸ להבדיל מהליכים דוגמת המצוין לעיל, ליד ציון הערה 14, שהמדינה אינה צד בהם.
²⁹ ד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' וארון, פ"ד לה(1) 561, 581. וראה גם סעיף 36 לחוות דעתו של השופט מ' חשין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (9.10.05).
³⁰ רע"א 2620/07 מדינת ישראל – הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' ארלזוב (10.6.07).
³¹ השופט מ' אלון, ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 810.
³² שם, עמ' 811.
³³ שם, עמ' 805. לגישת השופט ויתקון בפרשה זו, ראה שם, עמ' 807. יחד עם זאת, בפועל אנו מוצאים שיש שופטים המעניקים הקלות דיוניות לאחד מבעלי הדין על אפו ועל חמתו של יריבו, וכופים את היריב לנהוג לפנים משורת הדין. כמו כן, יש שבעת פסיקת ההוצאות, שהיא חלק מן התוצאה המעשית של פסק הדין, השופט מחליט "לפנים משורת הדין" שלא לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות משפט. ראה במאמרי הנזכר לעיל (הערה 19), ליד ציון הערות 24-23 ובמקורות שהובאו בהן. וראה שם ליד ציון הערה 32-31, פסיקה לפנים משורת הדין בשאלת גוף העניין שעמד להכרעה והביקורת הנוקבת שנמתחה על כך. וראה גם פסק הדין שניתן מאוחר יותר בת.א. (שלום, ת"א)
29877-02-10 צ'וחריי נ' לגפונד (23.8.11).
³⁴ לעיל, ליד ציון הערה 23.
³⁵ ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813. וראה מתוך גישה זו גם ת.א. (שלום, י-ם) 4152/03 צרפתי נ' חן שי מיגון (28.10.04).

---

---