אבי ז"ל נהג מדי שבוע, במשך שנים, לזכות את הרבים בהפצת דפי פרשת השבוע בדואר האלקטרוני. רשימת התפוצה הלכה וגדלה משבוע לשבוע, עד שהגיעה למאות בתים בישראל ובתפוצות. עיקרם של הדפים היו דברים על פי הפרד"ס (פשט, רמז דרש וסוד), שעסק בכולם, ונוסף עליהם חידושים שחידש בעצמו בדברי תורה בהקשר מדעי או כימי-תרופתי וכיוצא בזה, מתחומי מומחיותו ועיסוקיו הענפים. בתוך כך, קשרו עמו במהלך השנים מחברי ספרים רבים קשרי מכתבים ודואר אלקטרוני, פקדו את ביתו ובידם ספרים חדשים שהוציאו לאור, והחליפו עמו רעיונות ופלפולים בדברי תורה, שחלקם פורסמו ברשותם בדפים שזכו לתהודה רחבה.



מבוא
שאלת זכות היוצרים זכתה הן בחקיקה¹ הן בפסיקה² לדיון מקיף יחסית במשפט העברי, שעסק בעיקר במקורות הזכות וקדמוניותה לעומת שיטות משפט אחרות. יש מי שראו את מקור הזכות בציווי "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד), הכולל גם דברים שבעל פה, ויש מי שראו אותו בדברי הנביא ירמיהו, "לכן הנני על הנביאים נאם ה' מגַנבי דברי איש מאת רעהו" (ירמיהו כג, ל), הרומזים לפי חז"ל לנביא חנניה בן עזור, ש"היה שומע מה שירמיהו מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון"³. גם ממעשה אסתר המלכה, נלמד במקורות ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'"⁴. ופסק ה"מגן אברהם"⁵ להלכה כי כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עובר בלאו "לא תגזול", וחכמים התייחסו למעשה הזה בחומרה רבה מגזלת ממון⁶.

ההתפתחות הגדולה בתחום זה בספרות ההלכתית באה עם המצאת הדפוס. בספרים רבים בא בהקדמה תיאור נרחב של היגיעות והתלאות והגלגולים שעברו הן על המחבר הן על כתבי היד עד שהובאו לדפוס, על פי רוב עקב רדיפות וגירושים ושאר פורענויות שסבלו מהם היהודים בגלותם. פעמים רבות אף אבד כתב היד המקורי, והמחבר נאלץ היה לשחזר את תוכנו מן הזיכרון ולכתבו מחדש⁷. קשיים אלו הביאו להתייחסות מקיפה בשאלת זכות היוצרים של המחבר על יצירתו, ולפיתוח דרכי הגנה על זכות זו לרבות סעדים וסנקציות⁸.

כאן נדון בפן מצומצם של סוגיה מקיפה זו - פרסום דברי תורה שלא על דעת המחבר.

פרסום דברי תורה שנמסרו ליחיד
מעשה שהיה כך היה:

לקראת סוף מלחמת לבנון הראשונה, פרסם הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל דאז, מאמר בעניין כיתור העיר ביירות מנקודת מבטה של ההלכה. הרב שאול ישראלי, חבר מועצת הרבנות הראשית באותם ימים, העיר הערות למאמר במכתב ששלח אל הרב גורן, והרב גורן השיב לו. עורך עיתון "הצופה", שהזדמן למשרדו של הרב גורן, ראה את חליפת המכתבים בין שני הרבנים, ופרסמם בעיתונו למורת רוחו של הרב ישראלי. כתוצאה מכך זכינו אנו בחילופי דברים בין שני הרבנים בשאלת פרסום דברי תורה שלא ברשות⁹.

המחלוקת בין הרב גורן לבין הרב ישראלי מיוסדת על דברי התלמוד במסכת יומא¹⁰:

מנין לאומר דבר לחבירו שהוא ב'בל יאמר', עד שיאמר לו 'לך אמור'? שנאמר: "וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר".

משמעות הדברים, שהובאו להלכה על ידי "מגן אברהם"¹¹, היא לכאורה שאפילו דברי תורה, שהכתוב מדבר בהם, אסור לפרסמם בלא אישור מפורש של אומרם או מחברם, שאלמלי אמרה תורה "לאמר", לא היה משה רשאי להעביר את מה ששמע לישראל.

אולם הרב גורן מעיר שמקור זה סותר לכאורה את מה שאמור בתוספתא¹²: "אבל המתגנב מאחר חבר [=תלמיד חכם] והולך ושונה פרקו, אף על פי שנקרא גנב, זוכה לעצמו". הש"ך¹³ (ר' שבתי כהן, ליטא-מורביה, המאה הי"ז) מסביר על פי מדרש זה את ההלכה האומרת שמותר להעתיק ספר תורה שאול, אף אם יש חזקה שבעליו מתנגד לכך, ובלשונו: "מותר לגנוב דברי תורה ולהעתיקן". לדעת הרב גורן, כדי ליישב את הסתירה בין התלמוד לבין התוספתא, אין מנוס מלומר שסוגיית התלמוד במסכת יומא אינה מתכוונת לדברי תורה "שמצווה ללמדם" אלא לדברים שאין מצווה ללמדם.

לדעת הרב גורן, אכן ראוי היה לקבל את אישורו של הרב ישראלי לפני פרסום דבריו, וכך אכן ביקש הרב גורן מעורך "הצופה" שיעשה, כפי שהוא מעיד על עצמו בתחילת מכתבו. עם זאת, "מכיון שבמכתבו של הגר"ש ישראלי לא היתה כל בקשה לא לפרסם, הרי לפי המקובל בעולם היתה לי רשות לפרסם השגותיו ותשובותיו במלואם", מה עוד שמכתבו של הרב ישראלי "נשלח אלי לצמיתות, ויש בפרסום הדברים משום תלמוד תורה דרבים". נמצא שהרב גורן סבור כי בעיקרון ניתן לפרסם דברי תורה אף בלא נטילת רשות מבעליהם, מפני שיש להניח שמחברם אינו מתכוון למנוע הפצת דברי תורתו, כיוון שיש בהם עניין לציבור. אולם ראוי לבקש רשות, ובפועל אף ביקש כי יעשו כן.

הרב ישראלי דוחה את פירושו של הרב גורן לסוגיית יומא, בעיקר משום שהבחנתו בין דברי תורה, שמצווה ללמדם, לבין דברים שאין מצווה ללמדם, אינה מתיישבת עם פשט הסוגיה. לדעתו, הסוגיה עוסקת בדברי תורה. אם כך, מה פשר איסור "בל יאמר"? לדעתו, איסור זה קשור בהכנה הנדרשת לפני אמירת דברי תורה בציבור. וזה דרך הילוכו בקצירת האומר. נאמר במדרש¹⁴: "כשביקש אלוקים לומר תורה לישראל, אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמר לישראל". וכך נקבע להלכה בעניין קריאה בתורה בציבור¹⁵ ובעניין תורה שבעל פה. ונאמר בפרקי אבות: "חכמים הזהרו בדבריכם"¹⁶, משום שדברי תורה טעונים הכנה, ויש ללמדם כמה פעמים ביחידות לפני אמירתם בציבור, כדי שיהיו מובנים היטב לציבור ולא יבואו לכלל טעות. לאור זה מתפרשת לדעתו סוגיית יומא. וזה לשונו:

וע"כ שפיר תובן המימרא דיומא, שהדברים אמורים באמת בדברי תורה. ומכל מקום כל שלא אמר לו חבירו במפורש שמותר לומר זאת גם לאחרים, הרי הוא בבל יאמר. כי יתכן שלא היו עדיין הדברים מלובנים כהלכה בשביל להאמר בציבור, ולא נאמרו אלא לו בלבד, מפני שיודעו ומכירו, בחינת "תן לחכם ויחכם עוד". אבל לא בשלוּ הדברים עדיין לפרסום ברבים, כי לציבור צריך לדקדק ביותר שיהא מובן היטב שלא יבואו לכלל טעות.

המצווה ללמד תורה קיימת רק אחר הכנה מדוקדקת ארבע פעמים, ומשום זה בכל מקום שלא נאמר במפורש שאפשר ללמדם לאחרים, הרי הוא ב'בל יאמר'. אין חילוק בין דברים בעל פה לדברים שבכתב, אף אם הכתב ניתן לצמיתות, ובפרט כשהכותב עצמו יכול לפרסמם בעצמו ולא עשה כן.

וכך יש לפרש גם את התוספתא המכנה "גנב" את מי שלומד תורה מאחורי גבו של חברו, משום שחברו עדיין לא למד אותם בעצמו כהלכה, ויש חשש שתצא תקלה מתחת ידו או שדבריו יובנו שלא כהלכה. אם ה"גנב" זוכה בכל זאת לשבח, הרי זה על השתדלותו ללמוד תורה בכל דרך, אבל אין להסיק מזה שהוא רשאי להפיץ את הדברים ברבים.

גישה דומה בעניין ההכנה וההקפדה הנדרשת לפני הפצת דברי תורה מצינו בדברי הרב משה פיינשטיין, שנשאל בעניין "מי שעושה טייפ מדברי תורה ואוסר להעתיקו"¹⁷, ופסק שאסור להעתיק אותו מחמת גזל. אחד מנימוקיו לאיסור זה נוגע לענייננו. וזה לשונו:

ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע, יש הרבה שאינו ראוי לפרסם שאין למסור אותם לכולי עלמא, ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ' טובא [=כפי שמוצאים בתלמוד הרבה]. ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים, ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראויין. ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס, דשמא יראה אח"כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש, אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו וכדי שיוכלו לחזור עליהן, דהא זהו ג"כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא, אך שיצוום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי לפרסם.

גם הרב עזרא בצרי¹⁸ נוקט גישה דומה, כשהוא מסתייג מפסקו של הרב יצחק שמלקיש¹⁹ (גליציה, המאה הי"ט), שהתיר עקרונית להפיץ בכתב חידושי תורה שנאמרו בעל פה שלא על דעת אמרם - ולא עוד אלא ש"אדרבא עושה מצוה בזה" - ואסר זאת רק אם מחדשם התנגד לכך במפורש²⁰. הרב בצרי מסתייג מכך בזה הלשון:

יש להסתפק גם באמירה בעל פה, דאף שיכול לומר לאחרים ולאלפים משם הרב מה ששמע ממנו, שודאי ניחא ליה לרב. אבל להדפיס, שמא יש לרב הקפדה שלא ידפיסו, שלא כל מה שאומרים בעל פה מתאים להדפסה. וכן פעמים רבות שהשומעים לא מדייקים או לא מבינים היטב בחילוקים, ועלולים להדפיס משם הרב דברים שלא התכוין להם. ואף בעל פה נוכחים אנו פעמים רבות שאומרים פסקים בעל פה משם חכמים, ומתברר שאמרו אחרת או נתכוונו אחרת או שהמעשה היה בצורה אחרת.

לדעת הרב בצרי, אפשר שהרב שמלקיש לא אמר את דבריו אלא ב"תלמיד מובהק ודיקן שרבו בטוח שלא יצא מכשול מתחת ידו".

כשהמחבר מוסר טיוטת כתב יד להערות, נראה כי לדעת הכול הוא בגדר 'בל יאמר'. עצם משלוח כתב יד להערות הוא בגדר אמירה שלא לפרסם את הדברים הכתובים בו, ולזה יסכימו גם ה"בית יצחק" והרב גורן. ואם נתפרסמה הטיוטה כספר בניגוד לרצון המחבר, נראה שהוא זכאי לתבוע שלא להפיץ את הספר הבלתי מתוקן.

מי שמצווה שלא לפרסם את חידושיו אחרי מותו
שאלה אחרת היא: האם האדם יכול למנוע את פרסום דברי תורתו וחכמתו גם אחרי מותו?

ר' יצחק דוב הלוי במברגר, רבה של וירצבורג במאה הי"ט, ציווה את בניו שלא ידפיסו את תשובותיו, משום שלא רצה שיסמכו עליהן לפסיקת הלכה. לאחר פטירתו, פנו בניו לכמה פוסקים ושאלו אם הם חייבים לכבד את צוואתו.

הנצי"ב מוולוז'ין פסק שמותר לפרסם את התשובות מן הטעם שאף על פי שדברי תורה שהאדם לומד ומחדש נקראים על שמו, אסור לו לאבד אותה לגמרי, "שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים ולא לכובשם לעצמו"²¹.

הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה התיר גם הוא לפרסם את התשובות, מפני שהרב במברגר היה "גאון מובהק ומפורסם בדורו בעוצם תורתו וקדושתו", אבל הדגיש שחובה לכתוב בהקדמה "כי אין רצונו שיסמכו עליו להלכה ולמעשה עד שיעיין הקורא בהם היטב ולשקול הדבר על בוריו".

בפועל, נעשה כמו שפסק הרב יצחק אלחנן, והספר נתפרסם ונאמר בהקדמתו:

עם זאת מן החובה לחזור ולציין את רצון בעל התשובות שלא לסמוך על הכרעותיו מבלי לעיין היטב במקורות בכל מקרה שתשובותיו הן יסוד לפסק הלכה למעשה²².

המשפט הישראלי
ביום 25.05.08, נכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. עם כל דברי הרקע והמטרות המפורטות בהרחבה בדברי ההסבר להצעת החוק²³, יש להצטער על כי דווקא עם חקיקת חוק חדש בתחום זה, נעדרת ממנו דעת המשפט העברי, על אף שכפי שראינו ניתן לו ביטוי בתיקוני חקיקה ובפסיקה במהלך השנים.

אחד השינויים בחוק החדש נקבע בסעיף 4(א)(1), ולפיו זכות יוצרים תהיה ביצירה מקורית "המקובעת בצורה כלשהי". היינו, אין יצירה מוגנת מכוח החוק אלא אם קיבלה חזות ממשית, קיבוע בצורה כלשהי, ולא בעל פה בלבד²⁴. הקיבוע יכול להיעשות אם על ידי היוצר אם על ידי אחר. דרישה זו, שיסודה באי הבהירות שהייתה בחקיקה ובפסיקה, ומצויה היא בדין האנגלו-אמריקני²⁵, נבדלת מן הדין העברי. כעולה מן האמור לעיל, מקורה של הזכות היא בגינויים של "מגנבי דברים", וההגנה במשפט העברי היא גם על דברי תורה שנאמרו בעל פה, אף אם עדיין לא קובעו²⁶. יש להניח כי עוד נכונה לנו פסיקה שתעסוק בפרשנות המונח "בצורה כלשהי", ויש לקוות כי אולי יסייעו מקורותינו להכרעה בדבר.

מקרה של פרסום טיוטה נזכר באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון²⁷. מדובר בספר שבו פורסמה טיוטת טקסט מפוענח של עשרות קרעים מאחת מהמגילות הגנוזות בלא הסכמת החוקרים ובלא ציון שמם. בפסק הדין נקבעה זכות החוקרים על יצירתם ונקבע האופן הראוי של ציון שם המחבר. ראוי לציין בהקשר זה, שהזכות המוסרית של היוצר, שתיקרא יצירתו על שמו, הוכרה בחוק רק בשנת 1981, בעוד היא מצויה במקורותינו מקדמא דנא, כפי שראינו²⁸.

מקרה אחר שנידון בפסיקה, הוא פרסום ספר על ידי סטודנט למשפטים, שהוכח שהיה מבוסס על הרצאות ששמע, ונתפרסם בלא הסכמת המרצה ובלא הזכרת שמו. בית המשפט הכיר בזכות היוצרים של המרצה על הרצאותיו²⁹. מעניין הוא גם הסעד שנתן בית המשפט המחוזי, ונותר על כנו עם דחיית הערעור: איסוף הספרים וקבלת רשימת הרוכשים ודו"ח על הרווחים!

שאלה מעניינת שלא נידונה בפסקי דין אלה היא מה היה נפסק אילו נזכר בפרסומים שֵם החוקרים או המרצה. למקרה שתעלה סוגיה דומה, נראה כי ראוי יהיה ללכת בדרך שהותוותה במשפט העברי ולהגן גם אז על זכות היוצרים.

הערות:

^* עו"ד. מרצה בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים



¹ בדברי ההסבר להוספת סעיף 4א לפקודת זכויות יוצרים, התשמ"א-1981, הקובע את זכותו המוסרית של המחבר שייקרא שמו על יצירתו, יש התייחסות נרחבת למשפט העברי כמקור הזכות: "האומר דבר בשם אומרו", גנבת דברים ועוד (הצ"ח, התשמ"א, עמ' 239).

בדיון בכנסת במהלך תיקון לחקיקה, ציין חבר הכנסת שלמה לורנץ כי בנושא זכות היוצרים אין לרעות בשדות זרים, וציטט מכתב מנציג ישראל שחזר מכנס בינלאומי בעניין זכויות יוצרים. במכתבו, שהופנה לד"ר רקובר, כתוארו אז, מתאר נציג ישראל כיצד הייתה "ממש תגלית" (כך במקור) לפרופסורים מכמה אוניברסיטאות, שערכו מחקר בנושא מקורות זכויות היוצרים, ולא מצאו לכך זכר בחוק הרומי והיווני, כששמעו שיש לכך מקורות בספר ירמיהו ובספרות התלמודית. מעניין לקרוא בהמשך דברי ח"כ לורנץ את הפירוט הרב של מקורות המשפט העברי שהביא מעל בימת הכנסת במהלך הדיון, מתוך מחקר שערך בנושא ד"ר רקובר (דברי הכנסת, כרך 60, עמ' 2168-2167, לחוק לתיקון פקודת זכויות יוצרים (מתן תוקף ותיקון מס' 3), התשל"א-1971. מובא בספרו של נחום רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, כרך שני, עמ' 880 ואילך).
² בע"א 9248/05 מתן נ' מילטל, השופטת ברלינר מציינת את איסור הסגת גבול כמקור הזכות (סעיף 14 ואילך); בע"א 9191/03 V&S Vin Spirit Aktiebolag ואח' נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נ"ח(6) 869, 889 ואילך (להלן - פס"ד אבסולוט), מפרט השופט רובינשטיין כמה מקורות לזכות זו: הסגת גבול, גזל, "דינא דמלכותא דינא", "זה נהנה וזה חסר" ועוד,
³ תוספתא, סנהדרין יד, יד. וראה ירושלמי, סנהדרין, פרק יא, הלכה ה (נו ע"ב, בדפוס וילנא). וראה נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 17 ואילך.
⁴ משנה, אבות ו, ו.
⁵ מגן אברהם, אורח חיים, סימן קנו, ס"ק ב. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר (פולין-ליטא, המאה י"ז), מגדולי האחרונים. את פירושו מגן אברהם על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך, כתב בהיותו בן שלושים שנה.
⁶ ראה למשל תשובת הרי"ף בעניין מי שגנב ספר פירושים ורצה להעתיקו, שהדבר אסור גם משום גזל וגנבה (שו"ת הרי"ף, סימן קלג). וראה: דברי השופט רובינשטיין בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משורין, פ"ד נ"ט(4) 365, 380; יובל סיני, יישום המשפט העברי בבתי משפט בישראל, תל-אביב תשס"ט, בעמ' 516; רקובר (לעיל, הערה 3), עמ' 69-68, וראה עוד שם, עמ' 38, הדיון בעניין ה"מתעטף בטלית שאינה שלו".
⁷ תיאור קשיים ותלאות שעברו על מחברים ואבדן כתבי יד ושחזורם, יש למשל בהקדמה שכתבו לאחרונה הרב שבתי רפפורט והרב מרדכי טנדלר לפירושו של הרב משה פיינשטיין לירושלמי מסכת פאה, ירושלים תשע"ד. תיאור יוצא דופן של סבל ותלאות שעברו על המחבר ועל כתבי יד שאבדו יש בספר "אשכול הכופר", פירושו של רב אברהם סבע למגילות רות ואסתר (מובא על ידי חננאל מאק, מסודו של משה הדרשן, ירושלים תש"ע, עמ' 203-202, הערה 26).
⁸ ראה בין השאר: רקובר (לעיל, הערה 3); הרב עזרא בצרי, "זכות יוצרים, תחומין ו (תשמ"ה) 169, שם בעמ' 181; הרב מיכאל אברהם, "גניבת דעת וקנין רוחני", תחומין כה (תשס"ה) 351; פס"ד אבסולוט (לעיל, הערה 2). אבל השווה לאחרונה, עמיחי רדזינר, "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים", בתוך קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, בעריכת מרים מרקוביץ-ביטון וליאור זמר, תשע"ו, 169–214.
⁹ הרב שאול ישראלי, "פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם – מכתבו של הרב שלמה גורן ותגובה על דבריו", תחומין ד (התשמ"ג), עמ' 360-354.
¹⁰ יומא ד ע"ב.
¹¹ לעיל, הערה 5. וראה "מחצית השקל" על דברי מגן אברהם, שם: "דכתיב בכל תחלת פרשה בתורה 'וידבר ה' אל משה לאמר', דבתיבת 'לאמר' צוהו לומר לישראל, אבל לולי תיבת 'לאמר' לא היה רשאי לאומרו לישראל".
¹² תוספתא, בבא קמא (ליברמן), פרק ז, הלכה יג.
¹³ ש"ך (שפתי כהן), על שולחן ערוך, חו"מ, סימן רצב, ס"ק לה.
¹⁴ שמות רבה, כי תישא, פרשה מ.
¹⁵ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קלט, סעיף א.
¹⁶ משנה, אבות א, יא.
¹⁷ שו"ת איגרות משה, חלק ד, אורח חיים, סימן מ, פסקה יט. יש בתשובה הבחנה בין העתקה לצורך פרסום ובין העתקה לצורך לימוד עצמי, בדומה ל"שימוש הוגן" הנזכר בחקיקה, שלא נעסוק בה כאן. וראה בעניין זה: הרב זלמן נחמיה גולדברג, "העתקה מקסטה ללא רשות בעלים, תחומין ו (תשמ"ה) 185; הרב משה אישון, "הורדת שירים מהאינטרנט", תחומין כד (תשס"ד) 96.
¹⁸ לעיל, הערה 8, בעמ' 175.
¹⁹ שו"ת בית יצחק, יורה דעה, חלק ב, סימן עה.
²⁰ הרב שמלקיש נוטה לאסור את הפצת החידושים אם כבר הועלו על הכתב על יד המחבר או על ידי יורשיו. ואין כאן מקום להאריך.
²¹ קביעה זו אינה נקייה מספקות, שכן היו גדולי ישראל ששרפו את חיבוריהם לבל יופצו ברבים, ולא זו בלבד שלא הושמעה ביקורת על מעשיהם, אלא אף זכו לדברי שבח על ענוותנותם. ראה לדוגמה דברי הרב הרצוג בפתח ספרו של חותנו הרב שמואל יצחק הילמן, "אור הישר": "הגאון המחבר ז"ל שנפטר בשיבה טובה הניח אחריו ברכה בכת"י שלשה חיבורים, על המכילתא הספרא והספרי. את תשובותיו הרבות שהשיב במשך תקופה של ארבעים שנה שרף במו ידיו, בערך שנה לפני פטירתו, ולא נשאר אלא מעט שלא מצא מן המוכן. טעמו ונימוקו היה שחשש שמא ידפיסון לאחרי פטירתו, ולא רצה לקבל עליו אחריות לעולם. אגב, זה נותן כבר מושג מעוצם יראתו הטהורה וענות רוחו!" (מובא אצל רקובר, לעיל, הערה 3, עמ' 111). ייתכן שהנצי"ב היה מסכים עם הדברים ומבחין בין שרפת החיבור על ידי המחבר בחייו ובין איבוד יצירתו התורנית לאחר מותו.
²² ההקדמה לשו"ת יד הלוי, ירושלים תשכ"ה (צילום ההקדמה מובא אצל רקובר, לעיל, הערה 3, בעמ' 109-108).
²³ דברי ההסבר להצ"ח זכות יוצרים, התשס"ה-2005, הצ"ח 196 (20.7.05), עמ' 1116.
²⁴ הנוסח בהצעת החוק היה "המקובעת בצורה מוחשית".
²⁵ ראה ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', סעיף 10 לפסק הדין והמאמרים המובאים שם.
²⁶ נראה כי הדין בצרפת קרוב יותר למשפט העברי, ולפיו גם יצירה בעל פה מוגנת, לרבות הרצאות או נאומים וכיוצא בזה, ואין חובה לקבע את היצירה בכתב. ראה שרה פרזנטי, זכויות יוצרים, מהדורה שלישית, תל-אביב 2008, כרך א, עמ' 510 ואילך, ועמ' 368.
²⁷ ע"א 2790/93 Eisenman נ' קמרון, פ"ד נ"ד(3) 817.
²⁸ לעיל, הערה 1. סעיף 46 לחוק החדש.
²⁹ ההרצאות קובעו שם בכמה דרכים, ראה פס"ד ענבר, לעיל, הערה 25. בין היתר נידונה והוכחו שם מקוריות ויצירתיות, סוגיות שלא עסקנו בהן כאן. השאלה אם קיימת זכות בדברים שבעל פה שלא קובעו נותרה פתוחה בפסק הדין, והוכרעה כאמור רק בחוק החדש.

---

---