אקדמות מילין
הרצון להגביר את התחרות בשוק ולהוזיל את יוקר המחיה מביא עמו תופעות שונות שאחת הבולטות שבהן היא "יבוא מקביל".

באופן יחסי, תופעה זו חדשה היא עמנו. דרך כלל מוקדה הוא במוצרים ממותגים שמיובאים לישראל (לרוב, מן המזרח הרחוק) בידי "יבואן מקביל", יבואן "עצמאי-פרטי". המוצר משווק על ידו במחיר נמוך מ"מחיר השוק" הרגיל שלו, שנקבע בידי היבואן ה"בלעדי"-ה"רשמי". לא אחת, היבואן ה"עצמאי" מייבא את המוצר גם ללא הסכמת היצרן, בעל הזכויות במותג המקורי, ותוך פגיעה כלכלית ברווחי היבואן ה"רשמי" שקנה מהיצרן את זכות הבלעדיות בייבוא המוצר לישראל.

בשונה ממוצרים מזויפים, העושים שימוש שלא כדין בשם המותג, תוך פגיעה בזכויות היוצרים ובסימן המסחרי שהוא קניינו של בעליו, בדרך כלל היצרן¹, מוצר שמיובא לארץ ב"יבוא מקביל" הוא מוצר אמתי: הוא מיוצר על ידי בעל המותג או עבורו, או שהוא נמכר במסגרת רישיון שהתקבל מבעל המותג. לעתים קרובות, המוצר יוצר או נארז על מנת לשווקו באזור גאוגרפי מסוים. היבואן מנצל את מחירו הזול של המוצר באותו אזור, ומייבאו משם לארץ, על מנת שיימכר במחיר זול מזה שבו נמכר המוצר על ידי היבואן האחר שזכה ב"זיכיון הרשמי" ובבלעדיות מאת היצרן לשווק את המוצר בישראל.

לכאורה, מנקודת מבט צרכנית, "יבוא מקביל" הוא תופעה ברוכה ביותר. יש בו כדי למנוע מונופול והוא מעודד תחרות חופשית שמביאה להוזלת המוצר.

מלבד מוצרים מסוימים שנמצאים תחת פיקוח, החוק אינו אוסר על יבוא מקביל. בתי משפט שדנו בסוגיה העדיפו לרוב להימנע מהטלת איסור על "יבוא מקביל" והענקת בלעדיות ליבואן שדרש אותה². גישה זו התבססה על הרצון לעודד תחרות חופשית, ועל עקרונות של "חופש העיסוק" והעדפתם על פני אינטרסים נוגדים כגון אינטרס הציפיות של היבואן ה"רשמי".

להשלמת התמונה נוסיף כי לעתים היבואן ה"עצמאי" עושה שימוש גם ב"תעודת הכשרות" שניתנה למוצר המקורי על מנת לשווק את המוצרים שהוא מייבא, תוך חיסכון בתשלום לנותני ה"הכשר"³.

"יורד לאומנות חברו"
כל אחד מנושאי היסוד בסוגיה שלפנינו, וביניהם חופש העיסוק, מונופול, קביעת מחירים ואסדרתם, עוולות מסחריות, עשיית עושר ולא במשפט על דרך של "זה נהנה וזה חסר", תחרות מסחרית – הוגנת ושאינה הוגנת, ראוי לעיון מקיף, והן אף העסיקו את המשפט העברי מקדמת דנא⁴. לצדם, עשויות לעלות – לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה – גם שאלות חוזיות, נזיקיות וקנייניות.

לנושאים השונים ביטויים שונים, הן לעניין "סור מרע ועשה טוב" – מניעה מוקדמת של קיום תחרות וקביעת כללי התנהגות שיבטיחו סחר הוגן מראש⁵, הן לעניין הטלת סנקציות בדיעבד, במקרה של הפרה, או תביעת פיצויים אזרחית בשל הפרת חוזה (או גרם הפרת חוזה) או נזק שגרם היבואן המקביל.

חלק מהזכויות והחובות בעניין זה נטועות בדין ממש, ב"מותר" וב"אסור". חלק אחר נטוע בכללי אתיקה (של "ראוי" ו"שאינו ראוי") ובשדה המוסר של "לפנים משורת הדין". אכן, לימים הפכו אף חלק מהכללים האתיים לנורמות משפטיות של ממש הקבועות בדין, הניתנות לאכיפה ומלוות בסנקציות משפטיות.

במסגרת דנן נתמקד בפן אחד של הסוגיה, במתח שבין הרצון להבטיח תחרות חופשית (שפעמים הרבה מביאה עמה מחיר זול יותר לצרכן ושיפור בטיב המוצר והשירות) לבין ההגנה על זכויותיו ופרנסתו של היבואן ה"בלעדי".

סוגיות היסוד בעניין "הסגת גבול" בכלל ו"הסגת גבול מסחרית" בפרט מצויות בתלמוד בכמה מקומות. למראית עין כמה מהן דומות אחת לשנייה, בהיות כולן נושקות לדיני "הסגת גבול", וכך הבינו אותם חלק מפרשני התלמוד, דוגמת רש"י⁶, ואילו לדעת פרשנים אחרים הן שונות בתכניהן ובמהותן. בספרות ההלכה, בספרי הפוסקים והשו"ת, הורחבה יריעה זו למרחבים עצומים, ויש בה ביטוי לחיוניותו של המשפט העברי בארצות וזמנים שונים, ולניסיונו להתמודד עם צורכי הזמן והמקום המשתנים⁷.

אחד האיסורים הבולטים בתחום זה הוא דין ה"יורד לאומנות חברו", ומתחרה עמו באותה אומנות או עיסוק. בשונה מדין "עני המהפך בחררה", שמופיע בתלמוד בהקשר דומה אך שונה⁸, כאן המיקוד אינו על "הסגת גבול" ברכישת נכס אלא בעיסוק: אדם עוסק לפרנסתו בתחום מסוים ובא חברו ומבקש להתחרות עמו.

איסור ה"ירידה לאומנות חברו" מובא בתלמוד במסכת סנהדרין⁹, שם דרשו חכמים את הפסוק "ואת אשת רעהו לא טימא" (יחזקאל יח, ו), כאיסור "שלא ירד לאומנות חברו". בדומה לכך נדרש¹⁰ הפסוק בתהלים (טו, ג) "לא עשה לרעהו רעה" - שלא ירד לאומנות חברו.

יושם אל לב: שני הפסוקים אינם מנוסחים כטקסטים נורמטיביים-מצווים, אלא יותר כ"תיאורי מציאות" או כאידיאל. יתר על כן: פשוטו של מקרא בוודאי אינו עוסק ב"אומנות" דווקא, והפסוקים משובצים בטקסטים שאופיים הדומיננטי אינו נורמטיבי-משפטי. למרות זאת, סמכו להם חכמים, כדרכם, את האיסור המשפטי¹¹ "לרדת לאומנותו של אחר", ופיתחו את סעיפיו השונים.

ביטוי לפן המעשי של האיסור ותרגומו לשפת המעשה ניתן כבר בדברי האמורא רב הונא בתלמוד¹² (בתרגום חופשי): בן מבוי שהעמיד ריחיים במבוי, ובא חברו והציב ריחיים שלו לצדו, דין הוא שהראשון מעכב בעדו, שאומר לו: "קא פסקת לחיותי" – "הנך מקפח את חיי, את פרנסתי".

בתלמוד לא נתבאר שיעורו של "קיפוח חיים" זה, האם הוא מוחלט – כך שהראשון מפסיד לחלוטין את מקור פרנסתו, או ש"פסיקת החיות", ההפסד, הוא רק יחסי, כך שהראשון סופג הפסדים מירידת השני לאומנותו, אך עדיין יכול לעסוק במלאכתו ולהרוויח, אם כי שיעור רווחיו ירד¹³.

ואכן, בדברי הראשונים, כגון בחידושי רבי יוסף אבן מיגש [=ספרד, סוף המאה הי"א] על אתר, מבחינים בין מקרה שבו מתקפחת פרנסת הראשון לחלוטין, שבו הדעת נוטה לאסור עליו לעשות כן¹⁴, לבין מקרה שבו הראשון עדיין יכול להתפרנס אלא שהוא מרוויח פחות. במקרה האחרון, סבור הר"י מיגש שאין הראשון יכול לעכב את השני, מכיוון שיכול השני לומר לו: 'קבל אתה מה שפסקו לך מן השמים ואני אקבל מה שפסקו לי מן השמים'.

כסיוע לדין "יורד לאומנות חברו" מביא התלמוד ברייתא שקובעת כי יש להרחיק את "מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג", היינו: הדייג ה"שני" אינו מנוע לחלוטין לעסוק במקצועו, אלא שעליו להרחיק את חכתו ורשתו מן הדייג הראשון במרחק מסוים על מנת שלא יתחרו על אותו שטח מחיה מסחרי.

בהמשך הסוגיה מובאת הלכה שממנה עולה כי בן עיר אחת יכול למנוע מבן עיר אחרת, לפתוח חנותו בסמוך. לעומת זאת, כאשר מדובר בבני אותה עיר, בן "מבוי"-רחוב אחד אינו יכול למנוע מחברו לפתוח חנות באותו רחוב.

מבלי להיכנס לנבכי הסוגיה השונים, ולטעמי הדעות החולקות¹⁵, ניתן ללמוד שבהתקיים נסיבות מסוימות יכול אדם למנוע מחברו להסיג את גבולו המקצועי ולגרום בכך הפסד – מוחלט או יחסי, קטן או גדול - לפרנסתו¹⁶.

עם זאת, חכמים סייגו איסורי הסגת גבול מסחרית אלה בדרכים שונות. כך, לדוגמה, נקבע בהמשך הסוגיה שכאשר מדובר בשירותים או בבעלי מקצועות "חיוניים" מסוימים, לא ניתן למנוע את פתיחתם גם אם שירותים או עסקים מעין אלה כבר פועלים בעיר.

בדומה לכך נקבע בסוגית הגמרא סייג נוסף: כאשר מדובר ב"רוכלים המחזרים בעיירות", אין בני העיר יכולים למנוע מהם את הכניסה לעיר¹⁷. בדומה לכך נקבע שב"יום השוק" יכולים סוחרים מעיר אחרת להציע את מרכולתם לבני העיר ובלבד שיעשו כן בתחומי השוק בלבד ולא חוצה לו. חכמי הלכה מאוחרים יותר עשו הבחנות נוספות, דוגמת מקום שבו הראשון טרח הרבה בביסוס עסקו-קהל לקוחותיו, לבין מקרה שבו לא עשה כן¹⁸.

לצד הדאגה לסוחר הראשון שלא יפסיד כתוצאה מכך שחברו מנסה להסיג את גבולו, היו חכמים ערים גם לאינטרסים של ה"שני", שגם הוא צריך להתפרנס, וגם לציבור הצרכנים הפוטנציאלי שקיומה של תחרות עשוי להועיל לו. לפיכך, סייגו כבר חכמים הראשונים את איסור התחרות. גם באותם מקרים שבהם נאסרה תחרות, היא נאסרה רק באזור גאוגרפי מסוים או רק בנסיבות שבהן הסגת הגבול לא הביאה עמה רווח ממשי לצרכנים. סייגים אלה נועדו לאזן בין השיקולים השונים. לפיכך, כאשר בן "העיר האחרת" מכר סחורה שטיבה משובח יותר, או כאשר סחורתו נמכרה במחיר זול יותר, לא החילו חכמי ההלכה את איסור "היורד לאומנות חברו"¹⁹.

הרצון לאזן בין האינטרסים השונים בא לביטוי גם בדורות מאוחרים יותר. כך, לדוגמה, נטו בחלק מקהילות ישראל להכיר בתוקפה המשפטי של "מערופיא" – מונופול שניתן לגורם מסוים באזור גיאוגרפי מסוים²⁰. זאת, למרות הפגיעה האפשרית בציבור הצרכנים, ובעקרונות יסוד של חופש עיסוק ותחרות חופשית. כמו כן נקבעה מערכת ענפה של כללים, בעניין "חזקת היישוב" (ובמקורות אחרים: "חרם היישוב" או "חזקת עירונות"), שאסרה על מי שלא נמנה עם תושבי העיר לגור או לסחור בה. בדומה לאיסור יבוא מקביל, גם תקנת קהל זו עשויה לעלות כדי פגיעה בחירות התנועה והמגורים של אדם²¹, ובאופן עקיף גם בחופש העיסוק שלו ובקיומה של תחרות חופשית, אך מחמת קוצר היריעה לא נדון בה כאן.

איסור אתי-מוסרי
כאמור בראש הדברים, לצד האיסור המשפטי-פורמאלי, יש ביטויים להסתייגותם של חכמים מן "היורד לאומנות חברו" גם במישור ה-איסורי-אתי-מוסרי.

מעבר לפן התיאורטי, להבחנה בין שני המישורים עשויות להיות השלכות מעשיות רבת חשיבות. כך, לדוגמה, לעניין הסנקציות שניתן להטיל על מי שמפר את האיסור: כאשר מדובר על איסור משפטי, ניתן דרך כלל לכפותו באמצעות הטלת סנקציות משפטיות, לפני המעשה (מעין "צו מניעה") ולאחריו (כגון השתת חובת תשלום פיצויים), ואילו כאשר מדובר על איסור "אתי", פעמים הרבה הוא נותר במישור ש"בין אדם למקום", אך אין כופין עליו. ייתכן גם שבמישור האתי מוחל האיסור רק מלכתחילה, אך אם כבר נעשה, אין עוד אחריו ולא כלום, בעוד שבמישור המשפטי, ייתכן שגם בדיעבד, לאחר שהאיסור כבר נעשה, עדיין נחיל על העושה סנקציות שונות.

אשר למקורו של האיסור ה"אתי", לצד חובות כלליות דוגמת "ועשית הישר והטוב", וכללי התנהגות כגון "מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה", אפשר ויש כאן גם איסור מיוחד – חובה אתית או איסור משפטי לכל דבר, העומד על רגליו-שלו, של "יורד לאומנות חברו". ביטוי לכך ניתן בשאלה שנשאל הרמב"ם-רבי משה בן מימון (מצרים, המאה הי"ב), בעניינו של רופא-מוהל שהסיג את גבולו של הדיין המקומי, שנהג למול את בני הכפר²²:

[מה] תאמר הדרת יקרת [צפירת תפארת מורינו] ורבינו אדונינו משה הרב [הגדול, הפטיש החזק], יהי שמו לעולם כירח יכון עולם. [בדבר דיין, אשר דר] בכפר, שסביבו חוות. והיה [מנהג זה הדיין], כאשר נזדמנה באחת מהן מילה, לצאת אל [אותו] הכפר ולמול בו. ואירע בינו ובין איש [רופא ריב], שהביא לידי כך, שיצא זה האיש [=הרופא] אל כפר אחד (ומל) בו. ונמשך העניין כך. וקיבל במילה הנזכרת סכום מה. ובא ואמר איני צריך לזה, וחילקו לעניים. יורינו אדוננו, האם אותו האיש עובר עבירה, כיוון שעבר כלפי הדיין הנזכר בזה, אם לאו? והאם מה שחילק לעניים, מותר להם לקבלו אם לאו? ושכרו כפול מן השמים, נצח סלה.

תשובת הרמב"ם נחרצת לאיסור. עם זאת, עיון במינוח שבו עושה הרמב"ם שימוש ("עבירה", "חטא", גנבת דעת, נקימה ונטירה), ובמקורות שעליהם היא נסמכת, מרמז על כך שהיא נטועה בתחום ה"דתי", ולא בתחום המשפטי הצרוף:

התשובה: מה שסבר [=הרופא], שעשה מצווה בחלקו [לעניים, הרי] היא "מצוה הבאה בעבירה", לא עבודת ה', וחטא, לפי שמנע פרנסה קבועה של עני בן תורה, ועבר על 'לא תקום ולא תטור', ועבר על איסורם ז"ל על גניבת דעת [הבריות], לפי שרצונו הראשון [של זה (הרופא)] וכוונתו להציק לאויבו, ומטעה הוא את מי שאינו יודע (דברים כהויתם) לחשוב שהוא מתכוון לעשות מצוה. ועבר גם כן עבירה, שירד לאומנות חברו, אפילו היה [השני] נצרך. אבל כשאינו נצרך, הרי זו אכזריות והפלגה בנקימה ובנטירה... [סוף] דבר, כל מי שמעכב (חברו) לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו לפי דעתי.

דומה שדברים חריפים אלה מדברים ביד עצמם, וכל המוסיף עליהם אך יגרע.

מן הכלל אל הפרט: יישום ההלכות ביבוא מקביל
למרות הספרות הענפה שמצויה בעניין זה, הניסיון ליישם את עקרונות המשפט העברי בסוגית היבוא המקביל הלכה למעשה אינו פשוט כלל ועיקר. בעניין זה יש להבחין בין העקרונות וטעמי ההלכה, שכוחם יפה גם לשעה גם לדורות, לבין היישום הפרטני שקשה הרבה יותר בשל התמורות המפליגות במציאות. כפי שהראינו לדעת, קיומה של תחרות חופשית, הרצון להוזיל את מחיר המוצר לצרכן, לשפר את איכותו ואת איכות השירות שכרוך בו, ועמם זכות היסוד החוקתית של "חופש העיסוק" תומכים במתן היתר לקיומו של יבוא מקביל ואף בעידודו.

בד בבד, נשמרו חכמים מקיפוח פרנסתו של אדם, ובמקרה דנן היבואן ה"בלעדי", שפעמים רבות תלוי בהכנסתו לפרנסתו, הוא ועובדים רבים עמו. גם הרצון למנוע עשיית עושר ולא במשפט, מטה את הכף להחלת הגבלות מסוימות על היבוא המקביל.

כמו במקרים רבים אחרים, יש לאזן בין האינטרסים השונים והנוגדים. בדומה לפתרונות שהציעו חכמי המשפט העברי לדורותיו, ראוי למצוא את "שביל הזהב" ביניהם. כיוון אפשרי עשוי להיות התרת יבוא מגביל תוך אסדרה שלו, על סוגי סחורות מסוימים, ותוך חיוב היבואן ה"עצמאי" בנשיאה בנטל שחל על היבואן הבלעדי²³.

אחר כל הדברים האלה, דומה שיש לתת את הדעת להתאמת דיני "הסגת גבול" הקלאסיים שבמשפט העברי (ובשיטות משפט עתיקות אחרות) למציאות ימינו.

לצד הרצון להגן על סוחרים מקומיים ולמנוע את התמוטטותם הכלכלית, שבעינו עומד, השתנו כל דרכי המסחר. יש ליתן את הדעת לכך שהרבה מן ההלכות שנאמרו בעניין זה של איסור "הסגת גבול" מסחרית נקבעו בתקופה שבה המסחר היה 'מקומי' בעיקרו, ובערים ששטחן היה קטנטן ממש בהשוואה לערים של ימינו. במציאות המודרנית, קשה הרבה יותר להגדיר מה ייחשב כ"עיר", "מבוי" ובן "אותו מקום" לעניין זה. האמנם שכונות שונות במטרופולין, המשתרעות על שטח של עשרות קמ"ר, ומונות מאות אלפי בני אדם ייחשבו כ"מקום" אחד? ומה באשר לפתיחת עסק מתחרה המתקיים אמנם בעיר פלונית, אך משרת בעיקר את בני עירו של הסוחר השני, שבאים לעבוד מדי יום באותה עיר פלונית?

בעידן שבו העולם מקיים סחר גלובאלי, גם באמצעים וירטואליים, שאלת ה"גבולות" הפכה במידה רבה להיות עניין תיאורטי. כאמור, כמו בסוגיות אחרות²⁴, כוחם של עקרונות המשפט העברי, על התכנים והמטרות הגלומים בהם, יפה גם בסוגיה זו לא רק לשעה אלא גם לדורות.

עם זאת, יישומם הפרטני צריך להיעשות בזהירות, ו"בשינויים המחויבים", תוך התחשבות במציאות המשתנה – הכלכלית והחברתית – ותוך התחשבות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות²⁵.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 על פגיעות קנייניות מעין אלה במשפט העברי, ראה א' הכהן, " ' וישן מפני חדש תוציאו'?! – על מדגמים וההגנה עליהם, בימים ההם, בזמן הזה", בתוך: קובץ דברי הכנס על מדגמים וזכויות יוצרים (ו' בוגנים, ח' ויניצקי, י' מרקוביץ עורכים, מכללת שערי משפט, תשע"ג), עמ' 19, והספרות שנזכרה שם.
2 ראה לדוגמה ע"א 7629/12 סויסה ואח' נ' Tommy Hilfiger ואח' (16.11.14), והמקורות שנזכרו שם.
3 ראה לדוגמה http://rotter.net/forum/scoops1/235546.shtml.
4 ראה בהרחבה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך "יורד לאומנות חברו", כרך כג, עמ' שסח ואילך; נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, שער רביעי (הסגרת גבול מסחרית), עמ' 134-103; הרב י' פרומן, גבולות התחרות העסקית, כתר ה (תשס"ו). לעניין זה ראה גם את פסק דינו המאלף של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין, בע"א 9191/03 חברת הכרם בע"מ נ' אבסולוט שוז, פ"ד נח(6) 869. בשונה מהמקרה שם, שבו דובר גם בהפרת סימן מסחר, דיוננו כאן מתמקד רק ב"יבוא מקביל" שאינו כורך עמו גם הפרה של זכויות יוצרים.
5 לעניין זה ראה גם: חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; חוק עוולות מסחריות, התשכ"ט-1969; מיגל דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, תשס"ב. לפסק דין מעניין שניתן בנושא זה באחרונה, ראה ת.א. (מרכז) 24480-10-14 אסף נ' בן עמי (21.4.16).
6 בפירושו לסוגית "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה" (קידושין נט ע"א) רש"י מנמק את היותו "רשע" בכך שהוא "יורד לחיי חברו", נימוק היוצר לכאורה זיקה לדין השני שבמסכת בבא בתרא (ראה להלן), של "יורד לאומנות חברו".
7 ראה ביתר הרחבה ב' פורת, "הירידה לאומנות חברו", ניצני ארץ יב (תשנ"ח), עמ' 384-361. תודתי נתונה לעמיתי ד"ר מיכאל ויגודה שהפנה שימת לבי למאמר חשוב זה והעירני על נקודות נוספות הדורשות עיון.
8 קידושין נט ע"א.
9 סנהדרין פא ע"א.
10 מכות כד ע"א.
11 יש מהם שביססו אותו על איסור גזל, שהוא איסור דאורייתא. ראה: שו"ת משאת בנימין, סימן כז; שו"ת הרמ"א, סימן י. לדעת חלק מחכמי ההלכה (דוגמת ה"בית יוסף", חושן משפט, סימן קנו), מדובר באיסור מדרבנן. לדעת חכמי הלכה אחרים (דוגמת שו"ת חתם סופר, חלק ה, חושן משפט, סימן עט), מדובר במעין "תקנת חכמים" שתכליתה "תיקון העולם" והסדרת מערכות יחסים אנושיות-חברתיות, ובלשונו: "מנהגי ישוב המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל". ומכאן מסקנתו: "ואין ספק דדינא דבר מבואה [=דינו של בן המבוי, שאינו יכול לעכב את חברו] נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן, וארמון על משפטו ישב".
12 בבא בתרא כא ע"ב.
13 במישור המעשי קיים קושי להעריך את שיעור ההפסד שכן הפסד זה – רובו או מקצתו - יתרחש דרך כלל רק בעתיד, ולאורך זמן, ואינו ניתן למדידה בנקודת הזמן שבה השני רק מתחיל "לרדת לאומנות חברו".
14 ראה דרכי משה, חושן משפט, סימן קנו, ס"ק ד.
15 לדיון יפה ומעמיק בהן, ראה פורת (לעיל, הערה 7).
16 הלכות אלה שימשו, בין השאר, יסוד לאיסור הסגת גבול בהדפסת ספרים, והדפסת "הסכמות" בראשיהם שמונעות אותה. לעניין זה ראה בהרחבה נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א.
17 לפי התלמוד מקורו של סייג-חריג זה בתקנת עזרא, שהתיר לרוכלים להיכנס לעיר לפי שהיו מוכרים תכשיטים ובשמים וחכמים ביקשו שאלה יהיו מצויים לבנות ישראל להתקשט ולהתבשם מהם(!).
18 ראה: שו"ת מהרש"ל, סימן לו; פרומן (הערה 4 לעיל), עמ' 29.
19 רמ"א, חושן משפט, סימן קנו, סעיף ז.
20 לעניין זה ראה א' הכהן, "משפט וכלכלה בספרות השאלות והתשובות", מחניים 2 (תשנ"ב), עמ' 77-62, והמקורות שנזכרו שם.
21 לעניין זה ראה א' הכהן, פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 216-209.
22 שו"ת הרמב"ם, סימן רעג.
23 כך, לדוגמה, במקרים רבים היבואן המקביל מסתפק בהבאת המוצר לארץ ושיווקו, אך אינו מעניק "שירות" לקונים לאחר מכן, וכל הנטל בעניין זה – על התשומות והעלויות הרבות שכרוכות בו – נופל על שכם היבואן הבלעדי, שכחלק מהתקשרותו עם היצרן מחויב להקים מערך שירות ללקוחות גם לתקופה שלאחר רכישת המוצר.
24 ראה לדוגמה: א' הכהן, "'וכי זכין לאדם שלא בפניו?', עיונים בסוגיית התובענה הייצוגית לאור עקרונות המשפט העברי", שערי משפט ד (תשס"ה), עמ' 192-153; א' הכהן, "שירותי רפואה פרטיים והגבלת שכר הרופא: הלכה, משפט ואתיקה", ברכה לאברהם - ספר היובל לפרופ' אברהם שטיינברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 239-207.
25 לעניין זה ראו דבריו החשובים של הרב י' בלויא, פתחי חושן, הלכות גניבה ואונאה, פרק י, סעיף א, הערה א (עמ' רצה): "אף על פי שאין בכוחנו לשנות שינוי כל שהוא מדברי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, או לחדש איזה דבר מדעתנו, נראה לעניות דעתי שיש לדון בדינים אלו... שידוע שבכמה עניינים דעת בני אדם ודרכי המסחר כיום שונים מכפי שהיו בזמן הגמרא והפוסקים".

---

---