אקדמות מילין
בהיותה חלק מרכזי במצוות גמילות חסדים, מצוות הצדקה¹ היא אחת מן המצוות החשובות בעולמה של תורת ישראל². וכבר נהגו בכל קהילות ישראל להדר בה³.

אכן, לעתים יש צורך להגביל את פעילות מקבצי הנדבות, בין אם משום שפעולתם מביאה עמה מטרד ליחיד או לציבור בין אם מפני ש"רבו הרמאים" ויש חשש שהם מנצלים את מצוות הצדקה לעשיית עושר ולא במשפט, בדרכי רמייה ולא ביושר⁴.
ביטוי לדבר ניתן בכמה הקשרים בדין הישראלי.

סעיף 216 לחוק העונשין, שעניינו "התנהגות פסולה במקום ציבורי", לא רק בהקשר לקבצנות, קובע בהאי לישנא: "העושה אחת מאלה, דינו מאסר ששה חודשים:.... 2. גורם לקטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים לפשוט יד או לקבץ נדבות במקום ציבורי, או משדל או מניע לכך קטין כאמור; 3. מתהלך כפושט יד או כמקבץ נדבות, או משתדל להשיג תרומות מכל מין שהוא, והכל באמתלת כזב או מרמה". סעיף 216(ב) לחוק העונשין, שהוסף לדין הפלילי רק בשנת 1980, קובע כי "הפושט יד או מקבץ נדבות⁵ במקום ציבורי בחשיפת פצעים או מומים או בהטרדה, דינו מאסר חודש ימים"⁶. הסעיף המקורי מבוסס על פרק ה"מטרדים" שבפקודת החוק הפלילי המנדטורית, 1936, שכותרתו עסקה בין השאר במפורש בקיבוץ נדבות ("begging"), ובין חלופותיו נזכר במפורש איסוף כספים לצורכי צדקה ("charitable contributions").

לצד נורמות כלליות אלה, יש נורמות מיוחדות האוסרות על קבצנות. כך למשל נקבע בתקנות התעבורה האיסור לקבץ נדבות בתחומי "הכרמלית", הרכבת התחתית בחיפה⁷. בחוק עזר לתל אביב־יפו - איסוף כספים במקומות ציבוריים, נקבע כי "לא יעסוק אדם באיסוף כספים במקומות ציבוריים אלא בהיתר מאת ראש העירייה ובתנאים שנקבעו בהיתר". עוד נקבע בחוק כי מי שאוסף כספים חייב להיות בן יותר משש-עשרה שנה, ואסור שפעילותו ברחוב וברשות הציבור תהווה מטרד לציבור. במונח "מקום ציבורי" נכללים חופי רחצה וגנים ציבוריים או כל מקום שהציבור נכנס אליו, להוציא "בתי כנסת או כל מקום תפילה אחר".

איסור מיוחד הוטל על קיבוץ נדבות ב"מקום קדוש". תקנה 2(א)(7) לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ"א-1981, אוסרת בין השאר "פשיטת יד וקבלת תרומות, למעט הצבת קופסאות או קופות צדקה במקומות שהועיד לכך הממונה ולמטרות שהוא קבען". לפי תקנה 4(ג), ה"ממונה" על הכותל, כלומר רב הכותל, רשאי להרחיק מרחבת הכותל כל מי שמקבץ נדבות. בעקבות התקנות, פרסם היועץ המשפטי לממשלה ביום 11.01.06 נוהל שכותרתו "הרחקת קבצנים מרחבת הכותל המערבי", המסדיר את העניין.

בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות⁸, נבחנה תקפותה של תקנה זו, לאחר שכמה מפושטי היד הועמדו לדין ואף נעצרו לאחר שהואשמו בקיבוץ נדבות ברחבת הכותל.

בהחלטה מקיפה ומעמיקה שניתנה בעת האחרונה⁹, דן בית משפט השלום בירושלים (מפי השופט ד"ר אוהד גורדון) בפגיעתה של תקנה זו בחופש העיסוק ובטענות לאכיפה בררנית של האיסור, אך טענות אלה נדחו בידי בית המשפט. בדברים הבאים אנו מבקשים לבחון את עמדת המשפט העברי בשאלת ההיתר להגביל את קיום מצוות הצדקה בכמה וכמה דרכים, שנועדו "לתכלית ראויה", על אף פגיעתן ביכולת לתת צדקה ולקבץ צדקה.

הגבלת מתן צדקה מפני הרמאים
כאמור בראש הדברים, נחשבת מצוות הצדקה במשפט העברי מצווה רבה, גדולה וחשובה. אך כבר בימים קדמונים, היה ידוע על קיומם של פושטי יד רמאים, ולכן תיקנו חכמים תקנות שנועדו להגביל מתן צדקה למטרות שאינן ראויות.

בבקשם לבאר את טעמה של התפילה הקשה שהתפלל הנביא ירמיהו על אנשי ענתות, שעשו עצמם צדיקים אך רדפוהו, דרשו חכמי התלמוד¹⁰: "מאי דכתיב [=מהו שכתוב]: 'יהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם' (ירמיהו יח, יג )? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים [=שנוטלים צדקה אף על פי שאינם צריכים לה¹¹], כדי שלא יקבלו עליהן שכר".

על מציאותם של רמאים נוטלי צדקה ומתחזים למיניהם הפושטים יד, אנו למדים כבר במשנת חכמים¹²: "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל – אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות... וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח¹³, ועושה עצמו כאחד מהם – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם"¹⁴.

קיומם של רמאים נוטלי צדקה עולה בעקיפין גם ממקור נורמטיבי אחר, המבקש להשוות בין מצוות הצדקה, הצופה פני עניים, לבין מצוות גמילות חסדים, המכוונת הן לעניים הן לעשירים¹⁵: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שנאמר: 'זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד' (הושע י, יב). לאמור: אדם הזורע זרע, ספק אוכל ספק אינו אוכל. אבל הקוצר בוודאי אוכל". ומוסיף רבי יעקב חביב, בעל "עין יעקב" (ספרד, המאה הט"ו) בפירושו על אתר: "אם אדם זורע, ספק אוכל. כן הצדקה, דנפישי רמאי [=שרבים הם הרמאים]. ויש מתרושש [=עושה עצמו רש, עני] והון רב [=אך בידו הון רב]. מה שאין כן גמילות חסדים, בין לעניים בין לעשירים".

ממקורות אלה ברור שחכמים הכירו את "רמאי הצדקה", גינו אותם בחריפות ונמנעו מלסייע להם, ולא עוד אלא שקבעו להלכה כי במקרים מסוימים יש "לבדוק" את מי שמבקש צדקה שמא הוא רמאי¹⁶. ואף על פי שבדרך כלל "החושד בכשרים – לוקה בגופו"¹⁷, כשמדובר במבקשי צדקה, הותר לחשוד בהם, ולעתים נקבע שברירת המחדל היא שהמבקש אינו תם לב עד שיוכח אחרת¹⁸.

הגבלת מתן צדקה משיקולים כלכליים-חברתיים
חכמים קבעו גם הגבלות אחרות על מתן צדקה וקיבוץ נדבות משיקולים ערכיים ותועלתניים. מתן צדקה לא מבוקר, למי שהפך את קיבוץ הנדבות לאורח חיים, ולא מחמת אונס, עלול לעודד תופעות של בטלה מרצון. גם כאשר המקבל מַפְנֶה את כספי הצדקה למטרות שליליות, כגון שתיית אלכוהול, הימורים, זנות ושאר מרעין בישין, נמצא שכר המצווה יוצא בהפסדה. ביטוי לדבר יש ב"ספר חסידים", המקור המשקף את תורתם של "חסידי אשכנז" (סוף המאה הי"ב-ראשית המאה הי"ג). לצד העלאת מצוות הצדקה על נס, מבחין בעל "ספר חסידים", בדומה למשנת חכמים, בין עניים "מהוגנים" לבין עניים "שאינם מהוגנים". על יסוד הבחנה זו, הוא מבאר מדוע נקטה תורה לשון "אִם" במצוות ההלוואה לעני: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד): "כיוון שהתורה חייבתו להלוות, למה אמר 'אִם'... משמע רשות... או אם רוצה [=העני] לשתות [=אלכוהול] ואין לבניו לאכול, או ישכיר זונה או ירוויח בעולה, מוטב שיתנו לו הלחם [=אוכל, ולא כסף]... ואל ילוו לו"¹⁹. ובמקום אחר הוא דורש את פסוק בקוהלת: "טוב מלא כף נחת" (קוהלת ד, ו) – שהאדם נותן ליראי שמים, לעניים שירדו מנכסיהם; "ממלא חפנים עמל" – שנותן לעניים שאינם מהוגנים, ולא עוד אלא שנחשב לו עוון, כי מה שיתנו לפריצים – יתנו [=אותם עניים שאינם מהוגנים] לזונות או בבליעות²⁰, ומקים מורדים לקב"ה בעולם"²¹.

כיוצא בזה עולה מתקנה שתוקנה בליטא בשנת 1623: "אודות קבצנים העולים משוט בארץ ומהתהלך בה.... ודרכיהם דרך סלולה, מטים עקלקלותם בדרכי חושך, ולא נוגה להם במעשיהם החשוכים, ומכבידים על המדינה לאכול מטוּבה... וביותר אנשים בלתי הגונים, מתלבשים בטלית שאינה שלהם... רבים שהיו שנתפשו בבתי זונות ובבתי משתאות ויתר חילולים רבים שאין הדעת סובל ואין להעלות על הספר"²².

הגבלת פושטי יד יוצרי מטרד
הגבלות מסוג אחר לחלוטין הוטלו על פושטי יד בימי הביניים ובעת החדשה משיקולים של "הגנה על שלום הציבור", חשש לפגיעה באורחות הצניעות ופתיחת פתח להטרדות מיניות²³ ומניעת מטרדים. א' הורוביץ אסף וניתח עדויות רבות על תקנות קהל בקהילות יהודי אירופה בימי הביניים ובראשית העת החדשה המעידות על זה²⁴. כך למשל נאסר בקהילת הוראדנא על בעלי הבתים לארח עניים עוברים ושבים בבתיהם. בשנת 1672 התקינו בקהילת פוזנא שבפולין תקנת קהל שאסרה את פעילותם של "קבצני-חוץ", שאינם נמנים עם בני הקהילה, לחזר על פתחי הבתים, ואף מנעה מהם את הסדר ההסעה אל מחץ לעיר, שהיה נהוג עד אז²⁵.

בקהילת קרקוב שבפולין, תוקנה בשנת 1595 תקנת קהל שאסרה על עניים לקבץ נדבות מבית לבית או לשבת לצורך זה "ברחוב או חוץ לרחוב, בכל מקום שהוא", ודרשה מהם שיסתפקו בחלוקה השבועית שנתן להם שמש הקהילה. תקנה אחרת אסרה על גבאי הצדקה לאכסן בבתי המחסה של הקהילה המקומית ("צדקה הייזר") עני שאין לו 'חזקה', אלא אם יסכימו "רוב רו"ט [=ראשים וטובים, מנהיגי הקהילה] יחד"²⁶.

את הרקע לתקנות אלה, מסבירים היסטוריונים בין השאר בזרם הפליטים ששטף את קהילות פולין, במיוחד (אך לא רק) לאחר גזרות ת"ח-ת"ט (1648-9), שבמקרים מסוימים יצר מטרד ממשי ואיים על חוסנה הכלכלי והחברתי של הקהילה²⁷. וכפי שציין א' הורוביץ, ניתן לה ביטוי בדבריו של ההבראיסט יוהנס בוקסטורף (האב), שכתב בספרו Synagoga Judaica, שיצא לאור בשנת 1603, מימרה חרוזה, שלפי עדותו נהגו היהודים לרשום לאות על קירות בתיהם: "ביום ראשון – אורח; ביום שני – טורח; ביום שלישי – ברח או סרח".

בין השאר, התבטא המטרד שבקיבוץ נדבות במנהגם של העניים לחרף ולגדף בעלי בתים שלדעתם לא נתנו להם מתת יד הגונה. ביטוי לדבר יש בתקנת פוזנא משנת ת"ו (1646), שקבעה "ששום עני, הן מקהילתנו הן ממדינה [=מחוץ לקהילה], אינן רשאין לילך בפורים מבית לבית כדי שלא יבויש בעל בית מעניים"²⁸. הגבלה זו מיוחדת בחריפותה לנוכח העובדה שבחג הפורים, אחת ממצוות היום היא "מתנות לאביונים", והכלל הנוהג בהלכה היהודית ביום זה, להבדיל משאר ימות השנה הוא, "כל הפושט נותנים לו"²⁹, ואין בודקים בציציותיו לידע אם עני אמת הוא או רמאי.

הגבלות על פושטי יד בעת החדשה
מקרה מעניין בהקשר זה היא העיר תל-אביב. בשנות השישים של המאה שעברה, גדל מספרם של פושטי היד ברחובות העיר, ולא אחת גרמו הללו מטרד לציבור ואף סיכנו חיים בנתיבי התחבורה בעיר. כדי להתמודד עם התופעה, פנתה העירייה לשר הפנים בבקשה ליזום תיקון בחוק שיאפשר לה להרחיק פושטי יד מרחובות העיר. דב רוזן, איש האגף לשלטון מקומי במשרד הפנים, פנה ביום ט"ז באדר ב תשכ"ז לרב ש"י זוין, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית, וביקש את חוות דעתו ההלכתית בעניין זה. בתשובתו מיום י"א בכסלו תשכ"ט, השיב הרב זוין: "בקשני מר כמה פעמים להביע לו חוות דעתי בדבר, שעירית ת"א מבקשת אישור ממשרד הפנים על רצונם לתקן תקנה, שעניים לא ישבו ברחובות העיר לשם קיבוץ נדבות, אלא עירית ת"א תקציב להם סכום חודשי מעזרה סוציאלית. הנה זה לא שמעתי, כיוצא בזה שמעתי בספר אהבת-חסד לבעל החפץ חיים ז"ל פרק יז (בהערה) כתב: 'חדשים מקרוב באו, שמונעים רגלי עניים מלבוא לפתחי בעלי בתים, ואין דואג עליהם להחיותם ברעב. ותירוצם לפניהם שכוונתם לטובה כי על ידי שמתרבים העניים, יש היזק לעניי העיר, היינו בעלי בתים היורדים [=שירדו מנכסיהם] שאין ביכולת לעזור אותם, על כן הם מונעים רגלי העניים לגמרי, וקוצבין איזה קצבה על בעלי בתים שבעיר בשביל היורדים הנ"ל". בתשובתו, מביא הרב זוין כמה נימוקים לאסור את הדבר³⁰.

הפן החוקתי
כאמור בראש דברינו, בשנים האחרונות תוקנו בכמה ערים בעולם תקנות שתכליתן מניעת פשיטת יד במקומות ציבוריים או הגבלתה. בתי משפט³¹ שנדרשו לביקורת שיפוטית של תקנות אלה נטו לפסלן מכמה טעמים: א. התקנה מתייגת מראש את פושטי היד למיניהם תוך פגיעה בכבודם; ב. פגיעה בחופש הביטוי, ולפיה פשיטת יד היא בגדר ביטוי לנזקקותו של המבקש, שבאמצעותה הוא מבקש לעורר את תשומת לבם של העוברים ושבים למצבו ולהניעם לפעול לסייע לו ולעמיתיו להיחלץ מן המצר שהם שרויים בו; ג. פגיעה בחופש העיסוק, כשגם "קיבוץ נדבות" עשוי להיחשב ל"עיסוק או משלח יד (תרתי משמע)"; ד. הפללה מיותרת: אפילו יש "תכלית ראויה" לצמצום תופעת פשיטת היד, אין להפכה לעברה פלילית, אלא יש להתמודד עמה באמצעים אחרים. לפי גישה זו, שימוש בדין הפלילי למניעת מטרד זה הוא בגדר הגבלה "שלמעלה מן הנדרש"; ה. פגיעה בזכות לחיים, כיוון שבמקרים רבים אין לחסרי הבית ולמקבצי הנדבות חלופה אמתית אחרת לזכות בפת לחם או בצורכי מחיה יסודיים אחרים, הגבלת פעולתם כמוה כפגיעה בזכותם לחיים ולביטחון מינימאלי; ו. פגיעה בשוויון. הפליית חסרי הבית והקבצנים לעומת ארגוני צדקה וגורמים אחרים המורשים לאסוף תרומות כמעט בכל דרך שהיא. נוסף על זה, הובעה ביקורת על "עמימותו" של הסעיף המדבר על "קיבוץ נדבות אלים (אגרסיבי)", המאפשר לעצור קבצנים ולהביאם לדין גם אם פעילותם אינה אלימה בעיני "האדם הסביר".

כנגד טענות אלה, ניתן להציב טענות נוגדות של נותני הצדקה הפוטנציאליים, שפרטיותם ויכולתם להתפלל ולממש את חופש דתם נפגעים כתוצאה מקיבוץ נדבות אגרסיבי, ולעתים גם כבודם נפגע בידי הקבצנים העולבים בהם.

בחינה מאזנת של הטענות מלמדת שאין לפסול על הסף את האיסור שנקבע בתקנות על קיבוץ נדבות ב"מקום קדוש"³². ניתן לטעון שלהבדיל מפסקי הדין שנידונו בחו"ל, התקנות העוסקות באיסור קיבוץ נדבות במקום קדוש נועדו ל"תכלית ראויה", שמירה על אופיו המיוחד של המקום³³ לעומת רחובה של עיר, ולאפשר למתפללים בו להתמקד בתפילה בלא הפרעה. ההגבלות במקום קדוש מתוחמות לשטח גאוגרפי מצומצם, ואינן מונעות מן הקבצנים לאסוף נדבות בשערי רחבת הכותל או בדרכים המוליכות אליה. משכך, נראה שניתן להצדיק את התקנות ועמידתן בתנאי פסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, ואין מקום לפסלן.

אחרית דבר
כבתחומים רבים אחרים, גם השיקולים במתן היתר לפושטי יד לקבץ נדבות ככל שירצו והשתת מגבלות עליהם הם מורכבים: מצד אחד, קיים רצון לאפשר לעניים לקבץ נדבות למחייתם, ולנותנים לממש את מצוות הצדקה; מצד שני, בה בעת, הסרת כל רסן בתחום זה עשויה להרבות רמאים, לעודד אבטלה גם בקרב עניים שאילו היו טורחים ומתאמצים היו יכולים לעבוד למחייתם ולא להיזקק לחסדי הבריות, ליצור מטרדים חברתיים וכלכליים כאחד.

באמת אמרו: לא כל העניים שווים³⁴, ויש מהם שראוי להגביל את פעילותם ולהחיל עליה איסורים ומגבלות. בקרה חברתית וראיית טובת הכלל, לצד טובתם של עניים, לא רק בטווח הקצר אלא גם לטווח ארוך, כל אלה ראויים לבוא במניין השיקולים שיש לשקול בעניין זה.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 חומר רב בסוגיית הצדקה נמצא בספרו רחב היריעה של הרב נפתלי בר אילן, נקדש בצדקה, רחובות תשנ"א (להלן: בר אילן); וראה עוד: י' ברגמן, הצדקה בישראל (ירושלים תש"ד); א' דה הרטוך, "קופה של צדקה", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב), כרך ב, עמ' 253; מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (עורכים יורם רבין ויובל שני, תל-אביב תשס"ה), עמ' 233. מאסף חשוב הדן במתח שבין חברה לכלכלה במקורות היהודיים ראה אור בעת האחרונה בעריכתם של ח' דגן וב' פורת, מבקשי צדק, ירושלים תשע"ו.
2 על גמילות חסדים, נאמר ש"אין לה שיעור" (משנה פאה א, א). לעומת זאת, במצוות הצדקה נאמר כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (השווה לדברי הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין, פרק ח, הלכה יג), הקובע בעקבות חז"ל שהמקדיש כל נכסיו, "אין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו". יש כאן ביטוי לגישתם של חז"ל בחלוקת המשאבים הקהילתיים וקביעת סדרי עדיפויות.
3 ראה עדותו (הנדירה כשלעצמה) של הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה ג): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה".
4 בהקשר זה מרגלא בפי הסיפור על אא"ז הרב מרדכי הכהן ז"ל שהיה לו בית כנסת בביתו שבירושלים. כמנהג ירושלים, בכל יום היו מקבצי הנדבות פוקדים את ביתו, וסבי היה נותן להם מתת יד נדיבה. באחד הימים, משפנה אחד מן הקבצנים והלך לדרכו, ניגש אחד המתפללים לסבי ותמיהה בפיו: "לזה אתה נותן? ואי אתה יודע שרמאי הוא, ויש בבעלותו שלושה בתים בירושלים?". חייך סבי והשיבו: "ומה בכך? לפחות זכיתי לסייע לבניינה של ירושלים".
5 לא ברור מה טעם יש לניסוח הכפול, ומה בין "פשיטת יד" ל"קיבוץ נדבות", שאף על פי שהאחרון נראה מעשה דינמי יותר, מבחינת המהות והרציונל דומה שטעמם שווה, ו"זו ואין צריך לומר זו" קתני הכא.
6 חוקים דומים קיימים במדינות בעולם. כך למשל נחקק בקנדה "חוק רחובות בטוחים" המונע צורות מסוימות של קבצנות תוקפנית או מטרידה. החוק הועמד לביקורת שיפוטית בבית המשפט לחוקה, אך העתירה נדחתה. ראה למשל דוגמה בעלמא מאונטריו שבקנדה: The Safe Streets Act, 1999, ופסק הדין: R v. Banks, Ontario Court of Appeal, 23/8/07.
7 תקנה 23 לתקנות התעבורה (סדרי תנועה ושמירת הביטחון בכרמלית בחיפה), התשכ"א-1961.
8 ראה למשל: בג"צ 7326/09 הלפרסון נ' מדינת ישראל (11.10.09); ת.א. (י-ם) 28672-08-10 מושיא נ' משטרת ישראל (11.1.12); מ"י (י-ם) 39566-05-11 מדינת ישראל נ' אביטן (23.5.11); מ"י (י-ם) 44989-08-11 מדינת ישראל נ' מושיא (29.8.11); עמ"י (י-ם) 1817-10-12 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (9.10.12), מפי סגן הנשיא דרורי. וראה גם בג"צ 1930/11 יעקובסון נ' שר התיירות (4.7.11) לעניין חלוקת כיבוד לבאים להתפלל ברחבת הכותל.
9 ת"פ (י-ם) 6648-11-14 שיפרמן נ' מדינת ישראל (16.10.16).
10 בבא קמא טז ע"ב.
11 על נוטלי צדקה "שאינם מהוגנים", ראה גם בבא בתרא ט ע"ב.
12 משנה, פאה ח, ט.
13 על מקומם של אנשים עם מוגבלות והיחס אליהם במשפט העברי, ראה בהרחבה: א' הכהן, "'כל איש אשר בו מום לא יקרב?' – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", בתוך משה רחימי (עורך), עמדו"ת ב (תשע"א), עמ' 77-51; יהודה ברנדס, "האנשים החשו"בים שבתוכנו: צלם אלוהים של חירש ובעל מוגבלות", בתוך "ואין הדעות שוות": על מעמדו של אדם עם מוגבלות שכלית והתפתחותית בעולמה של מסורת ישראל, הרב בני לאו עורך, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ו, עמ' 56-32.
14 והשווה לנאמר באבות דרבי נתן, ג: "הוא היה אומר: המכרך [=כורך] סמרטוטין על עיניו ועל שוקיו ואומר [=על עצמו]: 'תנו לסומא זה, תנו למוכה שחין זה', סוף שהוא אומר לאמתו" [=ונעשה אחד מהם].
15 סוכה מט ע"ב.
16 ראה רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ו. וראה בהרחבה: נקדש בצדקה (לעיל, הערה 1), עמ' 210-201.
17 לעניין זה, ראה: א' הכהן, "חוק המישוש: בין המשפט העברי למשפט המדינה", פרשת השבוע, גיליון מס' 457, תשע"ו.
18 וכן נאמר בזוהר (א, סז, ע"א בתרגום י' תשבי): "שלא יקבל אדם אורח בביתו אם הוא חושד בו שהוא רשע, אלא אם הוחזק לצדיק בעיניו, שאינו חשוד בעיניו כלל". לעניין זיהוי "אורח=עני" ומקור זה, ראה: א' הורוביץ, "'ויהיו עניים (הגונים) בני ביתך': צדקה, עניים ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", בתוך דת וכלכלה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 217.
19 ספר חסידים, מהדורת ויסטינצקי, סימן תתנה, מובא על ידי הורוביץ, שם, עמ' 226.
20 אפשר שהכוונה למאכלות אסורים, או – אם נקבל את גרסת כתבי היד שגורסים "בעילות" [=וחל כאן שיכול אותיות, תופעה נפוצה בכתבי יד], הכוונה היא לבעילות אסורות. תודתי נתונה לפרופ' אברהם גרוסמן וד"ר יהודא גלינסקי שהאירו עיניי בעניין זה.
21 ספר חסידים, סימן תתמ, מובא ע"י הורוביץ, שם, עמ' 227.
22 ש' דובנוב, פנקס המדינה, ברלין תרפ"ה, עמ' 17, מובא על ידי הורוביץ, שם, עמ' 229, מטיל ספק אם מדובר בתיאור מציאות כהווייתה או בתיוג שלילי של העניים ותרבות השוליים שלהם (בין השאר כדי להיפטר מן החובה לסייע להם!), שנעמוד עליה גם להלן.
23 כאשר העניים באים במגע עם נשים המצויות בבית. ראו הורוביץ, שם, 225-224, שהפנה את שימת הלב אל פירושי הראשונים לזיקה שבמשנת אבות בין ראש המשנה, "יהיו עניים בני ביתך", לסופה, "ואל תרבה שיחה עם האשה". כך למשל מזהיר האברבנאל בפירושו למשנה: "הזהירו שלא ירבה שיחה עמהן [=עם הענייה שבאה אל ביתו] פן יחם לבבו מתוך שיחתן ויבוא לידי זימה". במקור זה, החשד מופנה כלפי בעל הבית, אבל במקורות אחרים החשד מוטל על כתפי העני. כך למשל בפירוש רבי משה אלשיך (שהובא על ידי הורוביץ, שם): "מי יודע אם בתוכם [=קהל העניים] יהיו בלתי הגונים, ויקנו קירוב דעת עם בעלת הבית, ויקראם עוון".
24 הורוביץ, לעיל, הערה 18.
25 ד' אברון, פנקס הכשרים של קהילת פוזנא, ירושלים תשכ"ז, 203; הורוביץ (לעיל, הערה 18), 212.
26 M. Balaban, "Die Krakauer Judegemeinde-Ordnung von 1595 und ihre Nachtrage", JJLG 10 (1913), p. 342; הורוביץ (לעיל, הערה 18), 213.
27 על היחס הראוי לפליטים בעולמה של תורת ישראל, ראה: א' הכהן, "על היחס לפליטים ומבקשי מקלט", פרשת השבוע, גיליון מס' 370 (תש"ע).
28 על תקנות דומות שתכליתן הימנעות מלבייש את האדם ושמירה על כבודו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א, עמ' 111-105]; " 'זאת תורת האדם' – כבוד האדם, שיקולים אנושיים ואהבת האדם בעולמה של הלכה", בתוך: יוסף יובל טובי, שמואל גליק ורינה לוין מלמד (עורכים), יובלי אהבה: קובץ זיכרון ליובל הימן הי"ד, ירושלים תשע"ז, עמ' 266-245 [בדפוס].
29 ראה למשל: טור ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצד; א' הכהן, "שמחת עניים ומתנות לאביונים – קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע, גיליון 159 (תשס"ד).
30 בספרות החסידית נפוץ סיפור שעולה ממנו שבברדיצ'ב ביקשו לתקן מנהג חדש לבלי לתת לעניים לחזר על פתחי תושבי העיר, ותחת זה ייתנו להם מקופת הקהל הספקה קבועה מדי חודש. כשהזמינו את הצדיק רבי לוי יצחק שיסכים להצעה, אמר להם, שמראש התנה עמהם שלא יטריחוהו לשם תקנה ישנה, והוסיף ואמר: "והלא זו תקנה ישנה היא, כבר מימות סדום ועמורה...". תודתי נתונה לשופט ניל הנדל שהפנה שימת לבי לתשובת הרב זוין.
31 ראה למשל פסק הדין הנזכר לעיל, הערה 6; J. Koestner, "Begging the (First Amendment) Question: The Constitutionality of Arizona's Prohibition of Begging in a Public Place", 45 Arizona State L. J. (2013), 1227-1249.
32 ראה פסקי הדין הנזכרים לעיל בהערות 9-8.
33 והא ראיה שגם פעולות אחרות דוגמת אכילה ושתייה, קיום הפגנות וכיוצא בזה, נאסרו במקום זה בלי קשר לעניים.
34 לעניין זה, ראה: י"י יובל, "אכסניה ואכסנאים בגרמניה בימי הביניים: העניים לסוגיהם", דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ב, א, ירושלים תש"ן, 136-15.

---

---