אקדמות מילין
לצד הברכה שיש בקיומה של תחרות מסחרית, חיי המסחר בימינו מזמנים מכשולים לא מעטים לצרכנים. התחרות הגוברת והולכת מביאה את המוכרים לנקוט באמצעי שיווק ופרסום מתוחכמים, בניסיון לרכוש את לב הקונים הפוטנציאליים. כ"תשובת המשקל", נוצרו הסדרים משפטיים ומוסדיים שמבקשים להגן על הצרכן ולדאוג להוגנות במסחר. לאחרונה נדונו בבתי משפט שונים ברחבי הארץ שלושה ערעורים על החלטת הממונה על העיצומים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן. באחד מהם¹, הטיל הממונה עיצום כספי בסך של כ-700,000(!) ₪, על חברה לשיווק משקפי ראייה בגין "הטעיה בפרסום". זאת, מכוח תיקון רחב היקף לחוק הגנת הצרכן שהוסיף לחוק לפני כשנתיים פרק שלם שעניינו "אכיפה מנהלית".

במודעות שפרסמה החברה במגוון רחב של אמצעים – עיתונות מודפסת, מרשתת, שלטי חוצות ופרסומות ברדיו ובטלוויזיה - הופיע באופן בולט הכיתוב "כל משקפי הראיה ב-50 ₪", אלא שבהמשך המודעה נאמר, באותיות מובלטות ומודגשות, כי המבצע חל רק לגבי מסגרות משקפיים שמחירן עד 800 ₪, וכי "המבצע אינו תקף ברכישת עדשות". הרשות לסחר הוגן טענה שבמודעות החברה יש פרסום "העלול להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה" ולפיכך הטיל עליה את העיצומים הגבוהים, ששיעורם הופחת לכדי כ-400,000 ₪. בית משפט השלום דן בסוגיות השונות שלעניין, ולסוף החליט – בפסק דין מאלף שהוציא מתחת ידו - לקבל את ערעור החברה. לאחר שניתח את תוכן המודעה, קבע שהמודעות אינן עולות כדי "הטעיה" כמובנו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן, וכפי שפורש על ידי בית המשפט העליון: "הצהרה כוזבת... כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות"². בית המשפט הסתמך על כך שהקורא הממוצע קורא את הפרסום כ"מכלול אחד", ומכיוון שלצד הכותרת המטעה יש משפטים נוספים שמהם ניתן להסיק כי המחיר הנמוך, 50 ₪, חל רק על מסגרות שמחירן נמוך מ-800 ₪ ואינו חל על עדשות, אין הפרסום עולה כדי הטעיה. לדעת בית המשפט, אפילו יוצרת המודעה "מסך ערפל" ביחס למחיר האמתי, אין הדברים עולים כדי "הטעיה" שמצדיקה הטלת עיצומים. זאת, בשונה מערעור שנדון בבית המשפט העליון³, שבו דחה בית המשפט (מפי השופטת חיות) ערעור על אישור הגשת תובענה ייצוגית בגין הטעייה. באותו מקרה, נטען כי חברת תעופה מטעה את לקוחותיה לחשוב כי באפשרותם להסב כרטיסי טיסה שרכשו ממנה על שמו של אדם אחר או לבטל אותם ולקבל החזר כספי במקרה שאין באפשרותם לעשות בהם שימוש.

מהי עמדת המשפט העברי בסוגיות אלה?

איסור הטעיה, הונאה וגנבת דעת
ימי התופעה של טעות, הטעיה ואונאה במסחר, כימות עולם. כבר בתורה מצויות מספר הוראות שעניינן איסור הטעיית צרכן. וכך נאמר בספר ויקרא (כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". מכאן, הלכה והתפתחה ספרות רחבה שנכתבה בעניין זה במשפט העברי⁴. לפי פרשנותם של חכמים, כתוב זה מדבר באונאה – מכירת או קניית נכס ביותר או בפחות משוויו. אכן, לצדו, קיים גם איסור "לגנוב דעתו" של הקונה. לעתים, הנושאים קרובים זה לזה, אך אינם זהים.

דין אונאה⁵ – שבמשפט העברי העמידו את שיעורה על "שתות"-ששית משווי השוק של הנכס – מתמקד בעיקר בקשר החוזי שבין הקונה והמוכר. מכוחו, יכול הצד שנתאנה לבטל את המקח היה ורצונו בכך, מעין דין ה"הטעיה" בדיני החוזים.

בעניין זה נוסיף כי בדומה להסדר הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, "הטעיה" עשויה להיגרם במעשה או במחדל.

לעומת דין ה"אונאה", שעיקרו נטוע בדיני החוזים, המכר והגנת הצרכן של המשפט העברי, איסור "גנבת דעת" נטוע בעיקרו – אך לא רק - בשדה ה"איסורי-דתי-אתי" של ההלכה⁶. לפיכך, גם במקרה שבו לא הייתה "אונאה" כלל, והעסקה או החוזה בין הצדדים אינם בטלים ובעינם עומדים, עדיין חלה חובה על המוכר להימנע מיצירת מצג מטעה ביחס לטיב המוצר או לתוכן העסקה.

בשונה מאיסורי "אונאה" ודין הטעיה בחוזים, שבהם שני הצדדים – הקונה והמוכר - ניצבים במוקד, באיסור "גנבת דעת" המוכר ניצב במוקד. זהו איסור על התנהגותו של המוכר ללא זיקה הכרחית לתוצאתה. לפיכך, אפילו לא תתבטל העסקה, כי בפועל הקונה לא הלך שבי אחר המצג הכוזב שהוצג לו, או שלא התחשב בו כגורם מכריע בהחלטה על רכישת המוצר, עדיין עשוי המוכר לעבור על איסור "גנבת דעת".

מה יהא אפוא הדין בענייננו, במקרה שבו המוכר כלל את כל המידע הרלוונטי במודעה, ומקל וחומר שלא הסתיר קיומו של פגם – אם היה כזה - במוצר, לא פרסם במודעה דבר שאינו אמת, אלא שלמקרא המודעה עדיין עשוי קונה תמים לטעות בהבנת תנאי העסקה, וללכת שבי אחר הפרסום המפתה?

כאמור, בעוד שדין "אונאה" מתמקד בפן החוזי ובתקפות העסקה, דומה שתחולתו של איסור "גנבת דעת" רחבה הרבה יותר⁷. אפשר שלו הנושא שעמד על סדר יומו של בית המשפט במקרה שתואר בפתח הדברים היה נדון לפי מקורות המשפט העברי, המסקנה שאליה היה מגיע בית המשפט הייתה שונה. למרות אופים ה"מעין עונשי" של העיצומים שבסמכות הממונה להשית, שמחייבים לכאורה פרשנות צרה, עדיין היה מקום לנקוט כלפי המוכר בסנקציה מסוימת – גם אם בשיעור נמוך הרבה יותר, ולמצער לחייבו להימנע בעתיד מפרסום מודעה בנוסח דומה שעלול לעלות כדי "גנבת דעת"⁸. לא כענישה הצופה פני עבר אלא מתוך הרתעה שצופה פני עתיד.

מקור האיסור
בראש פרק יב בהלכות מכירה, מונה הרמב"ם את מקורו של איסור "אונאה": "אסור למוכר או לקונה להונות את חברו שנאמר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו".

לעומת זאת, בראש פרק יח בהלכות מכירה, שבו נתבאר איסור גנבת דעת, אין הרמב"ם מזכיר ולו פסוק אחד כמקור לאיסור.

למרות זאת, סבורים חלק מן הראשונים⁹ כי בדומה לאיסור אונאה, גם איסור גנבת דעת הוא מן התורה, וכלול באיסור שנאמר בספר ויקרא (יט, א) בפרשת "קדושים תהיו": "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו". "גניבה" זו נתפרשה לא רק כמכוונת כלפי גנבת ממון או נכס בעין, אלא גם כלפי "גנבת דעת", שאף שאין לה ביטוי מוחשי במציאות, כמוה כגנבה לכל דבר ועניין. וסמך מצאו לדבר, שאף "גונב לב" בדברים – כגנב הוא, מן הפסוק שאמר לבן הארמי ליעקב אבינו: "ותגנב את לבבי"¹⁰, ובמה שנאמר באבשלום בן דוד: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל"¹¹.

מהות האיסור
כאמור לעיל, לעומת דין ה"אונאה", שעיקרו בחלק המשפטי של ההלכה היהודית, איסור "גנבת דעת" נטוע גם – אך לא רק - בשדה ה"איסורי-דתי-אתי"¹².

ביטוי למעין "פסיחה" זו, בין "שני הסעיפים", ניתן בחיבורו של הרמב"ם, "משנה תורה" שאפשר והיא מבוססת על בידול דומה שחל כבר בסוגיות התלמוד¹³. בעוד שדיני "אונאה" קבועים, כמצופה, רק בהלכות מכירה שבספר קניין, הלכות "איסור גנבת דעת" קבועות גם בהלכות דעות שבספר ה"מדע"¹⁴, המיוחדות רובן ככולן להוראות "אתיות"¹⁵. וכך כותב הרמב"ם בהלכות מכירה¹⁶: "אסור לרמות את בני אדם במקח ובממכר או לגנוב את דעתם... ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים – אסור".

בעוד שהאיסור הרגיל של גניבה מתמקד בממון-בעין, הניטל שלא כדין מיד בעליו, גנבת הדעת ממוקדת בהתנהגות האסורה. זאת ועוד: היא עשויה להתבטא גם במעשה הטעייה או רמייה שלא בעניין ממוני, אלא במישור שונה לחלוטין, שאינו בר ביטוי מוחשי. כך, לדוגמה, אמרו חכמים שגם המציג עצמו לפני חברו כמי שעשה לו טובה ולא עשאה, בכלל גונבי דעת הוא. וכן המפציר בחברו שיאכל בביתו ויודע מראש שהמוזמן לא ייענה להזמנה, ואילו היה יודע שייענה להזמנה לא היה מפציר בו, הריהו בכלל "גונב דעת" שגורם לחברו להחזיק לו טובה בחינם¹⁷.

ועל אף שבעיני הבריות גונב ממון חמור מסתם 'גונב דעת', אמרו חכמים: שבעה גנבים הם, הראשון שבכולם – "גונב דעת הבריות.. והמערב את הגירה בתלתן, והחול – בפול, והחומץ - בשמן"¹⁸. והוסיף הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו (איטליה, המאה הי"ח) בעל "מסילת ישרים" על פי מדרש ההלכה התנאי: "כל עושה אלה, כל עושה עוול, קרוי חמישה שמות: עָוַל, שנאוי [=שנוא], משוקץ, מתועב חרם תועבה"¹⁹. את טעמם של כינויים-גינויים חריפים אלה מפרש הרמח"ל: "הלא תראה בענין ההונאה כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל, כאשר יֵרָאֶה לו לכאורה שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני חבריו, ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו. ויאמרו על כל זה כי 'יש זריז ונשכר'²⁰ 'ויד חרוצים תעשיר'²¹. אמנם אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, 'תחת חטה יצא חוח'²² כי יעבור ונכשל בעוון ההונאה אשר הוזהרנו עליה 'לא תונו איש את עמיתו'". והוסיפו בתלמוד: "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי"²³. והוסיף בעל ספר חסידים בעניין זה: "ואותן שמחרפים את הגוים בשעת שאילת שלומם, והגוי סבור שאמר לו טובה - חוטאים, כי אין לך גניבת דעת גדול מזה"²⁴.

סייגים לאיסור ופרסום מותר
חכמי ההלכה סייגו את האיסור וקבעו שהוא חל רק כש"מוכר", גונב הדעת הפוטנציאלי, עשה מעשה פעיל, אקטיבי, שהביא את ה"קונה" או כל אדם אחר לטעות ולחשוב שהמעשה נעשה עבורו או לטובתו. לעומת זאת, כש"קונה" טעה מדעתו לחשוב שהמוכר עשה לו הנחה או היטיב עמו, אין זו גנבת דעת שהרי הוא הטעה את עצמו²⁵.

אשר לדרכי פרסום, שיווק ו"משיכת לקוחות", שנינו במשנה²⁶:

רבי יהודה אומר: לא יחלק החנווני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב. לא יבור את הגריסין, דברי אבא שאול, וחכמים מתירין. ומודים שלא יבור מעל פי מגורה, שאינו אלא כגונב את העין²⁷. אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים.

למרות המחלוקת ביניהם, גם חכמים מודים שיש גבול לפרסום המותר, כאשר הוא מטעה את הצרכן: "ומודים שלא יבור מעל פי מגורה, שאינו אלא כגונב את העין". ברירת הגריסין וניקויים מעל פי ה"מגורה" – הסל, יוצרת למראית עין רושם שמדובר במוצר טוב יותר, שהפסולת נוקתה ממנו כליל, בעוד שלאמתו של דבר רק השכבה העליונה עברה ניקוי ואילו כל השאר נותר עם הפסולת. בדומה לכך מוסיפה המשנה וקובעת גם ש"אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים".

הדברים סוכמו בדברי הרמב"ם בהלכות מכירה²⁸:

אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד גוי ואחד ישראל שווים בדבר זה. היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח. ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור. אין מפרכסין את האדם²⁹ ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שייראו כחדשים. אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו. אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא בהן כדי שיתפח ויראו פניו שמנים, ולא צובעין את הפנים בשרק וכיוצא בו, ולא נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים, וכן כל כיוצא בדברים אלו אסורין... מותר לבור [=לברור] את הגריסין אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין וידמה [=הקונה] שהוא הכל ברור. ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבא אצלו. ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו ואין בזה גניבת הדעת.

עיון בפרקיה השונים של "מסכת גניבת דעת" מלמד שהיא יכולה להיעשות באמצעות פעולה כלשהיא (כגון "פרכוס" הבהמה) או בדיבור-פה, במעשה ואפילו במחדל – באמצעות "שתיקת" המוכר לנוכח תהייתו של הקונה בדבר טיב הנכס³⁰.

"העתקת" ההלכות המופשטות למציאות ימינו מעוררת שאלות מרתקות³¹. כך, לדוגמה, האם מותר לאדם לצבוע את מכוניתו הישנה קודם שהוא מעמידה למכירה³²?

בין המשפט הישראלי והמשפט העברי
המשפט הישראלי מבחין בין פרסום או מצג שעולה כדי "הטעיה" או "רמייה", לבין פרסום שעולה כדי "גנבת עין"³³ או "תיאור כוזב". וכך מורים אותנו שני הסעיפים הראשונים לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999:

גניבת עין: 1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין.

תיאור כוזב: 2. (א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר. (ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו.

עיון בלשון החוק מלמד שלפיו הן עוולת גנבת העין הן עוולת התיאור הכוזב כוללת יסוד של מעשה פעיל, אקטיבי, של המפרסם ("לא יגרום... לא יפרסם") וחשש ממשי להטעיית צד שלישי, דוגמת קונה פוטנציאלי ("ייחשבו בטעות"), האיסור שקבוע בסעיף 2 דורש יסוד של "תיאור כוזב" או "תיאור כוזב על פניו", שתוכנו המדויק לא נתפרש. פסקי הדין שנזכרו בראש רשימה זו התמקדו בניסיון להגדיר את מידותיו של "תיאור כוזב" זה.

אכן, לאור האמור לעיל, אפשר שלפי המשפט העברי, אפילו לא עלה הפרסום כדי "תיאור כוזב", בפן המשפטי הצרוף של הלכות מכירה (וחלק "חושן המשפט" שבטור ובשולחן ערוך), עדיין יהא פרסום מעין זה שנדון בראש המאמר אסור (והמפרסם יתחייב בקנס או בעיצומים, לשם הרתעה) מכוח "הלכות דעות" – מערכת האיסורים המוסריים-אתיים שקבע הרמב"ם בספר הראשון של "משנה תורה". גם אם ה"מקח" – העסקה אינה בטלה בשל גניבת הדעת³⁴, עדיין יחול איסור על המוכר לנקוט אותה. ודוק: בעוד שבהלכות מכירה מסתפק הרמב"ם בפירוט ההלכות השונות שמקורן בתלמוד, בהלכות דעות הוא מציב רף גבוה הרבה יותר: "ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת, ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות"³⁵.

לפי זה, "גנבת הדעת" יכולה להיעשות לא רק במעשה של ממש (כגון "פרכוס הבהמה", שנזכר לעיל), אלא גם ב"דברים בעלמא", ואפילו במילה אחת. ודרוש "לב טהור מכל עמל והוות" מצד המוכר – והלב כידוע יודע "אם לעקל אם לעקלקלות"³⁶ מכוונות פניו של מוכר – גם "שפת אמת", וגם "רוח נכון" כדי להימנע מאיסור חמור זה.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 עש"א (י-ם) 57740-12-15 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (29.8.16). פסק הדין ניתן ע"י השופט אלעזר נחלון.
2 רע"א 2837/98 ארד נ' בזק, פ"ד נד(1) 607 (2000); ראו גם ע"א 3955/04 רייזל נ' בל"ל (4.7.05), פסקה ו(8)(ג); ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (4.9.14), פסקה 8.
3 רע"א 3425/16 אל על נ' ברנד (11.7.16).
4 לריכוז החומר בעניין זה ראה: ש' ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי, ירושלים תשל"ד; נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח; ש' ורהפטיג, דיני מסחר במשפט העברי, ירושלים תש"ן; י' הילדסהיים, מסחר וצרכנות כהלכה, כתר ג (תש"ס); א' ורהפטיג, שער, מחירים ואונאה, כתר ד (תשס"ד), עמ' 280-13; א' ורהפטיג, "הגנת הצרכן לאור ההלכה", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 370-334; א' שוחטמן, "הגנת הצרכן מפני תיאור כוזב בהלכה", דיני ישראל ג (תשל"ב), 237-227.
5 יש להבחין בין מונח זה, שתחולתו במשפט האזרחי העברי, לביון המונח הדומה "הונאה" שמשמש כיום במשפט הפלילי. בעניין זה יש לתת את הדעת לכך שבשונה מעבירת ה"הונאה" במשפט הפלילי בן ימינו, איסור ה"אונאה" במכר שבמשפט העברי, חל גם בהיעדר יסוד נפשי דוגמת כוונת המוכר להטעות את הצרכן. במקורותיו הקדומים של המשפט העברי חל לעתים עירוב תחומין או טשטוש בין המונחים. לעתים (ראה לדוגמה משנה, בבא מציעא ד, י) נעשה שימוש במונח "אונאה" גם לגבי "אונאת דברים" שבנסיבות מסוימות קרובה במהותה יותר אצל "גנבת דעת" מאשר אצל דין אונאה בממון.
6 בדומה לחלקים מסוימים בדיני הסגת גבול מסחרית. לעניין זה ראה: א' הכהן, "יבוא מקביל", פרשת השבוע, גיליון מס' 464, תשע"ו. מעבר לפן של גנבת הדעת, עשוי מצג מטעה של חברה מסחרית לעלות בנסיבות מסוימות גם כדי "הסגת גבול מסחרית" אסורה. לעניין זה ראה י' פרומן, גבולות התחרות העסקית, כתר ה (תשס"ו), עמ' 169.
7 לסקירה רחבה של האיסור וגבולותיו ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "גנבת דעת", כרך ו, עמ' רכה ואילך.
8 יצוין כי גם בית המשפט, בסוף סעיף 45 לפסק דינו, מעיר: "אכן, אפשר שטוב הייתה עושה המערערת לו הייתה מנסחת את האמירה המרכזית באופן מדויק יותר, אך לטעמי המודעות כמכלול אינן עלולות להטעות".
9 דוגמת הריטב"א, חולין צד ע"א; ספר יראים השלם, סימן קכד; קרית ספר על הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק יח; וכך משמע גם מן הסמ"ג-ספר מצוות גדול, לאוין, סימן קנה. ראשונים אחרים (דוגמת הסמ"ק, סימן רסא) סבורים שהאיסור הוא רק מדרבנן. פירוט השיטות הובא באנציקלופדיה התלמודית, שם.
10 בראשית לא, כו, ובתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על אתר: "וגנבת דעתי".
11 שמואל ב, טו, ו.
12 על האבחנה בין שני חלקים אלה, והקשיים הכרוכים בה, ראה: מ' אלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 171-83; י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי – מהותו ומטרותיו", משפטים ז (תשל"ו), 65-34.
13 תודתי נתונה לרב עמנואל נהון על הפניית שימת הלב לבידול שחל בסוגיות התלמוד בעניין זה.
14 רמב"ם, הלכות דעות, פרק ב, הלכה ו.
15 על האבחנה ביניהם ניתן ללמוד גם מן הטור והשולחן ערוך: דין אונאה נדון בחושן משפט סימן רכז, ואילו דין גניבת דעת בסימן רכה.
16 רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יח, הלכה א.
17 וראה שערי תשובה לרבנו יונה גירונדי, שער ג, סימן קפד.
18 מכילתא, משפטים יג; תוספתא, בבא קמא ז, ג. בחלק מהנוסחאות: "גדול שבכולם גונב דעת הבריות".
19 רמח"ל, מסילת ישרים (מהד' אביב"י, ירושלים תשנ"ט), עמ' קיג, וראה במבוא שם, עמ' מג. מקורו בספרי דברים, פיסקא רצה.
20 תוספתא, יבמות ד, ז.
21 משלי י, ד.
22 איוב לא, מ.
23 חולין צד, ע"ב. בדפוסים המאוחרים, מאימת הצנזורה: "ואפילו דעתו של עכו"ם". יושם אל לב שבשונה ממקורות אחרים שבהם דרך כלל המונח "בריות" מכוון לבריות כולן, ואין צורך בריבוי מפורש של לא-יהודי, לכאורה כאן יש זיהוי בין ה"בריות" לבין "יהודים" דווקא, ולפיכך הוצרך התלמוד לרבות, "אפילו גוי".
24 ספר חסידים, סימן נא.
25 חולין צד ע"א.
26 משנה, בבא מציעא ד, יב. פרסום ו"מבצעי הוזלה" למיניהם נועדו דרך כלל להשאת רווחיו של המוכר, אך לרוב יש להן השלכה ישירה גם על הקונה שמקבל מוצר טוב או זול יותר.
27 מונח זה, של "גנבת עין", חדר ללשון המשפט האזרחי בן ימינו במשמעות שונה, כעוולה נזיקית, שעיקרה חיקוי פסול של מותג או מוצר. ראו להלן.
28 רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יח, הלכות א-ד.
29 אדם שעומד ל"השכרה" (כגון פועל) או ל"מכירה", כגון עבד בתקופה שבה נהגו הלכות עבדים. בגמרא (שם ס ע"ב) מובא מקרה של עבד שצבע שער ראשו וזקנו כדי שייראה צעיר וישכרו את שירותיו. לעניין זה ראה: א' הכהן, "על איסור הסחר בבני אדם והשלכותיו", פרשת השבוע, גיליון מס' 179 [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 285-278].
30 ראה ורהפטיג, הגנת הצרכן (לעיל, הערה 4), עמ' 358. לדעת ה"לחם משנה" (הלכות דעות ב, ו) האיסור חל רק כשהוא מלווה במעשה. וראה שוחטמן (לעיל, הערה 4), עמ' 234-233 והערות 52-51.
31 על הזהירות שיש לנקוט ב"העתקה" זו ראה הכהן, יבוא מקביל (לעיל, הערה 6).
32 ראה לדוגמה אברהם אטלס, "מקח טעות ואונאה במכירת רכב, תחומין כב (תשס"ב), עמ' 279-251.
33 בעבר נכלל סעיף זה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין. ראה ג' גינת, גניבת עין (ג' טדסקי עורך), ירושלים תשמ"ב.
34 על תוצאותיו המשפטיות של מעשה "גנבת דעת", שאינו עולה בהכרח כדי "אונאה" וביטול המקח, ראה שוחטמן (לעיל, הערה 4), עמ' 237-234.
35 רמב"ם, הלכות דעות ב, ו.
36 תוספתא שביעית ג, ח. ופירושו: כשיש מעשה המשתמע לשני פנים, רק לבו של האדם יודע האם מדובר בכוונה לטובה (לעקל=ליישר, להסיר עיקולים ומעקשים), או לרעה (לעקלקלות=לעיקום, לקלקול). ראה ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, זרעים, עמ' 517.

---

---