מבוא
"ויעשו בניו לו, כן כאשר צִום" (בראשית נ, יב). כך מסוכמות הפעולות הרבות שעשו בני יעקב למען כבודו האחרון של יעקב אביהם. לדעת ר' אברהם אבן עזרא, החשובה מכלל הפעולות הללו היא: "שנשאוהו וקברוהו במקום שצִום", בארץ אבותיו, במערת שדה המכפלה. דורות של יהודים פעלו בדרך דומה, וציוו את בניהם לקבור אותם בארץ ישראל.

ונשאלת השאלה: האם יש לרצונו של האדם להיקבר בארץ ישראל עוגן בספרות חז"ל? עוד יש לשאול: האם רצונו של האדם מחייב את בניו או את הציבור?

פולמוס החכמים בשאלת הקבורה בארץ ישראל
פעמיים ציווה יעקב את בניו לקבור אותו במקום קבורת אבותיו בארץ כנען. בפעם הראשונה קרא יעקב ליוסף והתחנן לפניו במילים נרגשות: "אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבֻרתם" (בראשית מז, כט-ל). בשני הפסוקים האלה, יעקב מדגיש את עובדת היותו איש זר במצרים ואת רצונו להיקבר בארץ מולדתו. בציווי השני לכל בניו, יעקב מוסיף את רצונו להיקבר בארץ ישראל, הארץ המובטחת: "קִברו אֹתי אל אבתי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי. במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען" (בראשית מט, כט-ל). שתי בקשות ביקש אפוא יעקב אבינו מבניו, להיקבר לצד אבותיו ולהיקבר בארץ ישראל¹.

המדרש מטעים את מעלתה של הקבורה בארץ ישראל:

למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל? אמר רבי אלעזר: דברים בגו. רבי יהושע בן לוי אמר: מהו דברים בגו? "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהילים קטז, ט)².

לדעת רבי חלבו (אמורא ארץ ישראלי בן המאה השלישית לספה"נ), יסוד הדברים הוא:

שמֵתֵי ארץ ישראל חיים תחלה בימות המשיח.

רבי חנינא מציע פירוש אחר, על דרך השלילה:

מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות יש בידו, שכך כתיב: "ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי ושם תמות ושמה תקבר" (ירמיהו כ, ו). הוי יש בידו שתי מיתות. לפיכך יעקב אומר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים".

עם זאת, מן המדרש עולה שלא כל החכמים רואים בעין יפה את התופעה של קבורת בני חוץ לארץ בארץ ישראל:

מעשה ברבי ורבי אליעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא. ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להקבר בארץ ישראל. אמר רבי לר' אליעזר: מה הועיל זה, שיצתה נשמתו בחוץ לארץ, ובא להקבר בארץ ישראל? אני קורא עליו: "ונחלתי שמתם לתועבה" – בחייכם; "ותבאו ותטמאו את ארצי" – במיתתכם (ירמיהו ב, ז)³.

לדעת רבי יהודה הנשיא, לא די שחי אדם זה בחוץ לארץ, והוא מוסיף "חטא על פשע", כשהוא מכניס את הטומאה לארץ ישראל!⁴ רבי אליעזר אינו מסכים עם הביקורת החריפה של רבי, והוא אומר לו: "כיון שהוא נקבר בארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא מכפר לו. דכתיב: 'וכפר אדמתו עמו' (דברים לב, מג)". מדבריו עולה שיש עוד מעלה לקבורה בארץ ישראל, כפרה למי שנקבר בה.

בעלי הלכה הכריעו במחלוקת זו לטובת מי שמחייבים את הקבורה בארץ ישראל, כעולה למשל מן ההלכה הבאה:

אסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, וכל שכן לצורך המקום. ואפילו כדי לעשות לו קבר מכובד מזה – אסור. אבל לכפרה שלו או לכבודו, כגון להעלותו לארץ ישראל או לקוברו בקבר אבותיו – מותר⁵.

על אף האיסור העקרוני לפנות את המת מקברו, הותר לעשות כן כדי להעבירו לקבורה בארץ ישראל⁶.

התלמוד⁷ דן בשאלה, מהו הערך העומד ביסוד דין הקבורה: האם מדובר בכפרת עוונותיו של המת, ולכן אדם רשאי לוותר על כפרתו ולצוות שלא יקברו אותו? או שמא מדובר ב"כבוד המת" ומניעת ביזוי גופתו, ולכן אסור לציית לדבריו אם הוא מצווה שלא יקברו אותו⁸. רבי יוסף קארו אומר ששתי הסיבות המצדיקות העברת עצמותיו של המת, מקבילות לשני ערכים אלה העומדים ביסוד מצוות הקבורה. וזה לשונו:

וממה שכתב 'לכפרה שלו או לכבודו', הדר מפרש להו [=חוזר ומפרש אותם]: דלכפרה שלו – היינו להעלותו לארץ ישראל; ולכבודו – היינו לקברו בקבר אבותיו⁹.

האיסור להעביר את עצמות המת לקבורה במקום אחר עורר פולמוסים מפורסמים בעת החדשה, כשעלתה היזמה להעלות את עצמותיהם של אישים חשובים מחוץ לארץ לקבורה בארץ ישראל. כך למשל פנו בשנת 1978 קרובים רחוקים של השר משה מונטיפיורי לגורמים בארץ וביקשו להעלות את עצמותיו ואת עצמות אשתו מרמסגייט שבאנגליה לקבורה בירושלים¹⁰. הרב משה פיינשטיין¹¹ התנגד להעלאת עצמותיו לקבורה בארץ ישראל משני טעמים:

א. ה"היתר" הנזכר להעלות את עצמות המת לקבורה בארץ ישראל הוענק רק לבניו של המת ולא לכלל הציבור, שאם לא כן, כיצד יוכרע למי יש זכות להיקבר בארץ ישראל, האין גדולים מן השר מונטיפיורי, שראוי להקדים את העלאת עצמותיהם לקבורה בארץ?

ב. השר מונטיפיורי ציווה במפורש שיקברו אותו באנגליה, וחי עד סוף ימיו בחוץ לארץ, וגילה בזה דעתו שאין רצונו להיקבר בארץ.

ואולם הרב עובדיה יוסף¹² פסק ש"מצוה להעלות עצמותיו של השר ורעייתו לקוברו בירושלים", אף על פי שהדבר נעשה ביזמת קרוביו ולא בניו. בתשובתו שזורים דברים בשבחה של הקבורה בארץ ישראל לצד שבחיו של השר מונטיפיורי, והוא מביא בפתח דבריו את דברי הרמב"ם בעניין זה:

וכן הקבור בה [בארץ ישראל] נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר "וכפר אדמתו עמו"... גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק¹³.

כדי להניח את דעת החברא קדישא ולסתור את הטענה שיש לחשוש לדברי הזוהר, המאמצים את דעתו של רבי יהודה הנשיא, הנזכרת לעיל¹⁴, הרב עובדיה יוסף אומר נחרצות: "מכל מקום ידוע שבכל מקום שהתלמוד שלנו חולק עם הזוהר, הלכה כהש"ס שלנו".

"מצווה לקיים דברי המת"
לדעת בעל "מדרש הגדול", בני יעקב היו חייבים לקבור את אביהם בארץ כנען על פי בקשתו, ומהם למדו חכמים ש"מצווה לקיים דברי המת":

"ויעשו בניו לו כן כאשר צום" - מכאן אמרו: מצווה לקיים דברי המת.

אין כאן מקום להרחיב בשאלת תחולת הכלל "מצווה לקיים דברי המת"¹⁵. לענייננו, נזכיר רק שמקובל לומר שכלל זה מוגבל לציוויים הנוגעים לממון המוריש ולא לכל ציווי שציווה בענייני מוסר או התנהגות¹⁶. משום כך, היורשים חייבים לקבור את אביהם בארץ ישראל או במקום אחר שביקש להיקבר בו, כגון בקברי אבותיו, רק אם ניתן לעשות זאת בכספי הירושה שהוריש להם, ואינם חייבים להוציא לשם כך מכספם¹⁷.

לכאורה, חיוב היורשים אינו נקי מספקות, מפני שיש עוד תנאי לתחולת הכלל "מצוה לקיים דברי המת", והוא שהמת הפקיד את ממונו בידי צד שלישי¹⁸. כך נטען בעניין טראגי שהובא להכרעתו של הרב משולם ראטה (פולין–רומניה–ישראל, דיין בבית הדין הרבני הגדול, נפטר בשנת 1962) בעניין אישה ישראלית שחלתה בחוץ לארץ וציוותה שאם תמות, יקברו אותה בארץ ישראל. וזה לשונו:

על דבר האשה שהלכה מארץ ישראל זה מספר שנים (והיא גרושה מאישה), ונפטרה שם ממחלת סרטן, לא עלינו, ולא הספיקה, למרות אדיר חפצה, לשוב לארץ. בימי מחלתה ומכאוביה הרעים, כששכבה בבית החולים, ציוותה להעביר את גופתה לארץ ישראל לקבורה. במכתב מהרבנות דשם כתוב שציוותה כנ"ל פעמים רבות, ותמיד אמרה שיש לה בארץ ישראל בבאנק 800 ל"י¹⁹.

בית הדין המקומי בחוץ לארץ פסק שיורשיה אינם חייבים למלא אחר רצונה, "היות והנפטרת לא השלישה כסף למטרת הובלת גופה לארץ ישראל וגם לא ציוותה ליורשים בענין זה, לכן אין כאן אפילו מצוה לקיים דברי המת".

הרב ראטה דוחה את הפסק מכול וכול. וטעמו ונימוקו עמו:

בדברי צרכי קבורת המת וכבודו, יש קנין וזכייה למת, ואף בשעת מיתתו לא נסתלק מזכותו וקנינו בממון שלו לצורך דברים אלו, וממון זה לא שייך ליורשים כלל. ואם ציוה להוליכו לקבורה במקום מכובד או למקום אבותיו או לארץ ישראל... הנוגע לצרכי קבורה וכבודו של מת, יש לו זכייה וזכה לעצמו בשעת מיתה בממון זה... ואינו שייך ליורשים כלל.

לשון אחר, בנוגע לקבורתו, המת הוא ה"בעלים" של כספי עיזבונו, ואין צורך בהשלשת ממון בידי צד שלישי²⁰ כדי לחייב את היורשים למלא אחר רצונו להביאו לקבורה בארץ ישראל. תימוכין לכך שהמת הוא הבעלים של עיזבונו בכל הנוגע לקבורתו כבקשתו הוא מצוא בכך שאם לא כן, לא נמצא אדם נקבר בקבר שקנה לעצמו, מפני שלפי זה, קברו עובר עם מותו ליורשיו.

במקרה דומה, כשהתנגדו יורשי אישה להביאה לקבורה בארץ ישראל בגלל העלויות הגבוהות של הטסת גופתה, אף על פי שהשאירה למטרה זו כספים בחשבון בארץ, נשאל הרב אליעזר וולדנברג²¹ (חבר בית הדין הרבני הגדול, נפטר בשנת 2006). גם הוא דוחה את התנגדות היורשים מטעם דומה לזה של הרב ראטה:

מכיון שלדברי הצואה ערך של מתנת שכיב מרע, שככתובין ומסורין דמי [כאילו נעשה מעשה קניין]... אם כן מאותו הרגע שהמנוחה הביעה את רצונה שיביאו את ארונה ארצה הוקפאו על פי ההלכה כספיה ורכושה לשם מטרה זאת, ולא עברו מעיקרם בירושה ליורשיה, ואין ליורשים שום שייכות לסכומי הכסף הזקוקים לשם הבאתה...

נכסים אשר האדם משאירם מלכתחילה שישמשו למטרה לשם חילוק כבודו האחרון, הרי נכסים אלה אינם ניתקים מרשותו לאחר מותו, והקשר שבין האדם לרכושו נמשך במקרה זה גם לאחר המות.

ואולם לכיבוד רצונו של המת להיקבר בארץ ישראל, על אף ההוצאות הכרוכות בדבר, מצאנו לפחות סייג אחד, והוא: כשהדבר מתנגש בחיוב קודם של המת כלפי שאריו.

במקרה שאירע במאה הט"ז, שני בני זוג נפטרו במגפה, ובנותיהם הקטנות נשלחו לגור אצל דודיהן בעיר אחרת. הדודים ביקשו שלא לקיים את צוואת המת להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל על חשבון העיזבון מן הטעם: "יותר מצוה הוא לזון את בנות הנפטר מלהוליך את עצמותיו לארץ ישראל". לעומתם, טען בית הדין שניהל את העיזבון שעליו להפריש מן העיזבון את הסכום הנדרש לקיום צוואת הנפטר לקבור אותו בארץ ישראל.

הרב שלמה בן אברהם הכהן²² דן בעניין זה ופסק לטובת היתומות, וטעמו ונימוקו עמו: לפי תקנת חכמים, פרנסת הבנות קודמת לקבורת המת בארץ ישראל, אף על פי ששייר כסף למטרה זו. כלומר, כיוון שהאב חייב במזונות בנותיו, אין בכוח צוואתו להפקיע את שעבודו כלפיהן.

זכויות הקבורה בחוק הישראלי
על פי חוקי מדינת ישראל, זכאי כל אזרח ישראל לחלקת קבר וקבורה חינם במקום מושבו, וכל מי שמת בארץ ישראל, זכאי לקבורה במקום שמת בו²³. משום כך, מי שנפטר בחוץ לארץ והוא מוגדר על ידי "המוסד לביטוח לאומי" כתושב, זכאי להיקבר חינם בארץ, למעט הטסת גופתו. גם תייר שמת בארץ, זכאי להיקבר חינם בארץ, אם משפחתו חפצה בכך.

תושב ישראל החפץ לרכוש חלקת קבר בעודו בחיים, חל עליו סעיף 14א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, הקובע תעריפי מקסימום למכירת קבר מחיים.

נמצא שלאחר מות האדם, רק בשני מקרים מוּתר לחברת הקבורה לגבות כספים עבור חלקת קבר אף במחיר שאינו מפוקח: "חלקות חריגות" (המוגדרות על פי הסכם בין "המוסד לביטוח לאומי" לבין חברות הקבורה, בתנאי שהחברה הודיעה שיש לכל אדם זכות לקבורה חינם); מי שאינו תושב ישראל. במקרים אלה, אין החוק מגביל את המחיר שהחברה קדישא רשאית לדרוש עבור קבר, וזהו יסוד התחושה בציבור שהחברות הללו מנצלות את הדבר להפקעת מחירי הקברים.

הדבר בא לידי ביטוי באופן חריף בזיקה לנפגעי הפיגוע הגדול בפריז בינואר 2015. עקב היות כמה מקרבנות הפיגוע יהודים שנרצחו על רקע לאומני באירוע טרור, סברו רבים במדינת ישראל שהמדינה צריכה להתיר את קבורתם בארץ כנפגעי טרור. אולם כיוון שהיו תושבי חוץ לארץ, לא הייתה להם זכות להיקבר בארץ, והתחוללה סערה גדולה בציבור בשאלת מציאת מקום מכובד לקבורתם בארץ חינם.

גם לתושבי הארץ, לא קל להיקבר בארץ, כפי שביקש יעקב מבניו. עקב מצוקת הקרקעות, הותר בעת האחרונה²⁴ לחברות הקבורה לאמץ שיטות קבורה רוויות כמו "קבורת סנהדרין" (בכוכים) או בקומות העונות לפי פסיקה זו על דרישת ההלכה לקבור את המת באדמה. אולם מתוך רגש טבעי מצד המת, המצווה לעתים את בניו לקבור אותו באדמה, או עקב רצון המשפחה לקבור את המת בקבר "רגיל" או משום שהם סוברים שקבורה ממין אחר מנוגדת להלכה²⁵, פעמים שמבקשים בני המשפחה קבורת שדה, ולא בכוכים או בקומות. על פי רוב, קבורת שדה בערים הגדולות אפשרית רק בחלקות "חריגות", וחברות הקבורה רשאיות לגבות תמורתן בלא הגבלה. באחד התיקים שנפתחו נגד חברה קדישא בתל-אביב–יפו²⁶, אומרת הרשמת נעמה פרס כי אף על פי שאין החוק מגביל את מחיריהם של קברים בחלקות חריגות, ראוי בכל זאת להגביל את מחיריהם. וזה לשונה:

בשים לב לטיב ואופי השירות... הנתבעת איננה רשאית לגבות כל מחיר... הרי שני אינטרסים מנוגדים עומדים על המדוכה: האחד, אינטרס מדינת ישראל והנתבעת לעודד קבורה רוויה ללא תשלום בשל מצוקת הקרקע הקיימת באזור המרכז. השני, לשמור על כבוד הנפטר ולמנוע ניצול משפחות נפטרים מלהסכים לגביית מחירים גבוהים מהמקובל, בשעה הקשה של מות יקיריהם [ההדגשה אינה במקור].

סוף דבר
בדומה לבני יעקב, העלו יהודים במשך הדורות את יקיריהם מארצות נכר לקבורה בארץ, חרף הטרחה הרבה והעלות הגבוהה הכרוכה בדבר, כדי להיטיב עמהם באחריתם. הרדב"ז, ממגורשי ספרד, משבח את מי שנוהגים לעשות כן: "נוח לו לאדם לשכב עם אבותיו, כל שכן וקל וחומר להעלותו לירושלים תוב"ב, דודאי נוח לו ולנשמתו... יפה הם עושים"²⁷.

כפי שראינו לעיל, אם ציווה המת שיקברוהו בארץ ישראל, ויש בעיזבון כדי לממן את העברת גופתו, חובתם של יורשיו לעשות כן פי דין, ולא רק כמעשה יפה.

בימינו עומדת מדינת ישראל בפני הדילמה כיצד לאזן בין מצוקת הקרקעות לבין רצון בני הגולה ובני הארץ להיקבר בישראל בחלקת שדה²⁸.

הערות:

* עו"ד, עוזרת ראשית, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

1 כך מעיר בעל פירוש "עץ יוסף" על המדרש המצוטט בהערה הבאה: "זאת מכדאמר בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען [בראשית נ, ה] דמשמע דעיקר קבורת הארץ היה חביב לו מצד עצמה".
2 בראשית רבה (וילנא), פרשת ויחי, פרשה צו, סימן ה. וכן מובא גם במדרש תנחומא (ורשא), פרשת ויחי, אות ג.
3 המשך המדרש, שם. וכן מובא גם בשינוי נוסח בתלמוד הירושלמי, כלאיים, פרק ט, הלכה ג
4 כך נוקט גם הזוהר, כרך א (בראשית), פרשת ויחי [רכה ע"ב]: "אמר רבי יהודה. יעקב אמר: 'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'. תמן תנינן [שם שנינו]: מאן דנפק נשמתיה ברשותא אחרא [=מי שיצאה נשמתו ברשות אחרת], וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא [=וגופו נקבר בארץ הקודש], עליה כתיב (ירמיה ב'): 'ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". לתמיהה, למה עשה יעקב אבינו כך, נאמר בזוהר: "שאני יעקב, דשכינתא הות אחידת ביה ואתדבקת ביה".
5 טור, יורה דעה, סימן שסג.
6 על הצדקות אחרות לפינוי קברים, ראה מיכאל ויגודה, "פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים", במדור חוות הדעת של המחלקה למשפט עברי.
7 סנהדרין מו ע"ב.
8 כיוון ש"כבוד המת" קשור גם בכבוד בני משפחתו, ואף בכבוד האדם באשר הוא, אין הפרט רשאי לוותר על קבורת גופתו.
9 בית יוסף, יורה דעה, סימן שסג.
10 תודתי לרב עמנואל נהון, שהסב את תשומת לבי לפולמוס הלכתי זה.
11 שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קנג.
12 שות יביע אומר, חלק ז, יורה דעה, סימן לט.
13 רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה יא.
14 ראה לעיל, הערה 4.
15 לעניין זה, ראה בהרחבה בן ציון גרינברגר, "'מצווה לקיים דברי המת' - הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע, ויחי, גיליון מס' 151, תשס"ד.
16 כך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנב, סעיף ב. מקור הבחנה חשובה זו בדברי רבי שלמה בן צמח דוראן: "שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא, שיצוה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המות. ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום, שמצוה לקיים דברו, שהרי בממון שלו יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו" (תשב"ץ, חלק ב, סימן נג).
17 לא למותר לציין שהוא הדין גם בנוגע להוצאות הקבורה הרגילות שאינן קשורות בהעברת הגופה, שגם הן מוטלות על היורשים רק מכספי העיזבון. ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמח, סעיף ב: "האומר: אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו. וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו. ואפילו האבן שנותנין על הקבר. והוא שירשו ממון מאביהם". ומעיר הש"ך, שם, ס"ק ה: "דאם לא כן, אין כופין הקרובים, אלא על הכל מוטל לקברו".
18 תשב"ץ (לעיל, הערה 16) מוסיף שצוואת ממון תחול רק אם מדובר בממון ש"מוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים". מקור סייג זה בדעת רבינו תם: תוספות, גיטין יג ע"א, ד"ה והא; ספר הישר, סימן קו וסימן קח.
19 שו"ת קול מבשר, חלק א, סימן נו. הרב ראטה היה פעיל בתנועה הציונית, וצידד למשל באמירת הלל ביום העצמאות.
20 דרישה שחלה בעניינים שאינם נוגעים לקבורת המוריש.
21 שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן מח, פרק יא.
22 שו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן צו.
23 סעיף 268 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] אוסר על כל גוף המורשה לעסוק בקבורה לגבות עבור שירותיו יותר ממה שקבוע בחוק הביטוח הלאומי והתקנות שתוקנו על פיו. מקצת מן העלויות אינן ממומנות על ידי הביטוח הלאומי, כגון העברת הגופה בשעות חריגות או מעבר למרחק מסוים וגם עלות המצבה. לשאלת זכויות הקבורה, ראה בהרחבה אביעד הכהן, "'חברה קדישא' ותקנת הציבור", פרשת השבוע, חיי שרה, גיליון מס' 50, תשס"ב.
24 ראה: ילקוט יוסף, הלכות אבילות, עמ' תשי; הרב שלמה משה עמאר, "מילוי בית קברות בעפר וקבורה מעליו", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 429. וכן פסקו גם הרבנים יצחק קוליץ, מרדכי אליהו ושמואל הלוי ואזנר, במכתבים הנמצאים בידי הרב יעקב רוז'ה, רבה של החברא קדישא תל-אביב–יפו ורב המרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר (עדיין לא פורסמו). על סמך מכתבים אלה, הוציא הרב רוז'ה פסק הלכה המצוי בידי בשם "העקרונות ההלכתיים בקבורה בקומות".
25 ראה למשל פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, מיום י"ג בתמוז התשע"ב (3 ביולי 2012) בשאלת פסיקת הקיסים האתיופים נגד הקבורה הרוויה, ומאידך פסיקת הרב רוז'ה והרב הדנה המתירים. http://tinyurl.com/knesset-kevura.
26 ת"ק 60116-07-13 קריחלי נ' חברה קדישא גחש"א תל אביב-יפו. וראה ת"ק 26983-06-10 פלונית נ' חברת קדישא חיפה. בתביעה זו, זכתה האלמנה להחזר כספים מחברת הקבורה.
27 שו"ת רדב"ז, מכתב יד (חלק ח), סימן קצז.
28 בשל מצוקת הקרקעות הועלתה לאחרונה הצעה לחזור למנהג ארץ ישראל העתיק של "ליקוט עצמות" וקבורה בגלוסקמאות, שיש בה חיסכון משמעותי בעתודות קרקע. שיטה קבורה זו מובאת בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסג, סעיף ד. לאחרונה התקיים כנס בנדון ביד יצחק בן צבי בשיתוף מכללת הרצוג והמועצה הדתית גוש עציון. ראה http://tinyurl.com/likut-atsamot.

---

---