הקדמה
סעיף 77(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מסמיך את בית המשפט לחייב במסגרת ההליך הפלילי את מי שהורשע בעברה לשלם פיצוי כספי "לאדם שניזוק על ידי העבירה", אך מגביל את הפיצוי לסך 258,000 ש"ח. וזה לשון הסעיף:

הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

בית המשפט המחוזי בלוד מרכז¹ חִייב אדם שהורשע בהריגת אישה לפצות את כל אחת משלוש בנותיה בסך 170,000 ש"ח, סכום כולל העולה על התקרה הקבועה בחוק. וטעמו ונימוקו של בית המשפט עמו: כל אחת מן הבנות בפני עצמה ניזוקה מהריגת אמהּ, והתקרה הקבועה בחוק מתייחסת לכל ניזוק בפני עצמו. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון², הוכרע ברוב דעות, שאין לחייב את הנאשם בסכום כולל העולה על התקרה הקבועה בסעיף, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, שתמך בפרשנות החוק על ידי בית המשפט המחוזי.

כלל השופטים הסכימו שאופיו של סעיף 77(א) הוא אזרחי, ותכליתו טובת הניזוק³, ונחלקו רק בשאלת הגדרתה המדויקת של תכלית זו, וכפועל יוצא ממחלוקת זאת, נחלקו בשאלה כיצד יש לפרש את הגבלת תקרת הפיצוי הנזכרת בסעיף 77(א).

לדעת המיעוט, תכלית הסעיף היא לאפשר "לאדם שניזוק על ידי העבירה" לקבל מהר פיצוי ראוי ככל האפשר בגין הנזק שנגרם לו בלא שיצטרך לנהל הליך אזרחי יקר קשה ומפרך, במיוחד משום שלעתים קרובות אין למי שניזוק מעברה פלילית לא יכולת כספית ולא כוח נפשי לעמוד בניהול הליך אזרחי נגד העבריין⁴. משום כך, תמך השופט רובינשטיין בפסיקת בית המשפט המחוזי בלוד מרכז שהתקרה הנזכרת בסעיף חלה על כל ניזוק לעצמו, כעולה מפשט לשונו של הסעיף.

ואולם לדעת הרוב, תכלית הסעיף לספק לניזוק פיצוי ראשוני בלבד, העתיד להיות מושלם במידת הצורך בהליך אזרחי מסודר, שהוא "דרך המלך" בתביעות נזיקין⁵. מאחר שפיצוי אזרחי זה נעשה במסגרת הליך פלילי ועל פי אומדן בלא צורך להוכיח את גובה הנזק שנגרם לניזוק, והוא סוטה מ"דרך המלך" בדיני נזיקין, ראה המחוקק לנכון להגביל את כוחו של בית המשפט ולקבוע תקרה לפיצוי. על כן, ראוי לפרש את הסעיף על דרך הצמצום שלא כפשוטו. אבל גם כאן ניכרים הבדלים בין גישותיהם של שני שופטי הרוב:

השופטת ברק ארז סבורה שהפרשנות המחילה את התקרה על כל ניזוק בנפרד, כולל קרובי משפחתו של הקרבן שניזוקו "במעגל שני", עלולה לרוקן את התקרה מתוכנה, מפני שהיא "פותחת את הדרך לפסיקת פיצויים על יסוד אומדנה והערכה אף בשיעור של מיליוני שקלים, בניגוד לעקרונות של צדק דיוני ולתפיסות היסוד של שיטת המשפט שלנו לגבי פסיקת פיצויים" (סעיף 3 לפסק דינה). אשר על כן, אף על פי שכולם מוגדרים כניזוקים, תקרת הפיצוי צריכה לחול על כולם יחד⁶.

לעומתה, השופט שהם מצמצם עוד יותר את היקף הפיצוי. לדעתו, הפרשנות הראויה של הסעיף עקב חריגותו בהיותו פיצוי אזרחי הניתן במסגרת הליך פלילי היא: אין לזכות בפיצויי נזיקין מכוחו אלא את "הניזוק הישיר", קרבן העברה בלבד, ולא את "הניזוקים העקיפים", אף אם הם עשויים לזכות בפיצוי בהליך אזרחי. בעברת המתה הפיצוי צריך להינתן לטובת עיזבונו של המת, שהוא "הניזוק הישיר", והוא יחולק בין יורשיו במסגרת הירושה. אף על פי כן, השופט שהם מוכן להכיר בזכותם של התלויים במת לפיצוי כספי, אף על פי שאין להם זכות בעיזבון המנוח, שהוא "הניזוק הישיר"⁷ (ולא ברור מה ההצדקה לסטייה זו של השופט שהם מהגיון שיטתו).

לעומתם, כאמור, סבור המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, שיש לפרש במדויק את לשון החוק, המדבר על תשלום "לאדם שניזוק על ידי העבירה", ולהחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מקרוביו של המת ומי שתלויים בו, שהוכח במסגרת ההליך הפלילי שהוא ניזוק מן העברה. כך עשוי הפיצוי במקרים רבים יותר לעזור לנפגעי העברה לשקם את עצמם מבלי להידרש בהכרח להליך אזרחי. אדרבה, אם נקבל את פרשנותם של שופטי הרוב, "הקטנת הפיצוי הניתן לכל אחד מהם תוך תלות במספרם תחתור תחת מטרתו של הפיצוי לשפותם ככל הניתן" (פסקה יד לפסק דינו).

על פסק דינו של בית המשפט העליון, הגישה המדינה בקשה לדיון נוסף. הבקשה התקבלה, והרכב של שבעה שופטים עתיד לפסוק בעניין זה⁸.

ומה דעת המשפט העברי במחלוקת שבין השופטים?

לא מצאנו במקורות המשפט העברי הכרעה ישירה בשאלה הפרשנית שנחלקו בה השופטים בדבר היקף תקרת הפיצוי (מושג שאינו קיים במשפט העברי), הנובעת מן ההבחנה ששופטי הרוב מבקשים לחדש בין "ניזוק ישיר" לבין "ניזוק במעגל שני" (השופטת ברק ארז) או "ניזוקים עקיפים" (השופט שהם). עם זאת, בעניין עברות המתה, עולות מן המקורות תובנות חשובות שניתן להסתייע בהן להגדיר כל אחד מיורשי המת כ"ניזוק ישיר" וממילא להחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מהם לעצמו.

חיוב בפיצויי נזיקין בגין רצח
נאמר בפרשתנו:

וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בִּפלִלים (שמות כא, כב).

המקרא דן בשני אנשים שפגעו במהלך תגרה שלא במתכוון באישה הרה וגרמו להפלת העובר שבבטנה, והדין הוא שמי שפגע באישה חייב לשלם לבעלה פיצוי בגין מות העובר. ואם גרמה המכה למות האישה, נאמר בתורה:

ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נפש (שמות כא, כג).

בתלמוד מובאת דעה, ולפיה אין המקרא מתכוון לומר שיש להרוג את מי שהרג את האישה, שהרי לא התכוון להרוג אותה, אלא משמע הלשון "ונתתה נפש תחת נפש" הוא: ההורג חייב לשלם פיצויי נזיקין. וזה לשון התלמוד:

רבי אומר: נפש תחת נפש - ממון⁹.

לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), מי שמתכוון להרוג את פלוני והרג את אלמוני פטור מעונש מוות, אך חייב לשלם פיצויי נזיקין. ואולם, ההלכה לא נפסקה כרבי, ומי שהורג את חברו שלא במתכוון פטור הן מעונש מוות הן מתשלום פיצויים. עם זאת, יש מי שסבורים שהפטור מלשלם פיצוי בגין הריגה בשוגג אינו מהותי, אלא הוא נובע מן הכלל הפרוצדוראלי, ולפיו "קם ליה בדרבה מיניה" [=די לו בעונש החמור]¹⁰. מכאן שההורג נפש חייב לשלם גם דמי נזיקין, אלא שדמי הנזיקין הללו אינם נגבים בבית דין, מפני עונש המוות הרובץ עליו בגין המעשה, וזאת אף כשאין מוציאים את עונש המוות מן הכוח אל הפועל¹¹. נפקות לחיוב זה יש ברוצח המבקש לחזור בתשובה, שעליו לשלם את הפיצוי ליורשי הנרצח, או כשהיורשים מחזיקים בידם נכסים של הרוצח, שהם רשאים להיפרע מהם.

כך מביא בעל "הגהות אשרי" (ר' ישראל מקרמז, אשכנז (אוסטריה), המאה הי"ד) בשם ר' יצחק "אור זרוע":

ראובן שהרג את שמעון, אף על פי שחייב מיתה, משלם דמיו ליורשים בבא לצאת ידי שמים, אי נמי אי תפסי יורשים מיניה לא מפקינן מינייהו [=וכן אם תפסו היורשים ממנו, אין מוציאים מהם]. מא"ז [=מאור זרוע]¹².

וכך מביא גם ר' ישראל מברונא (אשכנז, המאה הט"ו) בשם רבנו תם:

כתב רבנו תם בספר הישר שיש לרוצח ליתן פרנסה ליורשי הנרצח, הואיל וקפח אותם פרנסתם¹³. 

אם כן, לדעת בעל "הגהות אשרי", הרוצח חייב לפצות את יורשי הניזוק, ושיעור הפיצוי נקבע לפי אבדן כושר ההשתכרות של הנרצח¹⁴.

מיהו הניזוק - ההרוג או יורשיו?
לעיל הבאנו את דעותיהן של מי שסבורים שמי שהרג אדם חייב עקרונית בפיצויי נזיקין, ונשאלת השאלה: מי הוא בגדר ניזוק, ההרוג או יורשיו?

מצד אחד, ניתן לומר שההרוג "נחבל במאה אחוז", והוא הניזוק, וכיון שאינו עוד בחיים, הפיצוי עובר ליורשיו כחלק מן העיזבון. מצד שני, ניתן לומר שהיורשים הם הניזוקים, מפני שאיבדו את מקור פרנסתם.

שתי גישות אלה באות לידי ביטוי בדברי הפוסקים והמפרשים. יש מי שרואים ביורשים ניזוקים, והפיצוי נתון להם. כך נראה מלשון מהר"י ברונא, בשם רבנו תם, שהבאנו לעיל¹⁵:

שיש לרוצח ליתן פרנסה ליורשי הנרצח, הואיל וקפח אותם פרנסתם.

וכן כותב הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (גרמניה, המאה הי"ט) בעל "הכתב והקבלה":

והיינו עונש ממון, הממלא ליורשים את הפסדם הנמשך להם מפעל מיתת אביהם. ומלת "ונתת" מוסב על "תחת נפש". ירצה [לומר]: תתן תשלומי ממון הממלא ליורשים את נזקם¹⁶. 

וכן כותב גם בעל "מנחת חינוך", ר' יוסף באב"ד (גליציה, המאה הי"ט):

אם כן ההורג את הטרפה, דאין חייב מיתה, ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים, או אם היה נוקב מרגליות¹⁷ וכדומה, שהיה ראוי לעשות מלאכה, משלם דמיו ליורשים¹⁸. 

תימוכין לגישה זו ניתן להביא מן הדיון ההלכתי שעלה לא פעם בפני הפוסקים, כאשר לאחר שקיבלו קרובי הנרצח פיצוי מן הרוצח על ידי בתי המשפט האזרחיים המקומיים, ביקש בעל חובו של הנרצח לגבות את חובו מן הפיצוי. לכאורה, הכרעת תביעתו של בעל החוב תלויה בשאלה אם הפיצוי הוא חלק מזכויותיו של הנרצח, העוברות מכוח דיני הירושה ליורשיו, ואז בעל החוב זכאי לגבות ממנו את חובו? או שמא היורשים זכאים לפיצוי בזכות עצמם, ולא מכוח מורישם, ואין בעל החוב זכאי לגבות ממנו?

אמנם נכון שהלכה למעשה, גם אם נניח שהפיצוי הוא חלק מזכויות הנרצח, לדעת רוב הפוסקים, אין בעל החוב גובה ממנו. הסיבה לכך היא הכלל בדיני גביית חוב, שאין בעל החוב גובה את חובו מן העיזבון אלא מנכסים שהיו בידי החייב-המוריש בפועל לפני מותו ("מוחזק"), ולא מכספים המגיעים לו בעת מיתתו בכוח ("ראוי"), המשולמים רק לאחר מותו, "אינו גובה בראוי כבמוחזק"¹⁹. עם זאת, חלק מן הפוסקים דנים בשאלה התיאורטית, מה הדין לדעת מי שסוברים שבעל החוב גובה ב"ראוי"²⁰, ומסקנתם משמעותית לענייננו, מפני שעולה מדבריהם שהם רואים בפיצוי זכות ישירה של יורשי המת, ולא זכות המגיעה להם מכוח זכותם בירושה.

וכך כותב בעל "מנחת חינוך" בעניין תשלום "כופר":

ולפי מה שכתבתי נראה ברור דאין בעל חוב או כתובת אשה של מת נגבים מכופר אף להפוסקים דבעל חוב גובה מראוי. עיין חושן משפט סימן ק"ד וש"ך שם באריכות ומשנה למלך הלכות מלוה. מכל מקום דוקא שם בירושה שנפל להמת, אם כן הוי ליה ממון המת ומשתעבד. אבל כאן אינו ממון המת כלל, רק התורה חייבה להמזיק ליתן להיורשים, ומתחיל החיוב להיורשים לא מתורת ירושה... דאין היורשים באין מכחו כלל²¹.

וכן היא גם דעת ר' מאיר שמחה מדווינסק (ליטא, המאה הי"ט-הכ'):

ולמי זיכתה התורה [את הכופר]? ליורשי הנהרג, והוא לציון וסימן מי הזוכים בתשלומין, היורשים, אבל לא שהממון נוטלים בתורת ירושה. וזה ברור ופשוט²².

מדברי הפוסקים הללו, עולה כאמור שחיוב המשולם בגין הריגת אדם, כגון כופר, אינו משולם למת אלא מכוון מראש ליורשים. לאור דבריהם, החיוב הממוני הנזכר לעיל הוא חיוב ישיר ליורשים, לא לנפטר. ניתן להסיק מכאן שהיורשים הם ניזוקים ישירים²³.

עם זאת, אין לכחד שפוסקים אחרים סוברים אחרת. לדעתם, גם תשלום המגיע לאדם רק לאחר מותו משולם לו ומועבר מכוחו ליורשיו. כך למשל סבור "חזון איש", השולל במפורש את הדעה האחרת: "ולא מסתבר דתחילת החוב אינו למת אלא ליורשים"²⁴. וכך סבור גם הרב זלמן נחמיה גולברג²⁵, לשעבר דיין בבית הדין הרבני הגדול. לדבריהם, התשלום הממוני משולם לנרצח, ויורשיו זוכים בו מכוח ירושתם, ולא מכוח היותם ניזוקים²⁶.

סיכום ומסקנה
מן המקובץ עולה שיש מקור במשפט העברי לפיצויי נזיקין בגין הריגה. לדעת חלק מן הפוסקים, יורשי המת הם בגדר ניזוקים²⁷, והפיצויים משולמים להם ישירות. אך לדעת פוסקים אחרים, הנרצח הוא הניזוק, והיורשים זכאים לפיצוי רק מכוחו. עם זאת, נראה שרוב הפוסקים נוטים לדעה הראשונה.

יש להעיר כי ההלכה מכירה רק ביורשים (ולא בתלויים) כניזוקים ישירים, אך יש מקום להרחיב את החיוב הזה במסגרת חוקי המדינה ("דין המלך").

נמצא שאף על פי שאין בידנו מקורות להכריע על פיהם במחלוקת הפרשנית בשאלת תקרת הפיצוי הנזכרת בסעיף 77(א) לחוק העונשין, מושא הדיון הנוסף בבית המשפט העליון, דומה שבכל הנוגע לעברות המתה, ראוי להכיר בכל אחד מיורשי המת כ"ניזוק ישיר" ולהחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מהם לעצמו.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים.
תודתי לרב עמנואל נהון, המתמחה במחלקתי, על חלקו בכתיבת הדברים.

1 תפ"ח 50330-11-13 מדינת ישראל נ' פלוני (29.12.2014).
2 ע"פ 1076/15 פלוני נ' מדינת ישראל (7.6.2016).
3 ראה פסקאות 9-7 בפסק דינה של השופטת דפנה ברק ארז. המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, מביא תימוכין לכך גם מן המשפט העברי (פסקה יג לפסק דינו), ומפנה לסוגיית התלמוד במסכת בבא קמא מ ע"א, הדנה בתשלום כופר (תשלום שחייב בו בעל שור מועד שהמית אדם), הנקבע לפי ערכו של הניזוק, ולא לפי ערכו של בעליו של השור המזיק, אף על פי שמסקנת הסוגיה היא שהכופר אינו ממוני אלא עונשי (כפרה). מכאן שהקרבן הוא מוקד התשלום ולא העבריין. כיוון שהשאלה אינה שנויה במחלוקת בין השופטים, לא אדון כאן בסוגיה זו.
4 מה עוד שפיצוי לפי סעיף 77(א) מאפשר אמצעי גבייה נוחים לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995.
5 כל השופטים מסכימים שהפיצוי מכוח סעיף זה אינו מונע תביעה אזרחית, והפיצוי שהניזוק זוכה בו מכוח חוק העונשין יקוזז מן הפיצוי שייפסק לו בתביעה האזרחית.
6 "אף אני איני סבורה כי יש להבחין בין קורבן העבירה לבין קרוביו שניזוקו לעניין עצם הזכאות לפיצוי... עם זאת, לדעתי, להבחנה זו עשויה להיות משמעות בכל הנוגע למגבלת הפיצוי הקבועה בחוק" (פסקה 7 לפסק דינה). על גישתה יש להעיר; הלא לדעתה אין ספק שהמחוקק ראה לנכון לסטות מ"עקרונות של צדק דיוני... לגבי פסיקת פיצויים" ביורש אחד ולזכותו בפיצוי עד התקרה הנקובה בסעיף 77(א). לפי זה, החלת התקרה על כל אחד מן היורשים כשיש יורשים אחדים, שכל אחד מהם ניזוק במידה שווה, אינה מחמירה את הסטייה האמורה, אף על פי שהיא עלולה להביא לפיצויי כולל של מיליוני ש"ח.
7 "אשר לעבירות ההמתה (גרימת מוות ברשלנות, הריגה ורצח), הנני סבור כי קורבן העבירה הישיר הינו מי שמצא את מותו כתוצאה מביצוע העבירה הפלילית, ואינני סבור כי יש לזכות בפיצויים, בדרך זו, נפגעי עבירה אחרים בכפוף לזכאותם של התלויים" (פסקה 9 לפסק דינו).
8 דנ"פ 5625/16 מדינת ישראל נ' פלונים ואח'. במסגרת הכנות פרקליטות המדינה לדיון נוסף, נכתבה על ידי חוות דעת שעיקרה מובא בגיליון זה.
9 חגיגה יא ע"א; כתובות לג ע"ב; סנהדרין עט ע"א-ע"ב.
10 על כלל זה ראה: ברכיהו ליפשיץ, קם ליה בדרבה מיניה (אין אדם מת ומשלם), חבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ט; הנ"ל, "האם אין אדם מת ומשלם? (לשאלת מקורה של הלכת 'קם ליה בדרבה מיניה')", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א) עמ' 246-153; דוד הנשקה, "ממון לזה ונפשות לזה (ניתוח ספרותי של כלל משפטי)", סידרא ב (תשמ"ו), עמ' 48-37.
11 ראה קצות החושן, סימן כח, ס"ק א.
12 הגהות אשרי, בבא קמא, פרק ד, סימן ד. על היחס בין חיוב נזיקי זה (שהאדם נפטר ממנו רק מכוח הכלל "קים ליה בדרבה מיניה") לבין חיוב כופר (שהרוצח פטור ממנו מכוח מדרש הלכה על הפסוק הדן בשור מועד שהרג אדם, "אם כֹּפר יושת עליו, ונתן פִּדְיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא, ל), וחכמים לומדים ממנו: " 'עליו' - ולא על אדם" (בבא קמא כו ע"א). ראה קצות החושן, סימן תי, ס"ק ד, המטעים שבעל הגהות אשרי מאמץ את הגישה ש"יש דמים לבן חורין". אך ראוי להעיר ששאלה זו שנויה במחלוקת בין הראשונים, ויש מי שסבור ש"אין דמים לבן חורין" (ובהם רמב"ם ורש"י. ראה קצות החושן, שם), ולפי גישתם הריגת אדם אינה מושא לפיצויי נזיקין.
13 שו"ת מהר"י מברונא, סימן רסה.
14 נעיר שאמנם הרוצח פטור למעשה מתשלום זה, אך מאחר שההלכה מכירה בקיום החיוב בדיני שמים, היא רואה בעין יפה חוק אזרחי האוכף את החיוב מכוח "דינא דמלכותא", בדומה למה שנפסק ברמ"א, חו"מ, סימן רנט, סעיף ז. וראה קצות החושן, שם, ס"ק ג.
15 לעיל, הערה 13.
16 שמות כא, כג. וראה גם מלבי"ם, שם.
17 דוגמה קלסית במקורות התלמודיים למלאכת אומן ששכרה מרובה. ראה: כתובות מ ע"א; בבא מציעא יב ע"ב.
18 מנחת חינוך, מצווה לד, אות א, ד"ה ואם עשה.
19 ראה: שו"ת מהרי"ט, אבן העזר, סימן ד; שו"ת מהר"ם לובלין, סימן פו; שו"ת מהר"א ששון, סימן קמ; משנה למלך, הלכות מלווה ולווה, פרק כא, הלכה א. מקורות אלו ושלהלן מובאים בפסקי דין ירושלים ט, עמ' רעד (הדן בתשלומי ביטוח חיים), ופד"ר יא, עמ' תקטז (הדן בתשלומי ביטוח לאומי ופנסיה תקציבית).
20 ראה באריכות משנה למלך (לעיל, הערה 19), שעולה ממנו שאם בעל חוב גובה ב"ראוי", הוא יכול לגבות מחוב זה. אבל להלן נביא פוסקים הנוקטים אחרת.
21 מנחת חינוך, מצווה נא, אות ג, ד"ה הכלל. מקור לסברה זו מוצא בעל מנחת חינוך בדין מי שמוכר נכס מנכסי אביו בעוד אביו חי, שמכירתו חלה רק במות אביו. התלמוד (בבא בתרא קנט ע"א) דן בשאלה מי זוכה בנכס כשהמוכר מת תחילה, ורק אחר כך נפטר אביו, הקונה או יורשו של המוכר? התלמוד מכריע שהיורש זוכה, משום שמתקבלת טענתו שאינו יורש מכוחו של אביו, אלא מכוח סבו, ובלשון התלמוד: "מכח אבוה דאבא קאתינא". מכאן ניתן לראות כי לעתים אפילו הירושה אינה עוברת ליורש דרך המת, כל שכן בכופר, שאין היורשים זוכים בו מכוח המנוח אלא מכוח עצמם, שהתורה זיכתה אותו להם.
22 אור שמח, הלכות נזקי ממון, פרק ט, הלכה יא.
23 אך השווה חידושי ר' חיים הלוי, הלכות נחלות, פרק ה, הלכה ח. לדעתו, הניזוק הוא המת, ועם זאת החיוב הממוני הוא ישיר כלפי היורשים, מפני שהם יורשים את הזכות של הנרצח לממון, אך החיוב נוצר רק לאחר מותו כלפי היורשים עצמם. יש להעיר שהבנה זו מפולפלת ומחודשת, ואילו ההבנה הפשוטה יותר, שתיארנו בפנים, מניחה שאם החיוב הממוני הוא כלפי היורשים, הם הניזוקים הישירים.
24 חזון איש, בבא קמא, סימן טו, ס"ק לו, אות ג. השווה חזון איש, בבא קמא, סימן י, ס"ק טו (בסופו): "ואפילו אם קבעו בדיניהם לשלם גם כסף בשביל הנהרג, אין בעל חוב גובה מהן. ולא דמי לכופר דחשיב ירושת המת... מכל מקום ברוצח שפטור מן הדין מדמי הנהרג, אף אי מתחייב מדיניהם, אין בכח דיניהם למחשב כחובת אביהם, דדוקא בדיני התורה יש כח בחיוב תורה למחשב זכותו של המת... אבל הסכם דיניהם אינו אלא לחייב ליתן ליורשים אבל אין כאן ירושה". אבל ראה מה שהערנו לעיל, הערה 20, בדעת "משנה למלך". וראה גם הפוסקים הנזכרים בהערה 19.
25 הרב זלמן נחמיה גולדברג, "דיני נזיקין בהפלות מלאכותיות", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 50, בעמ' 51. הרב גולדברג מעלה את האפשרות שהחיוב לשלם דמי ולדות הוא כלפי הוולד עצמו, והאב רק יורש אותו. ואף על פי שאינו תומך בפרשנות זו, נראה מדבריו שברור שאם יש מקום לחיוב ממוני של הורג נפש, החיוב הוא כלפי המת, והיורשים זכאים לו מכוח היותם יורשים.
26 להרחבה ולסקירת הדעות, ראה: הרב מנחם מנדל שפרן, "דין ירושה בפיצויי נהרג בתאונת דרכים", מבית לוי ז (תשנ"ה), עמ' קלד; הרב שלום מרדכי הלוי סגל, "תשלום פיצויים לנהרג בתאונת דרכים אם שייכים ליורשים", מבית לוי ט (תשנ"ו), עמ' קעו; הרב שמואל אהרן פלדמן, "תשלומי פיצויים למשפחת הנהרג", פעמי יעקב נג-נד (תשס"ד), עמ' קג.
27 יש להטעים שלפי המשפט העברי, אין בהכרח חפיפה בין קרבן העברה לבין הניזוק, מפני שקרבן העברה עשוי שלא להיות הניזוק היחיד ממנה. דוגמה לזה יש בתשלומי "בושת" בגין השחתת פניה של אישה נשואה, הניתן הן לאישה הן לבעלה, משום שגם בעלה מתבייש מהשחתת פניה. ראה: כתובות סה ע"ב; רש"י, שם; רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה טו. וראה עוד דוגמאות: משנה, כתובות ד, א; גיטין יב ע"ב; בבא קמא מט ע"א; רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכות א-ג; חוות בנימין, חלק ג, סימן קח, א, ט (אני מודה לגב' ירדנה קופ-יוסף על שהפנתה אותי למקור זה).

---

---