אקדמות מילין
בעולמה של יהדות, זכה חג הפורים למקום מכובד. מצווֹת היום – מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים – לצד המנהגים הרבים, כגון המנהג להשתכר "עד דלא ידע" וההתחפשות, הן כבר פרק חשוב בתולדות מסורת ישראל ותרבותו¹. לצד פניו היפות של החג, ניכרות בספרות המשפט העברי, כמו גם במציאות ימינו, פנים כעורות, כיוון שיש מי שניצלו את החג למתן פורקן ליצרם הרע ועשו מעשי עבריינות².

פניו של החג משקפות את ה"כלה", המציאות החברתית בקהילות ישראל, כמות שהיא, שאינה רק "כלה נאה וחסודה", כפי שניסו לומר לא מעט היסטוריונים וחוקרי תולדות ישראל³.

הריגה מתוך שכרות
כבר בתלמוד מתוארת סיטואציה שאירעה בחג הפורים ופשרה לא נתברר עד תום. אגב דיון במצוות הסעודה בפורים, כחלק ממהותו כ"יום משתה ושמחה", התלמוד⁴ מתאר מפגש בין שני אמוראים, רבי זירא ורבה:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא [=חייב אדם להתבסם, להשתכר, בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה [=רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים בצוותא. השתכרו. עמד רבה ושחט את רבי זירא. למחרת (כשנתפכח רבה משכרותו), ביקש עליו רחמים והחייהו]. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא [=לשנה הבאה, אמר לו: בוא ונעשה סעודת פורים בצוותא. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס].

מעבר לפן הגרוטסקי בסיפור, ולרוע מזלו של רבי זירא⁵, יש בו ביטוי לסכנה שבשכרות, העשויה להביא לשפיכות דמים⁶.

פרשני התלמוד התחבטו בפירוש המעשה הקשה הזה⁷. כדרכם, הציעו מגוון פירושים לו, אך דומה שהתעלומה עומדת בעינה. כך, לדוגמה, מציע רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) לומר שהמילה "שחטיה" אין משמעה שחיטה ממש אלא מיעוך, מעין סחיטה ("שׂחיטה", בשי"ן שמאלית!) שגרמה לחולשתו של רבי זירא, עד שנדרש רבה ל"החיותו" ולהקימו על רגליו.

המהרש"א, רבי שמואל אידלש (פולין, המאה הט"ז), מפרש את "שחטיה" כ"מעין סחיטה" באיומים, שמתוך שכרותו, כפה רבה את רבי זירא לשתות יין במידה שאינו רגיל בה, עד שחלה ונטה למות⁸. ויש מי שרמז שלשון "שחיטה" מכוון ל"בית השחיטה", לגרון, המקום שדרכו נבלע היין בגוף.

היעב"ץ, רבי יעקב בן צבי עמדין (גרמניה, המאה הי"ח), רואה במעשהו של רבה ביטוי לרצון לצנן מעט את השמחה. לפי פירושו, בדומה למנהג הידוע לנו ממעמדים משמחים אחרים, דוגמת שבירת הכוס בחופה, ביקש רבה, במעשה של "אחיזת עיניים", לא שחיטה כפשוטה, לעלף את רבי זירא כדי למנוע מהפיכת השמחה לשמחת הוללות.

בהקשר המשפטי, יש מקום לדון בשאלה אם הריגה או רצח מתוך שכרות פוטרים את ההורג מאחריות פלילית.

בהתייחסותם לאחריותו הפלילית של שיכור, בהקשרים אחרים, בולטת עמדת חכמי המשפט העברי, ולפיה גם אם בעת המעשה לא היה השיכור מודע למעשיו, עדיין הוא אחראי למעשיו, כיוון שהשתכר במודע. בדומה לכך, אמרו חכמים שגם עובדת קיומה של "מצוות היום" בחג הפורים להשתכר "עד דלא ידע", אינה פוטרת את השיכור מאחריות למעשיו. וזה לשון המהרש"ל, רבי שלמה לוריא⁹, מחכמי פולין במאה הט"ז, בעניין זה:

ומה שמסקינן דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע.

והוא אומר גם שבכגון זה קיים עקרון היסוד בדיני הנזיקין במשפט העברי, "אדם מועד לעולם"¹⁰, אף אם הוא שיכור. וטעמו ונימוקו עמו:

דאם לא כן, לא שבקת חיי [=אינך מניח חיים]. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, וייפטר, ואפילו בפורים, דמחויב להשתכר.

בין כך ובין כך, תוצאותיה הקשות של השכרות הניעו את חכמי ההלכה לסייג מאוד את מצוות השתייה בפורים, וקל וחומר בשאר ימים. כך למשל הרמב"ם אומר שמצוות השתייה בפורים היא רק בשיעור "שישתה כדי שיישן", שממילא לא יֵדע עוד להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי". חכמי הלכה אחרים ("בית יוסף", ט"ז ואחרים) פוסקים שצריך האדם להרבות בשתייה בפורים רק "מעט יותר ממנהגו". הא, ותו לא.

השלכות הלכתיות ומשפטיות
מכל מקום, המעשה התלמודי הזה מבטא את הסטייה מן הנורמה החברתית והחוקית שנהגה תדיר בפורים¹¹, שעשויות להיות לה גם תוצאות משפטיות.

בתחום הדתי, רבים מחכמי ההלכה התירו לגברים להתחפש במלבושי נשים ולהפך, על אף האיסור מן התורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה" (דברים כב, ה)¹². הטעם שניתן להיתר זה בפורים הוא שהדבר נעשה רק לשם שמחה, ושלא יביא את האדם לידי "הרהור עברה". הד לקיומו של מנהג זה בפרובנס מצינו כבר בראשית המאה הי"ד, בספר "אבן בוחן", שכותב בו קלונימוס בן קלונימוס: "ובארבעה עשר לחודש אדר, בחורי ישראל לכבוד והדר, יתפארו ויתהללו, כי ישתגעו וכי יתהללו... זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים, תוך ומחול ושמחה ושלישים, אלו עם אלו, אנשים עם נשים".

ביטוי להתחבטותם של חכמי ההלכה בעניין זה מצוי בתשובתו המפורסמת של מהר"י מינץ¹³ (אשכנז-איטליה, המאה הט"ו):

על דבר לבישת הפרצופים, שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים בפורים, הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחותני כרכא דכולא ביה, אבקת הרוכלי', ריש כלה וריש גולה, האשל הגדול, מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו, והוציא כאור משפטו כאשר נימוקו עמו. וראיותיו מוכיחין עליו כאלו יצאו מפי הגבורה. על כן, המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה. אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר, לא כמהרהר אחרי הרב הגדול יצ"ו, ולא כמחזיק דבריו, כי אינו צריך. ועוד כי ראיותיו דידיה אלימי מראיות דידי [=ראיותיו חזקות מראיותיי]. אבל באתי לטול שכר שיבא מכשורא [=ליטול שבב קטן מקורת עץ גדולה¹⁴], דמצווה ליתן טעם ולהביא ראיה, מה ראו על ככה גדולים וחסידי עולם ז"ל, שנתגדלתי אצלם, אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה. וכן להיפך. ואם היה חס ושלום נדנוד עבירה, חלילה וחס להם לשתוק, ולא ימחו, וכל שכן וקל וחומר באיסור לאו, אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא, ואין בלבוש זו הרהור עבירה, לאפוקי [=להוציא] מלבו של פלגאה [=החולק] וצדוקי ומוחרם, גרשם בונה פאצ"ו, המדבר והמהרהר אחר מיטתן של גדולים וחסידי עולם זצ"ל¹⁵.

דווקא אריכות הדברים, כמו גם סגנונם הנחרץ והרצון לתמוך אותם בכל מה שאפשר, לרבות הפלגה בלשון, "והמהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה", והעדות המפורשת לזה שהיו מחכמי דורו שאסרו את הדבר, מלמדת שההיתר לעקור איסור מן התורה לקיום מנהג נפוץ, לא היה פשוט כלל ועיקר.

יש מהם שסברו שהאיסור האמור בתורה אינו כולל שמחה בעלמא¹⁶, אך גם בדורות אחרונים יש חכמי הלכה שאסרו לעבור עליו גם לצורך שמחה¹⁷.

בחיבורו על הטור, מביא הרמ"א בספרו "דרכי משה"¹⁸ את דברי מהר"י מינץ ומוסיף עליהם:

אפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים לשמחה, שהרי אפילו איסורא דאורייתא [איסור "לא ילבש"] נדחה כי לא מתכוין, כל שכן כלאים דרבנן. אך מהר"י ברין קרא תגר על מנהג לבישת הכלאים... ומכל מקום, מכיוון שנתפשט המנהג, ואין מוחה, נראה לי ליישב מהא דאמרינן בפרק בתרא דכלאים (פ"ט מ"ב)... דמותר ללבוש כלאים כדי להעביר המכס. שמע מינה דכי אינו מכוין ללבישה שרי [=מותר].

איסור גזל וגנבה
בעקבי מעשי ההיתול והשובבות בפורים, נכרך גם איסור הגנבה והגזל. וזה לשון מהר"י מינץ בעניין זה בהמשך תשובתו:

עוד נמצא בתשובה¹⁹ שכתב רבינו טוביה בשם ריב"א²⁰, שכל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים, אפילו שלא ברשות, משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים, שהם שני לילות ויום אחד²¹, אין בהם משום גזל, ואין להזמינם לבית דין על ככה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי טובי העיר. עכ"ל.

ומוסיף מהר"י מינץ:

הרי שכתב שבזמן הנזכר [=פורים] אין בו משום גזל, אבל קודם לכן וכן אחר כן, יש בו משום גזל, ועובר על לא תגזול. מכל מקום, בזמנו, משום שמחת פורים, לא איקרי גזל, כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרוויח אלא משום שמחת פורים.

מהר"י מינץ תולה את עיקר ההיתר בכוונת הגזלן: כיוון שאינו מתכוון לפגוע בממון חברו, אלא משום שמחת פורים, אין זה בגדר גזל.

אכן, עיון בהלכות גזל מלמד שגם כאן העניין אינו פשוט כלל ועיקר. לפחות בדין האזרחי, כוונת הגזלן אינה מעלה או מורידה: כל זמן שהאדם פוגע בממון חברו, גם אם כוונתו לטובה, הוא בגדר גזלן. לפיכך, גם מי שגוזל על מנת להחזיר, ואפילו הוא מוכן לשלם כפל ממה שגנב, הוא בגדר עובר עברה, ואסור לו לעשות כן²².

בדומה לכך, גם מי שעושה מעין "מעשה רובין הוד", וגוזל שדה של יתומים על מנת להשביחה ולהשיב אותה להם כשהיא שווה יותר, הוא בגדר עובר עברה²³.

מבחינה משפטית, אפשר לתת שני נימוקים להיתר:

לפי הנימוק האחד, איסור גזל אינו חל במקרה זה, כיוון שמדובר במנהג מקובל, ובדבר מאכל ששוויו מועט יחסית, וגם הנגזל מכיר את המנהג, והוא מוחל מראש למי שגוזל אותו, ומתחילה אין כאן משום גזל²⁴.

לפי הנימוק השני, אמנם יש כאן גזל, אלא שחכמים התירוהו משום שמחת החג, וניתן למצוא דוגמתו גם במקרים אחרים.

המשנה מתארת במסכת סוכה²⁵ את שמחת החג במקדש, ואומרת: "מיד התינוקות שומטים לולביהם ואוכלים אתרוגיהם". כלומר, הגדולים שומטים את הלולבים מידיהם של תינוקות²⁶ ואוכלים את אתרוגיהם, "ואין בדבר משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחת החג", כדברי רש"י על אתר.

ובעלי התוספות מוסיפים על אתר: "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן וכלה, ונלחמים בשחוק זה עם זה, וזה קורע בגדו של חברו, וזה מקלקל לו סוסו, שהם פטורים, מפני שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה".

ביוש ולשון הרע
דיון מעניין ב'עברת פורים' אחרת יש בתשובה שכתב הרב עובדיה יוסף "בדבר המנהג שנתפשט לאחרונה בחוגי הישיבות, שבחורי הישיבה בוחרים להם רב פורים, אשר כטוב לבו ביין משמיע דברי ביקורת תוך כדי הטחת עלבונות אישיים בדברי היתול וליצנות על חשבון ראשי הישיבה והמורים והמחנכים, והשומעים ממלאים פיהם שחוק, ומתבדחים בשומעם את דבריו. האם מנהג זה יכון על פי ההלכה?". כדרכו, הרב יוסף מלבן סוגיה זו מכל צדדיה, ומסיק שהדבר אסור באיסור חמור. וזה לשונו:

בנידון דידן, אין ספק שהעושים כן נכשלים באיסור חמור, וגדול עוונם מנשוא, שהם שמים את ראשי הישיבה ומוריה ומחנכיה ללעג וקלס בדברי ליצנות והיתול... וגם השומעים לא ינוקו מעון חמור זה... ואף בסתם לשון הרע, שהוא גם כשהדברים נכונים (כמבואר בפסחים קיג ע"ב), יש עונש חמור לאומרו ולמקבלו, והמקבלו יותר חמור מן האומרו, כמבואר בערכין (טז ע"ב). וכן פסק הרמב"ם (בפרק ז מהלכות דעות, הלכה ג). וסיים הרמב"ם שאסור לדור בשכונתו של בעל לשון הרע, וכל שכן לשבת עמו ולשמוע את דבריו. ולכן חלילה להשתתף במושב לצים זה, כי אין להעלות על הדעת שבשביל שמחת פורים יהיה מותר לעבור על איסורים חמורים כאלה, וכמו שכתב בספר מטה משה (סימן תתריב), שאף שנדמה לרוב ההמון שהותר לבני אדם בפורים לפרוק עול תורה ומצות מעליהם, וכל המרבה בשחוק והיתול הרי זה משובח, אבל בלי ספק ענין זה הוא רע ומר, ועוון פלילי הוא, שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שחוק וקלות ראש.

הווי אומר: ביזוי האדם או ביושו²⁷ או פגיעה בשמו הטוב, אפילו "לשם שמחה", אסורים הם בתכלית האיסור. ואף על פי ש"לא כל יום פורים", האיסור עומד בעינו ובתוקפו, הן בפורים הן בשאר ימות השנה.

במשפט הישראלי
במשפט הישראלי, ניכרים עקבותיו של חג הפורים בכמה וכמה פסקי דין שניתנו בעקבות אירועים שאירעו בו והגיעו לכדי עברות חמורות. המפורסם שבכולם הוא מעשה הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבעיצומו של יום הפורים, רצח מתפללים מוסלמים במערת המכפלה²⁸. במקרה אחר, ביקש עבריין לנצל משלוח מנות תמים כדי להטמין בו מטען חבלה רב עצמה שגרם נזקי גוף חמורים למקבלו²⁹

במקרים אחרים, נתפסו נהגים נוהגים בשכרות בעקבות מסיבות חג הפורים³⁰, ואף קיפחו חיי אחרים עקב שכרותם³¹. במקרים אחרים, תקפו נערים עבריינים כחלק מ"שמחת החג" נהגים שעברו לתומם בשכונתם.

דומה שראוי לנו לאמץ כללים שטבעו חכמים הראשונים גם בעניין זה, כדי שלא תיהפך שמחת החג ליום אבל, בכי ומספד. וכבר כתב רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד), בפירושו למסכת מגילה³²: "שלא נצטווינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא על שמחה ותענוג שמגיעים מהם לאהבת ה' ". כיוצא בזה אומר ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בחיבורו על שולחן ערוך, אורח חיים, "משנה ברורה"³³ (בשם רבי אברהם דנציג, בעל "חיי אדם"), שכל מי שיודע שאם ישתה יין לשכרה, יבוא לידי זלזול במצווה כלשהי או שיתבטל מתפלה או שינהג קלות ראש וליצנות, מוטב לו שלא ישתה כלל.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים.

1 על מנהגי החג, ראה לדוגמה בהרחבה ז' הנגבי, "מנהגי הפורים בהלכה ובאמנות", בתוך ד' שפרבר, מנהגי ישראל ו (ירושלים תשנ"ח), עמ' קצב-קצט.
2 לזיקה בין חג הפורים לתופעות של אלימות ועבריינות בחברה היהודית, ראה בהרחבה: E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence, פרינסטון, 2006; ובמאמרו בעברית, "ונהפוך הוא: יהודים מול שונאיהם בחגיגות הפורים", ציון נט (תשנ"ד), עמ' 168-129.
3 ראה למשל י' בער, "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילות היהודיות בימי הביניים", ציון טו (תש"י), עמ' 1, 35-28. וראה דבריו של י' בזק, "הריגת נפשות ודיניה בספרות השו"ת", סיני לה (תשל"א), עמ' רעה: "העבריינות בקהילות ישראל בימי הביניים מצומצמת הייתה ביותר. תופעה זו יש לזקוף לא רק לאווירה של תורה ומצוות שהיו ישראל שרויים בה, אלא גם לעובדת היותם מיעוט נרדף ונדכא". אכן, גם בזק סייג במקצת את תיאורו.
4 מגילה ז ע"ב. גם אם נקבל את הגישה שאין מדובר בתיאור היסטורי של מעשה שאירע במציאות, יש מקום לתהות מה ראה מי שכתב אגדה זו לתאר בה את המעשה בדרך כה קשה.
5 רבי זירא מצטייר באגדה התלמודית כחכם שעל אף גדולתו, לא שפר עליו מזלו, ופעם אחר פעם הוא זוכה ללעג, לכינויים מכינויים שונים (כגון זעירא חרוך השוקיים) וליחס מבזה. לעניין עלייתו לארץ ישראל והיחס המבזה שזכה לו, ראה בהרחבה: ש' ליברמן, "כך היה וכך יהיה – יהודי ארץ-ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד", קתדרה 17 (תשמ"א), עמ' 10-3.
6 על אחריותו של השיכור במשפט העברי, ראה: ג' ליבזון, "אחריותו הפלילית של השכור", דיני ישראל ג (תשל"ב), עמ' 71; א' שוחטמן, "כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי", סיני ע (תשל"ב), עמ' רכב; דוד ניסני, "מעמדו המשפטי של השיכור", פרשת השבוע – עיונים משפטיים בפרשיות התורה (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), ירושלים תשע"ב, כרך א, עמ' 101; ופסק דינו של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין, בע"פ 2565/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (12.12.05). על מקומו של היין בבית המשפט, ראה מאמרו המלבב של ח"ה כהן, "על יין ועל שתויי יין בבית המשפט ומחוצה לו", פרשת השבוע שם, כרך ג, עמ' 73-67.
7 ראה לדוגמה א' ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור' זירא בראי פרשני התלמוד", בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 75-65.
8 רבי נתנאל וייל (פראג-גרמניה, המאה הי"ח) מסב בפירושו להלכות הרא"ש, "קרבן נתנאל", את שימת הלב לעובדה שרבי זירא היה עני מרוד. לדעתו, מחמת עוניו, לא היה רגיל לשתות יין בכל השנה, ולפיכך כששתה יין בפורים, השתכר עד כדי עילפון, ונצרך ל"החיותו".
9 ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג, סימן ג.
10 משנה, בבא קמא ב, ו.
11 על השלכותיה ההיסטוריות, ראה לדוגמה J.L. Rubinstein, "Purim, Liminilality and Communitas", AJS Review 17 (1992), pp. 247-277.
12 וכפי שהערתי במקום אחר, המונח "תועבה" נדיר יחסית במקרא ככינוי לעברות, והשימוש בו דווקא ביחס לעברה זו, כמו ביחס לאיסור הרמייה במידות ומשקלות, אומר דרשני!
13 שו"ת מהר"י מינץ, סימן טו.
14 ביטוי שמקורו בתלמוד (סנהדרין ז ע"ב) המבטא רעיון שחכם ההלכה המנסה לסמוך לה ראיות, נוטל שבב קטן מלוח עץ גדול.
15 רבי גרשון ב"ר יוסף בוניפאצו היה מחכמי קורפו, ובינו לבין מהר"י מינץ היו דברי ריבות גם בעניינים אחרים. מעצמת הגינוי, ניכר שחלק על ההיתר להתחפש בפורים וערער על היתרם של הראשונים.
דברי ביקורת חריפים בעניין זה כותב גם בעל "כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין ופראג, המאה הט"ז), שיצא נגד המנהג בחיבורו "עוללות אפרים" (מאמר שט): "אך מה שראיתי בימים אלו, שהוקמו כדי לשמוח בהם לשם שמים ולספר בנסים ובנפלאות שעשה לאבותינו בעצם הימים האלו, נשמע קול צווחה על היין, בראש כל חוצות יתהללו, ותבקע הארץ לקול היוצא מבית בליעתם, וישנו את טעמם ומראיהם לתת על פניהם מסווה, עד שנהפך לאיש אחר ואין לו מכיר, כי לכולם יהיו חליפות שמלות היו לנשים, כי על כל גבר יהיו כלי אשה, וכל האנשים יתנו על פניהם כסות עיניים, עד אשר כל רואיהם לא יכירום, ולא ידעו ולא יבינו מי ומי ההולכים עדרים עדרים, פעם בחוץ פעם ברחובות, אצל כל פינה לחקור איזהו מקומן של זבחים [=סעודות הבשר], ואיזו מקום יינם, וילכו להם בתופים ובמחולות מפזז ומכרכר בכל עוז... גם אלה ביין שגו ובשכר תעו מדרך השכל, וישתו וישכרו עד אשר לא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי, עד אשר הם מריקים את גופתם קיא צואה בלי מקום, כהריק האשפות מן הזבל, ויאספו אליו כל העדרים וגללו אותו ברחובות קריה במקומות המטונפות חבקי אשפתות. הכזה יהיה יום משתה ויום רצון לה'? ומאין להם סמך למנהגים מקולקלים כאלו?". לסוגיה זו, ראה בהרחבה: י"ש שפיגל, "חילופי בגדים בין גברים לנשים במועדים מיוחדים", בתוך פתחי תפילה ומועד (ירושלים תש"ע), עמ' 496-485.
16 רמ"א, אורח חיים, סימן תרצו, סעיף ח.
17 ראה לדוגמה: ט"ז, יורה דעה, סימן קפב, ס"ק ד; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ה, יורה דעה, סימן יד.
18 דרכי משה, אורח חיים, סימן תרצו.
19 תשובה זו מובאת גם בספר תרומת הדשן, הלכות חנוכה ופורים, סימן קי.
20 רבי טוביה בר' אליהו מוינה, בן דורו של רבי יחיאל מפאריס ומבעלי התוספות במאה הי"ג. על דמותו ופועלו, ראה א"א אורבך, בעלי התוספות (ירושלים תשמ"ו), עמ' 492-487.
21 מדבריו משתמע שמשתה סעודת פורים החל כבר בליל י"ד, וסעודת הפורים, שנערכה דרך כלל ביום י"ד אחר הצהריים, גלשה גם אל תוך ליל ט"ו.
22 בבא מציעא סא ע"ב: "'לא תגנב' - על מנת למיקט [=להחזיר], 'לא תגנב' - על מנת לשלם תשלומי כפל".
23 ראה בבא בתרא טז ע"א, ושם נדרש הפסוק "ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין" (איוב כט, יג), "מלמד שהיה [=איוב] גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן".
24 כך משתמע גם מדברי הרמ"א, שהובאו לעיל, והוא מוסיף על טעם זה את הכלל שטבעו חכמים, "הפקר בית דין – הפקר", וביד חכמים הכוח במקרים מסוימים להפקיע ממון מן האדם. לפי הסבר זה, חכמים "הפקיעו" את בעלותו של בעל האוכל על מה שנגזל הימנו, וממילא אין עוד בחטיפתו משום גזל.
25 סוכה מה ע"א, ותוספות שם.
26 בלשון חכמים, המילה "תינוק" אין משמעה דווקא 'עולל בן יומו', אלא 'ילד קטן', כמו בצירוף הלשון "תינוקות של בית רבן", המציין תלמידים צעירים בבית המדרש. על הגדרות ה"ילדות" אצל חז"ל, ראה מאמרי: א' הכהן, " 'גן העדן של ילדות' או 'גן העדן האבוד'? על ילדים ויַלדוּת בעולמה של מורשת ישראל", בתוך תהילת עולם – ספר הזיכרון לתהילה בן יצחק (בעריכת א' בן יצחק, העתיד להופיע בקרוב).
27 על האיסור לבייש אדם וחובת הזהירות בכבודו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א, עמ' 111-105].
28 ראה: דין וחשבון ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה בחברון התשנ"ד, ירושלים תשנ"ד; בג"ץ 6195/98 ישראל גולדשטיין נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נג(5) 317.
29 ע"פ 3617/13 ‏יעקב טייטל נ' מדינת ישראל (28.6.16).
30 לדוגמה רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל (11.2.09).
31 לדוגמה ע"פ 4498/14 שחר גרידיש נ' מדינת ישראל (13.5.15).
32 בית הבחירה, מגילה ז ע"ב.
33 משנה ברורה, ביאור הלכה, אורח חיים, סימן תרצה.

---

---