מבוא
הרמב"ם חיבר את ספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה" בעשור הרביעי לחייו, בין השנים 1177-1168¹. ייחודו ועצמתו של החיבור באים לידי ביטוי לפחות בארבעה היבטים:

א. ההיקף. הרמב"ם כלל בחיבורו את כל העניינים ההלכתיים שבמקורות היהודיים הקדומים. משום כך, בניגוד לספרי הלכה אחרים, לא הסתפק בענייני הלכה הרלבנטיים רק לתקופתו. "משנה תורה" דן בעניינים הנוגעים לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, והלכות התלויות בקיומו של בית המקדש. כמו כן, יש בו הלכות שעניינן המבנה הפוליטי של החברה היהודית המובאות בהלכות מלכים ובהלכות סנהדרין. נוסף על כך, הרמב"ם כלל בספרו הקודיפיקטיבי הלכות בענייני אמונות ודעות, כגון "הלכות דעות" ו"הלכות יסודי התורה", שבהן קבע עקרונות בעניין מבנה הקוסמוס ותפיסת האל. לכאורה, מה לעניינים אלה ולספר הלכות? אולם הרמב"ם מדגיש כי אדם "אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג"².

ב. הסידור. הרמב"ם מסדר את ההלכות בארבעה-עשר ספרים מחולקים לחטיבות של הלכות. סידור זה מקורי, ואינו בנוי על קלסיפיקציה שעמדה לפניו.

ג. הניסוח. פרופ' יצחק טברסקי מציין ש"יש עדויות המלמדות על המאמצים שהשקיע [הרמב"ם] בטיוטות השונות של הספר, לעברת את הלשון. באוטוגראפים שנתגלו בגניזה נמצא תכופות את הרמב"ם מוחק צירופים תלמודיים ומחליפם במלים עבריות"³.

ד. אי ציון המקורות. הרמב"ם נמנע מלציין את המקורות שהסתמך עליהם, כמו שהוא אומר בהקדמתו לחיבור: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". הראב"ד, רבי אברהם בן דוד (פרובנס, המאה הי"ב), מבקר אותו בחריפות על כך, וזה לשונו: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם".

להלן נציע הסבר להימנעות הרמב"ם מציון מקורותיו באמצעות הבהרת ייחודיות תוכנן של ההלכות ב"משנה תורה", וזאת תוך כדי בחינת הלכות הגיור בחיבור זה.

הלכות הגיור בספר "משנה תורה"
יש מי שסבורים בטעות שמהותו של משנה התורה היא סיכום מקורות ההלכה הקדומים ושהרמב"ם אינו מבטא בו דעות אישיות⁴. לא כן הם פני הדברים. אמנם הרמב"ם מסתמך בחיבורו על מקורות ההלכה הקדומים, אך בחיבור משתקף גם קולו האישי⁵. סוגיית הגיור היא דוגמה מצוינת להבלטת עצמת עמדתו המקורית של הרמב"ם העולה מהלכותיו הייחודיות בעניין זה. להלן נראה שהרמב"ם משווה לגיור אופי חדשני ומקורי, וזאת תוך בחינת מקצת הלכות הגיור בספר "משנה תורה".

המניע של המתגייר
בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא הקובעת:

אחד איש שנתגייר לשום אישה, ואחד אישה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים⁶.

הברייתא מורה שאין תוקף לגיור שיסודו במניע זר, אולם אין בה הוראה לבית הדין לבדוק את המניע של המתגייר לפני תחילת תהליך הגיור, ואילו הרמב"ם⁷ מטיל על בית הדין חובה לעשות כן. וזה לשונו:

כיצד מקבלין גירי הצדק? כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?

הוראה זו ייחודית להרמב"ם⁸, והיא מהווה נדבך בהלכות גיור גר הצדק המתגייר מתוך בקשת האמת⁹.

הודעת המצוות
בברייתא אחרת מובא שכחלק מתהליך הגיור, יש להודיע למתגייר כמה מן המצוות:

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצות. אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו: אכלת חֵלב - אי אתה ענוש כרת; חיללת שבת - אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו: אכלת חלב - ענוש כרת; חיללת שבת - ענוש סקילה... ואין מרבין עליו. ואין מדקדקין עליו¹⁰.

הברייתא מזכירה שני סוגי מצוות שמודיעים למתגייר: מצוות סוציאליות, הפרשת חלק מן היבול החקלאי לטובת הנזקקים; ומצוות דתיות במהותן, מאכלות אסורות ושמירת שבת¹¹. הרמב"ם אינו מוכן להסתפק בהן, ובהתאם לתפיסתו לפיה "על פי הדעה תהיה האהבה", הוא מחייב את בית הדין להודיע למתגייר את "עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם"¹². פרופ' טברסקי מטעים כי "השיטה שבה מתאר הרמב"ם את טכס הגיור... משקפת בעליל את עמידתו הקבועה על ההכרח שבידיעת היסודות העיוניים וההקדמות התיאולוגיות של הדת. גר הבא להתגייר צריך שתהיינה לו ידיעות מלאות על מהותה של דת ישראל"¹³. הרמב"ם אף מורה בהקשר להודעת עיקרי הדת, "ומאריכין בדבר הזה", ואילו בנוגע להודעת המצוות הוא כותב: "אין מאריכין בדבר זה". וטעמו ונימוקו עמו:

ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה. שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים. וכן הוא אומר: "בחבלי אדם אמשכם", ואחר כך "בעבותות אהבה" (הושע יא, ד)¹⁴.

יושם אל לב שהרמב"ם מנמק באופן מקורי את הוראת הברייתא: "אין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו". לפי תפיסתו, יש לעודד את מי שמבקש להתגייר מתוך בקשת האמת, ואף "למשוך" אותו להגיע ליעדו, שהוא גם ייעודו. הארכה בהודעת פרטי המצוות עלולה לגרום לו לסגת מדרכו, ועל כן אין להאריך בהם. הרמב"ם מציין עוד דברים שיש לפרטם בפני המתגייר:
ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שום צדיק גמור, אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען¹⁵.
הרמב"ם משלב בדברים אלה את השקפתו האישית בדבר ערך התבונה¹⁶. הצדיק הגמור אינו רק המציית למצוות ומבצע אותן אלא "בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען". כלומר, יש להודיע למתגייר שעליו לשאוף להיות איש משכיל, בעל חכמה, המקיים את המצוות מתוך הבנת תכליתן. וכן הוא מטעים ב"הלכות תשובה"¹⁷:

הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא. ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה.

ניתן לומר שהרמב"ם סבור שמודיעים למתגייר שאם הוא מבקש להיות יהודי מושלם, עליו להתעמק בעניינים שהרמב"ם דן בהם ב"מורה הנבוכים", הכרת האל וטעמי מצוותיו. דעה זו מתאימה לתפיסתו האריסטוטלית¹⁸, כפי שהיטיב לנסח אותה יעקב לוינגר:

לפי הרמב"ם, השכל הוא 'צלם האלוהים' של האדם, הוא 'כבוד קונו' והוא 'הדיבוק' אשר בינו לבין ה' יתברך. השלמות העיונית-האינטלקטואלית היא שלמותו הנעלה ביותר של האדם¹⁹.

יחסי חומר-רוח
הברייתא קובעת עוד:

וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות²⁰.

הודעה זו מבהירה למתגייר שהשכר על קיום המצוות אינו בא לידי ביטוי בעולם הזה בהכרח והצדיקים מקבלים אותו בעולם הבא. יש מי שעשוי לומר שהודעה זו משקפת את התפיסה בדבר קיומם של יחסי גומלין בין רווחת האדם בעולם הזה לבין שכרו בעולם הבא, שככל שייטב לאדם בעולם הזה, כך יפחת שכרו בעולם הבא²¹. אולם תפיסה זו רחוקה ממשנתו של הרמב"ם.

הרמב"ם נותן להודעה זו פירוש ייחודי ומשמעותי:

ואומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל. וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם, שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא, כעניין שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט"²².

לדעת הרמב"ם, ההודעה למתגייר מבהירה את היחס הראוי בין הרוח לבין החומר. מודיעים לו שבכוונת מכוון, מצבו הגשמי של עם ישראל אינו ברום המדרגה, כדי שלא יגאה לבו ויחמיץ את ייעודו. לכן, הצדיק, שהמתגייר שואף להגיע למדרגתו, אינו צריך לבקש לעצמו רוב טובה חומרית בעולם, כדי שלא תיפגע שלמותו הרוחנית והאינטלקטואלית. כך מועבר למתגייר המסר האריסטוטלי של מציאת שביל הזהב ביחסי חומר-רוח.

הרחקת עמי ארצות
הרמב"ם כותב שמודיעים למתגייר את הטורח שבקיום מצוות:

מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו²³.

וכיצד מתיישבת הלכה זו עם דבריו הנחרצים שהבאנו לעיל²⁴ שאין להאריך בהודעת המצוות למתגייר ושיש למשוך אותו בדברי רצון רכים? התשובה היא שהרמב"ם דן בדבריו אלה במתגייר עם הארץ, ומורה שיש להביא לפרישתו מהליך הגיור.

לא מצינו במקורות הקדומים הוראה הקובעת שאין לגייר עם הארץ. אדרבה, מן המקורות עולה שאם המבקש להתגייר מקבל עליו לקיים את כל המצוות, אין לדחותו. זאת ועוד, לכאורה, "עם הארץ" הוא כינוי ליהודי ולא למתגייר. אולם "עמי הארצות" שהרמב"ם דן בהם אינם בורים וחסרי ידיעה אלא מי שאמונתם הדתית מוּנעת מפחד ויראה:

אל יאמר אדם: הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה. שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ²⁵.

הרמב"ם קובע אפוא שאם מדובר במתגייר שבית הדין מזהה שהוא מבקש לעבוד את ה' מיראה או לשם קבלת טובה, יש להרחיקו באמצעות הודעת טורח עול המצוות²⁶, ויש למשוך בדברי רצון רכים רק את מי שמבקש לעבוד את ה' מאהבה. וכך הרמב"ם מתאר את אפיונו של עובד ה' מאהבה:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה²⁷.

הרמב"ם מדגיש כי לא כל חכם זוכה לעבוד את ה' מאהבה. נמצא אפוא כי בהתייחסו לגרי הצדק, הוא מתאר קבוצה אליטיסטית המבקשת להשיג שלמות אישית, העושה את האמת מפני שהיא אמת. לעומת החשיבות שבקירוב קבוצה ייחודית זו, יש להרחיק את עמי הארצות, שאינם מסוגלים להשיג את השלמות השכלית, הכוללת את עבודת ה' מאהבה. לנוכח זאת, נדרש בית הדין לגיור לזהות את מי שמבקשים את האמת מפני שהיא אמת, ולערוך להם כחלק מתהליך הגיור השתלמות פילוסופית תמציתית כדי לסייע להם בהשגת האמת. ראייתו זו של הרמב"ם את גרי הצדק מזכירה את תיאור המתגיירים מבקשי האמת על ידי פילון האלכסנדרוני:

שנטשו שארי בשר, ארץ מולדת, מנהגים, מקדשים, תמונות, מתנות וכיבודים לאלילים, ועשו את הגירתם היפה מסיפורי הבדים אל הארת האמת ויראת האל היחיד ההווה בעליל²⁸.

שמואל ביאלובלוצקי מטעים שפילון סבור ש"אין התורה אלא מצוי הצדק והיושר, וכל הבא להתגייר אינו אלא שב אל הדרך הישרה הרצויה לאלוהים"²⁹.

משום כך, פילון מדגיש שיש להעניק לגרים מעמד שווה:

לכן, הוא [משה] נותן לכל הגרים מעמד שווה ואותם חסדים שהוא גומל לאזרחים³⁰.

אף הרמב"ם מדגיש את השוויון שזוכה לו גר הצדק מבקש האמת, והוא כותב באיגרתו לעובדיה הגר:

עובדיה המשכיל, המבין, גר הצדק... אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו, כאילו לנו ולך נעשו... אין שם הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר³¹.

והרמב"ם מבאר:

שאברהם אבינו הוא שלִמד כל העם, והשכילם, והודיעם דת האמת, וייחודו של הקדוש ברוך הוא... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא... תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום ובני ביתו הם כולם.

אברהם אבינו הוא אפוא דמות המופת לעובד ה' מאהבה³². אשר על כן, הגר המשכיל והמבין המבקש לעבוד את ה' מאהבה הוא בכלל תלמידיו של אברהם אבינו וכבן בית בעם היהודי.

קשים גרים כספחת – האמנם?
נאמר בתלמוד הבבלי שיש להרחיק את מי שמבקש להתגייר, מפני ש"קשים גרים לישראל כספחת"³³. דעה זו אינה מתועדת במקורות ארץ ישראליים³⁴, ולדעת חלק מפרשני ימי הביניים דברי הבבלי משקפים חשש מהתנהגות לא ראויה כלפי הגרים או חרדה מפני קטרוגם על עם ישראל עקב קבלתם את המצוות³⁵.

הרמב"ם אינו מאמץ את הגישות הפרשניות הללו, שיש מי שיאמרו שרוח אפולוגטית שורה בהן. לדעתו, דברי התלמוד הבבלי אמורים רק כלפי גרים המתגיירים ממניעים פסולים:

ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת. שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו³⁶.

לעומתם, גרי הצדק, המבקשים לעבוד את ה' מאהבה, אינם כספחת כי אם תלמידיו של אברהם אבינו!

אחרית דבר
עיוננו מעלה שהרמב"ם עיצב הלכות גיור ייחודיות ברוח משנתו הפילוסופית. הגר האידאלי הוא מי שמבקש את האמת מפני שהיא אמת. אדם זה הוא פילוסוף החותר להשגת שלמות אישית באמצעות עבודת השם, ועל בית הדין למשוך אותו בעבותות אהבה. אין להאריך עליו בהודעת פרטי המצוות אלא יש ללמד אותו באריכות פילוסופיה יהודית שבראש מעייניה שלמות שכלית ומחויבות מוסרית³⁷. הלכות הגיור ממחישות את דברי פרופ' טברסקי:

באשר ל"משנה תורה" כל אימת שאנו שומעים בו את קולו האישי של הרמב"ם, מובלט בו בעוצמה רבה הנושא הפילוסופי בדבר השלימות האישית, המוסרית והאינטלקטואלית³⁸.

ייתכן שהימנעותו של הרמב"ם מלציין בחיבורו את המקורות שהוא נסמך עליהם קשורה להבעת דעתו האישית³⁹. פרופ' טברסקי מטעים שהאנונימיות המשתקפת בחיבור נועדה להקנות לו סמכות⁴⁰. אנונימיות זו נחוצה שבעתיים בחיבור הלכתי הכולל הבעת עמדה אישית⁴¹. בכל אופן, עיוננו ממחיש כי עצמתו של "משנה תורה" אינה מתמצת בהיקפו ובסידורו ובניסוחו, והיא משתקפת גם בתוכנו, שיש לבחון את יישומו בימינו אלה.

הערות:

* ד"ר יעקב שפירא, ממונה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, ומרצה למשפט עברי באוניברסיטה העברית.

1 על ייחודיות החיבור, ראה בהרחבה: י' טברסקי, מבוא למשנה תורה, ירושלים תשנ"א; מ' הלברטל, הרמב"ם, ירושלים תשס"ט, עמ' 234-145.
2 רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י, הלכה ו.
3 י' טברסקי (לעיל, הערה 1), עמ' 265.
4 ראה הבחנתו של טברסקי (לעיל, הערה 1), בין הגישה התרה אחר חשיפת מקורותיו של הרמב"ם (עמ' 83-82), לבין הגישה המבקשת לשחזר את המהלך הפרשני המשוקע בחיבור (עמ' 124 ואילך).
5 וראה להלן, הערה 39.
6 יבמות כד ע"ב. וראה: ירושלמי, קידושין פרק ד, הלכה א; מסכת גרים, פרק א, הלכה ג.
7 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה א.
8 הטור (יורה דעה, סימן רסח) אכן לא הורה כן.
9 בפרק הקודם, שהרמב"ם דן בו במתגיירים ממניעים זרים, הוא נמנע מלכנותם "גרי צדק".
10 יבמות מז ע"ב.
11 במסכת גרים הארץ ישראלית נאמר שמודיעים למתגייר רק מצוות סוציאליות. לניתוח ההבדל בין המקורות הארץ ישראליים ובין המקורות הבבליים בנושא הגיור, ראה מאמרי: "הגיור – בין ארץ ישראל ובין בבל", שנתון המשפט העברי כז (תשע"ב-תשע"ג), עמ' 301-267.
12 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ב. "מגיד משנה" מתייחס לחידושו של הרמב"ם וכותב: "והכול מפורש שם חוץ ממה שכתב 'ומאריכין בדבר זה בייחוד השם ובאיסור עבודת אלילים', שאינו מבואר שם שיארכו עמו בזה, אבל הדבר פשוט" (שם, הלכה א). דבריו תמוהים שכן הודעת עיקרי הדת אינה נזכרת בתלמוד כלל (וכבר העיר על דבריו הרב קאפח בפירושו, שם). טברסקי שולל את דעת החוקרים הסוברים שהרמב"ם קבע כן בהסתמך על נוסח מסכת גרים שהיה לפניו (שם, עמ' 354; וראה שם, הערה 293).
13 (לעיל, הערה 1), עמ' 353.
14 לעיל, הערה 12.
15 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ג.
16 אכן הרב ש"י רפפורט, "מכתב לרצ"ה חיות", אוצר נחמד א (תרי"ו), עמ' 31, וכן טברסקי (לעיל, הערה 1), עמ' 354 - מדגישים שמדובר בתוספת פרשנית של הרמב"ם.
17 פרק ט, הלכה א.
18 ראה טברסקי (לעיל, הערה 1), עמ' 378 ואילך.
19 י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 155. וראה מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, אור-יהודה תש"ע, עמ' 161 ועמ' 300.
20 לעיל, הערה 10.
21 ראה ברוח זו את דברי מדרש תנחומא (בובר): "מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו והיו רוצין לצאת לחוצה לארץ. ידע ר' שמעון והוציאם לבקעה שעל פני מרון עירו, ונתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ונתמלאת הבקעה דינרי זהב. אמר להם: מי שמבקש ליטול יטול, אלא היו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו, מתוך חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה בעולם הזה, אלא לעולם הבא" (שמות, פקודי, ז).
22 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ד.
23 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה יד.
24 לעיל, הערה 14.
25 רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י, הלכה א.
26 אמנם בברייתא המובאת בבבלי נאמר: "תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן?... אבא חנן אומר משום ר' אלעזר: לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה" (יבמות מח ע"ב). אולם לא נקבע שאין לגייר מתגיירים כאלה.
27 רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י, הלכה ב.
28 פילון האלכסנדרוני, על המידות הטובות, כתבים, כרך ג (מהדורת סוזן נטף), ירושלים תש"ס, פיסקה 102. וראה על החוקים לפרטיהם, כתבים, כרך ב (שם), ירושלים תשנ"א, פיסקה 51. וראה י' בער, "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים", ציון טו (תש"י), עמ' 4, הערה 8, המקשר בין דברי פילון לבין פסיקת הרמב"ם בנוגע להודעת המצוות.
29 ש' ביאלובלוצקי, "יחס היהדות לגרים ולגיור", בר אילן ב (תשכ"ד), עמ' 50.
30 פילון, על החוקים לפרטיהם, שם, פיסקה 52.
31 איגרת תשובה אל רבי עובדיה הגר, איגרות הרמב"ם (מהדורת שילת), כרך א, ירושלים תשמ"ז, עמ' רלד. וראה רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ד, הלכה ג.
32 לעיל, הערה 27.
33 יבמות מז ע"ב.
34 נזכיר את דברי המדרש הארץ ישראלי (שמות רבה יט, ד) שככל הנראה נאמרו בתגובה: "אמר רבי ברכיה: כנגד מי אמר 'בחוץ לא ילין גר' (איוב לא לב)? אלא עתידים גרים להיות כוהנים משרתים בבית המקדש, שנאמר: 'ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב'". ראה: א"א אורבך, חז"ל אמונות ודעות, ירושלים תשל"ח, עמ' 491-490. וראה מאמרי (לעיל, הערה 11), עמ' 289-284.
35 תוספות, יבמות מז ע"ב, ד"ה קשים גרים; תוספות, קידושין ע ע"ב, ד"ה קשים גרים; ספר מצוות גדול, לאוין, סימן קטז, מהדורת פרבר, ישראל תשנ"א, עמ' קיז-קיח. והשווה לדברי רש"י ביבמות שם, ד"ה דאמר מר.
36 רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה יח.
37 עם זאת, גיור אשר כלל מילה וטבילה בלבד תקף לפי הרמב"ם בדיעבד אף "שלא הודיעוהו המצוות" (שם, הלכה יז). הב"ח (יורה דעה, סימן רסח, ד"ה ולעניין הלכה), מטעים כי לפי הרמב"ם, לא נדרשת בדיעבד אפילו קבלת מצוות. וכך נוקט הרב שלמה דיכובסקי, תיק 6745-12-2, עמ' 27. לעומת זאת ראה: שו"ת חמדת שלמה (לרב שלמה ליפשיץ), יורה דעה, סימן כט, ס"ק כב; הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בסוד היחיד והיחד, ירושלים תשל"ו, עמ' 389, הערה 22; הרב חגי איזרר, תיק 057845489, עמ' 4. לדעתם הרמב"ם אינו מוותר על קבלת מצוות כתנאי לגיור, אלא שהיא מתקיימת בעצם תהליך הגיור.
שאלה מרתקת היא מדוע יצר הרמב"ם פער כה ניכר בין דרישת הגיור האידאלי לבין הגיור התקף בדיעבד. ושמא ביקש הרמב"ם למנוע ערעורים על גיורים - אשר מביאים לפגיעה בכשרות יוחסין - בטענה שהמתגייר לא קיבל על עצמו להיות עובד ה' מאהבה ואף לא קיבל עליו עול מצוות. מטבע הדברים טענות מעין אלה תלויות בשיקול דעת ובהשקפת עולם, וכפי שהיה לדוגמה בפרשת ביטול הגיור מבית דינו של הרב דרוקמן, שלבסוף אושר בבית הדין הרבני האזורי בת"א-יפו (369472/1).
38 (לעיל, הערה 1), עמ' 332.
39 אמנם בתגובה לביקורת שהטיח בו רבי פנחס הדיין מאלכסנדריה על כך שהביא בספרו דברים שאין להם אסמכתה, כתב הרמב"ם כי דבריו כולם נסמכים על המקורות הקדומים "ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: 'יראה לי שהדבר כך וכך'" (איגרות הרמב"ם (מהדורת שילת), כרך ב, ירושלים תשמ"ח, עמ' תמג). אולם לדעת טברסקי (לעיל, הערה 1, עמ' 27), דברי הרמב"ם אינם משקפים את אופי חיבורו, ונאמרו בנימה אפולוגטית. והעניין צריך ליבון.
40 (לעיל, הערה 1), עמ' 77.
41 ראוי לתת את הדעת לעובדה שרבי יוסף קארו אימץ את הלכותיו הייחודיות של הרמב"ם בנושא הגיור (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח), אף על פי שהן נובעות ממשנה פילוסופית שאינה משנתו.

---

---