אקדמות מילין
צו נשיאותי חדש¹ שנחתם על ידי נשיא ארצות-הברית בעת האחרונה מורה על צמצום אשרות הכניסה לעובדים שאינם אזרחי ארצות-הברית והקשחת התבחינים לקבלתן, וגם על חיוב סוכנויות הממשל לרכוש שירותים מחברות ועובדים בארצות-הברית. הצו מנומק ברצון להעדיף צעירים אמריקניים המתקשים למצוא עבודה עקב העסקת כ-85,000 עובדים ממדינות אחרות במשרות נחשבות בארצות-הברית.

במדינת ישראל עלתה סוגיה זו על סדר היום בכמה הקשרים. עוד לפני קום המדינה, כחלק מן המאמץ לכלכל את היישוב העברי, התנהל מאבק עיקש למען "עבודה עברית"². לימים, יזם משרד התעשייה והמסחר (כתוארו אז) מסע שיווק ופרסום שכותרתו "קנה כחול-לבן", ובו קרא להעדפת תוצרת ישראלית על פני תוצרת חוץ³. בשנים האחרונות החלו רשויות מקומיות אחדות לכלול בתנאי המכרזים שלהן "סעיף מקדם העדפה" בהעסקת עובדים בני המקום על פני עובדים ממקומות יישוב אחרים.

סוגיה זו מעוררת שאלות ערכיות, חברתיות, כלכליות ומשפטיות: ההפליה על רקע גזע, לאום⁴, דת, אזרחות או מקום מגורים; היחס בין חופש העיסוק, חופש החוזים, כלכלה חופשית⁵ וחירות הפרט להתקשר בחוזה מסחרי או העסקה עם מי שלבו חפץ לבין ערכים ושיקולי נגד⁶ שבהקשר דנן הם בעיקר לבר-משפטיים⁷; היחס בין שיקולים ערכיים לשיקולים תועלתניים-כלכליים, והעדפת אינטרס "לאומי" או "ערכי" על פני שיקולים כלכליים מסחריים גרידא, כגון השאת רווחים, והשגת המחיר הטוב והזול ביותר או איכות המוצר הטובה ביותר. להלן נבחן כמה היבטים בסוגיה זו מנקודת מבטו של המשפט העברי.

"או קנֹה מיד עמיתֶך"
לכאורה, מקור אפשרי לחובה זו מצוי במדרש הלכה תנאי לפסוק בפרשתנו, "וכי תמכרו ממכר לעמיתֶך או קנֹה מיד עמיתֶך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), התמה על הלשון הארוך בפסוק, שאינו מסתפק בלשון "וכי תמכרו או תקנו", ומביא פעמיים את המילים "מיד עמיתך". מכאן למדו התנאים⁸ שיש להעדיף קנייה או מכירה מ"עמיתך", היינו מיהודי. וזה לשון המדרש⁹:

מניין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא¹⁰ לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומניין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך". אין לי אלא קרקעות, שבהם דיבר הכתוב. מניין לרבות דבר המיטלטל? תלמוד לומר "ממכר", לרבות דבר המיטלטל.

אכן, יושם אל לב שהפסוק מדבר על קנייה ומכירה של מוצרים, ולא על העסקה. ואף על פי שההיגיון שבהלכה זו ביחס לרכישת או מכירת מוצרים עשוי להיות דומה או זהה לעניין חובת ההעסקה, מצאנו שנאמר דין זה גם בהעסקה רק בדורות האחרונים¹¹. מבחינה ערכית, נומקה לימים העדפה-הפלייה בעניין רכישת מוצרים בשיקולים "לאומיים", כגון: ברצון לחזק את הכלכלה היהודית; במצוות גמילות חסדים (ומכאן קצרה הדרך להיקש מדיני צדקה, שנאמר בהם הכלל הידוע "עניי עירך קודמים"); בשיקולים תועלתניים¹²; ובעובדה שכך נוהגים גם בני לאומים אחרים, ושהתחסדות יתרה תביא לפגיעה בפרנסתם של עובדים יהודיים.

אכן, למן המקרא ועד ימינו, לא מצאנו שנמנעו יהודים מלשאת ולתת עם מי שאינם יהודים, גם כשהייתה להם אפשרות לסחור רק עם יהודים. נהפוך הוא. למן תקופת המקרא ועד ימינו, יש במקורות המשפט העברי אין ספור עדויות על העסקת לא-יהודים על ידי יהודים. ואם אמנם דין הוא, יש כאן דוגמה נוספת לפער בין דין "הכתוב עלי ספר" לבין "החוק במציאות".

יתר על כן, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שהלכה זו אין לה זכר לא במשנה, לא בתוספתא, לא בשני התלמודים, לא בדברי הרמב"ם ולא ב"שולחן ערוך"¹³!

מיהו "עמיתך"?
מבחינה פרשנית, מדרש החכמים שראינו לעיל, "כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך", טעון עיון. המונח "עמיתך" נזכר במקומות אחדים במקרא, אך רק לעתים הוא מתפרש כבא להבחין בין יהודי לבין מי שאינו יהודי.

כך למשל נאמר במקרא "בצדק תשפֹּט עמיתֶך" (ויקרא יט, טו). ההיגיון, וכן עקרונות יסוד במשפט ובשלטון חוק ראוי לשמו, הנטועים כבר בציוויים מקראיים אחרים, כגון "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז), "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), מורים שהחובה לשפוט בצדק היא כללית, ואינה מוגבלת רק ליהודים. וכפי שאכן עולה ממדרש חכמים¹⁴:

תנו רבנן [=שנו חכמינו]: "בצדק תשפוט עמיתך" - שלא יהא אחד [=מבעלי הדין] יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: קצֵּר דבריך. דבר אחר: "בצדק תשפוט עמיתך" - הוי דן את חברך¹⁵ לכף זכות.

אמנם, לצד פירושים אלה שלפיהם מכוון הפסוק לכל, באה דעת רב יוסף, הסבור לכאורה שיש להכיר פנים במשפט למי שהוא תלמיד חכמים ושומר מצוות. וזה לשונו:

תני רב יוסף: "בצדק תשפוט עמיתך" - עם שאתך בתורה ובמצות, השתדל לדונו יפה. רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן [=היה לו דין לפני רב נחמן]. שלח ליה [=לו] רב יוסף: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצות. אמר: למאי שלח לי? לחנופי ליה?! הדר אמר למישרא בתיגריה [=למה שלח לי? להחניף לו פנים?! חזר ואמר: לפתוח ולדון בסכסוכו תחילה].

בגלל יסוד ההפליה הטבוע לכאורה בעמדת רב יוסף, ביקשו פרשנים, ראשונים כאחרונים, למתקו מעט, ופירשו את דבריו בצמצום. כך למשל עולה מפירוש רש"י על אתר שאין מדובר במצווה או חיוב משפטי-נורמטיבי אלא בהנחיה וולונטרית ("השתדל"), שכעולה מן המעשה המתואר שם בגמרא, הכוונה אינה להעדפתו בדין המהותי אלא למתן קדימות בקביעת מועד הדיון בעניינו. וזה לשונו: "השתדל לדונו יפה. אם באו שני דינים לפניך, ואחד מהם של תלמידי חכמים, הוי פוסק אותו תחלה, ופטור אותו מלפניך"¹⁶.

בדומה לזה נדרש בתלמוד¹⁷ פסוק אחר בספר ויקרא¹⁸:

אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב [=מהו שכתוב] "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז)? עם שאתך בתורה ובמצוות, אל תונהו.

על יסוד מקור זה, הרמ"א אומר¹⁹: "ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא(!) ליראי השם". לפי פרשנות זו, ניתן היה לומר שגם הפסוק "או קנֹה מיד עמיתֶך" אינו מכוון כלל כלפי העדפת יהודי על פני לא יהודי אלא להעדפת "ירא השם", יהא אשר יהא, על פני זולתו.

תנאי ה"העדפה"
בספרות ההלכה נידונה השאלה אם מצוות ה"העדפה" הזאת חלה גם כשהמוצר או השירות הניתן על ידי מי שאינו יהודי זול יותר, היינו כשיש סתירה בין האינטרס ה"כלכלי" לבין קיום מצווה זו. יש מי שקבעו שגם כשמי שאינו יהודי מציע מוצר או שירות במחיר זול יותר, מצווה להעדיף את היהודי. כך למשל סבור רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים"²⁰, מגדולי חכמי ההלכה והמוסר במאה הקודמת, שהקדיש לסוגיה זו כמה וכמה הלכות בחיבורו "אהבת חסד".

לעניין הפער בין מחיר המוצר או השירות, יש חכמי הלכה שקבעו שאם אינו עולה על שליש²¹ או שישית²², יש להעדיף את ה"עמית", ויש מי שלא קבעו מסמרות בדבר. גם בדין הישראלי, חובת ה"העדפה", במקרים שיש לה צידוק, מותנית בכך שפער המחירים אינו עולה על שיעור מסוים.

"וחֵי אחיך עמָּך" ו"עניי עירך קודמים"
מקורות אפשריים נוספים לחובה להעדיף יהודי בתעסוקה עשויים להיות הפסוקים "וכי ימוך אחיך ומָטה ידו עמָּך, והחזקת בו גר ותושב וָחַי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך וחֵי אחיך עמך" (ויקרא כה, לה-לו). לפי פשוטו של מקרא, הפסוק השני עוסק רק בדיני הלוואה. לעומת זאת, הפסוק הראשון עשוי להתפרש כמכוון לחובה כללית, ל"החזיק" ידי "אח", ובכלל זה החובה להמציא לו פרנסה²³. עם זאת, עיון במקורותיו הקדומים של המשפט העברי מלמד שגם הפסוק הראשון נדרש לעניין אחר, לסדרי עדיפות בהצלת חיים²⁴. רק בדורות מאוחרים יותר, הורחבה מידתו גם לתחומים אחרים. החובה להעדיף את ה"אח" במתן הלוואה, כדי שלא תמוט ידו, נקבעה גם בהלכות צדקה, כשאמרו חכמים²⁵: "עניי עירך²⁶ ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמים"²⁷. אכן, מיקום ההלכה בהלכות צדקה ובהלכות הלוואה מעלה שאלות לא פשוטות: האם ניתן להקיש מהן לתחומים אחרים דוגמת ההעדפה בהעסקת עובדים? והאם מדובר בחובה בת אכיפה באמצעים משפטיים²⁸?

זאת ועוד. במציאות בת ימינו יש קושי בהגדרת המונח "עיר". בתקופת התנאים, מונח זה ציין יישוב קטן שדרו בו רק כמה עשרות משפחות, מתוחם היטב בגבולותיו, ואילו בימינו כל המונחים הגאוגרפיים נשתנו לבלי היכר. כלכלת העולם נעשתה "גלובלית", והמסחר המקוון מחק למעשה את הגבולות הגאוגרפיים. יכול אדם לשבת בירושלים, ומצודת פרנסתו ומסחרו עשויה להיות פרוסה באמצעות המרשתת על פני תבל כולה. מכוח זה יש להרהר האם לא השתנתה גם הגדרת "עניי עירך" והיקפה.

במשפט הישראלי
במשפט הישראלי קבועות הוראות המחייבות להעדיף רכישת תוצרת מקומית על פני מוצרים מיובאים²⁹, אך אין הוראה דומה לעניין העסקת עובדים³⁰, ואין צריך לומר שהדגש בהן הוא על ה"מקום" ולא על ה"לאום". לצד זה, יש חוקים המחייבים לכאורה שוויון הזדמנויות בתעסוקה ואוסרים להפלות עובדים בגלל מוצא, גזע, דת, לאום, מגדר וכיוצא באלה תכונות ש"אינן ממין העניין"³¹.

עם זאת, סעיף 76(ג) לצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז-1977, קובע שלעניין קבלת עובד לעבודה, ועדת הבחינות שבאו לפניה מועמדים שווים, "תיתן עדיפות לתושבים המתגוררים בתחומה של הרשות המקומית הנוגעת בדבר".

בעת האחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק המרחיבה את החובה "להעדיף" תושבי אזור עדיפות לאומית לא רק לעניין רכישת טובין אלא גם לעניין העסקה ו"מתן שירות". בגלל עקרון היסוד של חובת השוויון ואיסור ההפליה גם בתחום התעסוקה, רגישותה של סוגיה זו ומחויבותה של מדינת ישראל לאמנות בינלאומיות האוסרות הפליה, הוכפפה הצעת החוק לאמנות הללו³². עם זאת, חוקיותה של העדפת עובד מקומי בתעסוקה הוכרה בנסיבות מסוימות גם בפסיקה הישראלית³³.

יישום ההלכה בזמן הזה
אחר כל הדברים האלה, יש מקום לעיין בתחולת הלכות המשפט העברי שנזכרו לעיל גם בימינו ולימינו. כאמור בראשית דברינו, בשנות המאבק בתקופת ה"יישוב", טרום-מדינה, ניהלו אנשי תנועת העבודה, ובראשם דוד בן גוריון, מאבק עיקש למען "עבודה עברית", והראי"ה קוק, רבה של יפו באותם ימים, הצטרף אליהם.

באיגרת שכתב בשנת תר"ף-1920, כותב הראי"ה קוק:

קחו נא אחים, את אחינו הבאים מחדש, את הצעירים וגם את הבאים בימים ועומדים הכן לעבודה, לפועלים קבועים במושבות. העבודה הישראלית מוכרחת היא להיות עכשיו, עולה כפורחת בארצנו הקדושה. כל מניעה שבעולם אסור לה להיות חוצצת בינינו ובין חובת הקודש הזאת... ויותר מועילה ומביאה למטרה הרצויה היא רק זאת; נתינת עבודה בעין יפה בלא אמתלאות, בלא השתמטות. שאלת חיים היא לנו עכשיו, שאלת העבודה העברית, ועם כל העין הטובה שאנו נוהגים בה ביחש לבני גזענו ושכנינו יושבי הארץ הערביים, עלינו לזכור שלא להתעלם מבשרנו, במידה כפולה של חובת אחים ושל חובת בנין העם על אדמתנו, של חובת אהבת גרים, פליטי-חרב הבאים אל חיק אמם, לציון, להסתר מחמת פראים, וקנאת אויבים אכזרים כחיתו טרף.

אין צריך לומר שלצד המצוות הבסיסיות, "וחֵי אחיך עמָּך" ו"קנֹה מיד עמיתֶך", עולים שיקולים אחרים, ובהם ההבדל הרב במציאות הכלכלית והחברתית בין התקופה שנשנו בה הלכות אלה לבין המציאות הכלכלית והחברתית בימינו, השלכות יישומה של הלכה זו על מעמדם הכלכלי של יהודים במקומות שונים בעולם (כשיש חשש ממשי שהעדפה מעין זו עלולה להביא עמה תופעה מקבילה של החרמת או אי-העדפת העסקה או רכישת סחורות "יהודיות" או "ישראליות" בעולם), חשש מפני "מה יאמרו הגויים"³⁴ וחשש חילול השם העשוי להיגרם כתוצאה מפעולה הנראית לכאורה כהפליה מטעמי לאום או גזע (להבדיל מהפליה על רקע "אזרחות" או "מקום מגורים" שאינם מבוססים על בסיס גזעי או לאומי או דתי). וכך אכן כבר נקבע עוד בימי התלמוד: "מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"³⁵.

שקלול כל המרכיבים האלה צריך להיעשות ברגישות, במתינות, בתבונה ובשיקול דעת מעמיק. היה וקיים חשש, כמו שהיה בתקופת ה"יישוב", שאי-העדפת "עבודה עברית" תביא להתמוטטות כלכלית של היהודים בארץ, יש לשקול שימוש ב"הלכת ההעדפה". ולהפך. בהיעדר חשש ממשי, יש לשקול היטב אם להשתמש בכלל זה בימינו וכיצד להשתמש בו, שמא יצא שכרו בהפסדו. וכתמיד, "סוף מעשה במחשבה תחילה", וה"חכם עיניו בראשו" לשקול מה הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דקאן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 הצו כונה על ידי הנשיא 'קנֵה אמריקני והעְסק אמריקני" (buy American and hire American). ראה: https://www.nytimes.com/2017/04/18/us/politics/executive-order-hire-buy-american-h1b-visa-trump.html
2 לעניין זה ראה למשל: ד' בן גוריון, עבודה עברית, תל-אביב תרצ"ב; ד' בן גוריון, העבודה העברית וכבושה, תל-אביב תרצ"ז; א' שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939, תל-אביב תשל"ז.
3 בהקשר לחובה לרכוש מוצרים "כחול לבן", ראה א' הללה, "או קנה מיד עמיתך – על קניית תוצרת כחול-לבן", פרשת השבוע, גיליון מס' 371. הרב הללה ז"ל התמקד בעשיית עסקאות, ואילו ענייננו הוא בהעסקה, אם כי קיימים כמובן הרבה קווי השקה בין השניים. על העדפת אינטרס חברתי בנסיבות מסוימות על פני חובת השוויון ועקרון "התחרות החופשית", ראה גם מאמרה של השופטת ת' בזק-רפפורט, " 'בא לשכונה בחור חדש' - סוגיה בדיני תחרות בראי המשפט העברי", עלון השופטים, נובמבר 2011.
4 נוסף על האיסור הנובע מחוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000, לעתים עשויה קריאה להעסקת עובדים בני לאום מסוים, כגון "העסקת יהודים בלבד" (במיוחד כשנלווית לה קריאה מקבילה להימנע מהעסקת עובדים בני לאום אחר) לעלות כדי עברה פלילית של הסתה לגזענות. כך למשל קבע היועץ המשפטי לממשלה בעניין פרסומי אתר האינטרנט "עבודה עברית", שקרא למעסיקים להעדיף עובדים יהודיים על פני עובדים אחרים. באתר נתפרסמה רשימת בתי עסק שהצהירו שהם מעסיקים יהודים ומעדיפים לקבל יהודים לעבודה אצלם. בעקבות פניית מרכז "מוסאווה" לזכויות האזרחים הערבים בישראל, שמדובר בהפליה בהעסקת עובדים ערבים, הבהיר בשנת 2002 היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שהדבר עולה כדי חשש של הסתה לגזענות.
5 על סמכות הציבור ורשויותיו להתערב בכלכלה החופשית, לרבות פגיעה בזכויות הפרט (כגון הגבלת על קביעת מחירים או יצירת הגבלים עסקיים) בשם האינטרס הציבורי, ראה: א' הכהן, "משפט וכלכלה בספרות השאלות והתשובות", מחניים 2 (תשנ"ב), עמ' 77-62; א' הכהן, "'וכי הרבים גזלנים הם?' - על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), עמ' 39-54.
6 לדיון יפה בהתנגשות ערכים זו, ראה ב' פורת, "על החובה לסחור במחיר הוגן", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב), כרך ג, עמ' 255-249.
7 כגון שיקולים פוליטיים (הרצון לרצות את הבוחר או "לגלות מנהיגות") או הרצון לחזק את כלכלת ארצות הברית גם במחיר פגיעה בזכויות אדם של אנשים מחוצה לה. למותר לומר שלכתחילה אין להעדיף סוג אחד של שיקולים, והאיזון ביניהם מבוסס על השקפות עולם שכל אחת מהן עשויה להיות חוקית.
8 ספרא בהר, פרשה ג.
9 יש להעיר כי הפסוק אינו בא בהקשר לדיני המכר הכלליים אלא בהקשר לגאולת שדה לפני שנת היובל. הרחבת חובת הקנייה "מיד עמיתך" לכל פעולת מכר וקנייה או שכירת פועלים היא חידוש כשלעצמה.
10 מן הצירוף "אלא לעמיתך", ניתן ללמוד לכאורה שאין כאן רק מצוות "העדפה" אלא חובה למכור רק ל"עמיתך", בכל תנאי וללא סייג. אך כפי שנראה להלן, בדורות המאוחרים סויגה חובה זו רק למקרים שבהם הפער בין המכירה ל"עמית" לבין המכירה למי שאינו "עמית" הוא סביר, ואינו גורר עמו הפסד כלכלי משמעותי.
11 בתשובתו בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מח, לומד מכאן הראשון לציון הרב עוזיאל "בניין אב" לכל התורה, ומרחיב את החובה גם לעניין העסקה: "מצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית בין שהיא נעשית בצורה של משא ומתן מסחרי או שכירות זמנית, שתהיה נעשית בישראל. ומצוה זו מחייבת גם את הפועל שיקדים לתת את עבודתו וזמנו לאחיו הישראלי". התשובה נכתבה כמענה לרב משה פינדלינג, מרבני חיפה, שנענה לבקשת חברי "הפועל המזרחי" ו"פועלי אגודת ישראל", וכתב ספר שלם (שמגמתו הסוציאליסטית עולה ממנו ובו) בשם תחוקת העבודה – מקורות לתחוקת העבודה לפי דיני התורה, ירושלים תש"ה.
12 דוגמה בולטת לכך היא הדברים שנאמרו במדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), ויקרא בהר, עא ע"ב: "למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא לעמיתך, מפני שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע". אכן, במקור זה מדובר על "דרך ארץ", חובה אתית-מוסרית בלבד ולא בחובה משפטית, בוודאי לא כזו הניתנת לאכיפה.
13 כפי שהעיר הרב הללה ז"ל (לעיל, הערה 3).
14 בבלי שבועות ל ע"א ועוד.
15 נאמר במשנה (אבות א, ו) ברוב כתבי היד שלפנינו: "והווי דן את כל האדם לכף זכות", ניסוח המרחיב מאוד את תחולתה של הלכה זו על כל אדם באשר הוא אדם, בלא קשר למידת "חברותו" עמך. השווה (אבות א, טו): "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". קיים מתח מסוים בין הגישה המשתקפת במשנה זו ובדומותיה המדברות ב"בריות" כולן (כגון שם א, יב): "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" לבין משניות אחרות המנוסחות בלשונות "מגזריות" יותר, כגון (אבות ב, ד): "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", (שם משנה יג): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ואכמ"ל. לעניין זה ראה: הרב א' ליכטנשטיין, "כבוד הבריות", מחניים 5 (תשנ"ג), עמ' 15-8.
16 על אף שגם העדפה זו אינה מקובלת (לשון המעטה) במשפט בן ימינו, הלכה למעשה, בחיי המציאות, יש לה לעתים ביטוי בהעדפת "אנשי שררה" על פני "אנשים פשוטים". כך למשל נקבע משפטו של השר לשעבר חיים רמון בתוך זמן קצר ביותר, והוא סיים לרצות את עונשו חודשים ספורים לאחר הגשת כתב האישום, ובכך ניתנה לו האפשרות לשוב לכהונתו.
17 בבא מציעא נט ע"א.
18 וראה שם פסוק יד: "אל תונו איש את אחיו".
19 רמ"א, חושן משפט, סימן רכח, סעיף א.
20 ראה "אהבת חסד" לבעל ה"חפץ חיים" חלק א, פרק ה, הלכה ז. על חיבור זה, ראה: ב' בראון, "הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים: לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים?", תרביץ עה (תשס"ו), עמ' 501–538.
21 בדומה לחובת ההידור בשאר מצוות, ששיעורה הוא "עד שליש".
22 בדומה לדיני ה"אונאה" בתחום המסחר. לדעה זו, המובאת בשם הראי"ה קוק, ראה הרב א' מלמד, "עבודה עברית", בתוך פניני הלכה – העם והארץ, הר ברכה, תשס"ה.
23 ראה למשל רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ח: "או ממציא לו מלאכה".
24 ראה למשל ההלכה המפורסמת בשם רבי עקיבא: "חייך קודמים לחיי חברך" (ספרא בהר עה).
25 בבא מציעא עא ע"א. וראה פסק דינו של השופט קולה, הנזכר להלן, הערה 33.
26 בעקבות חכמים, מרחיב הרמב"ם את דין ההעדפה ומחיל אותו לא רק על בסיס גאוגרפי ("עירך – עיר אחרת") אלא גם על בסיס לאומי, ופוסק בהלכות מלווה ולווה, פרק ח, הלכה ז: "מצוה להקדים הלוואת ישראל בחנם להלוואת עכו"ם ברבית".
27 ראה הרב א' בקשי-דורון, "יחסי עבודה ומסחר עם הנכרים", תורה שבעל פה לג (תש"ן), עמ' לב; הרב נ' בר אילן, נקדש בצדקה (רחובות תשנ"א), עמ' 36-31, 258-243; הללה (לעיל, הערה 3).
28 לעניין זה ראה תשובת הרב עוזיאל (לעיל, הערה 11): "מכלל הדברים אנו למדים שמצות קדימת עבודה עברית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבית דין דנין עליה ומחייבים את המוכר היצרן בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם". על אף לשונו החד משמעית של הרב עוזיאל, דומה שיש מקום להרהר בדבר מקורה ומעמדה של חובה זו. וראה מחנה אפרים, הלכות צדקה, סימן א, סיכום דעות הראשונים בשאלה אם כופין על הצדקה.
29 ראה למשל תקנה 3(3) לתקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ), התשנ"ה-1995; הללה (לעיל, הערה 3); תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת מאזורי עדיפות לאומית), התשנ"ח–1998; סעיף 22 לתוספת הרביעית לצו המועצות המקומיות.
30 הבחנה ראויה בעניין זה עשויה להתבסס על ההבדל בין גוף ציבורי, שכל הפליה מצדו אסורה, לבין גורם פרטי, שהוא רשאי בנסיבות מסוימות להעדיף את "קרובו" על פני אחרים. עם זאת, יש ליתן את הדעת שאיסור ההפליה הורחב גם לתחומי המשפט הפרטי. ראה חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000; חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988. כפי שהעירני עמיתי ד"ר מ' ויגודה, אפשר שגם הבחנה זו נותנת טעם להבדל שבין עיסוקם הרב יחסית של חכמי ההלכה בתקופת ה"יישוב" בסוגיה זו, לבין מיעוט עיסוקם בה בימינו, לאחר הקמת המדינה.
31 ראה למשל חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992.
32 ראה: הצעת חוק הרשויות המקומיות (העדפה במכרז לתושבי רשות מקומית המצויה בתחום אזור עדיפות לאומית), התשע"ד–2013. בהגדרת "תושב" שבראש הצעת החוק, נכלל גם תאגיד "שמועסקים על ידו לפחות 50 עובדים המתגוררים דרך קבע בתחומי הרשות המקומית". גם מהגדרה זו עולה שהצעת החוק נועדה לעודד גם חובת העסקה של תושב מקומי ולא רק קניית תוצרת מקומית. וראה דברי ההסבר להצעת החוק, שם.
33 ראה למשל את פסק דינו של השופט א' קולה, עת"מ (מחוזי נצרת) 1254-02-12 ע.מ.ת - ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' מועצה אזורית עמק המעיינות (21.1.12). הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידי בית המשפט העליון, וכך גם הערעור עצמו (עע"ם 1693/12). וראה עוד פסק דינו של השופט ב' ארבל, עת"מ (מחוזי נצרת) 16477-06-13 עבוד נ' ועדת המכרזים שליד מועצה מקומית מג'אר (23.7.13).
34 על חשש זה כשיקול בפסיקת הלכה, ראה בהרחבה: א' הכהן, "'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (בעריכת ב' לאו, ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88.
35 רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ז, על פי גיטין סא ע"א.

---

---