אקדמות מילין
תקנות הקהילה הן ראי לחייה, בבואה מהימנה לשמחותיה וצרותיה, לשיחה ושיגה, למחלוקות וסכסוכים, לקנאות ושנאות, והן בגדר סיסמוגרף רגיש לזעזועים הפוקדים את הקהילה מבחינה חברתית או כלכלית או דתית או משפטית, ולמתחים הרוחשים בה מעל פני הקרקע ומתחתיה.

תקנות הקהל משקפות תמורות ושינויים בקהילה. לצד נורמות הקבועות בקהילה מקדמת דנא, המכוונות את חיי השגרה, מטרת התקנות לתת מענה, לעתים כ"פעולת מנע", כפעולה שלפני מעשה, מעין הקדמת "תרופה למכה", לתופעה לא רצויה הנראית באופק או צרה שלא תבוא, ולעתים כתגובה, כמענה לאחר מעשה, לתופעות וסוגיות חדשות שעלו על סדר יומה של הקהילה. תיקון תקנות מבטאת את חיוניותה של הקהילה. לא קפיאה על השמרים, תוך שימור המצב הקיים, אלא חידוש והתחדשות. כשאר ערי ישראל, בארץ ובגולה, זכתה גם העיר ירושלים לשלל תקנות, הסכמות וחרמות. על "תקנות" קדומות שתוקנו בירושלים כבר בתקופת חז"ל, אנו שומעים בתלמוד, וכבר דשו בהן רבים¹.

מקומה המרכזי של העיר ירושלים בחיי העם היהודי ותולדותיו, קדושתה היתרה וריבוי ה"קהלים" שבה², הביאו עמהם יבול מבורך של תקנות קהל לסוגיהן ולמיניהן. עדות לקיומן באה בספרים וקונטרסים מיוחדים של תקנות, ולעתים אגב שאלות-ותשובות³ שמשוקעים בהן דיונים הלכתיים ומשפטיים שעניינם תקפותן של התקנות ורציותן⁴. בדברים הקצרים שנביא להלן, אנו מבקשים לתת כמה סימנים בתקנות ירושלים, לעיין בכמה תקנות שתוקנו בירושלים בעת החדשה, במאות האחרונות, ולהתחקות אחר כמה מהשלכותיהן המשפטיות.

תקנת ה"חזקות" – פיתרון ל"משבר הדיור"?
בעיר העתיקה, ולימים גם בעיר החדשה, שררה צפיפות רבה. רבים מן הנכסים בעיר היו בבעלותם של לא יהודים, לעתים רבות בבעלות הקדש מוסלמי (וַקְף), ואלה הביאו לעלייה גדולה במחיר השכירות. כיוון שלפי הדין העות'מני, דייר שגר בשכירות למעלה משנה עשוי לרכוש בו זכויות של דייר מוגן, נהגו המשכירים להוציא מדי שנה את הדיירים מדירותיהם, למען לא יקנו בהן "חזקה". תנודה זו נעשתה לרוב בחודש "מֻחַרַם", החודש הראשון בלוח השנה האסלאמי, ותיאורים רבים של מנהג זה מצויים גם במקורות ספרותיים⁵.

כך למשל מתאר הסופר ש"י עגנון את התופעה⁶:

אם היה לאדם מישראל קצת מעות, שכר לו בית מגוי וקנה לו זכות חזקה. כיצד? הולך אצל חכמי העיר ונותנים לו כתב חזקה על הבית ועל החצר. משכיר בחצרו כאן פינת דירה וכאן קרן זווית ונוטל שכר דירה כשיעור המבואר בתקנות ירושלים. וכל הבא להפקיע חזקתו רודפים אותו ומחרימים אותו שכבר עלה שער הדירות משום שהגוים נתנו עיניהם לאכול את ישראל בכל פה, ובתים הרבה אין בעיר, והיו בעלי החזקות רואים את עצמם כבעלי בתים, בתוקף ההסכמה שהסכימו עם חכמי וטובי ירושלים בכל המסור בידם מהשרים והסגנים פקידי קושטא.

תקנות אלה תוקנו בתקופות שונות. מתקניהן ביקשו ליתן פתרון הן לשוכרים הן ל"בעלי החזקות", המשכירים: לשוכרים, שלא ינצלו משכירי הדירות את מצוקת הדיור ויעלו את מחיר השכירות עד למעלה ראש; ולמשכירים, למען יוכלו להרוויח את שכר הדירה הראוי, לא יותירו את דירותיהם ריקות ויעמידו אותן לרשות השוכרים בלא חשש להפסיד ממון.

תקנה בעניין זה, רווּיה במטבעות מלשון המקרא ומלשון חכמים, לעתים מחורזת⁷, תוקנה בירושלים בשנת תרי"ט (1859) תוך שיתוף פעולה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בעיר. עם החותמים עליה נמנו ראשי הקהילה היהודית בירושלים, הרב מקוטנא, בעל "זית רענן", הרב משה יהודה לייב זילברברג (1865-1794); ר' שמואל סלנט (1909-1816), שכיהן ברבנות בירושלים במשך כ-44(!) שנה⁸; רבי מרדכי חיים אברהם מיוחס ס"ט ורבי אברהם אשכנזי⁹. בראש התקנה מבואר הרקע לה:

להיות שזה זמן שאחינו בני ישראל צווחי ככרוכיא¹⁰, ותהי צעקת העם גדולה¹¹ בעניין הבתים כי הם נכווין בחמי חמין, וילונו העם¹² על בעלי החזקות ששוכרים מהגוים ומשכירים לפי רצונם, ומרוויחים הרבה, ומסיבה זאת כי יֵחַם לבבם¹³ של השוכרים, הן בעוון כאן נמצא וכאן היה¹⁴, קצת מבני עמנו שיצאו מן המרכז והלוך הלכו אל הגוים בעלי החצר ומוסיפים על השכירות, וארעא אזלא ומדלדלא¹⁵ [=והארץ הולכת ומידלדלת], עד שעלה שכירות הבתים למעלה עקרבים¹⁶, עד כי כשל כח הסבל¹⁷. ובעוונותינו הרבים מלבד הניזקין וחבלות, עוד זאת על זה היה דוה לבנו¹⁸, על כמה אסורים שחל להיות בקרב מחננו זה מעוון השגת גבול, ועוברים הסכמות ותיקונים ראשונים כמלאכים. על זאת נערנו חצננו¹⁹ אנחנו צעירי הצאן חו"ר [=חכמים ורבנים], יושבי על מדין, מהספרדים ומכל כתות האשכנזים²⁰, לתור ולחפש ארוכה ומרפא למכה זאת, ומהכוח המסור בידינו מכל הכוללים בחותמיהם נתוועדנו יחד אנחנו הנבררים במקום אחד לתועלת אחינו בני ישראל ולכבוד ה' ותורתו, ונשאנו ונתנו בדבר ביראת ה' על פנינו, ובחמלת ה' עלינו עלתה הסכמתנו לגדור את הפרצה הזאת באופן זה: תחילת כל דבר זאת חובתנו להזהיר את כל עם הקהל בכללות שמהיום והלאה לא יוכל שום איש אשר בשם ישראל יכונה מכוח תורתנו הקדושה להסיג גבול של חברו לילך לגוי ולשכור שום בית מהגוי במקום שיש מחזיק ישראל בשום צד ואופן, וכל שכן שלא יורשה שום בר ישראל להוסיף על השכירות הבית אשר ישראל דר בתוכה כי אם אחר שהודע לו בבירור שהישראל הדר בבית הוא יוצא מתוכה ברצונו הטוב.

סנקציה נגד מפירי תקנה
המתקנים, שידעו שלא הכול נוהגים כשורה, ויש המבקשים לנצל את מצוקת הדיור לעשיית רווחים קלים ולעקוף בדרכי ערמה ורמייה את ההגבלות שבתקנה, הוסיפו:

ברם אנחנו חוששים גם כן כי יש ויש כמה בעלי החזקות שאינם נוהגים כשורה בשכירות הבתים שבחזקתם, כאשר שמענו צעקתם וימס לבבנו²¹, ובקשנו תיקון על זה למען ינוחו השוכרים ולא יהיו חס וחלילה נספין בלא משפט²², ועלתה הסכמתנו הטוב(!) בעיני אלוקים ואדם²³, והסכמנו בכל תוקף שנהגת [=מנהג] חזקת בעיר קדשנו ת"ו [=תיבנה ותיכונן] מהיום והלאה יהיה בזה האופן, דהיינו שכל בר ישראל ספרדי ואשכנזי אשר יש לו חזקה, בין מי שזכותו הוא מעשרה למאה בין מי שזכותו עשרים למאה²⁴, ובין מי שזכה להשכיר על ידו, כל אחד ואחד חייב לבוא לפני בית דין בתוך חודש ימים שקודם מוחארי"ם, וכאשר יגזרו עליו להתנהג בחזקתו כן יקום וכן יתנהג, וזאת הסכמתנו בחו"ח כנ"ז [=בחומר וחוזק כנזכר להלן] שהמחזיק שזכה להשכיר על ידו חיובא רמיא [=חיוב רובץ] עליו להראות למעלת רבני הבית דין על ידי חשבון שכירות חצירו שנתן לבעל חצירו, עם המתנות והבליעות²⁵ שנתן בנאמנות בינו לבין קונו במוחארים שנת תרי"ז [=1857], ועל אותו סך מאותו זמן, הדת נתונה שיכול להוסיף על השכנים עד סך חמשה ועשרים למאה דווקא ותו לא... והאיש אשר ימרה ויעבור על הסכמתינו זאת וייקח מאיזה שוכר יותר מהסך הנזכר בין מהשכנים הדרים בביתם בין משוכרים חדשים, בהיוודע הדבר לבד"צ, אם ישיב את היתר [=הסכום שגבה יותר ממה שנקבע בתקנה] שלקח עד חודש ימים, הנה מה טוב, ואם לא ישיב את היתרון להאיש אשר עשק, מכל מקום בכוח המסור בידינו כוח בית דין יפה אנחנו מפקירים זכות חזקתו הפקר בית דין²⁶... נראה בעינינו לפי העת וזמן כי עת צרה היא ליעקב, וזוהי שהחריבה את בתינו שמקפידים הרבה השוכרים הדרים בביתם להיות נדחים מבית אל בית על פי רצון המחזיקים, הנה כן במחילה מכבוד גאוני עולם המתקנים אשר בארץ המה, אנחנו מסכימים בהסכמה חמורה בכל תוקף שמהיום והלאה לא יועיל שום תנאי שבין המחזיק והשוכר, בין בכתב, בין בעל פה, בין בפני בית דין, בעניין להריק את הבית אפילו אחר עשרה שנים כי אם לפי רצון השוכר כשירצה לצאת מהבית יצא, ואין המחזיק יכול לגרשו כי אם דווקא כשיצטרך הבית לעצמו לדור בה, ויהיה בידיעת הבית דין שהוא רוצה וצריך לעצמו, והודיע לו שנים עשר חודש מקודם כנהוג מאז, ואין שום ערמה ותחבולה בעניין, או שמצא בו דברים הראויים להקפיד על פי הדין הנראה בעיני הבית דין. כל זה נעשה ונגמר בין הספרדים והאשכנזים להתנהג כן עד ביאת משיח צדקינו. והיה זה פה עיר הקודש ירושלם ת"ו בראש חודש תמוז שנת התרי"ט [=1859] ליצירה, והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

בסוף התקנה נאמר שהיא חלה כשהמחזיק והשוכר בני עדות שונות, אך אם היו שניהם ספרדים, חל הסדר אחר. תיקון התקנה מבטא את כוח הקהילה לפגוע בחירויות יסוד ל"תכלית ראויה". חכמי העיר לא נמנעו מלהתערב ביחסים חוזיים בין משכיר, בעל "חזקה", לבין השוכר, והשתמשו כראוי בכוח ההלכתי המסור בידם כדי לאכוף את תקנתם ולמנוע גאות במחירי הדיור.

הגבלת מגורים בירושלים לגברים נשואים בלבד
תקנה אחרת הגבילה את היתר המגורים בירושלים לגברים נשואים בלבד²⁷. ואף שיש בה הגבלה חמורה על זכויות יסוד חוקתיות, כגון חירות, חופש תנועה²⁸, בחירת מקום מגורים²⁹ וחופש עיסוק³⁰, היא תוקנה ל"תכלית ראויה". נראה שהרקע לתיקונה היה כפול ומשולש: הרצון להניע את בחורי ירושלים להינשא בגיל צעיר³¹, למנוע חשש למעשי זנות שרווחו בקהילות עקב הסתופפות בחורים רווקים ברחובות העיר³², והישענותם של רווקים מחוסרי פרנסה על מוסדות הצדקה של הקהילה, שהכבידו על קופתה הענייה והמדולדלת. וזה לשון התקנה:

בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי יש הסכמה קדומה עשויה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון, לקדושים אשר בארץ המה, על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ולמעלה, לא יכול לדור בעיר הקודש ירושלם ת"ו שרוי בלא אישה. הנה בעתה³³ ראֹה ראינו בעוונותינו הרבים הרווקים והפנויים פה עיר הקודש ירושלים ת"ו מבן עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה³⁴, ותולין העניין בבוקי סריקי [=בדברים בטלים], כי אין ידם משגת לצורכי החופה ולזון ולפרנס את אשתו. ומדי יום ביום באים מחו"ל, ומסורה בידינו כי אין אפוטרופוסים לעריות³⁵ ואי אפלונק"ה³⁶. לכן נתוועדנו יחד אגב אסיפת חכמי ופקידי ומנהיגי ומשגיחי וממוני וטובי עיר הקודש³⁷, רו"ב ורו"מ [=רוב בניין ורוב מניין³⁸], ומחדשים ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד בהסכמה עלינו על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה ומבן ששים שנה ולמטה³⁹ לא יורשה שום בר ישראל רווק לדור פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן בלא אשה.

כדי לאפשר ל"נמעני" התקנה להיערך להשלכותיה, נדחתה תחולתה כמחצית השנה⁴⁰:

והזמן קצוב נתנו לכל הרווקים היושבים פה עיר הקודש מהיום ה' לחודש אייר עד ראש חודש אלול ראֹה יראה וישים כל מגמת פניו בתוך הזמן הנזכר לישא אשה, ואזי יכול לדור פה עיר הקודש כרצונו. ואם אין כוח בידו, כי לא מצא מנוח⁴¹ לישא אשה, מחויב הוא תיכף ומיד לצאת מפה עיר הקודש לבקש את חייו בחוץ לארץ.

כדי לחזק את בדק התקנה ותוקפה, סמכו גם כאן המתקנים סנקציה עונשית למי שעובר על התקנה:

והרשות נתונה לעיני העדה⁴² פקידי ירושלים ת"ו לכל העובר על דברינו אלה, לגרשו מן הארץ⁴³ ולרדוף אותו עד חורמה בכל מאמצי כוחם, עד מקום שידם מגעת.

על "הסכמה"-תקנת קהל זו חתומים רבני ירושלים, שלימים נדרשו להתיר את התקנה, כנראה משום שהייתה "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". גם חליפות העתים ונסיבות החיים המשתנות תרמו לביטולה לפי הכללים שנקבעו במשפט העברי לביטול תקנת קהל.

וכך מתוארים הדברים בחיבורו של הרב עובדיה יוסף⁴⁴:

והן עתה עינינו הרואות כמה בחורי חמד הלומדים בישיבות, ועוד בחורים אחרים יראי ה', מבן עשרים שנה ומעלה, אשר לא השיגה ידם לישא אשה, ודרים בעיר הקודש ירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף, ונועדתי יחד עם ידידי הגאונים ר"י צדקה זצ"ל, ולהבדיל בין החיים רבי ב"צ אבא שאול שליט"א, ודנתי עמהם על דבר ההסכמה הנ"ל, ושאפילו לא פשטה עתה התקנה הנ"ל ברוב ישראל אשר פעה"ק ירושלים⁴⁵, מכל מקום צריך בית דין קטן לבטלה... והסכמנו פה אחד במותב תלתא כחדא [=במושב שלושה יחד] בביטול ההסכמה הנ"ל. כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם... ואילו היו חיים עמנו הגאונים המסכימים, והיו רואים שבדורנו אין אפשרות לעמוד בה, לא היו גוזרים כן⁴⁶. ועל כל פנים כיוון שלא פשטה תקנתם אפילו בית דין קטן יכול לבטלה.

כהשלמה ל"תקנת הרווקים", הוסיפו מתקני התקנה בסופה "חידוש" לתקנה קדומה נוספת, שתוקנה גם היא בעליל מטעמים שבצניעות:

גם אנחנו מחדשים ההסכמה הקדומה בכל תוקף ששום בחור שלא נשא אשה לא יורשה ללכת לשום וילד"ה =ליל לימוד] בעולם ואפילו ליל חג השבועות וליל הושענא רבה.

אכן, בהתאם ל"עקרון המידתיות", ולנוכח פגיעתה של תקנה זו בחופש התנועה, הוסף לה סייג המאפשר להשיג את התכלית הראויה באמצעי פוגעני פחות:

הבחורים יכולין לצאת לוילאד"ה עם אביו, שלא תזוז ידו מתוך יד בנו. ומי שאין לו אב, ויש לו אח גדול במקום אב, קאי [=הוא עומד], יוכל ללכת עם אחיו הגדול דווקא, ולא תזוז ידו מתוך יד אחיו כלל, והיה זה שלום.

סוף דבר
תיקון תקנות קהל יש בו ביטוי לחיוניותו של המשפט העברי, לא רק "בימים ההם", בעבר הרחוק, אלא גם "בזמן הזה", בעת החדשה. התחקות אחר פועלם של חכמי ירושלים בעניין זה משקפת את כושר יצירתם והיענותם לצורכי הזמן, המקום והשעה. וכפי שעולה מן הדוגמאות שלעיל, שהן כטיפה מן הים הגדול, נחלצו לעתים חכמים לעשות לתקנת הציבור גם במחיר פגיעה אפשרית בחירות יסוד. כשהשעה נצרכה לכך, לא נמנעו חכמים מלהתערב ביחסים חוזיים שבין המשכיר, בעל "חזקה" לבין השוכר, להגביל את חירות התנועה והמגורים או להרחיבה, והשתמשו כראוי בכוח ההלכתי שנמסר בידם כדי לאכוף את תקנתם, והכול ל"תכלית ראויה" ו"במידה שאינה עולה על הנדרש".

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דקאן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 ראה למשל: ש' ביאלובלוצקי, "ירושלים בהלכה", בתוך עלי עי"ן, מנחת דברים לש"ז שוקן, ירושלים תש"ח, עמ' 74-25 [=אם למסורת, רמת-גן תשל"א, עמ' 73-19]; א"א פינקלשטיין, "ההלכות שנאמרו בירושלים", ספר היובל לא' מארכס, ניו-יורק תש"י, עמ' שנא; נ' רקובר, "עשרה דברים נאמרו בירושלים", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב), כרך ד, עמ' 15; א' הכהן, "האמנם 'הכל מעלין לירושלים?", פרשת השבוע, משרד המשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", גיליון 452.
2 על קהילת ירושלים בתקופת חז"ל, ראה: ש' ספראי, "קהלא קדישא דבירושלם", בתוך ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 56-43; ד' פלוסר, "ירושלים בספרות הבית השני", בתוך ואם בגבורות, ירושלים תשל"ד, עמ' 294-263.
3 כך, למשל, סוגיה שנידונה הרבה בספרות ההלכה בת התקופה היא "תקנת העזבונות" שקבעה שכל מי שמת בירושלים ואין לו יורשים הגרים בעיר עובר כל עיזבונו או מחציתו לבעלות אחד ה"כוללים". לעניין זה ראה בהרחבה א' ריבלין, "תקנות העזבונות בירושלים ובארץ ישראל", אזכרה לנשמת הרא"י קוק, כרך ה (ירושלים תרצ"ז), עמ' תקנט-תריט; י' קניאל, "מאבקים ארגוניים וכלכליים בין העדות בירושלים במאה הי"ט", בתוך מ' פרידמן ואחרים עורכים, פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים, חלק ב (ירושלים תשל"ו), עמ' 97.
4 על "תקנות ירושלים" נכתבה ספרות עצומה. ראה למשל: מאמרו של א"ז הרב מ' הכהן, "מתקנות ומנהגות ירושלים", ידע עם יד (תש"ל), עמ' 40-29; א"ח פריימן הי"ד, "תקנות ירושלים", ספר דינבורג, ירושלים תש"ט, עמ' 214-206; י' ברנאי, "תקנות ירושלים במאה השמונה עשרה כמקור להכרת החברה, הכלכלה והפעילות היומיומית של הקהילה היהודית", בתוך פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, א' כהן עורך, ירושלים תשל"ט, עמ' 316-271.
5 לתיאור מרתק של נדידת עו"ד משה זמורה (לימים נשיאו הראשון של בית המשפט העליון) בחמישה בתים תוך פחות משבע שנים(!). ראה ספרה של בתו, מ' זמורה-כהן, רפרטואר אישי (תל-אביב תשנ"ז), עמ' 32-25; וראה עוד: י' לפידות, על חומותייך (תל-אביב תשנ"ב).
6 ש"י עגנון, תמול שלשום (תשנ"ח), עמ' 151. וראה א' ריבלין, "חזקות של חצרות ובתים בירושלים", בתוך אמת ליעקב, ספר יובל ליעקב פריימאנן, ברלין תרצ"ז, עמ' 162-149.
7 ראה להלן: "חכמים ורבנים, יושבי על מדין, מהספרדים ומכל כתות האשכנזים". תופעה ספרותית זו, חריזה אגב דברי הלכה וחוק ומשפט, נפוצה בספרות הרבנית. ראה למשל א' הכהן, "שירת המשפט", פרשת השבוע (לעיל, הערה 1), כרך ב, עמ' 95.
8 אנקדוטה משעשעת בעניין זה סיפר לי אמו"ר הרב מנחם הכהן. בשנות לימודיו בבית הספר "אלומה" בירושלים בשנות הארבעים של המאה העשרים, הורה "ר' בנימין", יהושע רדלר-פרידמן, מיקירי ירושלים, את מקצוע ההיסטוריה. וכך פתח את שיעורו הראשון (בהטעמה מלעילית): "שלושה מלכים האריכו ימים על ממלכתם: המלכה ויקטוריה בלונדון, הקייזר פרנץ יוזף בוינה, ור' שמואל סלנט בירושלים".
9 התקנה נתפרסמה בספר התקנות של ירושלים, סימן נד, מהדורת הרב יש"א אלישר (ירושלים תרמ"ג), מג ע"ב; פ' גראייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים, חוברת י, תרפ"ח, עמ' 21.
10 "צווח ככרוכיה", ביטוי תלמודי שמשמעו 'צווח כעגור', עוף שקולו הולך למרחוק.
11 נחמיה ה, א.
12 שמות טז, ב.
13 על משקל מה שנאמר בדין רוצח(!), ראה דברים יט, ו.
14 כלומר: השוכר טוען שיש לו זכות ראשונים, מפני שכבר דר בחצר, ביטוי שאול מהכלל ההלכתי שנאמר בדיני מומים. ראה כתובות עו ע"ב.
15 על דרך האמור בתלמוד בסימני "עקבתא דמשיחא" (סוטה מט ע"א), אבל שם הוא מוסב על "עמא דארעא", עם הארץ, וכאן הוא מוסב על ה"ארעא", הקרקע עצמה.
16 במדבר לד, ד.
17 נחמיה ד, ד.
18 איכה ה, יז.
19 נחמיה ה, יג.
20 יש כאן ביטוי לפיצול הרב שחל בקהילה האשכנזית, ל"כוללים" ובני "כוללים", בעוד הקהילה הספרדית הייתה מאוחדת יחסית.
21 יהושע ה, א.
22 משלי יג, כג.
23 משלי ג, ד.
24 שיעור הרווח שגבה בעל ה"חזקה" מדמי השכירות.
25 לשון נקייה לתשלומי שוחד. ראה לדוגמה א' יערי, שלוחי ארץ ישראל (ירושלים תשי"א), 701.
26 על יכולתו של ציבור או שלוחיו הדיינים להפקיר ממונו של יחיד תוך פגיעה בזכות קניינו, ראה א' הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), 54-39.
27 התקנה נדפסה בספר התקנות של ירושלים (לעיל, הערה 9), סימן נג, מא ע"א. וראה הרב י' שצ'יפנסקי, ארץ ישראל בספרות התשובות, חלק ג (ירושלים תשל"ט), עמ' 509, הערה 20.
28 תקנה אחרת הגבילה את חופש התנועה (וחירות הלבוש, שהיא תת-זכות של חופש הביטוי) של הנשים (וממילא ניגעה גם בהפליה על רקע מגדרי): "ששום בת ישראל ואפילו הזקנות לא תוכל ללכת בשוק בלתי מכוסה על מלבושיה (הנקרא ליזא"ר) [=רדיד לבן המכסה את כל הגוף] ואפילו מחצר לחצר הקרוב אליו ופתחו של זה נגד פתחו של זה... ואם איזה אישה תעבור על דברינו זה, ודאי נדעה ונרדפה". ראה ספר התקנות של ירושלים (לעיל, הערה 9), סימן נה, מה ע"א. לדיון בה ראה מ' שילה, "תקנות ירושלים כמעצבות מגדר", בתוך אשה בירושלים (ט' כהן וי' שורץ עורכים, רמת-גן תשס"ב), עמ' 77-65, ובספרה נסיכה או שבויה? (חיפה תשס"ב). תקנות אחרות הגבילו את ההתהדרות בבגדי מותרות, ותקנה אחרת (שתקנות דומות לה נמצאו לרוב גם בקהילות אחרות) הגבילה את זכות ההתאגדות ואת היכולת להקים תת-קהילות חדשות.
29 על זכויות אלה במשפט העברי, ראה: א' הכהן, "הגבלת חופש תנועה", בתוך פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א, עמ' 216-209.
30תקנה אחרת שפוגעת בחופש העיסוק אסרה על אישה להיות ערבה להלוואה של אחר, ואפילו הלווה היה אביה או בעלה. ראה א"ח פריימן (לעיל, הערה 4), עמ' 209.
31 דומה שנוסף על מצוות חכמים "בן שמונה עשרה לחופה", הקדמת גיל הנישואין באה למנוע חטא וזנות בקרב צעירים שאינם נשואים אך יצרם גובר עליהם. לעניין גיל הנישואין בירושלים, ראה: מ' שילה, נסיכה או שבויה? (חיפה תשס"ב), עמ' 64-62.
32 תקנה זו נזכרת בכמה מקורות. ראה למשל: שערי צדק, ירושלים שנת 'ברכת ה' היא תעשיר' [=תרכ"ב 1862], עמ' 167; ספר התקנות של ירושלים (לעיל, הערה 9), מא ע"א.
33 משחק מילים, "בּעִתה" כעת, וגם "בּעָתָה", לשון דבר מפחיד, מבעית, על פי: "קַוה לשלום ואין טוב, לעת מרפֵּה והנה בעתה" (ירמיהו ח, טו).
34 על משקל: "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות סב ע"ב).
35 על כלל תלמודי זה, ראה: כתובות יג ע"א; חולין יא ע"ב; נידה ל ע"ב. וראה א' הכהן, " 'להביא את ושתי המלכה... להראות העמים והשרים את יפיה' - על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, גיליון 277, פורים תשס"ז.
36 "אפלונקה", ראשי תיבות שאינם מצויים. ואפשר שפתרונם, כפי שהציע הרב י"ק קרהאן, "ואי אפשר לומר 'ונקה [=לא אנקה]'", ראה בבלי יומא פו ע"א. חיפוש במאגרי המידע מלמד ששימוש במטבע לשון זה נעשה גם במקורות אחרים.
37 ריבוי תוארי בעלי תפקידים ממחיש היטב את מורכבות חיי הקהילה בירושלים וגיוונם. כל אחד מתארים אלה נושא על גבו מטען כבד, ואין כאן מקום להאריך.
38 "רוב בניין" הוא רוב שנקבע לפי גודל הונו ורכושו של אדם, ו"רוב מניין" הוא רוב מספרי. מקור המונח בדיני טומאה וטהרה, ומהם הועתק לשימוש רווח במשפט הציבורי העברי, שנהגו להשתמש בשני סוגי רוב אלה כדי לקבל החלטות. ראה בהרחבה: מ' אֵלון, "דמוקרטיה, זכויות יסוד ומנהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 63-9; א' הכהן, "'אם דל הוא ואין ידו משגת' - על עניים במשפט ובבית המשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 417, ויקרא תשע"ג.
39 לצד הפגיעה בחירות ובחופש התנועה, יש כאן דוגמה בולטת להפליה מטעמי גיל. תקנה דומה אסרה על נשים מתחת גיל 50 ללכת "לבית המאפה", ספר התקנות (לעיל, הערה 9), מה ע"ב; שילה, "תקנות ירושלים כמעצבות מגדר" (לעיל, הערה 28), עמ' 69. תקנה אחרת, אסרה העסקת "משרת בחור רך בשנים, לא יהודי ולא גוי, אלא נשוי או גדול בהקפת זקן". ספר התקנות שם, מה ע"ב; שילה, שם, עמ' 70. ותקנה נוספת קבעה: "סתם אשה שלא השלימה ששים שנה אין לה רשות ליכנס בבית גוי כדי לישא וליתן באיזה פרקמטיא או באיזה שירות בשום אופן שבעולם", ראה: א"מ לונץ, "מנהג אחינו בארץ הקודש בדת וחיי עם", ירושלים א (תרמ"ב), 66. לסוגיה זו ראה: א' הכהן, "זקנה ביום דיו ופרישה כפויה של נושאי משרות שיפוטיות", פרשיות ומשפטים (תל-אביב תשע"א), עמ' 438-432.
40 על חובת הרשות בימינו לתת "תקופת הסתגלות" בעקבות שינוי בדין, ראה למשל בג"ץ 5290/97 עזרא נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 40.
41 על משקל האמור ביונה ששלח נח מן התיבה (בראשית ח, ט).
42 "עיני העדה" – כינוי לראשי הקהל ומנהיגיה (ויקרא ד, יג).
43 על הגירוש כאמצעי ענישה, ראה א' הכהן, " 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' – גירוש אדם לצרכים 'אזרחיים' וכאמצעי ענישה", פרשת השבוע (לעיל, הערה 1), כרך א, עמ' 83-76.
44 שו"ת יביע אומר, חלק ז, יורה דעה, סימן יד.
45 תנאי לתקפותה של תקנת קהל הוא התקבלותה ו"התפשטותה" בקרב ציבור רחב, שאם לא כן ניתן לבטלה, ויש אומרים שהיא בטלה מאליה. ולעתים אי-התפשטותה היא גופה עדות לכך שהציבור אינו יכול "לעמוד בה". על הזיקה האפשרית בין שני עקרונות אלה, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך "אין בית דין יכול לבטל דברי חברו"; רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ג; תוספות, עבודה זרה לו ע"א ד"ה והתנן.
46 תנאי לתקפות תקנת קהל, ש"יהא רוב הציבור יכול לעמוד בה". ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 616 ומקורות שם.

---

---