פתח דבר
בפתח נאומו הגדול של משה בספר דברים, שבו נפרד המנהיג הגדול מעם ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל, הוא מספר על המצווה להעמיד שופטים. והתלמוד שם לב להבדל בין שני פסוקים האמורים בעניין זה¹:

כתיב "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא [לאמר, שָמֹע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו]" (דברים א, טז); וכתיב "ואצוה אתכם בעת ההיא [את כל הדברים אשר תעשון]" (דברים א, יח).

הפסוק הראשון מופנה לשופטים והשני מופנה לעם כולו, והתלמוד מפרש שיש שתי אזהרות בעניין ההליך השיפוטי:

אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי: אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור.

ונשאלת השאלה: מה עונשו של מי שמבזה את בית הדין? נדון בה כשנבחין בין שני היבטים: ההיבט הראשון ביזוי בית הדין, כגון על ידי העלבת הדיינים או דיבור בסגנון בוטה, וההיבט השני אי-ציות לפסק הדין. נפתח בהיבט הראשון, שלמרבה הפלא אינו נזכר בחוק הישראלי, אלא פותח על ידי בתי המשפט.

ביזוי בית הדין
החובה לכבד את בית הדין הנזכרת בתלמוד אינה רק כלפי הדיינים אלא גם כלפי עובדי בית הדין, ובלשון התלמוד "שליחא דרבנן". המקורות שנביא להלן מתייחסים בעיקר לשליח בית הדין, אך ברור שהם נאמרו גם כלפי בית הדין עצמו, כפי שמסביר רבי אליהו בן חיים² (תורכיה, המאה הט"ז):

וזה דבר מבואר בעצמו, שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני שהם מחשיבים אותו בזיון לבית דין עצמו.

ומן התלמוד עולה שהמבזה שליח בית דין צפוי לעונש מלקות:

רב היה מלקה את מי שמצער שליח של בית הדין.

מן הסיפור הבא עולה שניתן לנדות את המבזה (מתורגם)³:

אדם אחד מנהרדעא נכנס לבית מטבחיים בפומבדיתא. אמר להם: תנו לי בשר. אמרו לו: המתן עד שייקח משמשו של רב יהודה בן יחזקאל, וניתן לך. אמר: מי הוא יהודה בן שויסקאל שיקדם לי וייקח לפניי? אמרו את הדברים לרב יהודה, ונידהו... הלך אותו אדם והזמינו [את רב יהודה] לדין לפני רב נחמן... אמר לו [רב נחמן]: מדוע נידה אדוני את אותו אדם? [אמר לו:] משום שציער שליח של רבנן. [אמר לו:] וילקהו אדוני, שהרי רב היה מלקה את מי שמצער שליח דרבנן. [אמר לו:] עונש חמור מזה עשיתי לו.

זאת ועוד. לא זו בלבד שחובה לכבד את שליח בית הדין, שליח בית הדין אף נאמן לומר שביזו אותו אף אם אין עדות ברורה לדבר, ובית הדין אף יכול לנדות על פי עדות יחיד. הלכה זו לומד התלמוד מפרשת קורח, המספרת ששלח משה שליח לדתן ואבירם וביקש שיבואו לפניו, והם אמרו בחוצפה: "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה"(במדבר טז, יד). כלומר, אף אם תנקר את עינינו, לא נתייצב בפניך. השליח מספר זאת למשה, ומשה מאמין לו ומבקש מה' שלא יקבל את קרבנם. וזה לשון התלמוד בעניין זה (מתורגם)⁴:

אמר רבא... ומנין שאם מבזה את שליח בית הדין, ובא [השליח] ואמר: אין זה לשון הרע? דכתיב: "העיני האנשים ההם תנקר".

על סמך עדות יחיד זו, מותר אף לנדות את בעל הדין. כפי שנקבע בתלמוד (מתורגם)⁵:

אמר רבינא: שליח של רבנן נאמן כמו שניים. ודברים אלו דווקא לעניין נידוי. אבל ל[כתיבת] שטר נידוי, כיון דהוא מחסר ממונו, משום שהוא יצטרך לתת את הוצאות הסופר - לא.

התלמוד מחלק בין עונש שאין לו תוצאה ממונית, ששליח בית דין נאמן, כגון בנידוי, לבין עונש שיש לו תוצאה ממונית, שיש בו צורך בשני עדים⁶.

אין הוראה חוקית המקנה במפורש סמכות לבתי הדין הרבניים להטיל קנס בגין התנהגות מעליבה, אך בתי הדין נוהגים לקנוס את מי שאינו נוהג בכבוד כלפי הדיינים או באי כוחם, כגון כשעורך הדין אינו מכיר בסמכות בית הדין כערכאה שיפוטית⁷. נוהג זה מסתמך על פרשנות מרחיבה של תקנה קיט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. וזה לשונה:

בית-הדין מוסמך לפסוק הוצאות המשפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית-הדין.

הוא הדין בערכאות האזרחיות. בית המשפט העליון קבע שענישה על ביזוי שופט היא סמכות טבועה של ערכאה שיפוטית, משום שהיא נדרשת "באופן טבעי והגיוני לשם מילוי תפקידו"⁸, וכדי "להטיל מרות ומשמעת על הנוטלים חלק בהליכי בית-המשפט"⁹.

אי קיום צו שיפוטי
עד כה דיברנו במי שמבזה את בית הדין או את אחד משלוחיו, ולהלן נדון בהיבט השני, אי ציות לפסק דין. החוק הישראלי מאפשר לערכאה שיפוטית להטיל עונש על מי שאינו מקיים פסק דין או מונע קיום פסק דין, משום שהוא מבזה את בית המשפט. וכך נקבע בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט¹⁰:

בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

בשנת תשמ"א (1981), הוחל סעיף זה גם על בתי הדין הרבניים, ונקבע בסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956:

לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים.

אולם המחוקק לא 'סמך' בעניים עצומות על בתי הדין הרבניים, ולכן הוסיף תנאי לסמכות זו בסעיף קטן (ב):

הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף קטן (א) תינתן מיד לנשיא בית המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה¹¹.

שאלת אי הציות לפסק דין במשפט העברי נידונה בהרחבה¹², ולכן נתמקד כאן בשאלה אם בית הדין מוסמך להטיל סנקציות על מי שאינו צד בהליך, רק בגלל שהוא מונע את קיום פסק הדין¹³.

פרשת החותן הסרבן
לפני כשנה וחצי, הוציא בית הדין האזורי בתל-אביב¹⁴ מתחת ידו פסק דין חדשני בעניין עגונה שבעלה לא היה בארץ. בני הזוג נישאו בברזיל, מקום מושבה של האישה, והתגוררו בארצות-הברית בקרבת הורי הבעל. לבני הזוג נולדו שני ילדים. בינתיים עלו הורי האישה לארץ ישראל, ובני הזוג באו לבקר אצלם, והאישה עברה אירוע מוחי קשה ונעשתה נכה. בעלה החליט לחזור לבדו לארצות-הברית, ונטש את אשתו ואת ילדיו. האישה פנתה לבית הדין הרבני, וזה פסק שיש לכפות את הבעל לגרש את אשתו, אלא שהבעל לא היה בארץ, וגם לא הגיע לביקור, מפני שחשש שייעצר כדי שייתן גט לאשתו. הניסיונות להשפיע על הבעל לשחרר את אשתו מכבלי העיגון נענו בשלילה. לבית הדין לא היה ברור כלל מדוע הבעל מתעקש שלא לתת גט לאשתו לא ממניעים נקמניים, כספיים, ענייני משמורת ועוד. לאישה אין רכוש, וגם אין מקום לנקמה אחרי שנעשית נכה. זאת ועוד. סרבנותו של הבעל לתת גט לאשתו מנעה ממנו להגיע לארץ ולראות את ילדיו, והטעם לסירובו היה חידה בעיני בית הדין. האישה טענה שבעלה חסר דעה עצמאית, ועושה הכול בהשפעת אביו. כך נמשך עיגונה של האישה למעלה מעשר שנים.

ויהי היום, והורי הבעל הגיעו לביקור בארץ, ובית הדין הוציא נגדם צו איסור יציאה מן הארץ בנימוק שהוא מבקש להזמין אותם לחקירה כעדים במגמה לסיים את עיגון האישה. לדעת בית הדין, כיוון שהוא מוסמך לזמן עדים ולחייב אותם להתייצב לפניו בכפייה¹⁵, כל שכן הוא מוסמך למנוע מעד לעזוב את הארץ, ונאמר להורי הבעל בתחילת הדיון הראשון, שאם יתברר שדברי האישה נכונים, שבהשפעתם מסרב בנם לתת לה גט, בית הדין יוציא נגד הורי הבעל צו איסור יציאה מן הארץ מכוח פקודת ביזיון בית משפט.

לאחר שמיעת עדויות רבות וחקירת ההורים, קבע בית הדין¹⁶:

אכן, לאחר העדויות והראיות אין ספק כי לא הבעל הוא המעגן האמִתי אלא הוריו וליתר דיוק אביו. הבעל-הבן ביד אביו הוא "כחֹמר ביד היוצר".

על המניע של האב, כותב בית הדין:

ה"אגו" הוא השחקן הראשי והוא היסוד הנפשי העומד מאחורי העיגון וביזיון פסק הדין. בעינינו חזינו את ה"אגו" של הגביר הגדול המבהיר לבית הדין כי עליו אסור לצעוק, שהרי "ספר תורה של מלך" יש לו; ששולח שליחים לבית הדין להבהיר כי זכאי הוא לייחס מיוחד; שאומר כלאחר יד לאב בית הדין הדן בעניינו "אתה לא יודע מה אתה עושה".

בית הדין פסק לאסור את אביו של הבעל לשלושים יום ולהאריך את הצו לעיכוב יציאה מן הארץ, מכוח פקודת ביזיון בית משפט. מצד שני, פסק שיש להסיר את הצו נגד האם, מפני שלא הוכח שהיא עומדת מאחורי סרבנות בנה.

על החלטה זו, ערער אבי הבעל לבית הדין הגדול, והלה דחה את הערעור¹⁷.

האב ניסה את מזלו בבית המשפט העליון¹⁸. בינתיים שלח שני רבנים 'חשובים' לנסות לשכנע את בנו לתת גט לאשתו. לטענתו, שני הרבנים אמרו שעדיין הבעל מסרב לתת גט לאשתו. אז ביקש האב להוכיח שאינו עומד מאחורי העיגון של בנו, שהרי בנו אינו שומע לו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אבי הבעל, אך קבע שיש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי כדי לבדוק את הראיות החדשות שהעלה אבי הבעל. בית המשפט העליון מדגיש שפקודת ביזיון בית המשפט היא בעיקרה הוראה הצופה פני עתיד, לא פני עבר. לכן, אם תיקן האב את דרכיו, יש להסיר את הצו שניתן נגדו.

בהתאם להחלטה זו, הוחזר התיק לבית הדין האזורי. בית הדין שמע עדים מטעם האב, ולא זו בלבד שלא שינה את פסק דינו, אלא אף הוסיף:

ההליך בבית הדין מלווה קמפיין תקשורתי אגרסיבי המתאר את אביו של סרבן הגט כ"בן ערובה" וכ"קלף מיקוח", תוך סילוף מכוון, מגמתי ושיטתי של עובדות יסוד בפרשיית עיגון חמורה זו... בית הדין מוצא לנכון לבקש מהמחלקה המשפטית בהנהלת בתי הדין הרבניים להמציא החלטה זו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיבחן אם יש מקום לקיומה של חקירה פלילית נוכח עברות לכאורה על פי פרק ט' לחוק העונשין – פגיעה בסדרי השלטון והמשפט – ובכללן זילות בית הדין, שיבוש הליכי משפט וניסיון להטות משפט¹⁹.

סנקציה על צד ג' – פסיקת בתי המשפט
השאלה אם ניתן להטיל סנקציה על צד ג' מכוח פקודת ביזיון בית המשפט כבר הוכרעה על ידי בית המשפט העליון בשנת 1980 ב"פרשת המוניות"²⁰, כשדן בצו האוסר על חברת המוניות "הדר" להסיע נוסעים משדה התעופה לכל רחבי הארץ פרט במוניות שירות לירושלים. אחד מנהגי החברה הפר את הצו, ונציג החברה טען בבית המשפט שהצו לא הופנה כלפי הנהגים אלא כלפי החברה, ולכן לא ניתן להטיל קנס על הנהג בגין ביזיון בית משפט. בית המשפט העליון דחה את טענתו ופסק כי ניתן להטיל סנקציה גם על מי שלא היה צד להליך, וכך נקבע שם²¹:

ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו.

כך קרה גם ב"פרשת בית הספר בעמנואל"²², כשהנהלת בית הספר סירבה לקבל ללימודים בנות ספרדיות, ובית המשפט חייב את ההנהלה לקבל את הבנות, אך כמה הורים אשכנזים סירבו לשלוח את בנותיהם לבית הספר. אז הטיל בית המשפט העליון קנס על ההורים שלא שלחו את בנותיהם בגין ביזיון בית משפט, אף על פי שלא היו צד בתיק.

בנידון דידן, האריך בית הדין האזורי בפסק דינו בבירור הטעם המשפטי להכרעתו והפנה לפסיקות אחדות של בתי המשפט ובתי הדין בעניין זה²³.

סנקציה על צד ג' במשפט העברי
ומהם המקורות ההלכתיים שהסתמך עליהם בית הדין כדי למנוע את מי שאינו צד להליך לצאת מן הארץ, וכפה עליו לסייע לקיום פסק הדין של בנו?²⁴

כשבירר בית דין תביעה והוציא פסק דין מתחת ידו, מצווה על כל ישראל לסייע למימוש פסק הדין, כמו שכותב הכל־בו (רבי אהרן הכהן, נרבונה, המאה הי"ד)²⁵:

שחייבים כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חברו כדי להעמידו על האמת ועל המשפט ועל חֻקי הא-לקים ותורותיו... ואין לאיש לעזור לקרובו להחליש כוח בית דין. ואם עשה כן, מה כתיב שם? "ואם העלם יעלימו" (ויקרא כ, ד) וגומר. וכתוב: "ושמתי אני את פני" (שם כ, ה).

מדבריו עדיין לא למדנו מה ניתן לעשות נגד מי שמונע את קיום פסק הדין. וזה לשון הרב משה סופר (הונגריה, המאה הי"ט) בתשובתו²⁶:

קיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת...

לאו דווקא בית דין, אלא כל אדם מישראל, קטן וגדול שם הוא, אם יש בידו לעשות... דדבר זה מוטל על כל ישראל...

ולפי עניות דעתי, אחר שכבר פסקו דיינים דין... והוטל עליו מצוות עשה לשמוע אל השופט, ולא אבה, ונעשה סרבן, אז נעשה עבריין על החוק ומצוות שמיעה אל השופט, והוטל על כל ישראל. ומה שב"ד מנדין ע"ז הוא בשליחות כל ישראל.

לדעת הרב משה סופר, מי שאינו מסייע לקיום פסק הדין הוא בגדר עבריין, וניתן לנדותו. ומצווה זו מוטלת על כל ישראל.

רבי חיים פלאגי' (תורכיה, המאה הי"ט) מביא חבל ראשונים ואחרונים הסוברים שבית הדין רשאי לנדות את המסייע לעבריין ולענוש אותו בגופו ובממונו²⁷.

סיכום
לא ניתן לסיים את דברינו בלי להתייחס להנחיית פרקליט המדינה שניתנה לפני כתשעה חודשים. לפי הנחייה זו, אם פסק בית הדין הרבני שניתן לכוף את האדם לתת גט לאשתו, יכולה המדינה לפתוח בהליך פלילי נגדו בגין הפרת צו שיפוטי²⁸ בתיאום עם בתי הדין, כדי שלא לגרום לפסלות הגט. ואכן נעשה כבר שימוש בהנחייה זו על ידי בתי הדין הרבניים²⁹.

עוד נקבע כי ניתן לפתוח בהליך פלילי גם כלפי "גורם שלישי, שאינו סרבן הגט עצמו, מהווה גורם דומיננטי המשדל את הסרבן להפר את חובתו או מסייע לו באופן משמעותי להימנע מכך"³⁰. הגורם שלישי יהיה צפוי להעמדה לדין בגין שידול או סיוע להפרת חובה חוקית³¹.

דומה כי המחוקק השאיר בידי בית הדין כמה סמכויות לכפיית פסקי הדין, ונותר להשתמש בהם כראוי, כפי שעשו במקרה זה דייני בית הדין האזורי.

הערות:

* עמנואל נהון, מתמחה ביחידה למשפט עברי במשרד המשפטים.

1 סנהדרין ח ע"א.
2 שו"ת ראנ"ח, סימן קיא.
3 קידושין ע ע"א.
4 מועד קטן טז ע"א.
5 בבא קמא קיב ע"ב.
6 דינים אלו נפסקו להלכה ברמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכות ה-ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ח, סעיף ה; שם, סימן יא, סעיף א. וראה סמ"ע, סימן יא, ס"ק ה, הסובר שאף על פי שהנידוי חמור מן המלקות, מותר להלקות אדם רק על סמך עדות שני עדים, ולא על סמך עדותו של שליח בית הדין. זאת משום שהמלקות הן בגדר פגיעה בגופו של האדם, וכשם שאין לבית הדין להעניש את האדם בממונו אלא על סמך עדות שני עדים, כך אינם רשאים להכותו אלא על סמך עדות שני עדים.
7 ראה: תיק (אזורי תל-אביב) 6136-64-2, בפני הדיינים יצחק אלמליח, יצחק זר ואבירן יצחק הלוי (3.12.2006); תיק (אזורי תל-אביב) 927170/1, בפני הדיינים שלמה שטסמן, אייל יוסף ועידו שחר (14.3.2016), בהחלטות בסוף פסק הדין; תיק (אזורי נתניה) 921426/6, בפני הדיינים שלמה שפירא, אברהם מייזלס ורפאל י' בן שמעון (25.6.2015).
8 ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639 (27.8.95), פסקה 6.
9 ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366 (18.10.2001), פסקה 18 לפסק דינו של השופט חשין. לסיכום הסוגיה בעת האחרונה, ראה בע"מ 3778/12 עו"ד אירינה גלפנבויים נ' מדינת ישראל (29.9.2014).
10 ראוי לציין שמדובר בפקודה מנדטורית משנת 1929.
11 לפירוט ההיסטוריה החקיקתית, ראה פסק דינו של הרב שלמה דיכובסקי, ערעור (גדול) 8455-64-1 (17.9.2008).
12 הרב אליעזר הללה, "כפיית פסקי דין וביזיון בית הדין", פרשת השבוע, תשע"א, גיליון מס' 388. בין השאר נדונה השאלה האם מדובר בהליך עונשי הצופה פני עבר? או שמא מדובר בכפייה הצופה פני עתיד? לשאלה זו במשפט העברי, ראה פסק דינו של הרב אברהם שפירא, פסקי דין רבניים, חלק י, עמ' 168. במשפט הישראלי, ראה: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49 (14.12.2004); בש"פ 6224/16 פלוני נ' פלונית (‏28.8.2016).
13 וראה בעניין זה אביעד הכהן, "אם תרצו – אין זו עגונה: הטלת סנקציות על משפחתו של סרבן גט", פרשת השבוע, תשס"ט, גיליון מס' 358.
14 תיק (אזורי תל-אביב) 927170/1, בפני הדיינים שלמה שטסמן, אייל יוסף ועידו שחר (14.3.2016).
15 סעיף 4 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.
16 פסקה 22 לפסק הדין.
17 ערעור (גדול) 1071670-2, בפני הדיינים אליהו הישריק, אליעזר איגרא ומיכאל עמוס (10.8.2016).
18 בש"פ 2137/16 פלונית נ' פלוני (‏20.3.2017).
19 תיק (אזורי תל-אביב)‏ 927170/16, החלטה מיום כ"ב בתמוז התשע"ז (16.7.2017).
20 ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232 (24.6.1980).
21 פסקה 7 לפסק הדין.
22 בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך (17.5.2010).
23 דיון (ארצי) לא/4-4 ועד פועלי החברה לכבלים נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ פד"ע ד(1) 122 (7.12.72); דב"ע (ארצי) נז/18-2 חיים בן ציון נ' הד טק הנדסה בע"מ (7.05.96); בש"א (ת"א) 1866/04 בראשי יצחק נ' מסיקה אמיר (4.1.05); בש"א (נצ') 1375/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' משה סבג (4.9.07); ס"ק (אזורי ת"א) 13392-01-14 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (14.7.07); בע"פ 1613/05 אמיר מסיקה נ' יצחק בראשי (5.5.05).
לפסיקה נגד צד ג' בגין ביזיון בית הדין בבתי הדין הרבניים, ראה: ערעור (גדול) 2769 (23.10.03); תיק (אזורי פ"ת) 1-53-2294 (2004).
24 המקורות שלהלן הם מתוך פסק הדין האזורי (לעיל, הערה 14), פרק 4, פסקה 3, ומתוך פסק הדין בבית הדין הגדול (לעיל, הערה 17), פרק ו, פסקה 8.
25 כל בו, סימן קמב. וראה גם ספר חסידים, סימן תרפד.
26 שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קעז.
27 שו"ת חיים ביד, סימן צג. נזכיר לדוגמה את מה שנכתב בשו"ת בנימין זאב, סימן ת: "דראוי עליה ועל עוזריה קללה נמרצת עד אשר תשוב היא וכל עוזריה... וכיוצא בזה לייסר ולהכריז לה ולכל מסייעה ככל עבריין עד אשר תקבל דין עליה".
28 עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
29 תיק (אזורי חיפה) 846913/2, בפני הדיינים דניאל אדרי, בן ציון הכהן רבין, אלעד עלי (12.06.2017); תיק (אזורי ירושלים) 622918/19, בפני הדיינים אוריאל לביא, שלמה תם, דוד מלכא (29.05.2017).
30 סעיף 14 להנחייה.
31 סעיף 15 להנחייה.

---

---