אקדמות מילין
חוק שנחקק בשנה האחרונה, חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי התרת הוצאה לצורכי מס בשל תגמול חריג), התשע"ו-2016, מבקש להגביל את שכר העובדים בבנקים ובחברות הביטוח, ובעיקר את שכר המנהלים הבכירים¹. בין השאר, קובע החוק שקביעת תגמול לבכיר בסכום העולה על 2.5 מיליון ש"ח בשנה מחייבת סדרת אישורים במוסדות התאגיד, ובכל מקרה אסור לאשר תגמול העולה על פי 35 מן התגמול לעובד בעל התגמול הנמוך ביותר בתאגיד. כמו כן קובע החוק שחלק השכר העולה על 2.5 מיליון ש"ח בשנה לא ייחשב למעסיק כהוצאה מוכרת. התומכים בחוק מוּנעים מתפיסות של "צדק חלוקתי" ומן הרצון למנוע פערים גבוהים מדי בשכר בין העובדים לרבות פערי שכר. בד בבד, קביעת שכר מוגזם, ולא רק גבוה, בחברה ציבורית פוגעת בבעלי המניות של החברה, מפני שיש בה פוטנציאל לנדידת אנשים מוכשרים מן השירות הציבורי, שרמת השכר בו נמוכה בהרבה, למגזר הפרטי, ונמצא השירות הציבורי נפסד.

המתנגדים לחוק סומכים יתדותיהם הן על גישות עקרוניות של "כלכלה חופשית" וחירות הן על הנחות, ולפיהן ככל שהשכר ותנאי העבודה טובים יותר, יגדל התמריץ לעובד להגדיל את רווחי החברה. נוסף על זה, מתן שכר גבוה גם בחברה ציבורית הנסחרת בבורסה מאפשר לה למשוך אליה את המנהלים המוכשרים ביותר לטובת בעלי מניותיה, למען לא יתפתו לעבוד בחברות פרטיות אחרות, בארץ או בחו"ל, שבהן אין הגבלת שכר.

חוק זה נבחן בעת האחרונה גם בביקורת שיפוטית על חוקתיותו, ובג"ץ אישר את תוקפו². בית המשפט קבע שעל אף פגיעתו בחופש החוזים ובזכותם של הצדדים לחוזה לקבוע את תנאי ההתקשרות ביניהם, הגבלת השכר מוצדקת ומידתית, ועולה בקנה אחד עם "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית". בין השאר נידונה בפסק הדין לא רק האפשרות להגביל את שכר הבכירים מכאן ולהבא, אלא גם היכולת להתערב בהסכמים קיימים ולפגוע בזכויות עובדי התאגיד. אשר ל"ערכים היהודיים", הפנה בית המשפט את שימת לבנו לעקרון היסוד הכללי "והצנע לכת" (מיכה ו, ח)³. בדברים שנביא להלן, נבקש לבחון את השאלה אם גם לפי מקורות המשפט העברי ניתן להתערב במערכת יחסים במשפט הפרטי בין העובד למעביד, ומיהו הגורם הרשאי או צריך לעשות זאת.

אין צריך לומר שכמו בסוגיות רבות אחרות, גם בסוגיה זו, ראוי ליתן את הדעת ולהישמר מן הפח היקוש של האנכרוניזם והניסיון ל'השליך לאחור' תופעות ומוסדות בני ימינו על מקורות שנוצרו במציאות חיים חברתית וכלכלית שונה לחלוטין. עיוננו יתמקד אפוא בעקרונות המשמשים בסוגיה זו, שכוחם יפה לרוב לא רק לשעה אלא גם לדורות, אך לא בהכרח בפרטים המשתנים מדור לדור⁴.

עקרון העל: חופש החוזים וחופש ההתקשרות
עקרונית, במערכת היחסים שבין אדם לחברו, כשלא מדובר בעובדי ציבור, נוהג גם במשפט העברי עקרון היסוד של "חופש החוזים". משכך, צדדים להסכם, לרבות העובד והמעביד, יכולים לקבוע ביניהם תנאים ככל שירצו, לרבות תנאי שכר, גם אם הם מנוגדים למקובל בענפי משק אחרים או בקרב מעסיקים אחרים. יתר על כן, אפילו חלק מתנאים אלה מנוגדים לדין תורה ולהלכה, ולא רק ל"תקנת הציבור", אפשר שיהא החוזה בר תוקף, אף על פי שהוא "חוזה הבא בעבירה"⁵. כך למשל נאמר כבר בתלמוד שעל אף קיומו של נוהג חברתי בעניין המספר המרבי של שעות העבודה, רשאים הצדדים להסכם עבודה לקבוע ביניהם שיעבוד העובד-הפועל יותר שעות, "מצאת החמה ועד צאת הנשמה"⁶. לא כן במשפט העבודה בן ימינו, שבו לא ניתן להתנות על המסגרת שקבועה בדין לעניין שעות עבודתו המרביות של עובד.

על דרך הכלל, שיש לו חריגים, משעה שנקבעו התנאים, הם מחייבים את שני הצדדים⁷, אף אם חורגים הם מן המקובל בשוק, ואין בחוזה משום פגם, מפני שהצדדים להסכם "סברו וקיבלו" ועשו כן מרצונם החופשי. מכוח עקרון היסוד של חירות האדם, המתבטא בין השאר במימרה התלמודית, "כי עבדי הם – ולא עבדים לעבדים"⁸, ניתנה לעובד, "פועל" בלשון חכמים, הזכות לחזור בו בנסיבות מסוימות ולהפסיק את עבודתו אצל מעסיקו⁹.

התערבות בשוק הפרטי בשם האינטרס הציבורי
אף על פי שבדרך כלל המשפט העברי נמנע מלהתערב במערכת יחסיהם של המקיימים פעילות מסחרית בתחום המשפט הפרטי, לעיתים הוא עושה כן בשם האינטרס הציבורי¹⁰.

כך למשל נקבע ש"בני העיר"¹¹, נציגי הציבור, רשאים לקבוע נורמות מחייבות גם בחיי המסחר בשוק הפרטי, לרבות בדיני עבודה, לשם אינטרס ציבורי, כעולה מן התוספתא והתלמוד¹²:

רשאין בני העיר להתנות על המידות [=לקבוע את שיעור המידות] ועל השערים [לקבוע את מחיר החיטים והיין, שלא ימכרנה בשנה זו ביותר מכך וכך דמים – רש"י], ועל שכר הפועלים [שאם נשכרים הפועלים בשלוש מעות ליום, רשאים להתנות שלא ישכרום אלא בשתי מעות ליום – רבנו גרשם], ולהסיע¹³ על קיצתם [להעניש את העובר על דבריהם – רש"י].

הוראות דומות מצויות במקורות התלמודיים לעניין מעשי חקיקה של אגודות מקצועיות¹⁴.

כך באשר ל"מה", לעצם היכולת להתערב בקביעת השכר המרבי שיינתן ל"פועלים", העובדים, וכך באשר ל"מי", למיהות הגורם הרשאי לעשות כן.

כפי שהובהר במקורות מאוחרים יותר, סמכות זו לא נמסרה רק ל"בני העיר", מעין 'מוסד' חברתי בימי התנאים, אלא גם למנהיגים שבכל דור ודור, כמו שאומר המרדכי¹⁵ (אשכנז, המאה הי"ג) בשם רבנו תם (מבעלי התוספות, צרפת, המאה הי"ב) והראבי"ה (ר' אליעזר בן יואל הלוי, מחכמי אשכנז במאה הי"ב), שאם הובררו טובי העיר להנהיג את הציבור ולתקן תקנות, ואפילו יחיד שהוברר, מה שעשה עשוי לתקנת הקהל, מפני ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו".

היסוד המשפטי להתערבות בתחום המשפט הפרטי
היסוד המשפטי לתוקפה של התערבות זו ביחסים חוזיים שבין צדדיים, גם במשפט הפרטי, עשוי להיות מיוסד על כמה אדנים.

היסוד האחד הוא העיקרון: "הפקר בית דין – הפקר". כלומר, הציבור, באמצעות שלוחיו, עשוי לעיתים ל'הפקיר', להפקיע ממון של יחיד או לנקוט צעדים העשויים לפגוע בקניינו של היחיד להגשמת מטרה ציבורית¹⁶.

יסוד אחר להתערבות זו, העשויה לפגוע בקניינו של היחיד, הוא הכלל שנקבע בתלמוד הירושלמי¹⁷, ולפיו בדברים שבממון "מנהג מבטל הלכה"¹⁸. כלל זה, שמעיקרו צומצם לתחומים צרים למדי, היה ברבות הימים עוגן להלכה ש"מנהג הקהילה" ותקנותיה בענייני מסים אך גם בעניינים אחרים מחייב את הכול, גם כשהמס או התקנה פוגעים בקניינו של היחיד¹⁹.

יסוד אחר להכרה המשפטית בהתערבות חיצונית בקביעת תנאי השכר עשוי להיות עקרון היסוד "דינא דמלכותא דינא", כלומר שמכוח הסכמה מפורשת או משתמעת של כלל הציבור שמוסדותיו המוסמכים (ובימינו הכנסת או הממשלה או גורם שלטוני אחר, בהנחה שהכלל חל גם בארץ ישראל) מוסמכים באופן כללי לקבוע נורמות וכללים שיוחלו גם בתחום המשפט הפרטי, יש לנורמות שהם קובעים תוקף גם אם יש בהם פגיעה מסוימת בקניינו של היחיד ובחירותו²⁰.

ביטוי לזה ניתן בהרבה תשובות הלכתיות העוסקות בזכות השביתה מנקודת מבט הלכתית, שנידונה בהם בדרך אגב סוגיית גובה שכרם של עובדים, כגון בתשובת הרש"ז אויערבך, מגדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים²¹:

יכולים ודאי טובי העיר "לעשות להם קצבה על שכר הפועלים שיהיה בכך וכך", כי טובי העיר אינם דווקא היותר חכמים או יראי חטא, ורק היותר משתדלים בצרכי צבור.

ממקורות אחרים בספרות ההלכה עולה שסמכות זו מסורה לא רק ל"טובי העיר" אלא גם לחכמי כל דור ודור²². ויש מחכמי ההלכה שחילקו בין בעלי סמכות, כמו למשל המהר"י קצבי, מחכמי קושטא במאה הי"ז²³, האומר שהסמכות לתקן תקנת קהל נתונה גם ל"ראשי הקהל", מצד חוכמתם או מצד עושרם, גם בלא שהובררו לעשות את צורכי הציבור על פיהם. לפי דעה אחת, במקרה זה אין להם כוח לכפות את המיעוט שמתנגד לתקנה אלא במקום "מיגדר מילתא" [=כשהתקנה באה לגדור דבר, לתקן דבר גדול]. לעומתם, "טובי הקהל"²⁴, שהם מורשי הקהילות הממונים לפקח על עסקי הציבור, כל מה שהם עושים כאילו נעשה על דעת כל הקהל, המודים שיש להם כוח ורשות לעשות איזה תנאי ותיקון לצורך הציבור במעמד רוב בני העיר ולענוש ולקנוס את מי שעובר על דבריהם, כיוון שיש מעין חזקה או הנחה שהתקנה נעשית "מדעת כולם".

סנקציה עונשית על הפרת חובה אזרחית
כפי שעולה כבר מן הברייתא התלמודית, הסמכות לקביעת "שכר הפועלים" עשויה להיות מלווה גם בסנקציה עונשית, לא רק אזרחית, על הפרתה. וכך מפרש הרמ"ה, רבי מאיר אבולעפיה (ספרד, סוף המאה הי"ב), בחיבורו "יד רמה", על אתר: "ולהסיע על קיצתן - לסייע על קיצות תנאיהן, להתנות שעל המְשַנֶה מקיצותן שיהא מחויב עונש ממון או נידוי או מלקות".

עירוב זה, של השתת סנקציה עונשית על הפרת חובה אזרחית, אינו מיוחד רק למשפט העברי. דוגמה לו ניתן למצוא בסעיפים שונים של חקיקת העבודה במשפט הישראלי. כך, למשל, קובע סעיף 25ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, סנקציה עונשית, של תשלום קנס, על המפר את הוראות החוק. בדומה לו, קובע סעיף 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, סנקציה עונשית של עד שנת מאסר(!) או קנס, בגין הפרת החובה האזרחית לשלם לעובד שכר מינימום.

תקנה הגורמת רווח לאחד והפסד לאחר
הראשונים נחלקו בשתי שאלות: אם הסמכות לתקן תקנות המתערבות ב"כלכלה החופשית" ובחיי המסחר חלה גם כשהן גורמות "רווח לאחד והפסד לשני" (כבמקרה דנן, שבעלי המניות של הבנקים וחברות הביטוח והציבור עשויים להרוויח, אך הבכירים יפסידו עקב הגבלת שכרם); ואם תקנה מעין זו צריכה להתקבל פה אחד או שמא די ברוב מסכימים כדי שתהא תקפה. בעקבות דברי ראשונים, פסק הרמ"א²⁵ שאם נתקבלה התקנה על דעת הציבור ולטובתו, היא תקפה אף אם היא כרוכה בהפסדו של היחיד.

כאמור לעיל, מכוח גישה זו, התערבו חכמי ההלכה לעיתים בתחומים כלכליים של "השוק החופשי", וקבעו תקנות קהל שמטרתן להגן על האינטרס הציבורי גם במחיר פגיעה בקניינו של היחיד. כך למשל תוקנו תקנות הקובעות מחיר מרבי למוצר מסוים או לשכירת בית²⁶ או תקנה שאסור לרכוש מוצר מסוים במחיר גבוה על אף הפגיעה הקניינית וההתערבות הבוטה בשוק החופשי. זאת משום שהועדף האינטרס הציבורי על פני הפגיעה בקניינו של היחיד.

פיקוח על גובה שכרו של העובד
גם כאשר מתואר בתלמוד ההסכם שעשו בני אומנות מסוימת ביחס לחלוקת ימי העבודה בשבוע ביניהם, ועל אף שמדובר בפעולה שנטועה לכאורה בתחום המסחרי ובתחום המשפט הפרטי ולא הציבורי, התלמוד מחייב לקבל את אישורו של "אדם חשוב" כתנאי לתקפות התקנה²⁷. את טעמו של תנאי זה, מבאר הרמב"ן על אתר (בתרגום לעברית): "שמא יהא הפסד ללקוחות, שהשער יתייקר"²⁸. הווי אומר: האינטרס הציבורי עשוי להצדיק התערבות גם בתוכן הסדר שראשו ורובו, אם לא כולו, נטוע בשדה המשפט הפרטי.

"פיקוח" זה נדרש כדי לוודא שהקהל או הגורם מתקן התקנה (איגוד מקצועי וכיוצא בזה) אינו משתמש לרעה בסמכותו, כיוון שגם אם נתקבלה התקנה ברוב גדול, ואפילו "פה אחד", עשוי תוכנה לפגוע בזכויותיו של היחיד שלא כדין.

מתוך היקש לגישה עקרונית זו, ניתן להבין את מקור תוקפן של הגבלות החלות בימינו גם על תאגידים המאוגדים במשפט הפרטי, כגון עמותות וחל"צים (חברות לתועלת הציבור). מכוח הוראות הדין, "הממונה על השכר באוצר" מפקח על תנאי שכרם של העובדים בגופים המתוקצבים או נתמכים מקופת הציבור²⁹, שאף אם הם תאגידים פרטיים (כגון מוסדות מתוקצבים להשכלה גבוהה), זכותו, ואולי חובתו, של המחוקק להתערב בתנאי שכר של מנהלים בחברה ציבורית לשם הגנה על האינטרס הציבורי. גם הציבור שותף במניותיה של חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, ויש לעיתים חשש שינצלו בעלי השליטה בחברה את כוחם לעשיית פעולות שייטיבו עמם ועם מקורביהם, בניגוד לאינטרס הציבורי. מכאן כל החובות שהטיל המחוקק על חברות מעין אלה, כגון מינוי דח"צים (דירקטורים מקרב הציבור בהנהלת החברה), מינוי מבקר פנים והחלת כללים של ממשל תאגידי.

כשמדובר בהגבלת שכר במגזר הציבורי, הרשות, ואולי החובה, לפקח על שכרם של העובדים פשוטה הרבה יותר. כיוון שמדובר בכסף שמקורו בקופת הציבור, הציבור רשאי, ואולי חייב, להגביל את סכום ההוצאה כדי לשמור על כספי הציבור לצורכי הציבור ולא להעשרת אנשים פרטיים³⁰. כך למשל נקבעה באחת מתקנות הקהל הגבלה על סכום ההוצאות מקופת הציבור המיועד למימון מערכת הבחירות³¹.

סוף דבר: "והצנע לכת" - חיוב משפטי
כאמור לעיל, קבע בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו שהגבלת שכר עולה בקנה אחד לא רק עם ערכים דמוקרטיים אלא גם עם ערכיה היהודיים של מדינת ישראל, והסתייע גם בפסוק: "והצנע לכת עם אלוהיך". עיון בהקשרו מלמד שאינו בגדר ציווי נורמטיבי משפטי מחייב, אלא מוסרי-אתי, ולכאורה הוא חל על אורחו ורבעו של אדם, ולאו דווקא על הליכותיו בחיי המסחר ובשוק העבודה.

על אף זה, אין מניעה מלהסתייע בפסוק זה לעיגון הלכות משפט, מפני שעל אף אופיים ה"לא נורמטיבי" של פסוקי הנ"ך, גזרו מהם חכמים לא פעם, אם כמקור להלכה אם כאסמכתה בעלמא, הלכות גדולות בעולמה של תורת ישראל³².

ואולם נשאלת השאלה אם במקרה זה ניתן ללמוד מפסוק זה בספר מיכה נורמה משפטית מחייבת? יתר על כן, אף אם נאמר שחובת ה"צניעות" היא נורמה משפטית מחייבת, אין בה כדי להצדיק בהכרח הפחתת שכרו של עובד. יכול אדם לצבור הון רב, להיות בעל משכורת אסטרונומית, אך עדיין לנהוג בצניעות. ולהפך: יכול אדם להרוויח מעט, אך לחיות באורח חיים בזבזני, נהנתני וראוותני, כשכל משכורתו מוקדשת ל"מנעמי החיים" ולא למטרות נעלות אחרות.

כבהרבה סוגיות אחרות, גם כאן עיון במקורות המשפט העברי מגלה תמונה מורכבת. מכל מקום, תשובה ראויה לשאלה זו כרוכה בבירור סוגיות יסוד כבדות משקל אחרות, דוגמת יחסה של תורת ישראל לעוני ולעושר, תמיכתה במשטר "סוציאליסטי" או "קפיטליסטי", וכיוצא באלה שאלות חובקות עולם שאין כאן מקום לדון בהן, ועוד חזון למועד בעניין זה.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 חוקים דומים יש גם במדינות אחרות בעולם. ראה נ' פרלמן וג' נווה, "הגבלות על שכר בכירים בחברות ציבוריות – סקירה משווה", מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 2010.
2 בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים ואיגוד חברות הביטוח נ' כנסת ישראל (29.9.16).
3 ראה פסק דינו של כב' השופט מלצר, שם. לימים, הפכה מטבע לשון זו לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, תוך השמטה מכוונת של "עם אלוהיך". על תופעת "חילון" פסוקים והעתקתם לצרכים אחרים תוך עיקור ממד הקדושה שבהם, ראה: א' סימון, "מעמד המקרא בחברה הישראלית: ממדרש לאומי לפשט קיומי", יריעות א (תשנ"ט), עמ' 35-7; א' הכהן, "'מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!' – עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל", שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל (מ' בר-און, צ' צמרת עורכים), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ב, עמ' 172-144, הערה 17.
4 ראה א' הכהן, " 'וכי זכין לאדם שלא בפניו?', עיונים בסוגיית התובענה הייצוגית לאור עקרונות המשפט העברי", שערי משפט ד (תשס"ה), עמ' 192-153.
5 ראה בהרחבה א' שוחטמן, מעשה הבא בעבירה, ירושלים תשמ"א, והספרות הרבה המובאת שם.
6 ראה: בבא מציעא פג ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלא, סעיף א; רמ"א, שם.
7 על מהותו של חוזה עבודה ודרך כריתתו, ראה בהרחבה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (תל-אביב תשכ"ט; ירושלים תשמ"ב). לעניין ההבחנה הבעייתית בין עובד לבין "קבלן", סוגיה מרכזית בדיני העבודה בימינו, ראה ב' ליפשיץ, עובד וקבלן - בין קניין לבין התחייבות (ירושלים תשנ"ד).
8 בבא מציעא י ע"א, על סמך הפסוק: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה).
9 זכות זו אינה אמורה ב"דבר האבד", כשחזרת הפועל מהסכם העבודה תביא לנזק קשה ובלתי הדיר למעסיקו. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ח; שו"ת משפטי עוזיאל, ד, חושן משפט, סימן מב, ועוד. אך ראה ש"ך, שם, ס"ק טו: "שוכר עליו או מטעו, אבל מכל מקום אינו יכול לכופו להשתעבד בו בשביל כך".
10 כך למשל לעניין דינא דבר מצרא והחובה למכור שדה דווקא למצרן. התערבות זו נתפסה בתחילה כנורמה "לפנים משורת הדין", רך ברבות השנים הייתה לבשר מבשרו של הדין במשפט העברי.
11 ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "בני העיר".
12 תוספתא, בבא מציעא יא, כג; בבלי בבא בתרא ח ע"ב.
13 לפי נוסח אחר, "לעשות על קיצתן", היינו לכפות, כמו "גט מעושה". ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשנ"ח), עמ' 558 והערה 3.
14 ראה: תוספתא, בבא מציעא יא, כג-כו; בבא בתרא ח ע"ב. וראה מ' אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ' 399.
15 מרדכי, בבא בתרא, סימנים תפ, תפב.
16 על עיקרון זה ויסודותיו המשפטיים, ראה: ח"ה כהן, "הפקר בית דין הפקר: לשיטתם של רבי יצחק ושל רבי אלעזר", דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות א (ירושלים תשכ"ז), עמ' 188-185; א' הכהן, "'וכי הרבים גזלנים הם?' על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א (תשנ"ז), עמ' 47.
17 ירושלמי, בבא מציעא ז, א (כז ע"ב). כלל זה אינו נזכר בתלמוד הבבלי.
18 על כלל זה, ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ' 116, 732; ב' ליפשיץ, "מנהג מבטל הלכה", סיני פו (תש"ם), עמ' 13-8; ד' הנשקה, "מנהג מבטל הלכה", דיני ישראל יז (תשנ"ג-תשנ"ד), עמ' קלה.
19 ראה למשל: שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן רס; מ' אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ' 603 ועמ' 748.
20 ראה בהרחבה: א' שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל", שנתון המשפט העברי טז-יז (תש"ן-תשמ"א), עמ' 500-417; ש' שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים, תשל"א.
21 שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן פז.
22 שו"ת הריב"ש, סימן שצט.
23 שו"ת מהר"י קצבי, סימן טז. תשובה זו דנה בשאלת תוקף תקנת מס על שניים מבני העיר, "ראובן ושמעון", שהוכרחו להימלט ממנה. הרקע לה מתואר בסימן הקודם: "על אודות ראובן ושמעון מעיר שארא"י שהוצרכו לצאת מן העיר מפני יראת המושל כעת בעיר ההיא, פן יעליל עליהם, על ידי שבשביל שהיה להם קצת שייכות עם אנשי עיר ראגוז"ה [=העיר דוברובניק, בימינו בקרואטיה] והעיר ראגוז"ה נהפכה ונהייתה תל עולם. אשר על כן ברחו לנפשם ועזבו נשיהם וטפם וכל אשר להם שם בעיר שארא"י".
24 על מונח-מוסד זה, מקורו והשתלשלותו, ראה אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ' 590-587.
25 רמ"א לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב. עם זאת הסמ"ע, שם, ס"ק יא, מדגיש בשם מהרי"ק: "דאפילו למאן דאמר [=מי שאומר] טובי העיר יכולים לתקן מה שירצו, היינו דוקא מה שהוא צרכי הקהל, אבל להפקיע ממון מאחד לחבירו שאינו צורך הקהל, פשיטא דלא".
26 ראה למשל א' הכהן, "תקנות ירושלים – פיקוח על מחירי דיור והגבלת חירות לתכלית ראויה", פרשת השבוע, גיליון מס' 474, תשע"ז.
27 בבא בתרא ט ע"א; אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ'608 . וראה גם בהרחבה שוחטמן (לעיל, הערה 20), עמ' 476 ואילך.
28 וכיוצא בזה פירשו הר"ן והריב"ש בתשובותיו, סימן שצט. ראה אלון, שם.
29 ראה סעיף 33א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985.
30 ראה למשל שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קסד, בעניין הגבלת שכר רבנים (תודתי לרב עמנואל נהון על הפנייתי למקור הזה).
31 ראה א' הכהן, "'אדיר במלוכה, בחור כהלכה' - הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע, כרך ב, עמ' 113, הערה 3. תקנה זו דומה לאיסור שקיים בדין הישראלי בסעיף 7 לחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973.
32 כך למשל הפסוק המפורסם, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), שהיה יסוד מוסד לפיתוח תורה שלמה של הלכות "דרכי נועם". ראה למשל: שו"ת הרדב"ז, סימן אלף נב; מ' אֵלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 13), עמ' 326-323. על השימוש בעקרונות "מטא הלכתיים" כגון אלה, ראה בהרחבה א' הכהן, "שיקולים מטא-הלכתיים בפסיקת ההלכה – מתווה ראשוני", עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה (א' רביצקי וא' רוזנק עורכים), הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 310-279.

---

---