הקדמה
זכותו של האדם להכיר את הוריו הוכרה ב"אמנה לזכויות הילד" של האו"ם, משנת 1989, שאושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991¹. וזה לשונה:

הילד יירשם תיכף לאחר לידתו, ותהיה לו מלידתו הזכות להיקרא בשם, הזכות לקבל אזרחות, וככל האפשר הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם.

זכות זו קיבלה ביטוי מפורש במשפט הישראלי בדברי השופט שמגר². וזה לשונו:

יש אף הטוענים כי מוֹתר האדם מן הבהמה, בין היתר, בידיעת האדם על מוצאו. קרי, הזכות לדעת את המוצא הישיר היא חלק מן הדרך להבטחת כבוד האדם.

זכות האדם להתחקות אחר שורשיו הגנטיים עולה במגוון הקשרים - אימוץ, אומנה, תרומת ביצית ותרומת זרע - והיא מעוררת בכל אחד מהם קשיים ושאלות שונות, שנדון בהן להלן, תוך עיון משווה בין המשפט הישראלי למשפט העברי.

אימוץ ואומנה
בנוגע לילד מאומץ, סעיפים 29-30 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ") קובעים שיש לרשום את פרטי ההורים הביולוגים ב"פנקס האימוצים", שאינו נתון לעיון הציבור. המאומץ יכול לבקש לעיין בפנקס בהגיעו לגיל 18, אולם זכות העיון מותנית בקבלת הסכמתו של עובד סוציאלי או שופט. אם המאומץ מביע את רצונו גם להיפגש עם ההורה הביולוגי, הדבר כפוף להסכמת ההורה הביולוגי והמפגש מתקיים בליווי העובד הסוציאלי³.

זכות ההתחקות נתונה רק למאומץ, תוך איזון בינה ובין זכויות הוריו המאמצים⁴. בכל מקרה, אין להורה הביולוגי, ואף לא לאחים הביולוגיים, זכות להתחקות אחר המאומץ.

באומנה, להבדיל מן האימוץ, ההורים נשארים אפוטרופוסים על ילדיהם, אף על פי שהמדינה מעורבת אינטנסיבית בגידול הילד. סעיף 9 לחוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016, קובע:

זכותו של ילד לדעת מיהם הוריו, להכיר את הוריו ואת בני משפחתו, ולשמור על קשר אישי עמם.

הנה כי כן, באומנה, המחוקק הישראלי מכיר בזכות קיום קשר הורי ובזכות ההתחקות המלאה, הן של הילד והן של הוריו הביולוגיים. לעומת זאת, מוסד האימוץ מנתק את ההורה הביולוגי מן המאומץ עד גיל 18, והחוק מכיר בזכותו המוגבלת של המאומץ להתחקות אחר שורשיו וזהותו.

האימוץ במשפט העברי – "כאילו ילָדו"
נאמר בתלמוד: "שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"⁵.

בתפיסה התלמודית, ייתכן שהמאומץ אף יכול להיקרא על שמו של ההורה המגדל, מתוך הערכה רבה למעשה גידול הילד⁶. וידוע המעשה באביי, שהתייתם מאביו ומאמו, שקרא למי שגידלה אותו "אם", ונקרא בתלמוד "נחמני" על שם רבה בר נחמני מגדלו. התלמוד דן בדמויות מקראיות מפורסמות, כגון רות ונעמי, וקובע: "רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה"⁷. אך יש לשאול: האם נובע מזה שההלכה מכירה באפשרות להשתמש בשם ההורים המגדלים של המאומץ במקום שמות הוריו הביולוגיים? יש לזכור שבסיפורי המקרא ובמעשי האימוץ שבתלמוד, שמותיהם של ההורים הגנטיים היו ידועים לכול, ולא היה חשש של השכחת זהותם.

על יסוד הסוגיות התלמודיות הדנות ביחסי מאמץ-מאומץ, שהמאמץ הוא "כאילו ילדו", פוסק הרמ"א⁸:

מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר "בני", או היתום כתב על המגדלו "אבי" או "אמי", לא מקרי [=אינו נקרא] מזוייף, וכשר. הואיל וגדלוהו, ראוי לכתוב כך⁹.

שיטה זו, המעוגנת בתשובת מהר"ם מרוטנברג (גרמניה, המאה הי"ג), מהווה יסוד למספר שאלות בדבר השימוש בשם האב או האם המאמצים בסיטואציות שונות¹⁰. כל זמן שהשימוש בשם המאמץ הוא תואר חיבה ואינו עלול לגרום לבלבול באשר לזהותו של מי שרשום בשטר, אין מניעה מלהשתמש בשם ההורה המגדל, אך אם הוא עלול להטעות, אסור להשתמש בו בשטר. דוגמה להסתייגות זו מצאנו בתשובת הרב דוד פיפיאנו (סאלוניקי, יוון וסופיה, בולגריה, המאות הי"ט-הכ') לאלמנה שביקשה מבנה המאומץ, "רפאל", שיקרא לעצמו "רפאל בן אברהם", על שם בעלה שהלך לעולמו, הן בשטר כתובתו הן בעלייתו לתורה¹¹. תוך ניתוח מאלף של הסוגיה, פסק הרב פיפיאנו שאין לעשות כן מכמה סיבות. לגבי שטר הכתובה, כיוון שהוא מוּכר בקהילתו כ"רפאל בן משה" (על שם אביו הביולוגי), יכול הוא או אחר להתנער מהשטר, והשטר "מיחזי כשיקרא". וכן להפך. יש לחשוש שבעתיד יישכח שם אביו הביולוגי, ובעקבות השם המופיע בכתובה או מעלייתו לתורה בשם מגדלו, עלולים הבריות לטעות בכתיבת גט שיירשם בו על שם מגדלו, ונמצא שהגט פסול¹². כפתרון, הוא מציע ש"רפאל" ייקרא על שם משפחתו של מאמצו, וימשיך להשתמש בשמו הפרטי של אביו הביולוגי.

בניגוד למצב שרווח בעבר, כשהמאומץ והוריו המאמצים ידעו את זהות הוריו הביולוגיים, האימוץ הישראלי המודרני בדרך כלל הוא אימוץ "סגור", ומשמעו שעם מתן צו האימוץ, מנותק הקשר בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים, המאומץ נקרא על שמם של הוריו-מגדליו, והמאמצים והילד אינם יודעים את זהות ההורים הגנטיים. לעיתים המאומץ אף אינו יודע את עובדת היותו מאומץ¹³. גדולי הפוסקים בדור האחרון דנו בשאלה אם ההורים המאמצים חייבים לגלות למאומץ שהוא מאומץ. הרב משה פיינשטיין¹⁴ (רוסיה-ארה"ב, המאה הכ'), הרב יצחק יעקב וייס¹⁵ (גליציה-אנגליה-ארץ ישראל, המאה הכ') והרב מנשה קליין¹⁶ (אוקריינה-ארה"ב, המאה הכ') - תמימי דעים שחובה לגלות זאת למאומץ. הרב קליין מונה לא פחות מארבעה-עשר(!) חששות הלכתיים, שכדי למנוע אותם, יש לחייב את גילוי שורשיו הביולוגיים של ילד מאומץ, ובהם: שמא יישא אח את אחותו; שמא תינשא לכוהן מאומצת שעברה הליך גיור¹⁷; שמא יוחזק המאומץ ככוהן, אם מאמצו כוהן; שמא יירש המאומץ את המאמץ שלא כדין, או שמא יירשוהו שלא כדין. נוסף על אלה, ניתן להוסיף מצב הרווח בימינו, שילד שאומץ ולא גויר עשוי לחשוב בטעות שלפי ההלכה הוא יהודי, ולגלות שאינו יהודי בבואו להתחתן.

בהתאם לכך, הרב וייס סבור חד משמעית שאין להסתיר ממי שמאומץ את עובדת היותו מאומץ ואת זהות הוריו הביולוגיים, ואין לרשום בשטר כתובה את שם אביו מאמצו¹⁸. ואולם, כשנשאל הרב וייס אם ניתן להסתיר מבחורה העומדת להינשא שהיא מאומצת, מחשש שתיטרף דעתה, השיב שאפשר לעשות כן, ובלבד שכתובתה תיכתב באופן שיעיד על עובדת האימוץ באופן דיסקרטי¹⁹.

תרומת ביציות וזרע
סוגיה נוספת במסגרת שאלת זכות ההתחקות, המטלטלת מדינות רבות במערב, היא סוגיית תרומת תאי רבייה. באין הסדר בחוק הישראלי בשאלת תרומות זרע, ההסדרה הקיימת מעוגנת לעת עתה ב"חוזר מנכ"ל משרד הבריאות", ולפיו בנק הזרע חייב לשמור על אנונימיות תורם הזרע²⁰. בעת האחרונה עלתה הדרישה לבטל את האנונימיות ולאפשר לילד להתחקות אחר זהות אביו הגנטי או לפחות להכיר את האחים הגנטיים שלו²¹. כאמור, עדיין הסודיות אינה מעוגנת בחוק, ולא ברור אם תעמוד בביקורת שיפוטית²². בעת האחרונה, פרסם משרד הבריאות תזכיר חוק המסדיר את תרומות הזרע בישראל²³, והוא כולל סעיף המעגן את האנונימיות של התורם. לאור הערות הציבור, יש כוונה להוסיף בחוק אפשרות לתרומה מזוהה, כך שהנולד מתרומה "מזוהה" יוכל לגלות את שמו ותאריך לידתו של התורם בהגיעו לגיל 18.

לעומת זאת, חוק תרומת ביציות, התש"ע-2010, מאפשר לקבל ביצית מתורמת המוכרת לנתרמת, בכפוף לאישור ועדת חריגים, כשהתורמת אינה נושאת באחריות הורית, ולא ברור מדוע לא מוצעת אפשרות מקבילה בתרומת זרע.

בנושאים אחרים, נקבעו הסדרים דומים בתרומת ביציות ובתרומת זרע. ב"חוק תרומת ביציות", נקבע מחד גיסא שהיילוד יהיה בנה של הנתרמת, ולא תהיינה לתורמת זכויות או חובות הוריים כלפי היילוד; ומאידך גיסא נקבע ש"אין בחוק כדי לפגוע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין". החוק קובע גם שיוקם מאגר של פרטי התורמות, שיהא נתון לעיונו של רשם הנישואין, כדי למנוע נישואי קרובים, וכל מי שנולד מתרומת ביציות, יכול לקבל מידע על עובדת היותו נולד מתרומת ביצית על פי הוראת בית משפט בלא לקבל מידע המזהה את התורמת²⁴.

בדומה לזה, "תזכיר חוק בנקי הזרע" קובע שכל תורם זרע, בין הוא אנונימי בין הוא "מזוהה", לא יישא באחריות משפטית-הורית כלפי הילד. יחד עם זאת, נקבע בו גם: "אין בחוק זה כדי לפגוע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין"²⁵. אף כאן מוצע להקים מאגר שבאמצעותו יוכל רושם הנישואין לוודא שבני זוג העומדים להינשא אינם קרובי משפחה, והנולד מתרומת זרע אנונימית יוכל לוודא שאינו "קרוב משפחה" של מי שהוא מעוניין לקיים עמה קשר זוגי.

וראוי להשוות בין ההסדר המוצע ובין ההסדרים במדינות מערביות²⁶. באיטליה, לא קיים מוסד תרומות הזרע. בצרפת, ובלגיה וספרד, ניתן לתרום זרע רק אנונימית. שוודיה הייתה המדינה החלוצה שאפשרה רק תרומה מזוהה, ולא אנונימית, כשהתורם משוחרר מקשר משפטי מחייב עם הילד. בעקבותיה הלכו מדינות רבות, ובהן: בריטניה, אוסטריה, גרמניה, הולנד, פינלנד, נורבגיה, שוויץ, ניו זילנד. בארה"ב ודנמרק ופולין, ניתן לתרום זרע בשני המסלולים, האנונימי והלא אנונימי²⁷. במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה הוסרה האנונימיות מתורמים שתרמו בעבר אנונימית.

האם ניתן ללמוד מזכות ההתחקות בזיקה לאימוץ על זכות ההתחקות בזיקה לתרומת זרע או תרומת ביצית?

מצד אחד, ניתן לטעון ששלמות התא המשפחתי הנזקק לתרומת חומר גנטי ומעוניין לשמור את העובדה הזאת בסוד, גוברת על זכות הילד לברר את שורשיו הגנטיים, וכי די בפתרונות הטכניים של שמירת מידע במאגרים המונעים נישואי עריות. נוסף על זה, יש לזכור שבניגוד לאימוץ, יש במשפט העברי מי שמנתק לחלוטין את ייחוסו של הילד מתורם הזרע (בהפריית מבחנה)²⁸, ויש מי שמנתק אף את ייחוסו של הילד מתורמת הביצית²⁹.

מצד שני, ניתן לטעון שאסור לשלול מן האדם את זכותו להכיר את שורשיו. וכשם שהוכרה זכות זו בילדים מאומצים, כך יש להכיר בה בילדים שבאו מתרומת תאי רבייה³⁰. נוסף על זה, זכות ההתחקות אינה קשורה רק לבעיות הלכתיות של מעמד, אלא יש לתת משקל גם לשיקולים "מטא-הלכתיים", שיובאו להלן, המעניקים ערך חיובי לידיעת ייחוסו של אדם³¹.

שיקולים מטא-הלכתיים
המדרש תוהה: מדוע בפרשת משפטים (שמות כא), הפסוק הדן בגניבת אדם קוטע את רצף הפסוקים הדנים בהכאת אב ואֵם וקללתם: "(טו) ומכה אביו, ואמו מות יומת: (טז) וגֹנב איש ומכרו, ונמצא בידו מות יומת: (יז) ומקלל אביו, ואמו מות יומת". והוא עונה:

ללמדך שעל זה נתחייב גונב נפש מישראל, לאחר שהוא [הנגנב] מכה אביו ואמו ומקללם, לפי שאינו גדל עמם, ואינו מכירם³².

לשון אחר. חומרת האיסור לגנוב אדם נעוצה גם בניתוקו ממשפחתו, העלולה להביא אותו להכותם ולקללם³³.

ולא זו בלבד. לא רק שראו חז"ל את ניתוק האדם ממשפחתו באור שלילי, הם ראו בידיעת אדם את שורשיו עניין בעל חשיבות ערכית חיובית. וזה לשון התלמוד בעניין זה³⁴:

אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. שנאמר: "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל". לכל ישראל לא נאמר, אלא "לכל משפחות"³⁵.

וכך עולה גם מדברי רש"י: "שאין השכינה שורה אלא על הוודאיים, שזרעו מיוחס אחריו"³⁶.

בתשובתו של הרב וולדנברג³⁷ הדנה בשאלת הפריות מבחנה, שנכתבה כשהטכנולוגיה הייתה בחיתוליה, הצביע הרב גם על שיקולים מטא-הלכתיים אלה נגד השימוש בטכנולוגיה שבאמצעותה מביאים לעולם ילדים שאינם מכירים את הוריהם:

חז"ל אסרו להביא לידי לידת בנים כאלה שלא ידוע מי אביהם, הן בגלל זה עצמו שמן החובה שזרע ישראל ידעו יחוסם, דאחרת אין השכינה שורה, והן בגלל החשש החמור שיכול לבוא אי פעם לידי מצב שאח ישא אחותו מאביו... ויפה מגדיר המאירי זאת ביבמות שם דיש בזה: הן משום תקנת ולד והן משום תקנת ערוה.

סוף דבר
החוק הישראלי בחר אמצעים ראויים למניעת תקלות שהן בגדר "תקנת ערווה", כגון הקמת מאגרי מידע וניהולם באופן שיגן על החברה מפני נישואי קרובים. השאלה שאנו מעלים היא: האם יש בחקיקה הקיימת, והאם צריך להיות בזו המוצעת לגבי תרומת זרע, מנגנונים נוספים העשויים להגן על "תקנת הוולד" ועל זכות האדם להתחקות אחר שורשיו?

הערות:

* עו"ד ירדנה קופ-יוסף, עוזרת ראשית, היחידה למשפט עברי
** הרב עמנואל נהון, בוגר הכולל לדיינות "ארץ חמדה", ירושלים

1 אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, סעיף 7.
2 ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח(3) 837 (1994), פסקה 8 לפסק הדין. וראה עוד תמ"ש 87471/00 פלוני (קטין) נ' פלוני, פ"מ משפחה תשס"א 801 (2004).
3 ראה רות זפרן, "זכות המאומץ להתחקות אחר זהות הוריו הביולוגיים – התבוננות ביקורתית מנקודת מבט השוואתית", משפחה במשפט א (תשס"ז), עמ' 225, בעמ' 230-229. לדבריה, זכות העיון נתפרשה על ידי "השירות למען הילד" כמאפשרת גילוי של מידע בעל משמעות למאומץ, אך לא מידע מזהה, ולא עיון בפועל בפנקס האימוצים. מקור פרשנות זו לחוק האימוץ נמצא בהנחיות פנימיות של השירות למען הילד, אותן המחברת מבקרת. זפרן מציעה לפרש את החוק כפשוטו ולאפשר עיון בפנקס האימוצים. מפסקה 1.2 של חוברת ההסברה על האימוץ, המופיעה באתר השירות למען הילד, לא ברור אם הנחייה זו תקפה גם כיום. ראה הקישור: https://tinyurl.com/y9v74gvt.
4 תיק אימוץ (י-ם) 41/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2001), פסקאות 9-10 לפסק הדין.
5 מגילה יג ע"א; סנהדרין יט ע"ב.
6 מהר"ל, חידושי אגדות, סנהדרין יט ע"ב.
7 סנהדרין שם. לשאלה אם המאמץ מקיים מצוות "פרו ורבו" על ידי מעשה האימוץ, ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן עג.
8 רמ"א, חושן משפט, סימן מב, סעיף טו (על פי תשובות מיימוניות, משפטים, סימן מח).
9 סייגים לתחולת פסיקה זו מובאים בפתחי תשובה, חושן משפט, סימן מב, ס"ק יג, בשם הגהות כנסת הגדולה על הטור, שאין לרשום את אביו המאמץ בשטר, כשיש לאב ילדים אחרים. שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן עו, מסביר שאסור לאב לילדים ביולוגיים לכתוב את שם בנו המאומץ בשטר, שמא יוביל הדבר להפקעת בנו הביולוגי מירושתו. לכן, מי שיש לו ילדים ביולוגיים מלבד המאומץ, וכותב שטר לבן על שמו, יוחזק המאומץ כבנו הביולוגי על אף הכחשותיו, ויהיה אסור בקרוביו. כך סבור גם ר' יעקב עמדין, שאילת יעב"ץ, חלק א, סימן קסה, אלא שהוא מסתפק לעניין נדרים, אם נדר מבניו שלא ייהנו מכספו, אם גם בניו המאומצים בכלל נדרו. בסוגיה זו דן בהרחבה גם הרב מרדכי הכהן, "אימוץ ילדים לפי ההלכה", סיני מח (תשכ"א), עמ' רד-רכא. אין צריך לומר שדברי הרמ"א לא נאמרו בכתיבת גט, וששם חלים כללים קפדניים ביותר, כפי שנראה להלן.
10 ראה בהקשר זה אלישבע הכהן, "זכותו של האדם לשם", פרשת השבוע, שמות, תשס"א, גיליון מס' 10 [=פרשת השבוע, א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, כרך ב, עמ' 10-1].
11 שו"ת אבני האפוד, סימן יז.
12 כפי שמביא הרב פיפיאנו מדברי הט"ז, אורח חיים, סימן קלט, סעיף א, לגבי העלאת בן של מומר לתורה בשם אבי אמו.
13 ואולם סעיף 16(1) לחוק האימוץ מאפשר לבית המשפט לפתוח במידה זו או אחרת את האימוץ בהתחשב בשיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, למאמצים ולילד כאחד. בדחיית ערעור בקשה לאימוץ פתוח בע"מ 2738/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2013), בעמ' 16-15, הביא השופט רובינשטיין את גישת בית המשפט, ולפיה האימוץ הסגור אינו "כלל ברזל", וציין לדבריו במקום אחר: "לבי נוטה לחפש פתחי פתיחות, פתחי אימוץ פתוח במקרים המתאימים". וניכר ההבדל בין גישתו לבין נקודת המוצא של המשפט העברי, המובאת אף היא על ידו שם, שעקרונית, הוא בעד אימוץ פתוח.
14 שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן סד.
15 שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן מט; שם חלק ט, סימן קמ, ד"ה הנה כבר.
16 שו"ת משנה הלכות, חלק ד, סימן קסז.
17 וראה שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קסא, ד"ה בדבר אלו, שבילד מאומץ שגויר בקטנותו, מהווה הגילוי תנאי בתוקף הגיור, ויש לגלות לו על האימוץ לפני הגיעו לגיל מצוות, כדי שיוכל למחות.
18 ראה שם דבריו הנוקבים של הרב וייס אודות האימוץ הסגור (שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן מט): "דמכחישים לגמרי את מחצבת הילדים, כנודע כהיום הזה, שכוונת המאמצים להעלים מהילד, וכן מהעולם, שאינם הוריו האמתיים, וזה גם כן סיבה להקפדתם בקריאת אותם על שמותיהם... והנה לית דין צריך בושש [=אין ספק], דאסור להעלים מחצבת הילד, ממנו ומאחרים".
19 שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קנא. ראה גם חשוקי חמד (לרב יצחק זילברשטיין), יבמות מח ע"א, ד"ה אחד גר, כשיש חשש שידיעת דבר האימוץ עשויה להזיק מאוד לבריאותו הנפשית של המאומץ, ניתן להסתיר את האימוץ ממנו, אף אם גויר בקטנותו. ראה פד"ר א 145, פסק דינו של הרב גולדשמידט, ששלל קיום זיקה בין אב ביולוגי לבנו, כשהדבר מנוגד במובהק לטובת הילד.
20 http://www.health.gov.il/hozer/mk20_2007.pdf
21 לפחות בשני מקרים בשנים האחרונות, נשים שביקשו מבית הדין להכיר בכשרות בניהן להינשא, נדרשו על ידי בית הדין להמציא מידע מזהה מבנק הזרע כדי למנוע נישואי עריות. הבנקים סירבו, ואולם זכות האנונימיות לא נבחנה משפטית, כיוון שהנשים משכו את בקשתן, והתיקים נסגרו. וראה מיכאל ויגודה, "מעמדו של הנולד מבנק זרע", פרשת השבוע, תזריע-מצורע, תשס"ז, גיליון מס' 282.
בכינוס שהתקיים בכנסת ביום 16 בינואר 2017, ילדים שנולדו מתרומת זרע ביקשו מהמחוקק לאפשר להם לדעת מי הוריהם ומי אחיהם, הן כדי לדעת את זהותם והן כדי למנוע יחסים בתוך המשפחה. הקבוצה "אחאים והסדרת תרומות הזרע בישראל" היא קבוצת גג לקבוצות פרטיות המחפשות באמצעות האינטרנט אחים מתרומת זרע המקיימים לובי מול המחוקק להסדרת הנושא.
22 גם אם תעוגן בחוק, לא ברור שהאנונימיות תעמוד בביקורת החוקתית. כך למשל, בית המשפט לחוקה בגרמניה קבע שיש זכות חוקתית לאדם לדעת את מוצאו. ראה מחקר הסנט הצרפתי, הנזכר להלן, הערה 26.
23 תזכיר חוק בנקי הזרע, התשע"ז-2016.
24 חוץ מעובדת היותה בת דת אחרת.
25 נציין כי הוועדה הציבורית בראשות פרופ' מור-יוסף המליצה על קיום שני מסלולי תרומה, אחד מזוהה ואחד אנונימי. ראה המלצות הוועדה הציבורית לבחינת הסדרה חקיקתית של נושא הפריון ההולדה בישראל https://www.health.gov.il/PublicationsFiles/BAP2012.pdf, עמ' 34-36. עוד נציין כי זו גם עמדתו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "שמירת מידע על הורות ביולוגית", אסיא סה-סו (תשנ"ט), עמ' 83.
26 על פי מסמך שהוכן על ידי הסנט הצרפתי,L’anonymat du don de gametes, בקישור https://www.senat.fr/; וכן "Sperm Donor Identity and Compensation": An Experiment with American Sperm Donors", Oxford Academic Journal of Law and the Biosciences, Volume 3, Issue 3, December, 2016. https://academic.oup.com/jlb/article/3/3/468/2433403/Sperm-donor-anonymity-and-compensation-an
27 יש לציין שברוב המדינות האמורות, משמעות התרומה המזוהה היא יכולת הנולד מתרומת זרע לברר את זהות התורם בהגיעו לגיל הבגרות או ליצור עמו קשר בגיל זה. בדנמרק אף ניתן להביא תורם המוכר לזוג (איש ואישה) שיתרום את זרעו אך לא יישא באחריות הורית לוולד.
28 שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מה. וראה מיכאל קורינאלדי, "מעמדו המשפטי של ילד הנולד מהפרייה מלאכותית", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 295, בעמ' 289-308. נדגיש שדעה זו היא דעת מיעוט.
29 ראה: הרב ז"נ גולדברג, "יחוס אמהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת" תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 248; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יט, סימן מ; תשובת הרב מרדכי אליהו, מובא על ידי צבי רייזמן, רץ כצבי (תשע"ו), עמ' מה.
30 בשוודיה למשל הוסדרה ההזרעה המלאכותית בדומה למודל האימוץ. הדין באופן עקבי מתאפיין במגמה המבקשת להעניק מידע למאומץ ולנתרם. ראה Knut W. Ruyter, "The Example of Adoption for Medically Assisted Conception", in: Creating The Child – The Ethics, Law And Practice of Assisted Procreation, (D. Evans, ed. 1996), pp. 177-179.
הרב קליין משווה את דין הנולד מתרומת זרע לדין המאומץ לעניין חובת הגילוי. ראה שו"ת משנה הלכות, חלק ז, סימן יח. לעומת זאת, יש מי שטוען כי בפסיקת הלכה אין תמיד קוהרנטיות, ושייתכנו הכרעות סותרות בהקשרים שונים. ראה למשל הרב שלמה דיכובסקי, "פצוע דכא בעקרות יתרוגנית – שו"ת", תשובה א, אסיא יג (תש"ע), עמ' 183, בעמ' 188.
31 בדומה לזה, יש בספרות האקדמית שתי גישות לגבי "זכות ההתחקות": אחת רואה זאת כזכות הנגזרת מן הנזק העשוי לנבוע מאי הגילוי; ואחת רואה בה זכות חוקתית שאינה תלויה בנזק שבגילוי או אי הגילוי. רמות הגילוי הנטענות משתנות ממשטר למשטר בהתאם לדרך שבה נתפסת הזכות. ראה Vardit Ravitzky, "Knowing Where You Come From: The Rights of Donor-Conceived Individuals and the Meaning of Genetic Relatedness", Minnesota Journal of Law, Science & Technology, Volume 11, Issue 2, Article 9 (2010).
32 במדבר רבה, פרשת נשא ט, ז. וכן מפרש אבן עזרא (שמות כא, טז): "אמר הגאון: למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו. והשיב כי הכתוב לא ידבר רק על ההוה, כי הנגנבים היו קטנים, ונגדלו בארץ נכריה, לא יכירו אבותיהם, ויתכן שיכום ויקללום, והעונש על הגנב". וראה עוד תורה שלמה, שמות כא, אות רצח.
33 בדומה לזה, הרב יצחק וייס לומד באופן רעיוני מן האיסור החמור של ניאוף על נושא העלמת זהות הורים גנטיים מילדיהם: "וכך כתב החינוך (מצוה ל"ה), וזה לשונו, ימצאו כמה הפסדים בניאוף, שתהיה סיבה לבטל כמה מצות האל עלינו, שצונו בכבוד האבות, ולא יוכרו לבנים וכו', שלא יכירו בני אדם קרובותיהם וכו' עכ"ל, והרי זה בא ללמד, ונמצא למד, דהעלמת הקרובים הוי כנגד שיטת התורה, דויתילדו על משפחותם. ולא נתנה תורה לישראל, עד שהביאו ספר יחוסיהם, כמבואר בדברי חז"ל" (שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן מט).
34 קידושין ע ע"ב.
35 ראה מהר"ל, חידושי אגדות, שם; עקידת יצחק, במדבר, שער עב; אורות הראי"ה, אורות ישראל ותחייתו, פרק כז.
36 רש"י, יבמות מב ע"א, ד"ה ולזרעך אחריך. הרב וולדנברג מציין מקור נוסף הדן בבעייתיות של אי ידיעת ייחוסו של האדם: "והכא נמי קיימא לן בנדרים כ ע"ב 'וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אלו בני ערבוביא'".
37 שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן נא, שער ד, פרק ב.

---

---