פתח דבר
כשנתבקשתי לפני כמעט חצי שנה לומר דברים באירוע לכבוד יעקב רובין, זכרו לברכה, נעניתי מיד ובשמחה. את יעקב הכרתי מזה שנים כפרקליט אלגנטי, מוכשר ורהוט וכמי שכיהן כיושב ראש לשכת עורכי הדין וכחבר בוועדה לבחירת שופטים.

בחודש מרס 1990, לפני למעלה מ-27 שנים, כאשר מוניתי כשופטת בבית משפט השלום בתל-אביב, כיהן יעקב כראש הלשכה וגם כחבר בוועדה לבחירת שופטים, שהמליצה על המינוי שלי. כ-15 שנים לאחר מכן, בשנת 2005, נולדה בינינו היכרות קרובה עת עברנו, אישי דוּדִי ואני, לגור בירושלים בשכנות לשלומית וליעקב.

בשנים שחלפו מאז ועד פטירתו לפני כחמש שנים, התוודעתי אל יעקב מן הזווית המשפחתית והאישית כאב, כסב וכבן זוג למופת, הפוקד את שוק מחנה יהודה מדי יום חמישי וחוזר עם סלים עמוסי כל טוב לקראת הארוחה המשפחתית בערב שבת, וגם כשכן בעל גינוני נימוס מופלגים, חייכן, אדיב ומסביר פנים.

בטור שכתב פרופסור אביעד הכהן בביטאון הלשכה חודשים אחדים לאחר לכתו של יעקב מאתנו¹, הוא מספר אנקדוטה אשר ראיתי לחזור ולספרהּ, משום שהיא ממחישה היטב את חדות המחשבה ואת השנינות שניחן בהן יעקב המנוח. באחד הימים, כך מספר פרופסור הכהן, שימש יעקב כשליח ציבור בבית הכנסת "רננים" בירושלים בתפילת שחרית של יום חול. יעקב סיים את תפילתו במהירות הבזק, ונפנה לקפל את טליתו ואת התפילין, ואז פנה אליו אחד המתפללים הוותיקים ואמר: "סלח לי, אך נוכח המהירות שבה התפללת, אני תמהּ האומנם גם בבית המשפט אתה מדבר בקצב כה מהיר?", ויעקב השיב: "לא, ממש לא". המתפלל הקשה: "אם כן, מה ראית למרוצה זו דווקא כאן, בעמדך לפני מלך מלכי המלכים?". ענה לו יעקב: "כאן זה אחרת. פה יש שופט שמבין מהר".

הפריית זרעו של נפטר
אכן, זהו חיסרון שיש לנו כשופטים בשר ודם לעומת בורא עולם. גם באותם המצבים שבהם אנו מבינים מהר יחסית את הדילמה שהביאו בעלי הדין לפנינו, קורה לא אחת שהפתרון הנראה לנו צודק ונכון איננו אפשרי על פי הדין הנוהג והמחייב. מצבים אלה הם להשקפתי מהקשים והמורכבים ביותר שעלינו כשופטים להתמודד עמהם. אחת הפרשות שהעמידה בפנינו חיבוטי נפש מסוג זה היא הפרשה הנוגעת לשימוש בזרעו של המת לבקשת הוריו². באותו מקרה, נהרג בחור צעיר בסוף שנות העשרים לחייו בתאונת דרכים במהלך שירות מילואים. כשלושה חודשים קודם לכן, נישא הבחור לבחירת ליבו, עמה ניהל מערכת יחסים ארוכה שידעה עליות ומורדות. סמוך לאחר מותו ניטל מגופו זרע בהסכמת רעייתו, אך משביקשו הוריו להשתמש בזרעו, התלבטה רעייתו, ככל שהדבר נוגע להפרייתה היא, ובחלוף השנים מצאה הרעייה זוגיות חדשה, ואף נולדו לה ילדים. במצב הדברים שנוצר, ביקשו ההורים השכולים להשתמש בזרעו של בנם המת על מנת להפרות באמצעותו אישה שלא הכירה את המנוח, אך הסכימה ללדת מזרעו ולד שיהא נכד להוריו.

על פי הדין הקיים, ועל פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שעמדו בתוקף במועדים הרלוונטיים, נדרשה לכך הסכמת מי שהייתה רעייתו של המנוח בעת פטירתו, והיא התנגדה. במהלך הדיון, וכך גם בעת כתיבת פסק הדין, יצא ליבנו אל ההורים, ואילו ראיתי אפשרות להיענות להם על פי הדין, אין ספק שתחושת הצדק שלי כשופטת הייתה יוצאת נשכרת בשל התלכדות הדין עם התוצאה שהייתה בעיניי צודקת ומוסרית מאין כמותה. אך לצערי, לא מצאתי דרך משפטית לאפשר את השימוש בזרעו של המת ללא הסכמת מי שהייתה רעייתו בעת פטירתו. על כן, בהיעדר חקיקה בנושא זה, ולאחר סקירת המשפט המשווה בעניין זה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הגענו בדעת רוב למסקנה שלא ניתן להיעתר לבקשת ההורים. פסק דין זה הוא אחד המקרים הקשים שבאו בפניי, ובאופן חריג אף נתתי לכך ביטוי בפסק הדין:

לא תמיד אנו כשופטים יכולים להוליך את תוצאת ההתדיינות למקום שאליו יוצא ליבנו כבני אנוש. במקרה דנן לא נמצאה לי לצערי דרך משפטית כזו.

וזו, אם תרצו, תמצית הדילמה בסוגיית הפסיקה על פי הדין ועל לפנים משורת הדין.

המשפט והיושר
בספרו, "כך דרכו של תלמוד"³, מקדיש פרופסור משה זילברג, לשעבר שופט בית המשפט העליון בישראל, פרק מרתק לסוגיה זו, שכותרתו "משפט ויושר", ובו הוא מנסה למצוא בתורת המשפט העברי, שלא היה בקיא בה ממנו, את הקו התוחם אשר בו נושקים אהדדי הדין והיושר, "שורת הדין" ו"הלפנים משורת הדין".

כמו כן, דן השופט זילברג באותו הפרק על דרך ההשוואה לדין האקוויטי האנגלי, ומציין כי המניעים שהביאו את חכמי ישראל ליצור את דיני היושר דומים במהותם למניעים שהניעו את משפטני אנגליה להניח את יסודות הבניין של האקוויטי. וכך מתאר השופט זילברג את המניעים הללו:

שניהם [האקוויטי האנגלית והיושר העברי] יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין, וליצור בצדו תבלין, שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו. התפקיד שהוטל עליהם היה: לגשר את המעבר מן הדין אל היושר. לגשר ולא למזג! כי הצד השווה - אולי החשוב ביותר - שביושר העברי והאקוויטי האנגלית הוא, שהם לא הורידו את הדין מגדולתו ולא עשו אותו 'עקב לסולייתו' של המוסר הצרוף. היושר העברי - כמוהו כאקוויטי האנגלית - מהלך בשולי הדין, הוא הבּבואה שלו. בזה טמון ההבדל בין המוסר והיושר⁴.

איך מגשרים בין הדין ובין לפנים משורת הדין? מציאת התשובה לשאלה זו, גילוי סוד מקומו של אותו "התבלין", היא אולי אחת המשימות הגדולות המונחות בפנינו כשופטים.

המלצה על "לפנים משורת הדין"
מפסיקתו של בית המשפט העליון לאורך השנים, עולות גישות שונות בהקשר זה. מקרה אחד, המדגים היטב את מגוון הדעות הקיימות בנושא זה, נידון בפסק דין שהוא אולי פחות מוּכר, שנכתב בשנת 1979 בהרכב השופטים ויתקון, שמגר ואֵלון⁵.

המקרה באותו פסק דין נגע לעובד שהועסק על ידי חברת "כיתן" כשומר, ועקב מצב נפשי קשה שנקלע אליו נטל כלי ירייה שהגיע לידיו עקב עבודתו בחברה, ורצח באמצעותו את עורך דינו שמואל וייס ז"ל, בעלה ואביהם של המשיבים בהליך. בית המשפט המחוזי מצא כי בנסיבות המקרה, חברת "כיתן" התרשלה בכל הנוגע לסדרי השמירה על כלי הנשק, ועל כן חִייב אותה לשלם פיצויים בנזיקין לאלמנה ולילדי המנוח.

השופט שמגר, כתוארו אז, ביטל את פסק הדין, וקבע בשלב הערעור כי אין למצוא קשר סיבתי בין ההתרשלות של חברת "כיתן", בחוסר פיקוח נאות על הנשק, ובין מעשה הרצח שביצע העובד. על כן, קבע השופט שמגר שיש לבטל את חיובה של חברת "כיתן" לשלם פיצויים לאלמנה ולילדים. וכאן אני מגיעה לעיקר הנוגע לענייננו. אמנם השופטים ויתקון ואֵלון הצטרפו לתוצאה המשפטית שהגיע אליה השופט שמגר על פי שורת הדין. אך השופט אֵלון הוסיף וכתב בפסק דינו כי אף על פי שבמערכת משפטנו, אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין, "דומה כי הבעת משאלה כזו בנסיבות מסוימות, יפה לה שתבוא מצד השופט היושב על מִדִין", בהדגישו כי הוא תומך את יתדותיו לעניין זה במסורת המשפט העברי.

ואכן, השופט אֵלון הביע בפסק הדין משאלה כזו, באומרו:

אני כשלעצמי משאלה היא עמדי שהמערערת [חברת "כיתן"], שהדין עמה, תנהג לפנים משורת הדין ותפצה את המשיבים כפי שעלה במחשבתה תחילה. או אז תקיים את אשר הורנו החכם מכל אדם: "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ), הלא הוא המקור לעקרון של הליכה לפנים משורת הדין.

השופט שמגר הסתייג מאוד מהבעת משאלה זו של השופט אֵלון בקשר לפסיקת פיצויים לפנים משורת הדין, והוסיף בשולי פסק דינו את הדברים הבאים, המבטאים גישה שונה בתכלית השינוי בהקשר זה, באומרו:

מערכת משפט הזונחת - כשיטה - את התחומים שהותוו בדין המהותי ומוסיפה, כנדבך חלופי נוסף וכשיטה, את ההמלצה על מתן פיצויים לפנים משורת הדין, פועלת בהכרח על-פי אמות המידה הערטילאיות, ואם נדייק - גם המקריות - של השופט היושב על מדין בתיק מזדמן, ומביאה במשך הזמן לטשטושו של הדין ולפגיעה בזכויות הצדדים. בשל היעדר אמות מידה ברורות עלול הדבר להביא לא אחת, למעשה, גם לתוצאה שהיא בגדר איפה ואיפה. המלצה לבר-משפטית אשר לפי עצם טיבה יכולה לשמש בנסיבות יוצאות דופן בלבד, אין להפכה בשיטה כשלנו לכלל מנחה, כי הדבר נוגד מהותה.

השופט השלישי, השופט ויתקון, הסתפק בהקשר זה באמירה קצרה בשולי פסק דינו, באומרו:

גם אני אהיה מאושר אם יקבלו המשיבים פיצוי כלשהו, אך הדבר נתון לגמרי לשיקול דעתה של המערערת, ולא הייתי מציע לטשטש את הגבול בין פָּטוּר וחייב.

הגישה שביטאו השופט שמגר והשופט ויתקון בפסק הדין ב"עניין וייס" משקפת עמדה פורמליסטית המתכתבת עם מבקרי דין האקוויטי שהתפתח באנגליה במאה הי"ד לצד הקומון-לו (Common Law), המשפט המקובל. המשפטן האנגלי ג'ון סלדן, שהיה אחד המבקרים החריפים של דיני היושר, אמר עליהם דברים הדומים בבסיסם לדברי השופט שמגר. וזה תרגום דבריו:

אקוויטי הוא דבר 'שובב'. לחוק יש לנו מידה. אנו יודעים על מה לסמוך. האקוויטי נפסק לפי מצפונו של מי שמכהן כצ'נסלור, ואם הוא גדול יותר או קטן יותר, כך הוא האקוויטי. הדבר דומה לכך שמחר יקבעו כי המידה שאנו מכנים "רגל" תיקבע לפי אורך "רגלו" של הצ'נסלור. איזו מידה לא בטוחה זו תהיה. לצ'נסלור אחד יש רגל קצרה, לאחר ארוכה, ולשלישי יש רגל "אדישה". כך הוא גם מצפונו של הצ'נסלור⁶.

בפסק הדין הישראלי המפורסם ב"עניין נחמני"⁷, שבו ישבו לדין בדיון הנוסף אחד-עשר משופטי בית המשפט העליון, נחלקו הדעות בשאלות מוסריות וערכיות של צדק מן המעלה הראשונה, וגם שם הביע השופט זמיר עמדה מסתייגת וביקורת ברוח דבריהם של השופט שמגר ב"עניין וייס" ושל המשפטן האנגלי סלדן, על שימוש גורף בשיקולי צדק שלא ניתן ליישבם עם שורת הדין, באומרו:

בית המשפט חייב לשקול את הצדק בכל מקרה ומקרה. אך הוא חייב לשקול את הצדק, כביכול, במאזניים של משפט. רק כך ניתן לעשות משפט צדק.

בפרשה כאובה אחרת, ב"עניין שחר גרינשפן"⁸, אשר מפאת קוצר היריעה לא אכנס לפרטיה, הבעתי גם אני חשש מטשטוש התחומים בין שורת הדין ובין לפנים משורת הדין, במקום שאין לכך אחיזה בכללי משפט ברורים, וציינתי שם כי:

דומה כי אין מי שבמהלך שנות כהונתו כשופט לא התמודד עם מקרה קשה אשר בו למרות האהדה הרבה שעוררו אצלו טיעוני בעל הדין, לא נמצא לו נתיב בדין אשר יאפשר את מתן הסעד שנתבקש [...]. קוצר ידו של המשפט המתגלה במקרים כגון אלה, יש בו לעיתים כדי למלא את השופט היושב בדין תחושת תסכול. אך עלינו לזכור כי קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט וכי פריצת גדרי החוק והכללים המשפטיים שעליהם אנו אמונים יש לה מחיר.

עם זאת, אני מאמינה כי בסופו של יום, כאשר שופט מסתכל על פועלו השיפוטי, המקרים אשר ממלאים אותו סיפוק וגאווה הם בעיקר אותם המקרים שבהם הצליח לגשר בין המשפט לבין הצדק ולהגיע לתוצאה המלכדת את שניהם.

המחשה יפה לתובנה זו ניתן למצוא בדברים שכתב השופט זמיר⁹ עם פרישתו של הנשיא זוסמן מכס השיפוט, ובהם הוא מספר בין היתר מה הייתה התשובה שקיבל מהנשיא זוסמן, כאשר שאל אותו מהו בעיניו פסק הדין החשוב ביותר שנתן בשנות כהונתו. ענה לו השופט זוסמן:

אני זוכר פסק דין אחד שהביא לי סיפוק וגאווה יותר מכל פסק דין אחר. ומהו? [...]. ערבי מעכו, כבן שבעים שנה, היה מכור לסמים מנעוריו. הוא לא סחר בסמים ולא פיתה אחרים ליטול סמים. אך הוא עצמו, משנתפס מדי פעם כשמעט סם בכליו, היה נותן את הדין ונושא בעונשו. והנה פעם אחת נתפס שוב כשהוא מעשן סם ונדון על ידי בית המשפט המחוזי למאסר על תנאי לשלוש שנים. כעבור שנתיים עוד לא חלפה תקופת התנאי, והוא שב ונתפס באותה עבירה. כיוון שכך, היה על בית המשפט המחוזי להפעיל את המאסר על תנאי שהוטל בפעם הקודמת ולפסוק לו, בהתאם, מאסר בפועל לשלוש שנים. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון הגיע להרכב בו ישב השופט זוסמן. המערער, כמו במשפטים קודמים שלו, לא היה מיוצג על ידי עורך דין. לכאורה, לא היתה עילה לבית המשפט העליון להתערב בגזר הדין. אולם, אמר השופט זוסמן, "על אף חומרת הסכנה הנשקפת לציבור מהשימוש בסמים מסוכנים, נראה לנו כי לא זה המקרה שבו יש צידוק לאסור אדם זקן זה, בחוליו, לתקופה של שלוש שנים". לכאורה נוצרה כאן סתירה שאין ליישב אותה בין הדין לבין הצדק, כתפיסתו בעיני השופט. הרבה פעמים, כאשר נוצרת סתירה כזאת, הדין - ידו על העליונה. אך השופט זוסמן לא היה מוכן להשלים עם תוצאה כזאת. לא כך הוא רוצה לראות את הדין. מה עשה? מצא ונאחז בסעיף 182 של חוק סדר הדין הפלילי, המסמיך את בית המשפט להרשות הגשת ערעור לאחר המועד שנקבע בחוק, ושכנע את חבריו להרכב "לנקוט צעד בלתי רגיל, אשר אין בו כדי לשמש תקדים לגבי העתיד". וכך החליט בית המשפט: להאריך את מועד הערעור על פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי שנתיים קודם לכן, ובו נפסק לנאשם מאסר על תנאי; לראות את הערעור שבפני בית המשפט גם כערעור על אותו פסק דין; לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין המטיל מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; ובמקום זאת לפסוק למערער מאסר של שלושה חודשים [...]. ואותו זקן, המשיך וסיפר השופט זוסמן, יצא מאולם בית המשפט אל המסדרון כשהוא צועק מאושר: תחי מדינת ישראל! יחי הצדק! כאן, מוסיף השופט זוסמן, היה לי סיפוק אמיתי. שכן הרגשתי שהצלחתי לעשות שימוש ראוי בדין כדי לעשות צדק כראוי. מופתע מעט - אומר השופט זמיר - הרשיתי לעצמי לשאול את השופט זוסמן: ומה הם יתר פסקי הדין החשובים שנתת? והשופט זוסמן, כאילו בגערה, השיב: הרי אמרתי לך - זהו פסק הדין החשוב שלי.

הדין והיושר נושקים אהדדי
הנה כי כן, כפי שציינתי, בסופו של יום, המקרים שבהם מצליח השופט לגשר בין שורת הדין ובין הלפנים משורת הדין, אלה המקרים הנצרבים בזיכרונו לטובה, ועליהם גאוותו, אך מדובר במשימה לא פשוטה, ולא תמיד יכול השופט, יצירתי ככל שיהיה, לצלוח אותה. בהקשר זה, ראוי לציין כי בשנת 1992, העמיד המחוקק לרשות השופטים כלי עזר חשוב, שבעזרתו נוכל אולי למצוא ביתר קלות את הקו הסמוי ההוא אשר בו נושקים אהדדי, כלשון השופט זילברג, "הדין והיושר". כוונתי לתיקון מספר 15 משנת 1992, ולפיו ניתוֹסף סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המסמיך את בית המשפט, בהסכמת הצדדים, ליתן פסק דין בעניין אזרחי על דרך הפשרה.

באחד מפסקי הדין שלו¹⁰, התייחס השופט טירקל למתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, והביא בהקשר זה דברים יפים מתוך מאמרו הקלאסי של חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה", תוך שהשווה את ההבדל בין ההלכה לבין האגדה להבדל שבין פסיקה על פי הדין לפסיקה על דרך הפשרה ולפנים משורת הדין. ואלה הדברים, אשר בשל יופיים ראיתי לצטט אותם במלואם:

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם.

ואומר השופט טירקל:

גם הדין והפשרה כך. לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה.

החשיבות הרבה שיש באימוץ מודל זה של פסק דין, על דרך הפשרה, בחקיקה, והפיכתו לחלק מן הדין הפוזיטיבי בישראל, חורגת לדעתי אל מעבר ליתרונות המידיים של הכרעה מהירה ויעילה והקלה בעומס המוטל על בתי המשפט. משהפך פסק דין על דרך הפשרה לחלק מן הדין הפוזיטיבי, אימץ בכך המחוקק את הגישה, ולפיה הדין אינו מתאפיין רק כהוויה מופשטת המעוצבת על ידי נורמות ועקרונות משפטיים המוסדרים בתבנית של חוקים וחוקי יסוד, אלא גם כהוויה ארצית השואבת את מקורותיה מהקשבה למציאות ולניסיון החיים, מהם ניתן לעצב לא אחת פתרונות צודקים ונכונים, גם אם אין הם תואמים בהכרח את התבניות המוגדרות הקבועות בחוק, ואולי דווקא משום כך.

פסק דין הניתן על דרך הפשרה משלב אפוא את הכוח הכופה שביסוד פסק הדין עם המאפיינים הרכים, הגמישים, הטובלים בעשיית טוב ובעשיית צדק בדרכים יצירתיות שהדין אינו מאפשר, ומכאן בעיניי חשיבותו הרבה של מוסד זה.

אמנם סעיף 79א לחוק בתי המשפט לא חל בשדה הפלילי, אך גם בשדה זה מוכרת הגישה, ולפיה גזירת הדין היא לעולם אינדיבידואלית, ושזורים בה שיקולי צדק הנוגעים לנסיבות האישיות של כל נאשם. אחת הדוגמאות מן העת האחרונה, אשר בה ראה בית המשפט העליון לשקול שיקולי צדק ולאזנם אל מול חומרת המעשים שיוחסו לנאשם, הוא המקרה של אורי לופוליאנסקי, שהורשע ב"פרשת הולילנד", ובית המשפט המחוזי גזר עליו מאסר של שש שנים. בשל מצבו הרפואי הקשה של לופוליאנסקי, וכן בהינתן העובדה כי כספי השוחד שקיבל הועברו על ידו לעמותת החסד "יד שרה" ולא לכיסו הפרטי, סבר בית המשפט העליון¹¹ כי שיקולי צדק מחייבים להמתיק את עונשו, והעמיד אותו על עבודות שירות בלבד.

פתחנו בסיפור על תפילתו של יעקב רובין, זכרו לברכה, לפני בורא עולם, "השופט שמבין מהר", ואבקש לסיים בתפילה שנשא רבי ישמעאל בן אלישע כוהן גדול בהיכנסו אל קודש הקודשים ביום הכיפורים. תפילה זו מתאימה לימים אלה, הסמוכים ליום הנורא, שבו נעבור כולנו כבני מרון לפני אותו שופט. וזה לשון התפילה¹²:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶךָ,

וְיִגּוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ,

וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים,

וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

לו יהי כן.

הערות:

* אסתר חיות, הנשיאה הנבחרת, בית המשפט העליון, ירושלים.
דברים שנאמרו באזכרה לעו"ד יעקב רובין ז"ל, ראש לשכת עורכי הדין בישראל, ביום י"ד באלול תשע"ז (5 בספטמבר 2017).

1 א' הכהן, "שופט שמבין מהר", דברים לזכרו של ראש הלשכה, עו"ד יעקב רובין ז"ל, עורך הדין 16 (יולי 2012), עמ' 59-58.
2 בע"מ 7141/15 פלונית נ' פלונית ואח' (‏2016).
3 מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 138-97.
4 שם, עמ' 134-133.
5 ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 787 (1979).
6 Samuel Harvey Reynolds, The Table Talk of John Selden, Oxford 1892, p. 61.
7 דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661 (1996).
8 בג"ץ 681/12 ש"מ גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2012).
9 ספר זוסמן, ירושלים תשמ"ד, עמ' 49.
10 ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999).
11 ע"פ 5669/14 אורי לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל (2015).
12 ברכות ז ע"א.

---

---