מבוא – "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד"
נאשם שהורשע באונס, ערער על הרשעתו, ונדחה ערעורו. לאחר זמן, טענה המתלוננת שהביאה להרשעתו, ששיקרה בעדותה, ובניגוד למה שטענה תחילה לא זיהתה את האנס בוודאות. הנאשם ביקש לעמוד למשפט חוזר. והשאלה היא: האם עֵד שבלעדיו אין יסוד להרשעת הנאשם יכול לחזור בו מעדותו? אנו מבקשים לדון בשאלה זו מנקודת מבטו של המשפט העברי.

כלל מפורסם בדיני הראיות במשפט העברי קובע כי עֵד שהעיד בבית הדין ונחקרה עדותו אינו יכול לחזור בו, ובלשון התלמוד: "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד". כלל זה נקבע בתלמוד פעמים אחדות הן בדיני ממונות¹ הן בדיני נפשות². בהתאם לכלל זה, ולכלל אחר, ולפיו "עדים החתומים על השטר, נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין"³, נקבע לדוגמה שמשעה שאומתו חתימותיהם של העדים ונתקיים השטר, שוב אינם יכולים לפסול את השטר, אף אם יטענו שחתמו עליו מפחד איומים על חייהם⁴.

כלל זה בא כבר בתוספתא⁵ בלשון אחרת, בהדגשה שהדברים אמורים רק אחרי שנגמר הליך קבלת העדות בבית הדין:

כללו של דבר: עדים שהעידו לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, לאסור ולהתיר, לפטור ולחייב - עד שלא נחקרה עדותן בבית דין, אמרו: בדאין [=שקרנים] אנו - הרי אילו נאמנין. משנחקרה עדותן בבית דין, אמרו: בדאין אנו - אין נאמנין.

בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על מקורו של הכלל, הגיונו והיקפו⁶, וכן בשאלת יישומו במשפט הישראלי.

מקור הכלל
מן התלמוד עולה שהכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד" מוסכם על הכל כדין דאורייתא, אך משום מה לא מצאנו אסמכתה לדבר, וכבר תמה על כך הרב אלעזר סג"ל לנדא (נכדו של בעל ה"נודע ביהודה", גליציה, המאות הי"ח-י"ט):

ויגעתי הרבה ולא מצאתי בשום מקום בשני התלמודים שום רמז דרש שיהיה מרומז בתורה עיקר גדול כזה בדין עדות⁷.

בעניין זה, הציעו הראשונים כמה הצעות.

לדעת רש"י⁸, הכלל נלמד מן הפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), ולפיו מי שנדרש למסור עדות, ונשבע לשקר שלא היה עֵד לאירוע, חייב להביא קרבן "אשם". לדעת רש"י, משתמע מן הפסוק שמשעה שמסר העד את עדותו, שוב אינו עובר על איסור כבישת עדות, אף אם יבקש לחזור בו, ולאחר מכן יתברר ששיקר כשחזר בו מעדותו, ומכאן שאינו יכול לחזור בו⁹.

לדעת הריטב"א¹⁰, כלל זה נלמד מן הפסוק "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), ומסיק: "אלמא [=אם כן], על מה שהעידו בבית דין מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד, היאך יקום דבר". כלומר, אילו היו העדים יכולים לחזור בהם מעדותם, ראוי היה להמתין ולא לפסוק את הדין על פי עדותם מיד, שמא יחזרו בהם. העובדה שהתורה מאפשרת לפסוק את הדין מיד על פי עדותם מוכיחה אפוא שמשעה שהעידו, שוב אינם יכולים לחזור בהם¹¹.

מהות הכלל והגיונו – נאמנות העדים או סופיות העדות?
ונשאלת השאלה: מה מהות הכלל והגיונו, שגרמו לחכמי התלמוד לראות בו כלל ברור ומובן כל כך, עד שאפילו לא חיפשו לו מקור בתורה. בעניין זה, עולות מדברי הפרשנים והפוסקים שתי גישות, אחת מתחום נאמנות העדים ואחת מתחום תוקף העדות וסופיותה על פי סדרי הדין והפרוצדורה.

נאמנות העדים
גישה אחת היא שעניינו של הכלל נאמנות העדים. לעֵד יש "חזקת כשרות", ומשעה שהתקבלה גרסתו הראשונה, חזקה שהיא אמת, וחזרתו מגרסה זו היא אפוא חשודה להיות שקר, ועל כן אינה מתקבלת. כך עולה לכאורה מפירוש רש"י¹² בעניין עדים, שעדותם הביאה לגזירת עונש מוות על נאשם, וביקשו לחזור בהם ממנה בטענה ששיקרו בה. רש"י מסביר שאינם נאמנים בחזרתם, משום שמסתבר דווקא להפך, שעדותם הראשונה היא האמת, וחזרתם ממנה נובעת כנראה מחששם לקחת על עצמם אחריות לגזר דין חמור כל כך. כמובן, ניתן להעלות על הדעת סיבות אחרות לחזרת העד מעדותו, בעיקר לחצים או איומים מצד גורמים המעוניינים בביטול העדות, כדברי השופט חיים כהן¹³ בעניין מתלוננת שהביאה עדותה להרשעת אדם בעבירת מין, וחזרה בה מעדותה:

אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מנסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט. אולי שיקול מעין זה הוא המונח ביסוד הוראתו של המשפט העברי, שאין עד יכול לחזור בו מעדותו הקודמת¹⁴ [ההדגשות שלי – מ"ו].

דברים מעין אלה מעלה גם השופט הנדל¹⁵ בפרשה דומה:

כאשר עד חוזר בו מעדותו, ומעיד בכך על עצמו שדיבר שקר, עולה החשד שמא הלחצים להם עשויים עדים להיות נתונים, הן במשפט האזרחי וקל וחומר במשפט הפלילי, הם אלו שגרמו לו לשנות את גרסתו. ייתכן שעל בסיס הבנה זו נקבעה ההלכה ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" [ההדגשות שלי – מ"ו].

סופיות העדות
גישה אחרת בהבנת מהותו של הכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד" היא: הכלל נוגע לתוקף העדות. על פי סדרי הדין הפורמאליים, משעה שקיבל בית הדין עדות, יש לה תוקף משפטי, ושוב אינו מוסמך לדחותה על סמך חזרתם של העדים, מפני שגרסתם החדשה אינה קבילה. בבואו להשיב על השאלה, מדוע אין מחילים כאן את הכלל הידוע, "אתי דיבור ומבטל דיבור"¹⁶ [=אמירה מאוחרת מבטלת אמירה מוקדמת], ולפיו מתבקש לכאורה לתת עדיפות דווקא לעדות השנייה, מנסח הרב אלעזר סג"ל לנדא¹⁷ את הגישה הזאת, כשהוא מטעים שהעדות הראשונה אינה בגדר "דיבור" בעלמא. וזה לשונו:

דכיון דעל ידי הגדה הראשונה נגמר כל ענין של העדות, וקם דינא על ידי הגדה זו אם לזכות או לחוב, על כן הגדה זו למעשה יחשב [ולא לדיבור גרידא], וכיון דבהגדה השניה לא שייך כח עדות, דהא כבר נגמר כל ענין העדות בההגדה הראשונה, ואין לההגדה השניה זולתי קול דברים בעלמא, לכן אין כח בההגדה האחרונה לבטל הגדה הראשונה, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה.

הראשון לציון לשעבר, הרב אליהו בקשי דורון¹⁸, נוקט הסבר דומה, כשהוא מטעים את חלוקת התפקידים בהליך השיפוטי בין העדים ובין הדיינים:

היסוד בדיני עדות הוא "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". לא הדיין קובע את האמת העובדתית, אלא העדים עצמם. מקיימי הדבר הם העדים, ולא הדיינים. תפקיד הדיינים הוא לקבל את העדות, לשמוע אותה, לבדוק את כשרותה ואת אמינותה... כשם שפסיקת דין נקבעת על ידי דיין היודע את ההלכה, כך גם קביעת המציאות העובדתית נקבעת לפי דין תורה רק על ידי עדים שיודעים את האמת, ולא על ידי הדיינים ששומעים אותה.

לדעתו, הבנה זו מסבירה מדוע אין העדים יכולים לחזור בהם:

יש הלכות בהלכות עדות הנראות כגזירת הכתוב, אבל אפשר להבחין בהן את העיקרון היסודי שהגדת העדות היא קיום הדבר על ידי העדים עצמם... עדים שהעידו עדותם בבית דין, שוב אינם יכולים לחזור בהם ולשנות עדותם, ואפילו העדים מודיעים שהעידו שקר ומתחרטים. הגדת שני עדים כשרים מתקבלת כאמת שאין עליה עוררין, ואי אפשר להטיל בה ספק גם על ידי העדים עצמם. שאם לא כן, אם נטיל ספק ותהא אפשרות לבטל העדות, אין זו אמת גמורה, שאפשר לפסוק על פיה¹⁹ [ההדגשות שלי - מ"ו].

לשון אחר. כללי הפרוצדורה קובעים את סופיות העדות שאינה סותרת את אי-סופיות הדיון, שהיא אחד ממאפייניו הידועים של המשפט העברי²⁰. ההסבר לכך הוא, שתפקידם של העדים הוא מסירת העובדות כהווייתן, עניין ממוקד וברור, שאינו נתון לשיקול דעת, ולכן נקבע שמשעה שנתקבלה העדות, שוב אין העדים יכולים לחזור בהם²¹. לעומת זאת, תפקידם של הדיינים הוא חתירה לדין אמת על יסוד המסכת העובדתית שהוכחה בפניהם ועל פי מיטב שיקול דעתם השיפוטי. חתירה זו אל האמת היא משימה מורכבת שאין לה סוף, ולכן לא זו בלבד שאין מניעה שיחזרו בהם הדיינים מפסק דינם, אם מצאו שנעלמו מעיניהם עובדות מכריעות או שטעו בדין, אלא חובתם לעשות כן, אם מתברר להם שלא הגיעו אל האמת.

נוקשות הכלל - עדים הנותנים אמתלה לחזרתם
הכלל הקובע שהעד אינו יכול לחזור בו מעדותו אמור לא רק כשחוזר בו העד מעדותו בלא מתן טעם לחזרתו²², אלא גם כשהוא מנמק מדוע שיקר או לא דייק בעדותו, כמו שראינו לעיל²³ בעניין עדים החתומים על שטר וטוענים שחתמו עליו באונס. לשון אחר. מדובר בדין נוקשה, ולכאורה שום אמתלה לא תועיל לבטל את העדות או לשנות אותה, כמו שפוסק הרמב"ם²⁴:

כל עד שנחקרה עדותו בבית דין, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות - אין יכול לחזור בו. כיצד? אמר: "מוטעה הייתי, שוגג הייתי, ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי - אין שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו. וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. כללו של דבר. כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו, שיבא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה - אין שומעין לו²⁵.

ביטוי חריף וטראגי להלכה זו, ולפיו העד אינו יכול לחזור בו מעדותו אף אם ייתן אמתלה לדבריו, עולה מן התקדים המובא בתלמוד במסכת סנהדרין²⁶, בעניין מי שנגזר דינו למות, וכשהוציאו אותו אל הורג, זעק: "אם יש בי עוון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי. ואם אין בי עוון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי. ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם". כששמעו העדים את דבריו נקפם מצפונם וביקשו לחזור בהם מעדותם, ואמרו ששיקרו כדי לנקום באביו של הנאשם²⁷, אך חכמים לא קיבלו את דבריהם, והנאשם הוצא להורג על פי הכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד".

ואכן, רבים מן הפוסקים סוברים שהעדים אינם יכולים לחזור בהם, אף אם יש להם אמתלה טובה, כמו שמדגיש הרב מאיר אויערבך²⁸ (פולין–ארץ-ישראל, המאה הי"ט): "ולא מהני [=מועיל] כל האמתלאות שבעולם לעקור דבריהם הראשונים".

הלכה זו מתיישבת לכאורה רק עם הבנת הכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד" כקובע את סופיות העדות, ולא ככלל שנאמר בזיקה לנאמנות העדים, שהרי כשהעדים נותנים אמתלה טובה לשינוי גרסתם, סביר יותר לכאורה לתת אמון בגרסתם החדשה של העדים.

ואכן, לדעת "חתם סופר"²⁹ (ר' משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאה הי"ח-י"ט), אם העדים נותנים אמתלה טובה לעדותם השקרית, כגון שאיימו על חייהם אם לא ישקרו בעדותם, יש לחוש לדבריהם האחרונים. לדעתו, במעשה המובא בתלמוד במסכת סנהדרין, נתנו העדים אמתלה גרועה לדבריהם, שהרי אין זה סביר שיעיד אדם עדות שקר על זולתו בגלל שנאת אביו, וכיוון שחזרתם מעדותם לא הייתה אמינה, לכן לא נתקבלה. הוא הדין, לדעתו, בעניין עדים החתומים על שטר המבקשים לחזור בהם בטענה שחתמו עליו עקב איום על חייהם³⁰. אמנם, אמתלה זו הייתה טובה אילו נטענה בפני בית הדין בהזדמנות הראשונה, מיד עם חלוף הסכנה, אך מאחר שהמתינו בלא סיבה מוצדקת, גרסתם האחרונה היא החשודה כשקרית. ברור אפוא ש"חתם סופר" אינו מקבל את ההסבר הפורמאלי בדבר סופיות העדות, ומעדיף על פניו את ההסבר בדבר חזקת אמינות העדות הראשונה, שכפי שראינו זה עתה, ניתנת לסתירה, כשהעד נותן לה אמתלה, ובלבד שתהא האמתלה סבירה ומשכנעת³¹.

חריגים לכלל
הפוסקים מעלים חריגים רבים לכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד"³², אך מקוצר המצע, נעמוד רק על שניים מהם:

עדות חוץ. מי שמעיד מחוץ לבית הדין יכול לשנות את גרסתו בבית הדין, משום שאין אדם מדקדק בדבריו מחוץ לבית הדין³³, במיוחד לאור העובדה שאמירה מחוץ לבית דין אינה בגדר עדות.

עדות "איני יודע". עֵד שנדרש להעיד על מאורע מסוים, וטען תחילה "איני יודע", ולאחר מכן הוא מבקש לחזור בו, נחלקו הראשונים בשאלה אם הוא יכול לחזור בו ולהעיד³⁴. לדעת הר"ן³⁵, אין מניעה לכך, משום שאמירתו "איני יודע" אינה בגדר עדות, וממילא אין להגדירו כ"חוזר ומגיד". אבל לא כן היא דעת רוב הראשונים³⁶, והם סבורים שגם אמירת "איני יודע" היא בגדר עדות, אם כי לדעת "בית יוסף"³⁷, הם מודים שהעד יכול לחזור בו ולהעיד אם ייתן אמתלה לעדותו הראשונה.

שיטת רוב הראשונים מובנת היטב לפי ההסבר שדין "אינו חוזר ומגיד" יסודו בנאמנות העדים: משאמר תחילה "איני יודע", יש לחשוש שהוא משקר בחזרתו, אלא אם כן ייתן אמתלה לדבריו. לעומת זאת, לפי ההסבר שדין "אינו חוזר ומגיד" הוא כלל פורמאלי בדבר סופיות העדות, אם רואים באמירת "איני יודע" משום עדות, לא ברור מדוע אמתלה מועילה לחזרת העד³⁸. ואולי החזרה אפשרית משום שמצוי הוא שאדם נזכר בדבר מה רק לאחר זמן ומחשבה, ועדות שהטעות בה מצויה אינה מתקבלת על ידי בית הדין אלא על תנאי³⁹.

סיכום ומסקנות
ראינו בדברים שהבאנו לעיל שמבחינה עקרונית, משהעיד העד, ונתקבלה עדותו על ידי בית הדין, שוב אינו יכול לשנות אותה, על פי הכלל הגדול: "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד". התחקינו אחר מקור הכלל והגיונו וראינו שיש מי שמבינים אותו בזיקה לנאמנות העדים (משקל הראיה), ואחרים רואים בו כלל בדבר סופיות העדות ההופכת לבלתי קבילה עדות סותרת מפי אותם עדים (אי קבילות הראיה). ראינו שהגישות השונות הללו עשויות להשפיע על היקפו של הכלל, ובייחוד בשאלה אם הוא חל גם כשיש לעד נימוק משכנע המצדיק את שינוי גרסתו.

ראוי לציין שאי יכולתו של עד לחזור בו מעדותו עשויה להועיל להליך השיפוטי בשניים: ראשית, היא מחייבת את העד לשקול בכובד ראש את דבריו, שכן עליו להפנים היטב שבעדותו הוא עלול לחרוץ את גורלו של הנאשם או של הנתבע לשבט או לחסד באופן בלתי הפיך; שנית, הוא עשוי לפגוע דרמטית במוטיבציה של גורמים בעלי עניין ללחוץ על העד שיחזור בו מעדותו⁴⁰.

אשר לשאלת יישום עקרונות המשפט העברי בעניין חזרת עד מעדותו במשפט הישראלי, שכידוע הוא ממעט במבחני קבילות, ומבכר על פניהם את מבחן משקל הראיה⁴¹, הולמים ביותר דבריו הנכוחים של השופט הנדל⁴², ובהם נחתום את דברינו:

אמנם, גישה זו של המשפט העברי אינה הדין החל במשפט הישראלי דהיום – אך בכוחה לתרום להבנת העניין באופן הבא. עד אשר מוסר גרסאות סותרות הוא עד שמסוגל לשקר ואף שיקר באחת הגרסאות שמסר. עדותו מעוררת קושי. משום כן, גם בשיטה משפטית שבגדרה ניתן להגיש את שתי האמרות, נדרשת הערכאה המבררת לנקוט במשנה זהירות. השאלה שעליה לשאול היא: האם ניתן לבסס ממצא על דבריו – ואם כן, על בית המשפט לנמק מדוע מצא לנכון להעדיף גרסה אחת על רעותה, על אף שעד זה שיקר בהזדמנות אחרת. זאת לצד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג חיזוק, כתנאי להרשעה.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים.
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של חוות דעת שנכתבה בעזרתו של המתמחה שלי, הרב תומר ישראלי. תודתי נתונה לו.

1 בבא בתרא קסח ע"א; מכות ג ע"א.
2 סנהדרין מד ע"ב.
3 וראה שו"ת הר"ן, סימן לד, האומר: "פירושו כמי שנגמרה עדותן". כלומר, אין הדבר תלוי בחקירת העדות דווקא, אלא בסיום הליך קבלתה. ועל פי זה הוא פוסק שבדיני ממונות, שבהם ביטלו חכמים את הדרישה לחקירת העדים כדי לעודד הלוואות במשק (שלא יחששו המלווים מפני קשיים בהוכחת תביעתם), משסיימו העדים את מסירת עדותם בבית דין, שוב אינם יכולים לחזור בהם, אלא אם כן מדובר ב"דין מרומה", שנדרשת בו דרישה וחקירה, שאז עדיין לא נתקבלה העדות, והם יכולים לחזור בהם. וראה שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן ה, אותיות א-ב. וראה עוד מאיר ברקוביץ, "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודרישות וחקירות", אבני משפט ב (תשס"ג), עמ' 127-119.
4 כתובות יח ע"ב. אלא אם כן העדים עצמם מאמתים את חתימותיהם, שאז חל הכלל: "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
5 תוספתא, כתובות (ליברמן), פרק ב, הלכה א. ומעין זה בתוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל), פרק ו, הלכה ה. ושם, הלכה ד, נאמר: "לעולם העדים יכולין לחזור בהם, עד שתחקר עדותן בבית דין. נחקרה עדותן בבית דין, אין יכולין לחזור בהן. וזה הוא כללו של דבר".
6 וראה בהרחבה רבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כח, ערך כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד.
7 יד המלך, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ה.
8 רש"י, כתובות יח ע"א, ד"ה כיון שהגיד: "דגבי עדות, חדא הגדה כתיבא: אם לא יגיד". וכן בסנהדרין מד ע"ב, ד"ה כיון שהגיד: "דכתיב: אם לא יגיד - אהגדה קמייתא קפיד קרא".
9 נראה שכך הובנו דברי רש"י בשיטה מקובצת, כתובות יח ע"ב, ד"ה ויש לי לפרש: "ויש לי לפרש דרש"י ז"ל הכי קאמר: 'דגבי עדות חדא הגדה כתיב'. פירוש, דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון, אף על גב דיחזור ויכפור. ואם אתה אומר דחוזר ומגיד, אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה, ואכתי קרי כאן 'ונשא עונו', אף על גב דהגיד".
10 חידושי הריטב"א, כתובות יח ע"ב, ד"ה אמר ליה רבא.
11 לכאורה, אין ממש בטיעון זה, שהרי העדות מתקבלת, אף על פי שהיא עשויה להתבטל, אם תוכחש או תוזם על ידי עדים אחרים (כמו ששואל ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות, יבמות, סימן עח, סעיף ג: "וקשה, דאכתי ניחוש שמא יבואו עדים אחרים"), אלא שככל הנראה, החשש שיחזור בו עד מעדותו מצוי יותר משיבואו עדים מכחישים או מזימים, ועל כן ראוי היה שלא לפסוק את הדין מיד. להבנה דומה בדברי הריטב"א, ראה אמרי בינה, הלכות עדות, סימן טו, ד"ה והנה הריטב"א. הצעה אחרת בהבנת דברי הריטב"א עולה מדברי הרב בקשי דורון, שנביא להלן, ליד ציון הערה 18. והשווה קובץ הערות, שם, המבין את דברי הריטב"א בדרך אחרת.
12 רש"י, סנהדרין מד ע"ב, ד"ה כיון שהגיד: "דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי: מה לנו לחוב בדמו?".
13 ע"פ 421/71 משה מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 287 (1972).
14 דברים אלו הובאו על ידי השופט שמגר בע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813, 820-819 (1976), ועל ידי השופטת בן-פורת בע"פ 612/76 מדינת ישראל נ' פרץ ואח', פ"ד לא(3) 365, 377 (1977).
15 ע"פ 9608/11 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, ‏7.7.2014), פסקה 7.
16 קידושין נט ע"ב.
17 יד המלך על הרמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ה.
18 שו"ת בנין אב, חלק א, סימן עג, אות א. תודה לידידי השופט רפאל יעקובי, על שהפנה אותי למקור מעניין זה. וראה רפאל יעקובי, "התרשמות ישירה של שופט, עדויות ותחליפים", פרשת השבוע, גיליון מס' 182 (תשס"ה).
19 לעיל, הערה 11, העלינו שאולי לזה התכוון הריטב"א.
20 ראה: אשר מכלוביץ, "סופיות הדיון במשפט העברי", דיני ישראל א (תש"ל), עמ' 52-7; מיכאל בריס, "סתימת טענות וסתירת דין: סופיות הדיון במשנת הרמב"ם", משפטי ארץ א (תשס"ב), עמ' 240-221; אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, פרק שמונה עשר.
21 להבדיל מעדים שעדיין לא מסרו את עדותם, שבית הדין חייב לשמוע את עדותם אף לאחר גמר הדין, והם עשויים להכחיש או להזים את העדים הראשונים.
22 תוספתא, לעיל, הערה 5. וראה: מכות ג ע"א; סנהדרין מד ע"ב.
23 לעיל, ליד ציון הערה 4.
24 רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ה.
25 הרמב"ם מטעים ש"אפילו נתן טעם לדבריו" העשוי לשכנע שגרסתו הראשונה אינה נכונה, אין מקבלים את דבריו. וראה: הפלאה, כתובות יח ע"ב, ד"ה בגמ' אלא כי איתמר; יד המלך, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ה; אמרי בינה (לעיל, הערה 11), המעירים שאם העד טוען ששיקר בלי סיבה, אף אילולי הכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד", לא היה נאמן, בגלל הכלל הגדול בדיני עדות: "אין אדם משים עצמו רשע". ולא נאמר הכלל "כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד" אלא לחדש שאף אם הייתה לעד סיבה לשקר בעדותו הראשונה, כגון שאיימו על חייו, אינו נאמן. ואפשר שמשום כך לא הזכיר הרמב"ם בדבריו אמירת "שקר העדתי".
26 סנהדרין מד ע"ב. וראה ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן כט, ס"ק ח, שהצביע על תקדים זה כמקור לדברי הרמב"ם.
27 על פי רש"י, שם, ד"ה דבעיא מכסא, הנאשם היה בנו של שמעון בן שטח, והעדים ביקשו לנקום בו על שגזר להוציא להורג שמונים מכשפות, שחלק מהן היו קרובותיהם של העדים.
28 אמרי בינה (לעיל, הערה 11). לדעתו, כך משתמע מדברי כל הפוסקים, שכתבו שהאמתלה אינה מועילה, ולא חילקו בין סוגי האמתלות. וראה גם שו"ת זכרון יוסף (שטיינהרט), חושן משפט, סימן ה: "דמקרא מלא דיבר הכתוב, אם לא יגיד וכו', שמשמעו שאם הגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אפילו ע"פ כמה טעמים נראים נכוחים ואומדנות מוכיחות". ואולם השווה להלן, הערה 31.
29 שו"ת חתם סופר, אבן העזר, סימן עה.
30 ראה לעיל, הערה 4.
31 אפשר שכן היא גם דעת הרשב"א, האומר: "ואפילו אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר או שאמרו העדים כתב ידינו הוא זה, אם אמרו מעולם לא חתמנו, ומזוייף הוא זה, הכל תלוי בראיית הבית דין. אם הוא יעיין וידקדק הרבה בדבר ויחקור וידרוש ויאיים ויצוף שרגלים לדבר, וכזה ראוי להורות" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף רי). ודומה שכן הוא הדין לא רק כשהם טוענים שחתימותיהם מזויפות, אלא גם כשהם טוענים "אנוסים היינו מחמת נפשות", מפני שאין סיבה לכאורה להבחין ביניהם.
32 ראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 6).
33 שו"ת הר"ן, סימן מז.
34 וראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 6), פרק ד.
35 ר"ן, שבועות יד ע"ב (בדפי הרי"ף). וראה אנציקלופדיה תלמודית, הערה 353.
36 ראה לדוגמה: חידושי הרמב"ן, שבועות לא ע"ב, ד"ה מתני'; חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מתני' בשמו; תוספות, בבא קמא נו ע"א, ד"ה פשיטא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, הערה 342.
37 בית יוסף, חושן משפט, סימן כט. וכן פוסק גם הרמ"א, חושן משפט, סימן כט, סעיף א. וראה שו"ת הרא"ש, כלל נט, סימן א, המבחין בין "איני יודע", שאינו חוזר ומגיד, ובין "איני זוכר", שיכול להשלים את עדותו כשייזכר. וראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, ליד ציון הערה 403 ואילך.
38 אמנם לדעת בית יוסף בדעת הרמב"ם והטור, אמירת "איני יודע" אינה בגדר עדות, ואף על פי כן נדרשת אמתלה לחזור ממנה, שאם לא כן, הריהו בגדר משים עצמו רשע, שהרי הוא מעיד על עצמו ששיקר בתחילה כשאמר "איני יודע". וראה: דברי יחזקאל (לרב יחזקאל ברשטין, שנרצח בקובנה בשנת 1941), סימן יט, אות ח; הלכה פסוקה, חושן משפט, הלכות עדות, סימן כט, סעיף א, הערה 299.
39 על טעות מצויה כחריג לכלל, ראה הלכה פסוקה, חושן משפט, הלכות עדות, סימן כט, סעיף א, עמ' תכד-תכח. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 6), פרק ז. וראה שם, הערה 385.
40 על נקודה שנייה זו, עמדו השופטים כהן והנדל. ראה לעיל, ליד ציון הערה 13.
41 על מגמה מובהקת זו במשפט הישראלי, ראה לדוגמה ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4) 309 (1988). תודתי נתונה לידידי השופט רפאל יעקובי על שהפנה אותי לפסק דין זה.
42 לעיל, הערה 15.

---

---