|
|
|
על חיסונים וסרבני חיסון
"לא לעולם חוסן"
אביעד הכהן *
פרשת ויצא, תשע"ט, גיליון מס' 484
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
"חיסון יציל ממות". לפי נתונים רפואיים, החיסונים למיניהם הם ממצילי החיים הגדולים ביותר בתולדות האנושות. עד להמצאתם, הפילו מחלות רבות1, כגון האבעבועות, הטיפוס, הכולרה, השחפת, האדמת והצהבת, רבבות רבות של חללים. ביטוי לדבר ניתן במקורות הלכתיים2 והיסטוריים, ובבתי קברות יהודיים נמצאות לעתים מצבות של ילדים קטנים בני משפחה אחת, שככל הנראה נספו במגפה3.
בחיבורו האוטוביוגרפי, "ימי מוהרנ"ת", מביא רבי נתן מנמירוב (אוקריינה, סוף המאה הי"ח) תיאור מכמיר לב על מחלת האבעבועות שפקדה את נכדת רבו המובהק, רבי נחמן מברסלב. וזה לשונו:
לפי ההגדרות הרפואיות, החיסון הוא אמצעי רפואי המונע מראש השפעה של גורמים מזיקים לבריאות האדם, כגון נגיפים ומחלות אחדות, לפני שהם פוגעים בגוף. תכלית החיסון היא לאמן את מערכת החיסון וללמד אותה להכיר את מחוללי מחלות (ובהם פתוגנים) שהמערכת אינה ערוכה להתמודד עמהם. החיסונים יש בהם גם הקלה כלכלית משמעותית, שכן הם חוסכים טיפולים רפואיים ושימוש בתרופות יקרות, בעוד עלות החיסון בדרך כלל פחותה.
במקורות יהודיים, בעיקר בספרי היסטוריה ו"מדע" ו"רפואה", יש עדויות על חיסונים למחלות והטמעתם גם בחברה היהודית. כך למשל, בתוספת עדכון לספרו של רבי דוד גנז (פראג, המאה הט"ז), "צמח דוד", מתאר המחבר מציאת חיסון למחלת האבעבועות:
והוסיף עליהם רבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, המאה הי"ט), בעל הפירוש הנודע למשנה, "תפארת ישראל", דברי שבח והלל לחכמי אומות העולם שהביאו ברכה לעולם, והזכיר בדבריו הנכוחים את החכם יענער, ממציא החיסון נגד האבעבועות. וכך הוא כותב9:
יש בעולם קבוצות המתנגדות לחיסונים, מהם משיקולים מוסריים (אתיים) ומהם המטילים ספק ביעילות או בבטיחות החיסונים, וטוענים שיש אלפי מאמרים שעולה מהם שהחיסונים מזיקים. חלק מן ההורים המתנגדים למתן חיסון לילדיהם טוענים כי על פי ההומיאופתיה, החיסון המלאכותי מחליש את החיסון הטבעי של הגוף וגורם נזק למחוסן. ויש מי שסבורים שיש זיקה בין כמה מן החיסונים (ובהם החיסון כנגד חזרת והחיסון נגד הפטיטיס) לבין האוטיזם. אולם מחקרים מוכיחים שאין יסוד לחששות הללו.
בני דתות וכתות שונות מתנגדים לחיסונים בטענה שהם סותרים את עיקרי אמונתם10. לצדם, טוענות קבוצות פוליטיות שחיסון כפוי המושת בכוח החוק על כלל האוכלוסייה נוגד את עקרונות היסוד של חירות הפרט. גם בקרב החרדים בישראל, יש מי שמסרבים להתחסן, אך בעקבות מגפת החצבת בסוף 2007, גברה בקרבם המודעות לחשיבות החיסונים.
כנזכר לעיל, לצד שיקולים רפואיים, תולים חלק מסרבני החיסון את סירובם להתחסן או לחסן את ילדיהם בשלל טענות ומענות. חלקם רואים בהיזקקות לחיסון משום פגיעה כביכול בביטחון בקב"ה, "החותך חיים לכל חי", ומסתמכים על פסוקים (שרובם ככולם הם בכלל דברי "אגדה" ולא ציוויים נורמטיביים11), דוגמת "שומר פתאים ה' " (תהלים קטז, ו)12 או "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).
לצד השאלות הרפואיות והחברתיות, מעלה תופעת החיסונים, בוודאי זו הכפויה, שאלות משפטיות אחדות. להלן נדון בהן בקצירת האומר מנקודת מבטו של המשפט העברי13.
"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" והחובה להתחסן
חובתו של האדם לשמור על בריאותו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ומקורות רבים במשפט העברי מדברים בחובה זו. הרמב"ם, שהיה רופא מובהק, מקדיש לה פרקים נכבדים הן ב"משנה תורה"14 הן בספרי הרפואה שחיבר. חובה זו נסמכת על הכתוב "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו), ונגזרות הימנה הן חובת "סור מרע", הימנעות והתרחקות מדברים המזיקים לבריאות, הן חובת "עשה טוב", החובה לעשות פעולות שתכליתן שמירת הגוף. משכך, נגזרת לכאורה מחובה זו גם החובה לעסוק ב"רפואה מונעת", וממילא מי שחיסון עשוי למנוע ממנו מחלה, וכל שכן סכנת חיים, חייב לנקוט כל הפעולות הדרושות לשם כך, לרבות חיסון, ואם מדובר בקטין, חלה חובה זו על הוריו שהם האפוטרופסים שלו לכל דבר ועניין, לרבות החובה לשמור על בריאותו.
"רפואה מונעת" מסוג אחר היא "בידוד" החולה, התרחקות ממנו או הרחקת שאר בני אדם מסביבתו. ביטוי הלכתי לכך ניתן בספר "שלחן חי", שחיבר רבי חיים יעקב בן ירמיה משאצק (פולין, המאה העשרים), שעניינו "הלכות דברים האסורים משום סכנה, אשר כל איש ואיש צריך להיות נזהר בזה שלא ייכשל בהם חס וחלילה, דחמירא סכנתא מאיסורא15 [=שחמורה הסכנה מן האיסור]", הפוסק:
לצד חובתו של אדם לשמור על בריאותו, המשפט העברי מורה במקרים מסוימים שניתן אף לכפות עליו טיפול רפואי, כשהדבר נחוץ לשמירת חייו. שאלה מעניינת היא: האם ניתן לכפות טיפול רפואי לא רק כשמדובר במחלה קיימת, הדורשת רפואה על אתר, אלא אף "רפואה מונעת", שתכליתה מניעת מחלה וסיכון עתידיים. על אף עקרון החירות, המעוגן היטב במשפט העברי, כשאר זכויות האדם, גם הוא אינו מוחלט, שכאשר ניצב מולו ערך קדושת החיים, ואפילו איכות החיים ושלמות גופו של האדם (גם כשאין סכנה ממשית לחיי האדם אלא רק לפגיעה קטנה בבריאותו ושלמות גופו), הערכים האחרונים גוברים לעתים על זכותו להימנע מטיפול רפואי שאינו רוצה בו19. בדרך כלל, כפיית טיפול רפואי, ובמקרה דנן חיסון, מותרת רק אם היא נעשית לטובת החולה20. כך לכאורה, מקל וחומר, כשלצד מטרה זו, תכליתה גם למנוע התפשטות מחלות מסוימות והגנה על הציבור.
חובה אחרונה זו עשויה להיסמך על שלושה אדנים עיקריים:
א. דין "רודף", הנזכר כבר בספרות חז"ל21, שעיקרו ההיתר להציל את ה"נרדף", מי שנתון בסכנת חיים, גם במחיר פגיעה ב"רודף", הרודף אותו ומאיים על חייו או שלמות גופו, בין במישרין בין בעקיפין. הפרטים בדינים האלה רבים, ולכן לא נאריך בהם כאן. אך יש להדגיש שתחולתם של ההיתרים האלה מוגבלת בדרך כלל למקרה של סכנה ממשית ל"נרדף" ולא פגיעה מינורית. ממילא, ההיתר להשתמש בדין זה כדי לכפות טיפול רפואי על נשא של מחלה מידבקת מוגבל למקרים שהחשש לפגיעה הוא ברמה גבוהה של סבירות ובנזק פוטנציאלי משמעותי ולא בחשש קל בעלמא או רחוק במישור ההסתברותי.
ב. חובת "השבת אבדה", שלפי המשפט העברי, חלה גם על "השבת" גופו של אדם, כלומר תיקונו, ולא רק השבת נכסיו, וכל זה בהנחה שניתן לכפות אותה על ה"מאבד" את נפשו גם בעל כורחו, כשאינו רוצה בהצלת עצמו.
ג. סמכות הקהילה ו"טובי הקהל" לתקן תקנות לטובת הציבור. בהקשר זה, התירו לעתים חכמי ההלכה לכפות רפואה מונעת על האדם, הגם שהסכנה הנשקפת ממנו באותה שעה מועטה, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד ולהציל את הכלל ממחלות נגיפיות מידבקות22. לעומת זאת, אחד מבעלי ההלכה בדורנו23 סבור שאין לכפות חיסון ילדים שהוריהם חוששים מפני סיכון בחיסון. עם זאת, הוא מציע לשכנע את ההורים בדרכי נועם שהחיסון דרוש לבריאות ילדיהם. חכם הלכה אחר בן דורנו, הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל24, סובר שמוטלת חובה על הורים להסכים למתן חיסונים מקובלים לילדיהם, על אף חששותיהם, מפני שהחיסונים נעשו שגרתיים ויעילים, וסירוב לחסן את הילדים על יסוד חששות בלתי מאומתים עומד בניגוד להלכה.
הרחקת מי שאינו מחוסן ממסגרת חינוכית
שאלה שעלתה בעת האחרונה היא: האם מותר למנוע מילד שאינו מחוסן לבוא בשערי גן הילדים או בית הספר, כדי להרחיק סכנת הידבקות של חבריהם. סוגיה זו עלתה בהקשרים אחדים, ופתרונה נגזר במידה רבה מכמה גורמים: האיזון בין מהות הסכנה הצפויה מילד מסוים, היקפה ומידת הסיכון בהידבקות ממנו, לבין הנזק העלול להיגרם לילד כתוצאה ממניעת כניסתו למסגרת החינוכית או סילוקו הימנה. כשהסיכון להידבק מועט, הכריעו חכמי ההלכה שאין למנוע מילד שיש חשש שהוא נשא של מחלה מסוימת מלבוא בשערי בית הספר25. ממקורות אחדים, ניתן להסיק על עמדת המשפט העברי בסוגיה זו. חלקם אמנם אינם עוסקים ישירות בבית ספר ומוסד חינוכי, אולם ה"רציונל" העומד ביסודם, שעיקרו מניעת סכנה ונזק מאחרים, עומד בעינו גם ביחס למוסדות חינוך. כך למשל, בימי קדם סברו שה"צרעת" היא מחלה מידבקת26. עקב זאת, ציוותה התורה להרחיק את מי שלוקה בצרעת לצאת מחוץ לסביבתו הטבעית, ובלשון המקרא: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)27. בפירושו לתורה, ראה הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד-ארץ ישראל, המאה הי"ג), בהרחקה זו לא רק משום עונש אלא גם משום מניעת נזק מאחרים. עדות לקיומה של הרחקה זו הלכה למעשה מצויה כבר במקרא, בסיפור על ארבעת המצורעים (מלכים ב ז, ג), שבעת המצור על שומרון לא הורשו להיכנס לעיר וישבו פתח השער. רמז להרחקה מעין זו מצוי גם בספר הסמ"ג, ספר מצוות גדול, לרבי משה מקוצי (מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ג), הכותב שהמצורע "עושה לו [בבית הכנסת] מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון".
ההיבט המשפטי
גם הדין הישראלי, מבקש לאזן בין האינטרס הפרטי וזכות היסוד של אדם לחירות לבין האינטרס הציבורי וזכותו של האדם למנוע את עצמו או את ילדיו מפני חשיפה לסכנה בריאותית שלא לצורך. מסיבה זו, למשל, מגביל הדין את זכותו של האדם לעשן במקומות ציבוריים, וקובע הוראות שמכוחן ניתן לעתים לחסן ילדים או להעניק טיפול רפואי לאדם גם בניגוד לרצונו. זאת, כחריג לעיקרון היסוד של טיפול רפואי רק מרצון ו"הסכמה מדעת", עיקרון העומד ביסוד חוק זכויות החולה.
לפיכך, אם אין ראיה שמחלה מסוימת עשויה ל"הדביק" בני אדם ולפגוע בבריאותם, אסור למנוע כניסתם של נשאיה (כגון נשאי איידס) למקומות ציבוריים או למוסדות חינוך28. לעומת זאת, אם מדובר במחלה מידבקת, כגון שחפת או אדמת או צהבת, רשאי הגורם המוסמך במערכת הבריאות להורות על בדיקה כפויה29, ולעתים גם על "הסגר" ובידוד מי שחולה במחלה מידבקת ומהווה "סיכון חמור" לבריאות הציבור. כמו כן רשאי הוא או נציגו להיכנס לביתו של החולה או הנשא, לבדוק כל מי שנמצא בו ולהעמידם תחת השגחה ופיקוח לתקופה שימצא לנכון כדי לצמצם את התפשטות המחלה30.
במקרים מסוימים, מותר לגורם המוסמך לפרסם ברבים, גם במחיר פגיעה בצנעת פרטיותו של האדם וזכותו לסודיות רפואית, את שמו של מי שלא חוסן או שהוא נשא נגיף של מחלה מידבקת כדי להציל את הציבור מפני סיכון מיותר, וגם כאן הדבר תלוי בסוג החשש, בהיקפו, בעוצמתו ובהסתברותו. עם זאת, כמו במקרים אחרים, ראוי גם כאן למזער את הפגיעה בכבודו של האדם ובצנעת חייו. לפיכך, כשניתן להשיג את התוצאה באמצעים פוגעים פחות, כגון חשיפת המידע רק ל"מעגל הקרוב" הבא במגע עם החולה-הנשא, יש להימנע מפרסום כללי וגורף31. אמצעי אחר שננקט נגד מי שמתנגד לחיסון הוא הפחתת שיעור קצבת הילדים או מתן תמריץ כספי למי שמתחסן32.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרב פרופ' אברהם שטינברג, חתן "פרס ישראל" ומרא דשמעתא בכל הנוגע לסוגיות רפואה והלכה, ולעמיתי ורעי ד"ר מיכאל ויגודה, על סיועם עמי בבירור סוגיה חשובה זו.
1 כרגיל, נקבעו בספרות ההלכה כמה מונחים למחלות המוכרות בימינו, והמבקש להתחקות אחריהן צריך לנסות ל"חלצן" מתוך התיאורים שבספרות ההלכה בשם ה"הלכתי" שניתן להן, כגון: צרעת, דֶּבֶר, מוכה שחין ועוד.
2 בחלק מן המקרים, שימשו שרידי המחלות, כגון האבעבועות השחורות, אמצעי עזר בזיהוי פניו של מי שמת והותיר את אשתו עגונה כ"סימן מובהק". ראה למשל: ספר דופקי תשובה לרבי אברהם פרנקל, אבן העזר, סימן יז, עמ' קלז-קמא; הדיון בשו"ת צבי תפארת לר' צבי הירש ממונקאטש (מהדורת ירושלים תש"ע), סימן קיא.
3 ראה לדוגמה הכיתובים על מצבות מבית הקברות הישן בפראג בתוך קלמן ליעבן, גל עד – קובץ מאה ושבעים כתבי לוחות אבני זכרון בשדה הקבורה ישן נושן ק"ק פראג (פראג, תרט"ז), עמ'xxxii .
4 ימי מוהרנ"ת, חלק א, עמ' 17.
5 ראה למשל: https://www.sciencealert.com/vaccines-have-saved-nearly-20-million-children-s-lives-in-poor-countries-since-200.
6 אדוארד ג'נר (1823-1749), רופא אנגלי, שפיתח בסוף המאה הי"ח תרכיב חיסון נגד האבעבועות השחורות, מחלה שהפילה הרבה חללים עד לאותה עת.
7 "נוספות לאלף הששי", בסוף ספר צמח דוד, מהדורת ורשה, תרי"ט, עמ' 205.
8 ספר הברית השלם, מאמר יז ("נפש החי שבמדבר"), עמ' 161.
9 תפארת ישראל, חלק "בועז", אבות, פרק ג. על עיסוקו הנרחב בחידושי המדע והגותו המרתקת, ראה בהרחבה: מרדכי מאיר, הרב ישראל ליפשיץ - תולדותיו, כתביו ודיון ראשוני בשיטתו הפרשנית בחיבורו "תפארת ישראל" (חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ה (2004)); משה וינשטוק, אמונה והלכה בעולם המודרני: מפעליהם והגותם של ר' ישראל ובנו ר' ברוך יצחק ליפשיץ (חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תמוז תשס"ח).
10 תופעה זו נפוצה בכת Christian Scientists הנוצרית, ולהבדיל בחברה היהודית בקרב מי שמסתמכים על מאמר המשנה "הכל צפוי", ולפיו גזר דינו של אדם נקבע מראש, ולא תועיל לו שום תחבולה. חלק מן המתנגדים מסתמכים על מאמר חז"ל: "טוב שברופאים לגיהנום". חלק מחסידי ברסלב, נסמכים על דבריו החריפים של ר' נחמן מברסלב בגנות ההיזקקות לרופאים, המעידה לטענתם על אי ביטחון בה'. לעניין זה, ראה גם א' הכהן, "שירותי רפואה פרטיים והגבלת שכר הרופא: הלכה, משפט ואתיקה", בתוך ברכה לאברהם - ספר היובל לפרופ' אברהם שטיינברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 239-207.
11 לעניין זה, ראה בהרחבה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ירושלים תשס"ו), כרך ה, נספח לערך "סכון עצמי", עמ' 767-762.
12 כמו שהעיר שטינברג (שם, עמ' 763), הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו את הפסוק "שומר פתאים ה' ".
13 וראה עוד בנושא זה, חיה גרינברגר, "מערך החיסונים בישראל – היבט אפידמיולוגי ומבוא לדיון הלכתי", אסיא פז-פח (תש"ע), עמ' 27-5.
14 ראה למשל רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף".
15 חולין י ע"א. לפי כלל זה, סכנה לבריאות עשויה לדחות איסור הלכתי.
16 מקור דבריו הוא בדברי הרמ"א, יורה דעה, סימן קטז, סוף סעיף ה, בשם מהרי"ל. בעל "פתחי תשובה" על אתר (ס"ק ח) מביא את תמיהתו של הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), שהקשה בספר השו"ת שלו (סימן קצה), כדרך פילוסופים יהודיים אחרים בימי הביניים ולאחריהם, מה תועיל הבריחה מן העיר, הרי גזר דינו של האדם נקבע בראש השנה: שאם נגזר דינו למיתה, לא תועיל לו הבריחה; ואם נגזר דינו לחיים, לא תזיק לו ההישארות במקומו. בדרך דומה כותב גם רבי אליעזר פאפו, בחיבורו חסד לאלפים, יורה דעה, עמ' קמז: "יש לברוח מן העיר כשיש דֶבֶר בעיר בתחילת הדבר או ייכָּבד וישב בביתו ויסגור בעדו, ובכן יסגור ה' בעדו. ואיתא בזוהר הקדוש: 'ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו', אם לא עברו כי אם על זה שלא נסתרו, ועברו על מצוה רבה של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', היא הנותנת שנענשו. ושומר נפשו הי"ו [=השם יחיהו וישמרהו], ומִצער ונזק יצילהו, כי מצות ונשמרתם ראויה היא שתגן".
17 מקור דבריו ב"מגן אברהם", אורח חיים, סימן תקעו, ס"ק ג, בשם השל"ה, שני לוחות הברית, לר' ישעיה לייב הורביץ (אשכנז, המאה הי"ז).
18 ספר שלחן חי (לובלין, תרצ"ג), סימן נז, אותיות א-ג, עמ' 72, המעיר בסוף הערותיו: "והנה עתה בזמן הזה שנתחדש העניין שעושין פאקען [=הרכבת אבעבועות] לכל הילדים כדי שלא יחלו בחולי פאקען ומאזלען [=אדמת], יש לומר דאין חולי זה נקרא דבר, שיהיה צריכין להבריח התינוקות".
19 לעניין זה, ראה מיכאל ויגודה, "הזנה כפויה של אסיר שובת רעב", אתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/shovet-raav, וההפניות המובאות שם.
20 ראה אברהם שטינברג, (לעיל, הערה 11), כרך ב, עמ' 680-678.
21 סנהדרין עג ע"א.
22 הרב י' שפרן, פסקי דין – רפואה ומשפט, חלק א (1989), עמ' 79; שטינברג (לעיל, הערה 11), כרך ה, עמ' 752.
23 נשמת אברהם לרב א' אברהם (רופא במרכז הרפואי "שערי צדק"), מהדורה שנייה, חושן משפט, סימן תכז, ס"ק ב, בשם הרב יהושע נויבירט ז"ל, בעל הספר "שמירת שבת כהלכתה" ומגדולי הפוסקים בדור האחרון.
24 דעתו מובאת בשמו אצל Tatz A, Dangerous Diseases and Dangerous Therapy in Jewish Medical Ethics, 2010, p. 48.
25 ראה למשל: מאמרו של הרב ע' יעקובוביץ ז"ל, רבה הראשי של הממלכה המאוחדת ומחלוצי העיסוק באתיקה רפואית: Jewish Medical Ethics; שטינברג (לעיל, הערה 11), כרך ב, עמ' 159 והערה 154.
26 ראה א' הכהן, "בדד ישב" (להלן, הערה 27), הערה 1. אמנם במשנת חז"ל והבאים אחריהם ראו בה מחלה ששורשיה הם בעיקר רוחניים, וכן גם ה"עונש" או התוצאה הנובעים מהם: הרחקת המצורע מן המחנה, לבל ידביק את סביבתו פשוטו כמשמעו או כמדרשו.
27 על תוצאותיו המשפטיות של "גירוש" זה, ראה בהרחבה: א' הכהן, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', על צרעת, מצורעים והיחס ל'אחר' ", פרשת השבוע, גיליון 117, תשס"ג [=א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, פרשת השבוע – עיונים משפטיים בפרשיות התורה, ירושלים, תשע"ב, כרך ג, עמ' 130-124].
28 לעניין זה, ראה חוזר מנכ"ל משרד החינוך, תשנ"ג-1993, שהסדיר את המדיניות בעניין תלמידים נשאי איידס או חולי איידס.
29 ראה למשל צו בריאות העם (בדיקות רפואיות ומתן הוראות לעניין תסמונת הכשל החיסוני הנרכש), התשמ"ח-1987, ק"ת התשמ"ח, עמ' 323.
30 סעיפים 16-11 לפקודת בריאות העם (מחלות מדבקות), 1940.
31 ראה למשל ת.א. (שלום עפולה) 1030/93 פלמונית נ' כל הקריות בע"מ.
32 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3762076,00.html, ובעת האחרונה הצ"ח לתיקון פקודת בריאות העם (מדיניות חיסון לאומית ומתן תמריצים להתחסנות), התשע"ט-2018.
"חיסון יציל ממות". לפי נתונים רפואיים, החיסונים למיניהם הם ממצילי החיים הגדולים ביותר בתולדות האנושות. עד להמצאתם, הפילו מחלות רבות1, כגון האבעבועות, הטיפוס, הכולרה, השחפת, האדמת והצהבת, רבבות רבות של חללים. ביטוי לדבר ניתן במקורות הלכתיים2 והיסטוריים, ובבתי קברות יהודיים נמצאות לעתים מצבות של ילדים קטנים בני משפחה אחת, שככל הנראה נספו במגפה3.
בחיבורו האוטוביוגרפי, "ימי מוהרנ"ת", מביא רבי נתן מנמירוב (אוקריינה, סוף המאה הי"ח) תיאור מכמיר לב על מחלת האבעבועות שפקדה את נכדת רבו המובהק, רבי נחמן מברסלב. וזה לשונו:
גם דיבר עמי אז באותה העת וסיפר לי מגודל צערו וייסוריו בלי שיעור ועוצם הצער והייסורים שיש לו מהילדה של בתו תחיה, שהייתה אז חולה ביותר מחולי ה"מאזלען" [=אדמת] או "אקין" [=אבעבועות], ואמר שהוא מרגיש בליבו כל גניחה וגניחה של התינוק, ושהוא מרוצה [=מקווה], הלוואי והיה לו חולי ה"מאזלען" בשביל התינוק. ואמר שהוא דרכי השם, שאי אפשר להבין, היינו שיש דרכי השם שהם בחינת "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו"4.על פי הערכות5, חיסונים הצילו ממוות למעלה מ-20 מיליון איש רק בין השנים 2015-2000, ולפי הערכות אחרות, מדובר בהצלה ממוות של כשני מיליון איש בכל שנה.
לפי ההגדרות הרפואיות, החיסון הוא אמצעי רפואי המונע מראש השפעה של גורמים מזיקים לבריאות האדם, כגון נגיפים ומחלות אחדות, לפני שהם פוגעים בגוף. תכלית החיסון היא לאמן את מערכת החיסון וללמד אותה להכיר את מחוללי מחלות (ובהם פתוגנים) שהמערכת אינה ערוכה להתמודד עמהם. החיסונים יש בהם גם הקלה כלכלית משמעותית, שכן הם חוסכים טיפולים רפואיים ושימוש בתרופות יקרות, בעוד עלות החיסון בדרך כלל פחותה.
במקורות יהודיים, בעיקר בספרי היסטוריה ו"מדע" ו"רפואה", יש עדויות על חיסונים למחלות והטמעתם גם בחברה היהודית. כך למשל, בתוספת עדכון לספרו של רבי דוד גנז (פראג, המאה הט"ז), "צמח דוד", מתאר המחבר מציאת חיסון למחלת האבעבועות:
החכם יענר מענגלאנד6, רופא מומחה, המציא בשנת תקנ"ט [=1799] להצמיח ליח [=ליחה, אבעבועה] נפוח הכרות בבשר האדם, להוליד על ידו אבעבועות, למען הציל בני אדם מן האבעבועות (פאקען) הטבעיים אשר רבים מתו מהם, ואשר [מי ש]נשארו בחיים איבדו את תואר פניהם7.כמאתיים שנה לאחר מכן, הקדיש רבי פינחס אליהו בן מאיר (קראקא, המאה הי"ח), בחיבורו האנציקלופדי "ספר הברית"8, פרק נרחב לחיסונים.
והוסיף עליהם רבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, המאה הי"ט), בעל הפירוש הנודע למשנה, "תפארת ישראל", דברי שבח והלל לחכמי אומות העולם שהביאו ברכה לעולם, והזכיר בדבריו הנכוחים את החכם יענער, ממציא החיסון נגד האבעבועות. וכך הוא כותב9:
חסידי אומות העולם יש להן חלק לעולם הבא. והרי גם לולא פה קדוש של רבותינו ז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינין בתורתנו הקדושה שהיא אלוהית, ועושין גמילות חסד גם לישראל, וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא האפאקקענאימפפונג [=חיסון נגד אבעבועות], שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין, ודראקא שהביא הקארטאפפעל [=תפוח אדמה] לאייראפא, שמעכב כמה פעמים הרעב. וגוטענבערג שהמציא את הדפוס. וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעולם הזה כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רס"ב על ידי הסתת המומר פפעפפערקארן ש"ט עם הכומרים קשר של רשעים שלו. ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ"ל לחזרה, ועל ידי זה רדפוהו רובו וימררוהו אויביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו. וכי סלקא דעתך שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא לאחר הפרגוד ח"ו, והרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה.התנגדות לחיסון וטעמיה
יש בעולם קבוצות המתנגדות לחיסונים, מהם משיקולים מוסריים (אתיים) ומהם המטילים ספק ביעילות או בבטיחות החיסונים, וטוענים שיש אלפי מאמרים שעולה מהם שהחיסונים מזיקים. חלק מן ההורים המתנגדים למתן חיסון לילדיהם טוענים כי על פי ההומיאופתיה, החיסון המלאכותי מחליש את החיסון הטבעי של הגוף וגורם נזק למחוסן. ויש מי שסבורים שיש זיקה בין כמה מן החיסונים (ובהם החיסון כנגד חזרת והחיסון נגד הפטיטיס) לבין האוטיזם. אולם מחקרים מוכיחים שאין יסוד לחששות הללו.
בני דתות וכתות שונות מתנגדים לחיסונים בטענה שהם סותרים את עיקרי אמונתם10. לצדם, טוענות קבוצות פוליטיות שחיסון כפוי המושת בכוח החוק על כלל האוכלוסייה נוגד את עקרונות היסוד של חירות הפרט. גם בקרב החרדים בישראל, יש מי שמסרבים להתחסן, אך בעקבות מגפת החצבת בסוף 2007, גברה בקרבם המודעות לחשיבות החיסונים.
כנזכר לעיל, לצד שיקולים רפואיים, תולים חלק מסרבני החיסון את סירובם להתחסן או לחסן את ילדיהם בשלל טענות ומענות. חלקם רואים בהיזקקות לחיסון משום פגיעה כביכול בביטחון בקב"ה, "החותך חיים לכל חי", ומסתמכים על פסוקים (שרובם ככולם הם בכלל דברי "אגדה" ולא ציוויים נורמטיביים11), דוגמת "שומר פתאים ה' " (תהלים קטז, ו)12 או "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).
לצד השאלות הרפואיות והחברתיות, מעלה תופעת החיסונים, בוודאי זו הכפויה, שאלות משפטיות אחדות. להלן נדון בהן בקצירת האומר מנקודת מבטו של המשפט העברי13.
"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" והחובה להתחסן
חובתו של האדם לשמור על בריאותו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ומקורות רבים במשפט העברי מדברים בחובה זו. הרמב"ם, שהיה רופא מובהק, מקדיש לה פרקים נכבדים הן ב"משנה תורה"14 הן בספרי הרפואה שחיבר. חובה זו נסמכת על הכתוב "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו), ונגזרות הימנה הן חובת "סור מרע", הימנעות והתרחקות מדברים המזיקים לבריאות, הן חובת "עשה טוב", החובה לעשות פעולות שתכליתן שמירת הגוף. משכך, נגזרת לכאורה מחובה זו גם החובה לעסוק ב"רפואה מונעת", וממילא מי שחיסון עשוי למנוע ממנו מחלה, וכל שכן סכנת חיים, חייב לנקוט כל הפעולות הדרושות לשם כך, לרבות חיסון, ואם מדובר בקטין, חלה חובה זו על הוריו שהם האפוטרופסים שלו לכל דבר ועניין, לרבות החובה לשמור על בריאותו.
"רפואה מונעת" מסוג אחר היא "בידוד" החולה, התרחקות ממנו או הרחקת שאר בני אדם מסביבתו. ביטוי הלכתי לכך ניתן בספר "שלחן חי", שחיבר רבי חיים יעקב בן ירמיה משאצק (פולין, המאה העשרים), שעניינו "הלכות דברים האסורים משום סכנה, אשר כל איש ואיש צריך להיות נזהר בזה שלא ייכשל בהם חס וחלילה, דחמירא סכנתא מאיסורא15 [=שחמורה הסכנה מן האיסור]", הפוסק:
יש לברוח בתחילת הדֶבֶר מן העיר16. ואם לא ברח בתחילה, שוב לא יברח בסופו אלא יחביא עצמו במסתרים, ולא יתראה בשוק מפני המזיקין, כמו שנאמר (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". מי שנחלה באותו מחלה פעם אחת ונתרפא, אין צריך לברוח עוד. אם יש אבעבועות בילדים, שקורין בלאטערין או פאקען או מאזלען, אם מתים ילדים מזה רחמנא ליצלן [=השם יצילנו], אז צריכין להבריח בניו למקום אחר17. אבל אם אין בזה סכנת נפשות, שאין מתים מזה, אז פשיטא [=פשוט] שאין צריך להבריח18.כפיית טיפול רפואי בכלל וחיסון בפרט
לצד חובתו של אדם לשמור על בריאותו, המשפט העברי מורה במקרים מסוימים שניתן אף לכפות עליו טיפול רפואי, כשהדבר נחוץ לשמירת חייו. שאלה מעניינת היא: האם ניתן לכפות טיפול רפואי לא רק כשמדובר במחלה קיימת, הדורשת רפואה על אתר, אלא אף "רפואה מונעת", שתכליתה מניעת מחלה וסיכון עתידיים. על אף עקרון החירות, המעוגן היטב במשפט העברי, כשאר זכויות האדם, גם הוא אינו מוחלט, שכאשר ניצב מולו ערך קדושת החיים, ואפילו איכות החיים ושלמות גופו של האדם (גם כשאין סכנה ממשית לחיי האדם אלא רק לפגיעה קטנה בבריאותו ושלמות גופו), הערכים האחרונים גוברים לעתים על זכותו להימנע מטיפול רפואי שאינו רוצה בו19. בדרך כלל, כפיית טיפול רפואי, ובמקרה דנן חיסון, מותרת רק אם היא נעשית לטובת החולה20. כך לכאורה, מקל וחומר, כשלצד מטרה זו, תכליתה גם למנוע התפשטות מחלות מסוימות והגנה על הציבור.
חובה אחרונה זו עשויה להיסמך על שלושה אדנים עיקריים:
א. דין "רודף", הנזכר כבר בספרות חז"ל21, שעיקרו ההיתר להציל את ה"נרדף", מי שנתון בסכנת חיים, גם במחיר פגיעה ב"רודף", הרודף אותו ומאיים על חייו או שלמות גופו, בין במישרין בין בעקיפין. הפרטים בדינים האלה רבים, ולכן לא נאריך בהם כאן. אך יש להדגיש שתחולתם של ההיתרים האלה מוגבלת בדרך כלל למקרה של סכנה ממשית ל"נרדף" ולא פגיעה מינורית. ממילא, ההיתר להשתמש בדין זה כדי לכפות טיפול רפואי על נשא של מחלה מידבקת מוגבל למקרים שהחשש לפגיעה הוא ברמה גבוהה של סבירות ובנזק פוטנציאלי משמעותי ולא בחשש קל בעלמא או רחוק במישור ההסתברותי.
ב. חובת "השבת אבדה", שלפי המשפט העברי, חלה גם על "השבת" גופו של אדם, כלומר תיקונו, ולא רק השבת נכסיו, וכל זה בהנחה שניתן לכפות אותה על ה"מאבד" את נפשו גם בעל כורחו, כשאינו רוצה בהצלת עצמו.
ג. סמכות הקהילה ו"טובי הקהל" לתקן תקנות לטובת הציבור. בהקשר זה, התירו לעתים חכמי ההלכה לכפות רפואה מונעת על האדם, הגם שהסכנה הנשקפת ממנו באותה שעה מועטה, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד ולהציל את הכלל ממחלות נגיפיות מידבקות22. לעומת זאת, אחד מבעלי ההלכה בדורנו23 סבור שאין לכפות חיסון ילדים שהוריהם חוששים מפני סיכון בחיסון. עם זאת, הוא מציע לשכנע את ההורים בדרכי נועם שהחיסון דרוש לבריאות ילדיהם. חכם הלכה אחר בן דורנו, הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל24, סובר שמוטלת חובה על הורים להסכים למתן חיסונים מקובלים לילדיהם, על אף חששותיהם, מפני שהחיסונים נעשו שגרתיים ויעילים, וסירוב לחסן את הילדים על יסוד חששות בלתי מאומתים עומד בניגוד להלכה.
הרחקת מי שאינו מחוסן ממסגרת חינוכית
שאלה שעלתה בעת האחרונה היא: האם מותר למנוע מילד שאינו מחוסן לבוא בשערי גן הילדים או בית הספר, כדי להרחיק סכנת הידבקות של חבריהם. סוגיה זו עלתה בהקשרים אחדים, ופתרונה נגזר במידה רבה מכמה גורמים: האיזון בין מהות הסכנה הצפויה מילד מסוים, היקפה ומידת הסיכון בהידבקות ממנו, לבין הנזק העלול להיגרם לילד כתוצאה ממניעת כניסתו למסגרת החינוכית או סילוקו הימנה. כשהסיכון להידבק מועט, הכריעו חכמי ההלכה שאין למנוע מילד שיש חשש שהוא נשא של מחלה מסוימת מלבוא בשערי בית הספר25. ממקורות אחדים, ניתן להסיק על עמדת המשפט העברי בסוגיה זו. חלקם אמנם אינם עוסקים ישירות בבית ספר ומוסד חינוכי, אולם ה"רציונל" העומד ביסודם, שעיקרו מניעת סכנה ונזק מאחרים, עומד בעינו גם ביחס למוסדות חינוך. כך למשל, בימי קדם סברו שה"צרעת" היא מחלה מידבקת26. עקב זאת, ציוותה התורה להרחיק את מי שלוקה בצרעת לצאת מחוץ לסביבתו הטבעית, ובלשון המקרא: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)27. בפירושו לתורה, ראה הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד-ארץ ישראל, המאה הי"ג), בהרחקה זו לא רק משום עונש אלא גם משום מניעת נזק מאחרים. עדות לקיומה של הרחקה זו הלכה למעשה מצויה כבר במקרא, בסיפור על ארבעת המצורעים (מלכים ב ז, ג), שבעת המצור על שומרון לא הורשו להיכנס לעיר וישבו פתח השער. רמז להרחקה מעין זו מצוי גם בספר הסמ"ג, ספר מצוות גדול, לרבי משה מקוצי (מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ג), הכותב שהמצורע "עושה לו [בבית הכנסת] מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון".
ההיבט המשפטי
גם הדין הישראלי, מבקש לאזן בין האינטרס הפרטי וזכות היסוד של אדם לחירות לבין האינטרס הציבורי וזכותו של האדם למנוע את עצמו או את ילדיו מפני חשיפה לסכנה בריאותית שלא לצורך. מסיבה זו, למשל, מגביל הדין את זכותו של האדם לעשן במקומות ציבוריים, וקובע הוראות שמכוחן ניתן לעתים לחסן ילדים או להעניק טיפול רפואי לאדם גם בניגוד לרצונו. זאת, כחריג לעיקרון היסוד של טיפול רפואי רק מרצון ו"הסכמה מדעת", עיקרון העומד ביסוד חוק זכויות החולה.
לפיכך, אם אין ראיה שמחלה מסוימת עשויה ל"הדביק" בני אדם ולפגוע בבריאותם, אסור למנוע כניסתם של נשאיה (כגון נשאי איידס) למקומות ציבוריים או למוסדות חינוך28. לעומת זאת, אם מדובר במחלה מידבקת, כגון שחפת או אדמת או צהבת, רשאי הגורם המוסמך במערכת הבריאות להורות על בדיקה כפויה29, ולעתים גם על "הסגר" ובידוד מי שחולה במחלה מידבקת ומהווה "סיכון חמור" לבריאות הציבור. כמו כן רשאי הוא או נציגו להיכנס לביתו של החולה או הנשא, לבדוק כל מי שנמצא בו ולהעמידם תחת השגחה ופיקוח לתקופה שימצא לנכון כדי לצמצם את התפשטות המחלה30.
במקרים מסוימים, מותר לגורם המוסמך לפרסם ברבים, גם במחיר פגיעה בצנעת פרטיותו של האדם וזכותו לסודיות רפואית, את שמו של מי שלא חוסן או שהוא נשא נגיף של מחלה מידבקת כדי להציל את הציבור מפני סיכון מיותר, וגם כאן הדבר תלוי בסוג החשש, בהיקפו, בעוצמתו ובהסתברותו. עם זאת, כמו במקרים אחרים, ראוי גם כאן למזער את הפגיעה בכבודו של האדם ובצנעת חייו. לפיכך, כשניתן להשיג את התוצאה באמצעים פוגעים פחות, כגון חשיפת המידע רק ל"מעגל הקרוב" הבא במגע עם החולה-הנשא, יש להימנע מפרסום כללי וגורף31. אמצעי אחר שננקט נגד מי שמתנגד לחיסון הוא הפחתת שיעור קצבת הילדים או מתן תמריץ כספי למי שמתחסן32.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרב פרופ' אברהם שטינברג, חתן "פרס ישראל" ומרא דשמעתא בכל הנוגע לסוגיות רפואה והלכה, ולעמיתי ורעי ד"ר מיכאל ויגודה, על סיועם עמי בבירור סוגיה חשובה זו.
1 כרגיל, נקבעו בספרות ההלכה כמה מונחים למחלות המוכרות בימינו, והמבקש להתחקות אחריהן צריך לנסות ל"חלצן" מתוך התיאורים שבספרות ההלכה בשם ה"הלכתי" שניתן להן, כגון: צרעת, דֶּבֶר, מוכה שחין ועוד.
2 בחלק מן המקרים, שימשו שרידי המחלות, כגון האבעבועות השחורות, אמצעי עזר בזיהוי פניו של מי שמת והותיר את אשתו עגונה כ"סימן מובהק". ראה למשל: ספר דופקי תשובה לרבי אברהם פרנקל, אבן העזר, סימן יז, עמ' קלז-קמא; הדיון בשו"ת צבי תפארת לר' צבי הירש ממונקאטש (מהדורת ירושלים תש"ע), סימן קיא.
3 ראה לדוגמה הכיתובים על מצבות מבית הקברות הישן בפראג בתוך קלמן ליעבן, גל עד – קובץ מאה ושבעים כתבי לוחות אבני זכרון בשדה הקבורה ישן נושן ק"ק פראג (פראג, תרט"ז), עמ'xxxii .
4 ימי מוהרנ"ת, חלק א, עמ' 17.
5 ראה למשל: https://www.sciencealert.com/vaccines-have-saved-nearly-20-million-children-s-lives-in-poor-countries-since-200.
6 אדוארד ג'נר (1823-1749), רופא אנגלי, שפיתח בסוף המאה הי"ח תרכיב חיסון נגד האבעבועות השחורות, מחלה שהפילה הרבה חללים עד לאותה עת.
7 "נוספות לאלף הששי", בסוף ספר צמח דוד, מהדורת ורשה, תרי"ט, עמ' 205.
8 ספר הברית השלם, מאמר יז ("נפש החי שבמדבר"), עמ' 161.
9 תפארת ישראל, חלק "בועז", אבות, פרק ג. על עיסוקו הנרחב בחידושי המדע והגותו המרתקת, ראה בהרחבה: מרדכי מאיר, הרב ישראל ליפשיץ - תולדותיו, כתביו ודיון ראשוני בשיטתו הפרשנית בחיבורו "תפארת ישראל" (חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ה (2004)); משה וינשטוק, אמונה והלכה בעולם המודרני: מפעליהם והגותם של ר' ישראל ובנו ר' ברוך יצחק ליפשיץ (חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תמוז תשס"ח).
10 תופעה זו נפוצה בכת Christian Scientists הנוצרית, ולהבדיל בחברה היהודית בקרב מי שמסתמכים על מאמר המשנה "הכל צפוי", ולפיו גזר דינו של אדם נקבע מראש, ולא תועיל לו שום תחבולה. חלק מן המתנגדים מסתמכים על מאמר חז"ל: "טוב שברופאים לגיהנום". חלק מחסידי ברסלב, נסמכים על דבריו החריפים של ר' נחמן מברסלב בגנות ההיזקקות לרופאים, המעידה לטענתם על אי ביטחון בה'. לעניין זה, ראה גם א' הכהן, "שירותי רפואה פרטיים והגבלת שכר הרופא: הלכה, משפט ואתיקה", בתוך ברכה לאברהם - ספר היובל לפרופ' אברהם שטיינברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 239-207.
11 לעניין זה, ראה בהרחבה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ירושלים תשס"ו), כרך ה, נספח לערך "סכון עצמי", עמ' 767-762.
12 כמו שהעיר שטינברג (שם, עמ' 763), הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו את הפסוק "שומר פתאים ה' ".
13 וראה עוד בנושא זה, חיה גרינברגר, "מערך החיסונים בישראל – היבט אפידמיולוגי ומבוא לדיון הלכתי", אסיא פז-פח (תש"ע), עמ' 27-5.
14 ראה למשל רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף".
15 חולין י ע"א. לפי כלל זה, סכנה לבריאות עשויה לדחות איסור הלכתי.
16 מקור דבריו הוא בדברי הרמ"א, יורה דעה, סימן קטז, סוף סעיף ה, בשם מהרי"ל. בעל "פתחי תשובה" על אתר (ס"ק ח) מביא את תמיהתו של הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), שהקשה בספר השו"ת שלו (סימן קצה), כדרך פילוסופים יהודיים אחרים בימי הביניים ולאחריהם, מה תועיל הבריחה מן העיר, הרי גזר דינו של האדם נקבע בראש השנה: שאם נגזר דינו למיתה, לא תועיל לו הבריחה; ואם נגזר דינו לחיים, לא תזיק לו ההישארות במקומו. בדרך דומה כותב גם רבי אליעזר פאפו, בחיבורו חסד לאלפים, יורה דעה, עמ' קמז: "יש לברוח מן העיר כשיש דֶבֶר בעיר בתחילת הדבר או ייכָּבד וישב בביתו ויסגור בעדו, ובכן יסגור ה' בעדו. ואיתא בזוהר הקדוש: 'ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו', אם לא עברו כי אם על זה שלא נסתרו, ועברו על מצוה רבה של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', היא הנותנת שנענשו. ושומר נפשו הי"ו [=השם יחיהו וישמרהו], ומִצער ונזק יצילהו, כי מצות ונשמרתם ראויה היא שתגן".
17 מקור דבריו ב"מגן אברהם", אורח חיים, סימן תקעו, ס"ק ג, בשם השל"ה, שני לוחות הברית, לר' ישעיה לייב הורביץ (אשכנז, המאה הי"ז).
18 ספר שלחן חי (לובלין, תרצ"ג), סימן נז, אותיות א-ג, עמ' 72, המעיר בסוף הערותיו: "והנה עתה בזמן הזה שנתחדש העניין שעושין פאקען [=הרכבת אבעבועות] לכל הילדים כדי שלא יחלו בחולי פאקען ומאזלען [=אדמת], יש לומר דאין חולי זה נקרא דבר, שיהיה צריכין להבריח התינוקות".
19 לעניין זה, ראה מיכאל ויגודה, "הזנה כפויה של אסיר שובת רעב", אתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/shovet-raav, וההפניות המובאות שם.
20 ראה אברהם שטינברג, (לעיל, הערה 11), כרך ב, עמ' 680-678.
21 סנהדרין עג ע"א.
22 הרב י' שפרן, פסקי דין – רפואה ומשפט, חלק א (1989), עמ' 79; שטינברג (לעיל, הערה 11), כרך ה, עמ' 752.
23 נשמת אברהם לרב א' אברהם (רופא במרכז הרפואי "שערי צדק"), מהדורה שנייה, חושן משפט, סימן תכז, ס"ק ב, בשם הרב יהושע נויבירט ז"ל, בעל הספר "שמירת שבת כהלכתה" ומגדולי הפוסקים בדור האחרון.
24 דעתו מובאת בשמו אצל Tatz A, Dangerous Diseases and Dangerous Therapy in Jewish Medical Ethics, 2010, p. 48.
25 ראה למשל: מאמרו של הרב ע' יעקובוביץ ז"ל, רבה הראשי של הממלכה המאוחדת ומחלוצי העיסוק באתיקה רפואית: Jewish Medical Ethics; שטינברג (לעיל, הערה 11), כרך ב, עמ' 159 והערה 154.
26 ראה א' הכהן, "בדד ישב" (להלן, הערה 27), הערה 1. אמנם במשנת חז"ל והבאים אחריהם ראו בה מחלה ששורשיה הם בעיקר רוחניים, וכן גם ה"עונש" או התוצאה הנובעים מהם: הרחקת המצורע מן המחנה, לבל ידביק את סביבתו פשוטו כמשמעו או כמדרשו.
27 על תוצאותיו המשפטיות של "גירוש" זה, ראה בהרחבה: א' הכהן, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', על צרעת, מצורעים והיחס ל'אחר' ", פרשת השבוע, גיליון 117, תשס"ג [=א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, פרשת השבוע – עיונים משפטיים בפרשיות התורה, ירושלים, תשע"ב, כרך ג, עמ' 130-124].
28 לעניין זה, ראה חוזר מנכ"ל משרד החינוך, תשנ"ג-1993, שהסדיר את המדיניות בעניין תלמידים נשאי איידס או חולי איידס.
29 ראה למשל צו בריאות העם (בדיקות רפואיות ומתן הוראות לעניין תסמונת הכשל החיסוני הנרכש), התשמ"ח-1987, ק"ת התשמ"ח, עמ' 323.
30 סעיפים 16-11 לפקודת בריאות העם (מחלות מדבקות), 1940.
31 ראה למשל ת.א. (שלום עפולה) 1030/93 פלמונית נ' כל הקריות בע"מ.
32 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3762076,00.html, ובעת האחרונה הצ"ח לתיקון פקודת בריאות העם (מדיניות חיסון לאומית ומתן תמריצים להתחסנות), התשע"ט-2018.