אקדמות מילין
כל ימיה, הייתה הקהילה היהודית כר פורה לפיתוח המשפט העברי בכלל והמשפט הציבורי בפרט¹. יישום המשפט העברי הלכה למעשה הביא למפגש בין חכמי הקהילה לבין השאלות שעלו על סדר יומה, ונוצרה בעקבותיו ספרות ענפה שכוחה יפה לא רק לשעה אלא גם לדורות.

אחת הקהילות המיוחדות בתפוצה היהודית הייתה הקהילה היהודית במרוקו. לפי מסורות אחדות, התיישבו בה יהודים כבר בימי בית שני, ויש אומרים כבר בימי שלמה המלך. לימים, בעקבות גירוש ספרד, הגיעו חכמים רבים מספרד לצפון אפריקה. לשיא פריחתה הגיעו קהילות מרוקו במאות הי"ז-י"ח, כשפעלו בקהילות הללו עשרות ואולי אף מאות רבנים. רבים מפסקי הדין והחיבורים שכתבו נותרו ספונים בכתבי יד, ורק בעשורים האחרונים החלו לצאת לאור עולם.

בדברים הבאים, נבקש להדגים מקצת מן העושר השמור בתורתם של חכמי מרוקו בשדה המשפט הציבורי העברי. תקנות קהל, חיבורי הלכה, פיוטים, ספרי חידושים ופסקי דין, למאות ולאלפים, משקפים את מגוון היצירה הענפה שנוצרה על ידיהם במהלך הדורות². יצירתם מקיפה את כל תחומי המשפט, אולם כבר ציין מ' אֵלון שהיא מתמקדת בחלקיה ה"משפטיים" של תורת ישראל, בענייני "אבן העזר" ו"חושן משפט", ומכאן תרומתה החשובה למשפט העברי.

חירות הפרט ומאסר על חוב
אחת הסוגיות שזכו לעיון רב במשפט העברי היא סוגיית המאסר עקב חוב אזרחי³. בספר תקנות פאס, מיסודם של "המגורשים", מגורשי קשטיליה שבספרד, שהגיעו למרוקו, מצויה תקנה מחודש ניסן שנת ש"ה (1545). וזה לשונה⁴:

גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיוֹ לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס במאסר שירצה מוציאו.

זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא [=הנושה] בו - ויצא, או אם אמוד לברוח - עד שייתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח.

נמצאנו למדים מתקנה זו עד כמה הידרו חכמי מרוקו בחירות הפרט, בקבעם שעל דרך הכלל, אין לשלול את חירותו של אדם רק עקב חוב כספי, שגם אם כתוב בשטר ההלוואה⁵ שהמלווה יכול להביא למאסרו של הלווה, אין לתנייה זו תוקף, מפני שהיא מעין תנייה "בלתי חוקית" ו"מנוגדת לתקנת הציבור", והיא בטלה מעיקרה⁶. גם המקרה החריג, שנגזר בו "נידוי" על החייב, "שלא יצא מבית הסוהר", כיוון ש"אמוד הוא לברוח", ויש חשש אמיתי שיימלט מחמת הדין, מסויג באופן מידתי, "במידה שאינה עולה על הנדרש". עם זאת, כשיש חלופה ראויה בדמות ערבות כספית כנגד החוב, יש להוציא לחופשי את החייב.

האיסור להעמיד אישה כערֵבה לחוב
תקנה נוספת, "מעניין לעניין באותו עניין", משנת שכ"ח (1568), אסרה על אדם להעמיד את אשתו כערֵבה לחוב כספי, מחשש שלא יפרע את חובו, והיא תיאסר. וזה לשון התקנה, הכתובה במקורה בערבית⁷:

להיות שנעשו ערֵבות הנשים לבעליהן אצל הגויים, ויבואו להשליכן בין הגויים, ויצא מזה נזק גדול שייקחו אותן לבית האסורים, וצער גדול לקהילות להניחם שם, ומזה יבואו להכריח הקהילות יצ"ו לשלם בעדן, ואם היה הבעל יושב בבית האסורים, היה יכול לשאת ולתת באופן אחר.

על זה הסכמנו מעלת החכמים יש"ץ [=ישמרם צורם] והנגיד המעולה יצ"ו [=ישמרהו צורו וגואלו] ואנשי המעמד יצ"ו לעשות גדר בזה הדבר. וגוזרין בקנס נידוי גמור שמהיום הזה והלאה ששום אדם לא יוכל לתת אשתו ערֵבה לשום גוי בשום אופן, הן [ב]אונס הן ברצון.

ולאשה גם כן אנו קונסים בנידוי גמור אם בשום אופן תכנס בערבות על שום חוב שבעולם, בין של בעלה בין של איש אחר. ואם חס ושלום יעברו על הנידוי, מלבד שיהיו מענישים העובר, עוד לא יתנו הקהילות י"ץ על שום אשה אפילו פרוטה קטנה, וגם לא יתעסקו בהם ובצרתם בשום צד שבעולם.

חתימתם של לא פחות משנים-עשר(!) מחכמי העיר, תופעה נדירה יחסית, מלמדת על חשיבותה.

הגבלת חופש העיסוק ומאבק בהגבל עסקי
אחת התקנות החשובות שתוקנו במרוקו מנעה יצירת "קרטל", "מונופול", והגבל עסקי, שנוצל בדרך כלל על ידי "גילדות" של בעלי ממון או בעלי מלאכה מסוימת להעלות את שער המוצרים או השירותים, ובכך למנוע תחרות הוגנת ולהכביד על העניים⁸.

תיאור חי של ניסיון למונופול ומאבק חכמי הדור בו עולה מאחת התקנות המרתקות בקהילת פאס⁹, כולה רוויה וטבולה, כדרך התקופה והכותבים¹⁰, בחרוזים ורמיזות מקראיות:

קול הקריאה הומָה¹¹, ורבה המהומָה, כפרץ נופל נִבְעָה כחומה¹², כי כשלה ברחוב אמת¹³, ותרב משאות שווא ומדוחים¹⁴ חמש עשרה אמה¹⁵ בשבר¹⁶ אשר הם סוברים, לעקור פינה מעיקרי האמונה, שתו מי המשרה המלוחים, ויאמרו לא בשמים היא¹⁷ ההשגחה העליונה. ותהי להם הלבנה¹⁸ לאבן נגף ולצור מכשול¹⁹.

ועל כן יערימו שוד²⁰, לשקוד לחתות אש מיקוד²¹, ויתגודדו [=בעלי המונופול] כמשפטם²² בהלכות שותפין, אגודות אגודות מוטה²³, שלושה ארבעה אנשים... וכל ישעם וכל חפצם לשפוך סוללה ולבנות דייק, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם²⁴, והיה הנגע ירק רק או אדם דם²⁵, לרדת עד חייהם ולקפח פרנסת העניים האומללים... ותעל שוועתם אל האלוקים²⁶... והסכמנו הסכמה הכתובה בפנים... לכן יוספים אנחנו שנית, לגזור בנשיכתן של חכמים²⁷ נשיכת נח"ש [=נידוי, חרם, שמתא], שמהיום הזה והלאה, שכל העובר על הפקודים²⁸ מבעלי מלאכות וזולתם... להשתתף ביותר משנים או אפילו בשנים... ענוש יענש כאשר הסכים דעת בית דין י"ץ וראשי הקהל י"ץ. וכל שכן הוא למלאכה שאנשיה מועטים ואינם אלא שנים או שלושה, שלא ישתתפו כולם והרי הם בכלל כל הכתוב אחור וקדם [=לעיל ולהלן].

הלשון החריפה, גם אחר נטרול לשונות השגרה והסגנון הספרותי של התקנות, כמו גם הטלת סנקציה עונשית על מקיימי ההגבל העסקי או המונופול, עשויה להעיד על עצמת התופעה או על ניסיון לחסום אותה בעודה באבה.

הזכות לחינוך והאיסור להעסיק נערים
תקנה אחרת של חכמי מכנאס משנת תפ"א (1721) באה להבטיח את חינוכם של הילדים, ולמנוע את הוצאתם בגיל צעיר ממערכת החינוך כדי לסייע בפרנסת משפחתם. אגב כך הוטלה הגבלה על "חופש העיסוק", הן של ילדים ונערים, הן של מעסיקיהם הפוטנציאליים, וכל זאת ל"תכלית ראויה", חינוכם. וזה לשונה²⁹:

בבית ישראל ראיתי שערורייה³⁰, שמפני דוחק השעה, בני אדם מוציאים את בניהם³¹ מבית הספר כבר שית וכבר שבע [=כבן שש וכבן שבע], ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשלת [=ניפוץ צמר וסריקתו] ושאר מלאכות, ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל.

ובמקום שיהיו מתגדלים בין ברכי החכמים לקבוע יראת ה' בלבבם, נהפוך הוא, שהם גדלים בשטות ופריצות, וכשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליהם, והוו להו קרקפתא דלא מנח תפילין [=ונעשים ראש שאינו מניח תפילין³²], ועבירה גוררת עבירה, עד שיוצא לתרבות רעה, רחמנא ליצלן [=ה' יצילנו]. וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים בידי עוברי עבירה, דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב³³... לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו, וחוקה חקקנו, וגזירה גזרנו, בגזרת עירין פתגמא, ובמימר קדישין מילתא אזדא [=בגזרת מלאכים הדבר, ובמאמר קדושים הדבר נאמר³⁴]: שאין לשום אחד מהאלקרשליין [=מנפצי הצמר] ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוּערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם³⁵ מהיום הזה ועד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין. ואז רשאים האומנים לשוכרם, ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור. וכל העובר על דברינו יילכד במצודת החרם, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, ויזכה לראות יום תשועה.

על תקנה זו חתום היעב"ץ, רבי יעקב אבן צור, מגדולי חכמי מרוקו בכל הזמנים.

מניעת חשש לניגוד עניינים והבטחת שכר השוחט
שלוש תקנות אחרות שחתמו עליהן שלושה מגדולי חכמי פאס, רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור ורבי שלום אדרעי, עניינן מניעת חשש לניגוד עניינים והבטחת שכר השוחטים³⁶. וזה לשונן³⁷:

מן קדמת דנא נגזר בבית דין שלא ישחוט שום אחד מהתלמידי חכמים השוחטים שום בהמה גסה או דקה ביחיד דהיינו בבדיקת הסכין יחידי וכן לא יבדוק הריאה יחידי, אלא הכל בשנים מהתלמידי חכמים הקבועים שוחטים ובודקים.

לפי ההלכה, חלק מרכזי בבדיקת כשרות הבהמה הנשחטת תופס בדיקת הסכין וניפוח הריאה לבדוק שאין בה "סירכא", כלומר נקב או פגם אחר. פגם בריאה עשוי להטריף את הבהמה כולה, דבר הכרוך באובדן ממון רב. עקב כך היה חשש שייטה השוחט להכשיר בהמה פגומה גם כשיש ספק או אפילו פסול, כדי שיוכל לקבל שכר מבעליה, מפני שעל פי המנהג שכרו ניתן לו רק אם נמצאה הבהמה כשרה. על כן תקנו שהכשרת הבהמה לא תיעשה ביחיד אלא בשניים ורק מהממונים לכך.

בצד כלל זה למניעת ניגוד עניינים והבטחת כשרות הבהמות נקבעו בתקנות גם כללים לקביעת מחיר אחיד לשחיטה ולהגנת שכר השוחטים:

ועוד נתחדש ההסכמה הנזכרת בגזרת נידוי ונחתמה בבית דין של שלשה שכל הבהמות הנמכרות במקולין [=אטליז] שור או כשב או עז אין לשוחט לבדוק הראיה עד שיגבה תחילה שכר הטבחות [=השחיטה] מוקדם, דהיינו חצי אוקיא לגסה [=לבקר] ושמינית האוקיא לדקה [=לצאן]... וכשתיבדק ותמצא טריפה, יחזיר השוחט מה שגבה בעד אותה בהמה כפי מנהגינו שאין גובין אלא מן הכשרות ולא מן הטריפות.

מלבד התשלום מראש שנקבע להגנת שכר השוחטים לבל יצטרכו לרדוף אחרי מעסיקיהם, ולמניעת הפקעת שערים או הוזלת יתר שתביא לפגיעה אפשרית בטיב השירות, נקבע גם איסור להסיג את גבולם:

שאין הקצב רשאי לקרוא לאיזה תלמיד חכם אחר לבדוק הריאה, אלא לאותם תלמידי חכמים הקבועים לשחוט ולבדוק. ואם יקרא לתלמיד חכם אחר ויבדוק, יטילו בית דין קנס על הקצב ועל הבודק ההוא למיגדר מילתא [=לגדור הדבר] כדי שיגבה הבודק ההוא הקבוע השכר מקודם.

הגבלת הייצוג על ידי מורשה
תקנה אחרת מעשה ידי חכמי פאס, רבי יעקב אבן צור ורבי שלום אדרעי ורבי שמואל אלבאז, נוגעת לחופש העיסוק ולזכות או החובה לייצוג על ידי "מורשה", מעין עורך דין³⁸, ויש בה תיאור חי ומרתק של התנהלות בתי הדין במרוקו באותם ימים. לשון התקנה מרמז על הפולמוס הרב שעוררה סוגיה זו, והיא מהדהדת תופעות בנות ימינו של רצון לחסוך בעלויות ניהול המשפט מזה וייחודיות העיסוק במקצוע עריכת הדין והגנה על פרנסת עורכי הדין מזה. וזה לשונה³⁹:

שמענו דיבת רבים ויהי העם כמתאוננים⁴⁰ ומתלוננים להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו⁴¹ ולתלות בנו סירחון⁴² אשר למה כי יהיה ריב בין אנשים⁴³, לא יגשו אל המשפט אלא על ידי מורשה ושליח ואנטלר [=סוג של מורשה]⁴⁴. ומזה נמשכים כמה עניינים דאיכא למיחש בהו [=שיש לחוש בהם] לחילול ה' וכפרט עינוי הדין ועיוות הדין. ולפעמים מורשה אחד עומד בעד התובע ומורשה אחד עומד בעד הנתבע ומתעצמים שני המורשים כאלים המנגחים זה את זה, וכל אחד מתחכם ומתנשא לאמור אני אמלוך⁴⁵, ודידן נצח [=הצד שלנו מנצח], ומחמת זה אלו ואלו באין לידי טענות שקר ועוד עניינים ופרטים אחרים, ילאה הקולמוס לפרטם ולבארם ולבררם.

דרך הילוכם של חכמי פאס בתקנה זו מאלפת:

והן אמת שלא נעלם כל זה מעינינו, והיינו רוצים לבטלו, אך ראינו הזמן שעת חירום, והיוקר הולך וגדל, והמורשים ההם צריכים לפרנסה. אמרנו הנח להם ויתפרנסו בנקיות. ותודה לאל יש לאל ידינו להתחכם, ומן השמים יעזרונו לבל תצא תקלה מתחת ידינו.

אכן, ברבות הימים, ועקב תקלות שנגרמו בעטיו של הייצוג באמצעות מורשה, וכנראה גם משום שהמורשים לימדו את מרשיהם שלא לומר אמת, שינו חכמי פאס את דעתם מן הקצה אל הקצה. וכך מתואר השינוי בהמשך התקנה:

בראותנו כמה קוֹלוֹת וקוֹלי קוֹלוֹת מעבירים עם ה'⁴⁶, עלתה הסכמתנו שמסוף החדש הזה והלאה לא נזדקק לדון שום דין על ידי מורשה בשום אופן בעולם, לא דין של פרוטה ולא דין של מאה מנה, אלא יבוא בעל השור [=כינוי לבעל הדין] ויעמוד על שורו⁴⁷. ואין לשמוע הטענות אלא מפי התובע והנתבע בעצמם ותו לא [=ולא יותר], דודאי אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו⁴⁸ ותרויייהו מיכספי [=ושניהם, שני בעלי הדין, מתביישים] לטעון טענת שקר, ונמצא הדין יוצא לאמיתו.

אך נקבע חריג:

זולת כשהתובע זקן או חולה או יתום או אלמנה וכדומה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא לבית דין, אז בית דין ימנו מורשה כטוב וכישר בעיניהם שיעמוד על אותו דין לשנותו, והוראת שעה היא, דשעת הדחק שאני [=שונה]. אבל בלא סיבה מכרחת, אין לנו ליזדקק לדון שום דין על ידי מורשה מסוף חדש תשרי זה ואילך בשום אופן בעולם.

נוסף על שיקוף המציאות, יש בתקנה זו ביטוי נוסף לדרך הילוכם המאלפת של חכמי מרוקו בנתיבות המשפט העברי, לחוכמתם ותבונתם ולעשייתם הגדולה, השקולה והמאוזנת, בתחום המשפט הציבורי העברי, תוך תיקון מזה וגילוי רגישות אנושית וחברתית מזה.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ואן ליר בירושלים. זרז משמעותי לכתיבת מאמר זה היה סיור מקיף שיזמה הוועדה למשפט עברי בלשכת עורכי הדין בקהילות היהודיות במרוקו. תודתי נתונה לעו"ד יצחק נטוביץ, המִשְנֶה לראש הלשכה, שיזם וארגן את הסיור, למדריכו ראובן שגב ולמשתתפיו שהחכימוני במהלכו, ואפשרו לנו לחוות ולראות במו עינינו את המראות הניבטים אלינו מפי כתביהם המאלפים של חכמי המשפט העברי במרוקו. כדרכו, סייע עמיתי ד"ר מיכאל ויגודה לטיוב המאמר ותודתי נתונה לו גם כאן. מאמר זה הוא עיבוד מקוצר של מחקר רחב היקף בנושא זה.



1 ראה לדוגמה: מ' אֵלון, "סמכות ועוצמה בקהילה היהודית - פרק במשפט הציבורי העברי", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), 34-7; מ' אֵלון, "זכויות יסוד ומנהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 63-9.
2 על יצירתם הענפה של חכמי צפון אפריקה בכלל וחכמי מרוקו בפרט ותרומתם למשפט העברי, ראה: מ' אֵלון, "ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גרוש ספרד ועד ימינו", בתוך הלכה ופתיחות - חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו, תל-אביב תשמ"ה, 38-15; ש' דשן, ציבור ויחידים במרוקו, תל-אביב תשמ"ג; ועוד. לציון מיוחד ראויים החיבורים הרבים שההדירו הרב דוד עובדיה, הרב ד"ר משה עמאר וד"ר מורי עמאר.
3 ראה בהרחבה: מ' אֵלון, חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי, ירושלים תשכ"ד; ובמהדורתו השנייה, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל, ירושלים תש"ס.
4 התקנות נדפסו בחיבורו של רבי אברהם אנקאוה, כרם חמר, חלק ב, ספר התקנות, תקנה כב. באותו מעמד הותקנו 22 תקנות בכמה תחומי הלכה. ראה מ' אֵלון, חירות הפרט (לעיל, הערה 3), עמ' 165.
5 כמו שמציין מ' אֵלון (חירות הפרט, שם, עמ' 166), תניות מעין אלה היו נפוצות בשטרי הלוואה בספרד: "שיהיה רשאי [=המלווה] לתפוש גופו [=של הלווה] ולתתו במשמר כרצונו".
6 השווה לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
7 כרם חמר (לעיל, הערה 4), תקנה כח. התקנה מצויה גם בכ"י יעבץ של תקנות פאס, סא ע"א, בנוסחה בלשון ספרדית, ושבה ונדפסה בעת האחרונה במהדורה משובחת של תקנות חכמי פאס בידי ד"ר מורי עמאר, פריס התשע"ד, עמ' קד.
8 על תקנה זו ומעין זו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "ואם דל הוא ואין ידו משגת - על עניים במשפט ובבית המשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 417, תשע"ג; א' הכהן, "משפט וכלכלה בספרות השאלות והתשובות", מחניים 2 (תשנ"ב), עמ' 77-62.
9 קובץ תקנות פאס (לעיל, הערה 4), תקנה קעג.
10 ראה: א' הכהן, "שירת המשפט", פרשיות ומשפטים, ירושלים תשע"א, עמ' 27-17; א' הכהן, "תורת השירה ושירת התורה", כתלנו, ספר היובל לישיבת הכותל, ירושלים תשע"ז, עמ' 461-456
11 על משקל "קול הקִרְיָה הומה", ראה מלכים א, א, מא.
12 ישעיהו ל, יג.
13 ישעיהו נט, יד.
14 איכה ב, יד.
15 רמז למבול, שנאמר בו: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים" (בראשית ז, כ), ולא נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול אלא על הגזל!
16 גם לשון מסחר גם לשון שבירה. על פי בראשית מז, יד.
17 בבא מציעא נט ע"ב.
18 בראשית יא, ג, כרמז לחטא אנשי דור הפלגה.
19 ישעיהו ח, יד.
20 על פי האמור בתהלים: "על עמך יערימו סוד", וקרוב לוודאי שמשחק המילים כאן יסודו בחילוף שי"ן-סמ"ך השכיח בלשון בני מרוקו, בדומה לחילוף הבא לעיל: "בשבר אשר הם סוברים".
21 ישעיהו ל, יד.
22 אגב התיאור ה"תמים", הכותב משווה את בעלי המונופולין לנביאי הבעל(!), שעליהם נאמר ביטוי זה. ראה מלכים א, יח, כח.
23 על פי ישעיהו נח, ו.
24 משלי ל, יד.
25 על פי האמור בפרשת נגעי בגדים: "והיה הנגע ירקרק או אדמדם" (ויקרא יג, מט). הכותב, שביקש להדגיש את ה"ריקנות" ואת ה"דם", שפיכת דם נקיים, שהחליפו את ה"אדם" (היחס האנושי שהיה ראוי שינהגו בו אותם עשירים למצוקות החברתיות), קטע לשם כך את הביטוי המקורי "ירקרק או אדמדם", והפכו ל"ירק רֵיק, אָדָם דַם".
26 שמות ב, כג כרמז לשעבוד בני ישראל תחת סבלות מצרים.
27 ראה משנת אבות ב, י: "והווי מתחמם כנגד אוּרן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".
28 שמות ל, יג.
29 ש' בר-אשר, ספר התקנות – יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו, ירושלים תשנ"א, עמ' 283-282.
30 הושע ו, י.
31 מנוסח התקנה, תוכנה ולשונה, נראה שהיא מתייחסת לבנים בלבד, מפני שבאותם ימים לא זכו הבנות לחינוך מסודר, וסייעו לאמותיהן בכלכלת המשפחה ובניהול משק הבית.
32 זהו ביטוי חריף ביותר. בעיני חז"ל, אדם כזה נמנה עם "פושעי ישראל בגופם". ראה בבלי ראש השנה יז ע"א.
33 ותרגומו: לא העכבר גנב אלא החור שדרכו חדר העכבר, הוא הוא הגנב (בבלי גיטין מה ע"א) המבטא את הגישה שה"פרצה קוראת לגנב", ולפיכך מוטלת על חכמי הדור החובה לסגור את הפרצה מראש.
34 דניאל ד, יד.
35 פירוט האפשרויות, הבא למנוע הערמה על התקנה, מעיד על עצמת הפיתוי הכלכלי שבהעסקת בני נוער, שבדרך כלל מלאכתן וחרפתן מרובה ופרנסתם מועטה. ודומה שלא לחינם היה זה החוק שאוסר על העסקת נערים, חוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953, מחוקי העבודה הראשונים שנחקקו במדינת ישראל.
36 הרב פרופ' משה עמאר העיר את שימת לבנו לכך שגם משרת השוחט הייתה בקהילת פאס בחזקת 'שררה' העוברת בירושה מדור לדור בתוך כמה משפחות, דוגמת משפחות אבן דנאן, עטר ועוד. כל אחד מבני משפחה זו שלמד שחיטה הצטרף לשוחטים הקבועים. העבודה נעשתה בתורנות, כאשר ההכנסות מהשחיטה התחלקו בין כל השוחטים. על "הורשת" משרות שררה, דוגמת "בעלות" על בית כנסת במרוקו, ראה בהרחבה: שלום בר אשר, "בתי כנסת פרטיים והורשת תפקידים דתיים (ה'שררה') במרוקו, 1822-1672", ציון נא (תשמ"ו), 470-449; א' הכהן, " 'איש על דגלו יחנו בני ישראל'? - על שבטיות, שוויון וחירות ההתאגדות", פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 185-178.
37 הציטוטים להלן הם מתקנה קסט בתקנות פאס (לעיל, הערה 4). וראה גם שם, תקנות קסז-קסח.
38 על התפתחות מוסד ה"מורשה" במשפט העברי, ראה בהרחבה נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב. כידוע, ייצוג בעל דין באמצעות עורך דין נעשה בימינו זכות חוקתית הנובעת מן החובה לקיים "הליך ראוי" (due process). ראה לדוגמה: פסק דינו המאלף של השופט רובינשטיין, ע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' לירן בן הרוש ואח' (פורסם בנבו, 30.12.12); יורם רבין, "הזכות לייצוג וסיוע משפטי", המשפט ו (תשס"א), 225.
39 תקנות פאס קע (לעיל, הערה 4).
40 במדבר יא, א. ההדגשה שמדובר בדיבת רבים והשימוש בביטוי השאול מתלונות בני ישראל במדבר עשויים ללמד על עצמת הפולמוס שנתעורר בעניין זה. השווה למשל לתשובתו המפורסמת של הרמ"א, רבי משה איסרליש, שהתיר בשעת הדחק לערוך טקס נישואין בליל שבת אחר השקיעה כדי למנוע בושה מבני הזוג ומפני החשש לביטול הקשר ביניהם והותרת האישה רווקה. וזה לשונה: "ואשמע אחרי קול רעש גדול". ראה שו"ת הרמ"א, סימן קכה. והשווה לדברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע, אורח חיים, סימן שלט, סעיף ד: "כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות [=להשתוות, להסכים] עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה, דעושין החופה והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הכינו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז".
41 בראשית מג, יח.
42 יש כאן יותר מרמז לכך שהמון העם תקפו את דייני הקהילה ומנהיגיה וחשדו בהם שהם פועלים משיקולים זרים במנעם מבעל דין להופיע בבית הדין בעצמו בלא ייצוג. התופעה של הטלת חשד במנהיגים או באנשי מערכת אכיפת החוק, לרבות שופטים ודיינים, אינה חדשה, והדיה נשמעים כבר בתקופות קדומות ביותר. ראה למשל פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 10), עמ' 390-389 וההפניות שם.
43 דברים כה, א.
44 מלשון התקנה משתמע שהייצוג באמצעות עורך דין לא היה בגדר רשות אלא חובה. למקור המונח "אנטלר", ראה ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א. וראה בהרחבה רקובר (לעיל, הערה 38). וראה עוד א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
45 מלכים א, א, ה.
46 שמואל א, ב, כד, בעניין בני עלי שניצלו את כהונתם ושררתם לעשיית מעשי עוולה. וראה בהרחבה, א' הכהן, פרשיות ומשפטים (לעיל, הערה 10), עמ' 391 וההערות שם. על חובת הדיין להימנע מכל חשד לזות שפתיים, אפילו אין בה ממש, ראה למשל פסקי דינו של השופט רובינשטיין, עע"מ 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים, פ"ד נט(2) 145; ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07); א' הכהן, "על 'דעת המקום' ועל 'דעת הקהל' כשיקול בהכרעת הדין", פרשת השבוע – עיונים משפטיים בפרשיות התורה (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב, כרך ד, עמ' 126-119, ובהרחבה: " 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך עם לבדד (בעריכת ב' לאו, ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88 וההפניות שם.
47 ראה: שמות כא, כט; בבלי סנהדרין יט ע"א.
48 בבלי בבא מציעא ג ע"א ועוד.

---

---