אקדמות מילין
"כל המלבין פני חבירו ברבים - כאילו שופך דמים"¹. התורה ציוותה אותנו להיזהר מלבייש זה את זה, אך נשאלת השאלה מה דינו של מי שבייש את חבירו משום שהלה בייש אותו, האם עובדה זו עשויה לשמש לו הגנה? להלן נעסוק בסוגיה זו.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע²:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בית המשפט מוסמך לחייב את הפוגע לשלם קנס ממוני אף בלא לחייב את הנפגע להוכיח שניזוק³. עם זאת, עומדות לפוגע הגנות אחדות, אחת מהן כשהנפגע בייש את הפוגע, והלה רק הגיב לדבריו, שדין התביעה להידחות.

הזמן עושה את שלו, וההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לאדם להגיב בחומרה רבה על מה שעשה לו זולתו, וכמו שאמר המשורר, "שתו בשמים פיהם, ולשונם תִּהלַך בארץ" (תהילים עג ט)⁴. יכול אדם לשבת בביתו מול מסך המחשב, להקליד כמה מילים בדף הפייסבוק ולשתף בהן כמה וכמה בני אדם, וגם הם ישתפו בהן אחרים, עד שהדברים יוצאים משליטתו. בתי המשפט ניצבים לעיתים בפני השאלה: האם יש מגבלות כלשהן להגנה הנזכרת לעיל? או שמא המגיב ללשון הרע זוכה להגנה יהא היקף הפרסום אשר יהא?

כפי שנראה להלן, יש במשפט העברי עקרונות יסוד גם בהגנה הזאת, ויש בהם כדי להנחות אותנו במידה הרצויה של ההגנה.

החוק והפסיקה
סעיף 15 לחוק קובע הגנות אחדות המצדיקות או למצער פוטרות את המבייש, כמו למשל זו הנזכרת בסעיף 15(10):

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

אם נעשה הפרסום באחת מן הנסיבות הנזכרות בסעיף 15, חזקה שנעשה בתום לב. יחד עם זאת, סעיף 16 לחוק מהפך את נטל הראיה בחלק מן המקרים, כגון בסעיף 16(ב)(3):

חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

וכן קובע בית המשפט העליון⁵:

אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין.

בית המשפט העליון מבחין⁶ בין מקום שניכר בו שלשון הרע נאמרה כתגובה ללשון הרע, שאז יש לפטור את הפוגע, לבין מקום שפרסום לשון הרע אינו תגובה לפרסום לשון הרע על ידי הזולת. וזה לשונו:

בעניין מיכאלי⁷, נדחתה הטענה בדבר תחולת ההגנה על הכתבה נושא התביעה, כיוון שבית-המשפט סבר כי הכתבה כלל אינה בגדר הכחשה או גינוי של השמצה קודמת. בעניין משעור⁸, אכן נאמר כי: "תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פירסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם" (שם, בעמ' 9), אולם הדברים נאמרו בקשר למסקנה שאליה הגיע בית-המשפט באותו מקרה, כי אין בין הפרסום של לשון הרע לבין פרסום קודם, שהפרסום האחרון כביכול נועד להגיב עליו, דבר וחצי דבר. בענייננו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפרסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פרסום שהיה זמן קצר קודם לכן. אכן ככלל, מן הראוי כי תגובה ללשון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (לא בציטוט החוזר על לשון הרע נושא התגובה ולא לשון הרע בפרסום חדש).

עוד נקבע בו שיש לעמוד גם בדרישת תום הלב:

שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן אפוא במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום-הלב. משקבענו כי מטרת הדברים שפרסם המשיב הייתה לגנות ולהכחיש את לשון הרע שפורסמה נגדו קודם לכן על-ידי המערער, באופן שמתקיימים תנאי סעיף 15(10) לחוק, נותרה אפוא שאלת תום-הלב.

בית המשפט מעיר גם שייתכן שהאדם מגיב בצורה לא ראויה, אך אין בתגובתו כדי חוסר תום לב:

הסגנון שהמשיב נקט אינו מקובל עליי ואינו ראוי, אך אין לומר כי בנסיבות אשר ניכר בהן כי הביאו את המשיב לפרוק כעס מצטבר על המערער, יש כדי להעיד על חוסר תום-לב, כמשמעותו בהקשר של סעיף 15(10) לחוק.

וראוי לציין בהקשר זה את פסיקת בית המשפט המחוזי⁹, שקבע שפרסום שמותיהם של שוטרים כדי לפגוע בהם אינו עומד בגבולות הסביר, והוא חורג מתום הלב המצופה מן האדם.

נמצא שההגנה המוענקת למי שמפרסם לשון הרע על זולתו כתגובה על לשון הרע שפרסם הלה עליו תלויה בתוכן הפרסום. נוסף על זה, התגובה צריכה לעמוד במבחן תום הלב, המשתנה בהתאם לנסיבות המקרה. כאמור לעיל, עדיין אין הכרעה בשאלה אם הדבר תלוי גם בהיקפו של הפרסום, והערכאות הדיוניות נדרשו בשנים האחרונות להכריע גם בשאלה זו.

בושת דברים במשפט העברי
נאמר בתלמוד¹⁰: "ביישו בדברים - פטור מכלום [=לגמרי]".

מן הדין, המשפט העברי אינו מכיר בראש הנזק בושת כשהוא לבדו, ואינו נספח לפגיעה פיסית¹¹. עם זאת, נאמר כבר בתלמוד הירושלמי שמי שמבייש חכם, חייב לשלם קנס. וזה לשונו¹²:

חד אמר בשם ריש לקיש: המבייש את הזקן [=תלמיד חכם] - נותן לו דמי בושתו מִשֵָּׁלֵם [בשלימות].

חד בר נש איקפד לרבי יודה בר חנינה [=אדם אחד בייש את רבי יהודה בן חנינא]. אתא עובדא קומי ריש לקיש [=בא הדבר לפני ריש לקיש (שהיה דיין)], וקנסיה ליטרא דדהב [=וקנס אותו (לשלם לרבי יהודה) ליטרא של זהב].

הרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל (אשכנז-ספרד, המאה הי"ג), אומר בשם רב שרירא גאון¹³:

ורב שרירא ז"ל כתב¹⁴ דאף על בשת דברים מנדים אותו, עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו.

והוא מוסיף שיש חומרה מיוחדת בפרסום לשון הרע:

ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה [=ומסתבר שהפיצוי בבושת דברים גדול מהפיצוי בחבלה], דאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו.

לשאלה "מה הדין למבייש חבירו ברבים?", הרא"ש משיב¹⁵:

חמשה דברים נאמרו בחובל, נזק צער רפוי שבת בשת, וכלן ע"י מעשה הם [=חלים רק בפגיעה פיסית]. וכך שנו חז"ל (בבא קמא צא): "ביישו בדברים – פטור". אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון ולקנוס המבייש - הכל לפי הענין. וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי - הכל לפי המבייש והמתבייש.

וכן פסק הרמב"ם להלכה¹⁶, תוך שהוא מדגיש שאף על פי שהדין הוא שאין גובין דיני קנסות בגולה, ניתן לקנוס את מי שמבייש את חברו גם בגולה:

המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו - פטור מן התשלומין. ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו. ואם בייש תלמיד חכמים - חייב לשלם לו בושת שלימה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים... וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ...

אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן אלא רשע שוטה. ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר¹⁷ מישראל ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

נמצא אם כן שהגאונים והרא"ש והרמב"ם למדים מן הירושלמי שניתן לקנוס גם את מי שפוגע במי שאינו תלמיד חכם¹⁸, תוך שהם מעידים שמדובר במנהג פשוט שנהג בבתי הדין ובקהילות¹⁹. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך וברמ"א²⁰.

הדדיות בבושת דברים
חכמי המשפט העברי העניקו במשך הדורות הגנות גם מקנס זה, אחת מהן כשדברי הביזיון נאמרו כתגובה לביזיון או לפגיעה. וכדרכו הייחודית של המשפט העברי, למדו הפוסקים את ההלכה בהיקש מתחום אחר לגמרי, דיני רציחה, שכבר לא נהגו הלכה למעשה מיום אובדן השלטון בארץ ישראל.

נשאל רבינו מאיר מרוטנבורג²¹ (אשכנז, המאה הי"ג):

מעשה בראובן שהכה את שמעון, ושמעון, בשעה שהכהו, בעוד שלבו חם, קראו לראובן ממזר. וירדו לדין לפני ה"ר יצחק. ורצה ראובן שגם שמעון יעשה לו דין בשביל שקראוֹ ממזר.

והשיב:

ופטרוֹ מוהר"ר, והביא ראיה לדבריו [דברים יט, ו]: "כי יחם לבבו והשיגו".

הלשון "כי יחם לבבו" נאמר בזיקה לגואל הדם, שאם הרג גואל הדם את הרוצח בשוגג, לפני שהספיק הלה לנוס לעיר מקלט, גואל הדם פטור, משום שהרג את ההורג משום שהיה "לבבו חם". לדעת רבי יצחק, המובאת בתשובת רבנו מאיר מרוטנבורג, הוא הדין והוא הטעם במי שמגיב על דברי ביזיון של הזולת, שנאמרו בעקבות קנטור או פגיעה של המבוזה.

כלל זה נזכר גם בדברי הרא"ש²² והמרדכי²³ - תלמידיו של מהר"ם מרוטנבורג:

כתב רבנו יצחק על דבר חבלות וגידופין: המתחיל פורע הקנס לבדו.

הפוסקים שנביא את דבריהם להלן נדרשו לשאלת דינו של מי שמחרף את חבירו, והלה עונה לו דברי חירוף וגידוף גדולים יותר, ומוציא עליו "כמה שם רע": האם יש הגדרה לתגובה שהיא בגדר סבירה למעשי הזולת?

נקדים את ההלכה בדיני נזיקין, כלומר שחבל אדם בזולתו, וחבל בו הלה על אתר.

על דברי התלמוד²⁴, האומר שאם חבלו שני בני אדם זה בזה, שיש לבחון את דמי מה שהזיקו זה לזה, ומי שהזיק יותר את זולתו, משלם את ההפרש ביניהם, הרא"ש פוסק²⁵:

וכן שני אנשים נמי מיירי [=גם כן מדובר] שהתחילו כאחת או אחר זמן. אבל אם התחיל האחד - השני פטור.

ואולם הרא"ש מוסיף תנאי לדבר:

ומיהו [=אולם] צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת, וחבל בו הרבה - חייב. מידי דהוה איכול [=מאחר שהוא בגדר יכול] להציל באחד מאיבריו, והרגוֹ²⁶.

הראיה שהרא"ש מביא היא מדין רודף: כשאדם רודף אחרי זולתו כדי להורגו, מותר להרוג את הרודף. ואולם אם ניתן לחבול ברודף ולמנוע אותו מלבצע את העבירה, והרג אדם את הרודף, ההורג בגדר שופך דמים. לדעת הרא"ש, ניתן ללמוד מכאן הלכה גם לדיני חבלה: אמנם מותר לאדם להגן על עצמו ולחבול במי שמכה אותו, אך תגובתו צריכה להיות מידתית.

הרש"ל, רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז) עוסק בהרחבה בדיני ביוש ולשון הרע, ובהם במי שמגיב על מעשה זולתו בחומרה יתירה. וזה לשונו²⁷:

והיכא [=והיכן] שהתחיל אחד בשם רע, והשיב לו זה גם כן שם רע - אין שום דין ביניהן. ואין חילוק בין שם רע קטן לגדול, ולומר היכא שהתחיל זה בשם רע קטן, וזה השיב לו בשם רע גדול, כי אין האדם יכול לכוין.

אבל מכל מקום, אם אחד דיבר שם רע, והשיב לו זה כמה שם רע, אזי מנכין השם רע בחמימת לבו נגד השם רע של חבירו. ועל השאר יסבול הדין, דומיא דשני [=בדומה לשנֵי] אנשים שחבלו זה בזה... ומכל מקום ראוי להקל עליו במקצת, שהרי התחיל בתחלה.

לדבריו, אין לדקדק עם הנפגע, אף אם הגיב בחומרה, בתנאי שלא הגיב בצורה חמורה מאוד, "כמה שם רע", שאז אין לפטור אותו בטענה שהגיב על מעשה זולתו. עם זאת, יש להתחשב בעובדה שהלה פגע בו תחילה ו"להקל עליו במקצת".

הראנ"ח, רבי אליהו בן חיים (תורכיה, המאה הט"ז), דן גם הוא בעניין זה ואומר²⁸:

אף כשהשני הוסיף על הראשון, דומיא דשניים שחבלו זה בזה, דמשלמין במותר נזק שלם... ואף חמימות לב דמחמת דברים בעלמא, כגון... שהאחד קרא את חברו מלשון [=מלשין] והשני ממזר, ופטר ליה [=ופטר אותו] מטעם ד"כי יחם לבבו". כל שכן כשהתשובה היא על פי מדותיו.

והוא דן בטעם לפטור:

טעמא דפטרי כל אותם גדולים את השני אינו אלא משום דהוה ליה כשוגג ואנוס, דאין אדם נתפס בשעת צערו, ומטעם ד"כי יחם לבבו".

וכן הוא אומר בתשובה אחרת²⁹:

דהא טעמא דמלתא [=שהרי טעם הדבר] תלו הפוסקים דלעיל משום "כי יחם לבבו והשיגוֹ". וטעם זה שייך בכל חרוף קטן או גדול.

בהגנה זו, רבי אליהו בן חיים אומר שלא כל קנטור מעניק הגנה למגיב:

נראה מזה דהאומר לחברו שהוא בעל מריבות, לא חשיב [=נחשב] בשת כלל, ואינו חייב לפייסו, וכיון דלא חשיב בשת כלל, לא קרינן ביה "והיה כי יחם לבבו", ואין לו לכעוס מפני זה לומר הדברים ההם. ואם כעס, איהו דאפסיד אנפשיה [=הוא הפסיד על עצמו].

הרב יאיר חיים בכרך (אשכנז, המאה הי"ז), דן גם הוא בהרחבה בדיני בושת דברים, וקובע את גבולות התגובה הראויה³⁰:

המשך זמן ד"כי יחם לבבו" בהכאה שאין בו חבלה, והוי רק צער לפי שעה, זמנו עד הלילה, כי שינה מפיגה כעסו, כצוואת אותו חסיד לבנו³¹, שילין כעסו, ומעשה שהיה. ולעניות דעתי, זה שאמר "אויל ביום יִודע כעסו" (משלי יב טז).

נראה לי שניתן ללמוד מדברי הפוסקים הללו שתגובה בצורת פרסום בהיקף נרחב אינה בגדר הסביר ואינה מוצדקת. הדבר דומה למי שהיה יכול להציל על יד פגיעה באחד מאבריו של הרודף, ופגע בו מעבר לנדרש.

סיכום
אף על פי שמעיקר הדין, מי שמבייש את חבירו אינו חייב קנס ממוני, פיתחו חכמי המשפט העברי במשך הדורות כללים לעונשים ולקנסות למי שפגע בחבירו, כשבייש אותו. בכללים הללו, משתקפת גם ההבנה לנפשו של האדם והטלת אחריות על מי שהתחיל במריבה, וראינו לעיל שגם פטור זה מוגבל, שאסור לנפגע להגיב בצורה לא מידתית לדברי מי שפגע בו. כמו כן, לא כל אמירה של הפוגע מצדיקה פרסום לשון הרע עליו. זאת ועוד, עם חלוף הזמן, הנפגע כבר אינו יכול לטעון שדבריו נאמרו בתגובה לדברי מי שפגע בו. מדבריהם נראה שניתן להסיק שתגובה בתפוצה רחבה מתפוצת דברי הפוגע אינה בגדר הסביר.

הראינו לדעת שיש במסורת המשפטית שלנו כדי להתוות דרך לכללים גם בחברה המודרנית שבתי המשפט נזקקים להם.

הערות:

* רב ועו"ד, עוזר משפטי בבית משפט השלום בירושלים.



1 בבא מציעא נח ע"ב. וראה אביעד הכהן, "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת השבוע 273 (תשס"ז).
2 יש להעיר שהביטוי "לשון הרע" לקוח מן המשפט העברי, אלא שבמשפט העברי לשון הרע מציין פרסום דבר גנאי שאינו ידוע לרבים. דיוננו אינו עוסק בזה אלא בביזוי כלשהו, אף דבר ידוע או שאין בו חידוש לשומעיו.
3 סעיף 7א לחוק. הסכום במצב זה מוגבל ל-100,000 ש"ח.
4 וראה ערכין טו ע"ב: "אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? ת"ל: 'חץ שחוט לשונם'. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה, אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: 'שתו בשמים פיהם, ולשונם תִּהלך בארץ". לשאלת חובתן של ספקיות אינטרנט לחשוף את זהותם של מעוולים, ראה נחום רקובר, "שיימינג במשפט העברי", דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, משפטים תשע"ז, גיליון מס' 1209.
5 ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, מז(1) 1 (1992), ובהפניות שם; ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, דברי השופט זוסמן בעמ' 137; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, דברי השופט שמגר בעמ' 367; וע"א 670/79, 78/80, הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, דברי השופט ש' לוין בעמ' 201. חזקת תום הלב של הנתבע, מקום שהיא קמה, עשויה להיסתר על ידי התובע, בין היתר באמצעות הוכחת אחד מיסודותיו של סעיף 16(ב).
6 ע"פ 8735/96 שמעון ביטון נ' ניסים קופ, נב(1) 19 (1998). ליישום בפס"ד עדכני, ראה תא"מ (שלום נת') 51629-01-14 רמי ברעלי נ' חיים עזרא (פורסם בנבו, 29.01.2017).
7 ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555.
8 ראה לעיל, הערה 5.
9 ת"א (מחוזי נצרת) 41040-10-14 אתי אסולין נ' ליאור אלחדד (פורסם בנבו, 23.02.2017).
10 בבא קמא צא ע"א. הרא"ש כותב בטעם הדבר (בבא קמא, פרק ח, סימן טו): "ונראה לי טעמא, משום דכתיב 'והחזיקה במבושיו', דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו, אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור".
11 אולם כשיש פגיעה פיסית, גם אם היא זניחה, ועיקר הפגיעה הוא הבושת, נקבעו בהלכה קנסות ממוניים. ראה בבא קמא כז ע"ב.
12 ירושלמי, בבא קמא, פרק ח, הלכה ו.
13 רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן טו.
14 ראה תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן ח.
15 שו"ת הרא"ש, כלל קא, סימן ט.
16 רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכות ה-ז.
17 על התוספת הזאת של הרמב"ם, המאירי אומר (בבא קמא צא ע"א, ד"ה כבר בארנו): "ומכל מקום גדולי המחברים פרשוה באדם כשר, ויראה לי בכונתם, שאם הלבינוֹ לכונת תוכחת, כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו דרך רעה שלו, רשאי, ותבא עליו ברכה. והכל תלוי בכונת הלב, והרי נאמר 'ויראת מאלהיך'", ומכאן פתח גם להגנות אחרות, שגם החוק הישראלי מכיר בהן, אלא שאין כאן מקום להאריך בזה.
18 וראה גם מגיד משנה, הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ה, הכותב שמקור ההלכה ברמב"ם הוא הירושלמי המובא לעיל, ושכך פסק הרי"ף: "ונהגו בו הגאונים ז"ל, ולא חילקו בין תלמיד חכם לחבירו".
19 יש לציין שכבר התלמוד מזכיר עונשים למי שמכנה את חבירו בכינויי גנאי, אך אין מדובר בעונשים ממוניים: "הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי; ממזר - סופג את הארבעים; רשע - יורד עמו לחייו!" (קידושין כח ע"א). והמרדכי מזכיר עונש מלקות. וזה לשונו: "עוד מצאתי ראובן טוען על שמעון, איניתני בדברים, והביא עדים שאינה אותו, דין זה פסוק ממתניתין, דתנן: כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים. דתנו רבנן: 'לא תונו איש את עמיתו'. באונאת דברים הכתוב מדבר. ומסיק – זה לא ניתן להשבון, הלכך מלקים אותו, שהרי עבר על לאו גמור" (בבא מציעא, פרק הזהב, רמז שו).
20 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף לח: "רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. הגה: ויש אומרים דמכין אותו מכת מרדות. והמוציא שם רע על חבירו הוי בכלל המבייש בדברים. המקנטר חבירו ואמר ליה: 'איני מומר לעבודת גילולים ואיני עבריין', אף על פי שלא אמר 'כמוך', הוי כאילו פירש כמוך".
21 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן קעו.
22 שו"ת הרא"ש, כלל קא, סימן א. יש לציין שנראה מדברי הרא"ש שם שיש לשׁום את הנזק שגרם כל אחד מהם, ומי שהוסיף יותר דברי ביוש חייב, אלא שהוא מדגיש: "וגם אם יבררו שיש תקנות קבועות בעיר על דברי חירופין, יש לו לילך אחר התקנה ולא אחר דינא דגמרא".
23 מרדכי, קידושין, רמז תקנד. הדברים נפסקו להלכה ברמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג.
24 בבא קמא לג ע"א. סייג זה עולה בקנה אחד עם "עקרון המידתיות", שיש לו הדים גם במשפט העברי, במיוחד כשמדובר בפגיעה בזכויות יסוד, ובמקרה שלפנינו זכות האדם לשלימות גופו. וראה אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע 342 (תשס"ט).
25 רא"ש, בבא קמא, פרק ג, סימן יג. הרא"ש מביא כראיה לדבריו את סוגיית התלמוד בדף כח ע"א, באישה שביישה את מי שהיכה את בעלה, שנאמר עליה בתורה: "וקצֹתה את כפה" (שפירשוהו חכמים כקנס ממוני): "ביכולה להציל על ידי דבר אחר. אבל אם אין יכולה - פטורה". והרא"ש מוסיף: "כיון שהתחיל להכות את בעלה, כל שכן שהמוכה עצמו פטור". וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג.
26 סנהדרין עד ע"א.
27 ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן מב.
28 שו"ת ראנ"ח, סימן נ.
29 שו"ת ראנ"ח, סימן קיא.
30 שו"ת חוות יאיר, סימן סה, אות י.
31 ספר חסידים, סימן תרנה.

---

---