|
|
|
יחסי החמות וכלתה ותוצאותיהם המשפטיות
"וחמתו בערה בו"?
אביעד הכהן *
פרשת צו, פורים תשע"ט, גיליון מס' 490
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
יחסי החמות וכלתה נעשו כבר לפני זמן רב חלק בלתי נפרד מתולדות ימי עולם1. הן במקורות יהודיים הן במקורות כלליים, יש מגוון ביטויים למערכת היחסים ביניהן, ואחד ממאפייניה העיקריים הוא מתח מתמיד עד כדי שנאה ואיבה של ממש2. בפסק דין שניתן בעת האחרונה בבית משפט השלום בצפת3, נדונה תביעת נזיקין של חמות נגד כלתה, שבשעה שהיה משבר במערכת היחסים של הנתבעת עם בן זוגה, העלתה הכלה פוסטים בפייסבוק שעולה מהם שחמותה עושה כביכול ככל יכולתה להפריד בינה לבין בעלה ולהביא לגירושיהם. בית המשפט קבע שהדברים שפרסמה הכלה עולים לכדי עוולת לשון הרע וחִייב את הכלה לפצות את חמותה בדמי נזיקין בסך עשרים אלף שקלים חדשים.
בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על כמה מהיקרויותיה של תופעה זו במקורות המשפט העברי ולעמוד על תוצאותיה המשפטיות במגוון תחומים, למן דיני הראיות ועד תופעות של אלימות במשפחה.
בתקופת המקרא
בדומה למקורות אחרים מן העולם העתיק, כן גם במקרא, רבות מן הנשים הן נוכחות-נפקדות: מקצתן אין אנו יודעים עליהן דבר, מקצתן הן בנות בלי שם, "בנות לוויה" טפלות לגברים: "אמו של", "אחותו של", "בתו של"4. כתוצאה מ"העלם דבר" זה, אין אנו שומעים במקרא לרוב, בוודאי לא בפירוט, על יחסי חמות-כלה.
עם זאת, זעיר פה זעיר שם מצינו במקרא הדים ליחסי הכלה וחמותה5. אחד הידועים בהם הוא סיפור אהבתן של נעמי ורות כלתה. גם לאחר שכלתה השנייה, ערפה, הפנתה להן עורף, דבקה רות בחמותה. מות בנה של נעמי, שהיה לכאורה הגורם המאחד בין שתיהן, לא הביא לניתוק הקשר אלא דווקא לחיזוקו. ומעיר פרשן המקרא, המלבי"ם, ר' מאיר ליבוש (רומניה, המאה הי"ט), שבֹעז אינו מסתפק בציון הליכתה של רות לארץ ישראל, גם אחרי מות אישהּ, אלא מדגיש את החסד המיוחד שעשתה עם חמותה: "ויען בֹעז ויאמר לה: הגד הֻגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (רות ב, יא). והוא מפרש: "שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך, שלרוב הכלה שונאת את חמותה, בפרט אחרי מות אישך, ואת היית לה לעוזר וסומך". קשר אהבה מיוחד זה בא לידי ביטוי גם בסוף מגילת רות. לאחר שנולד בן לרות, אמרו הנשים לנעמי: "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (רות ד, טו).
גם במדרשי חז"ל, יש דוגמאות ליחסי הכלה והחמות במקרא, אך אין להן הד מפורש בכתובים. כך, למשל, לפי דעה המובאת בתלמוד6, שתי המיילדות העבריות בזמן שעבוד מצרים, "שפרה ופועה", לא היו אלא כלה וחמותה, אלישבע ויוכבד. אבל, כאמור, אין לדעה זו הֵד או עֵד בפשטי הכתובים.
בתקופת המשנה והתלמוד
באחת המשניות המפורסמות ביותר7, מתוארת תקופת "עקבות המשיח" בהאי לישנא: "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא [=בעקבי המשיח - החוצפה תרבה] והיוקר יאמיר. הגפן תיתן פריה, והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה". מבלי להתייחס בפירוט לכל סימני "עקבות המשיח", בבואו לתאר את הנעשה בתוככי המשפחה, מתאר התנא את ה"בת שקָמָה" באמה, כלומר מתקוממת ומורדת בה, ואת הכלה המורדת בחמותה.
תופעה אנושית-חברתית זו זכתה ללבוש משפטי בדיני הראיות שבמשפט העברי. אחד מפסולי העדות העיקריים הוא ה"קרוב", כלומר בן משפחה מדרגה ראשונה, שקרבתו לעניין הנדון בבית הדין מונעת אותו מלהעיד בעניין זה. וניתנו כמה נימוקים לדין זה, ועיקרם החשש שה"קרוב" הוא "נוגע בדבר", ועדותו עלולה להיות נגועה בפגם של משוא פנים לטובת בעל הדין שהוא קרובו, או החשש שעדותו נגד קרובו תביא לערעור חיי המשפחה8. עם זאת, כדי להציל אישה מעגינותה, הקלו חכמים הראשונים בדיני הראיות. בניגוד לכלל המחייב שיהיו שני העדים כשרים ושמי שהוא קרוב פסול מלהעיד, קבעו חכמים שבהתרת אישה מעיגונה, ניתן לסמוך גם על עדותו של עד כשר אחד. בדומה לכך, גם פסול עדות, כגון קרוב משפחה מדרגה ראשונה, יכול להעיד על מות בעל שנעלמו עקבותיו, כדי להציל אשתו מן העיגון ולהתירה להינשא לאיש אחר.
להלכה זו יש משמעות רבה, מפני שאם יתברר לימים שבעלה הראשון של העגונה חי, ונמצא שעודנה אשת איש, הילדים שנולדו לה מן הבעל השני הם בגדר ממזרים, ואסורים "לבוא בקהל" ולהתחתן (פרט לממזרים כמותם) עד עולם. כאמור, על אף חשש הממזרות, הקלו חכמים בדיני הראיות כדי להתיר אישה מעגינותה. עם זאת, מצינו לכלל זה חריג כבר במשנה9: "הכל נאמנין להעידה [=להעיד לאישה על מות בעלה] חוץ מחמותה, ובת חמותה10 וצרתה ויבמתה ובת בעלה"11. והטעם לפסול זה הוא שחזקה היא שהנשים הללו שונאות זו את זו. ונאמרו בתלמוד טעמים אחדים בדבר ה"שנאה" בין החמות לכלתה12.
אחד הטעמים להנחה שהחמות שונאת את כלתה הוא החשש שימות בעלה ואין לו בנים אחרים, ויעבור כל עיזבונו לבנה, ונמצאו כלתה ובניה "אוכלים" את פרי יגיעם ועמלם של חמותה וחמיה. טעם אחר ל"שנאת" החמות את כלתה, הוא שהכלה "מגלה לבעלה כל מה שעושה חמותה", וכן להפך: החמות עשויה לגלות לבנה או לבעלה כל מה שעושה כלתה. ועוד טעם לשנאת הכלה את חמותה הוא משום ש"כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט), כלומר "יחס גורר יחס". יחסי שנאה ואיבה ומשטמה בין איש לרעהו, ובמקרה זה בין אישה לרעותה, אינם חד-סטריים.
בבקשו להסביר את פסילת עדות חמות לכלתה בעניין עיגון, רש"י (צרפת-אשכנז, המאה הי"א) אומר:
דברי רש"י משקפים מסורת שדומה שהייתה מושרשת כבר בימיו, לפני כאלף שנים, ובאה לידי ביטוי במשנה שנכתבה במאות הראשונות לספה"נ, ולפיה החמות שונאת את כלתה עד כדי כך שהיא עלולה להעיד עדות שאינה אמת כדי "לקלקל את כלתה" ולגרום לה נזק וצער וכאב.
ביטוי קדום אחר יש במעשה המובא באגדה התלמודית13 על אלימות קשה במשפחה: "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה. אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא. אזלא איקשיט. כי אתת, אמרה לה: זיל איתלי שרגא. אזלא אתלא שרגא. אינפח בה נורא ואכלתה. [=חמות הייתה שונאת כלתה. אמרה לה: לכי וקשטי עצמך בשמן אפרסמון. הלכה והתקשטה. משבאה, אמרה לה: לכי והדליקי הנר. הדליקה את הנר, אחזה בה האש ונשרפה"]. ואף אם נאמר שמדובר באגדה בעלמא, ולא במעשה שיש לו שורשים של ממש, יש בו ביטוי לאיבה הקשה שבין הכלה לחמותה, שנאה העלולה להביא את החמות לנסות לרצוח את כלתה.
כפיית מגורים משותפים של כלה וחמותה
הביטוי למתח בין הכלה לחמותה קיבל משנה תוקף בתקופת גאוני בבל ובימי הביניים. אגב דיונם בדיני המשפחה, נדרשו חכמי ההלכה לעיתים לסכסוכים בין בני המשפחה, שמקצתם נבעו מן המגורים המשותפים ב"חמולה", בני משפחה קרובים הגרים תחת קורת גג אחת, לעיתים קרובות בתנאי דיור קשים ובצפיפות רבה. הדבר הביא לעתים לידי מתח, קנאה ושנאה. לעיתים קרובות, הביא המתח בין הכלה לחמותה לסכסוך בין בני הזוג, כשכל אחד מהם ביקש לגור סמוך למקום מגורי הוריו14 או למצער להתרחק ממקום מגורי הורי בן זוגו.
וזה לשון רבי יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) בעניין זה: "שנאת החמות לכלתה, אף על גב דהויא מילתא דשכיחא טובא [=שהיא דבר שכיח הרבה], מכל מקום נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדָרוֹת יחד, דמרגלן [=שמורגלת ביניהן] קטטה, אי משום אכילת גירסנא [=נכסי עזבון הבעל], ואי משום מילי [=דברים ביניהן], מתוך שרגילה בה, קָצָה מפניה, נפשה בחלה בה, יוצאת ונתקלת, נכנסת ונתקלת בה. על כן יאמרו המושלים15: אם ירעו זאב וטלה כאחד, תדור כלה עם חמותה... והראוי לעולם שיתנהגו באהבה, אלא על כרחך כמו שכתבתי, שיש לחלק בין כשדרים יחדו בבית, אזי הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. מה שאין כן בנפרדות, קרוב הדבר שיאהבו זו את זו לפי הטבע"16. מנקודת מבט משפטית, כפיית מקום מגורים על אדם בניגוד לרצונו עלולה לעלות לכדי פגיעה בחירותו בכלל ובחירות התנועה שלו בפרט, נוסף על נזקים צדדיים העשויים לנבוע הימנה, כגון פגיעה בחופש העיסוק שלו וביכולתו לממש כראוי את כישוריו17. ביטוי לעימות בסוגיית מקום מגוריהם של בני הזוג ניתן כבר במשנה. הדיו, במיוחד כשמעורבות בו החמות והכלה, עולה גם ממקורות אחדים, מהם קדומים ביותר.
לעניין זה, נטו חכמי ההלכה להבחין בין אישה המסתייגת מראש, מתחילת הנישואין או קודם להם, ממגורים משותפים עם חמותה18, לבין אישה ש"לאחר מעשה", לאחר שכבר גרה עמה, היא מבקשת לכפות על בעלה להעתיק את מקום מגוריהם. כמו כן הבחינו חכמי ההלכה בין בני זוג שיש להם חלופת דיור ראויה, כגון שכירת דירה שיוכלו לעמוד בתשלום שכרה, לבין בני זוג שאין בידם חלופת דיור ראויה.
נושא זה נדון כבר בקובץ תשובות הרי"ף (ספרד, המאה הי"א)19. וזה לשונו: "שאלה: אם נתקוטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה, וכן אם קָבל [=האיש] וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו, ולא הִתנו בשעת הקידושין שידורו עמהם, יש מן הדין להוציאה או לא? תשובה: המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו, ונותנין להאשה [נראה שצ"ל: לה אשה] נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה20, ודוחין אותה מעל חברתה". תשובה בעניין זה כתב גם תלמידו של הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאש (ספרד, המאות הי"א-י"ב). הוא נדרש לעניין יכולתו של הבעל לכפות על אשתו לגור סמוך להוריו, חמיה וחמותה21. לפי המתואר בשאלה, האישה התנגדה לכך נחרצות ואמרה: "לא אלך עמך לחלקך, פן יקניטוני ויצערוני אביך ואמך, אבל אתה תבוא עמי אל חלקי שבבית אבי. ואמר לה ראובן [=בעלה]: לא יצערך אחד מהם, ואת יודעת זה יותר ממני. אמנם כוונתך להוליך אותי לבית אביך כדי שיצערו אותי".
את ההלכה בעניין זה, מסכם הרמב"ם22: "האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך - שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר. ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל23. ולא ייכנסו הם לה [=לביתה] אלא אם אירע לה דבר, כגון חולי או לידה. שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו24. וכן היא שאמרה: אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך25, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת, מפני שמֵרעין לי ומצרין לי - שומעין לה. שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו"26.
בהשגותיו על אתר, מסייג הראב"ד (פרובנס, המאה הי"ב) מעט את דברי הרמב"ם, וכותב: "אימתי? בזמן שהן [=החמות והאחיות] באות בגבולה. אבל אם באה היא בגבולן - אין מוציאין אותן בשבילה ממקומן, אף על פי שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא רוצה בעמידתן. אבל מבקשים מהן לסדר להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן".
דברי הרמב"ם הובאו להלכה בטור ובשולחן ערוך27, והלכה זו זכתה לעיון ודיון גם בדברי הפוסקים האחרונים. וכיוון שמעיקר הדין זכות המדור ובחירת מיקומו היא של האיש, האישה אינה יכולה לכפות את בעלה לצאת מן המדור שהם גרים בו, אלא אם יש בידה הוכחה ממשית שקרוביו, ובכללם חמותה וחמיה, "מצֵרים ומרֵעים לה". לעניין זה, לדעת חלק מחכמי ההלכה אין די בטענה בעלמא, ועליה להוכיח את דבריה28.
ביטוי אחר למתח העלול לנבוע מן המגורים המשותפים של כלה עם חמותה בא בתשובה רגישה שכתב הרשב"ש, ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, מחכמי צפון אפריקה במאה הט"ו, כשנדרש לשאלה רגישה ביחסים בקרב המשפחה. וזה לשונו: "בחור אחד נשא בחורה, ולא יכול לבא עליה כדרך כל הארץ, מחמת שבכל עת צועקת מרה כשרואה אותו. ואפילו כשהיא בבית אביה והולך לשם, בורחת ממנו. והוא טוען שהיא מואסתו, ומחמת שהיא מואסתו עושה כך, וקרוביה טוענים שהיא אינה מואסת אותו, אך שהיא מתפחדת ממנו, כי דרך נשים הקטנות29 להתפחד מהבעילה הראשונה. ושאלת: מה הדין בזה". ככל הנראה, ביקש האיש לגרש את אשתו בטענת "מורדת" בלא לשאת בתוצאות הכספיות, כגון דמי הכתובה. בתשובתו, הרשב"ש דוחה על הסף טענה זו, והוא מסתייג לחלוטין מהגדרת האישה כמורדת, מציע הליך של מעין "גישור" בין בני הזוג, ומעיר שראוי לבני הזוג לעקור מדירתם ולא לגור לצד הורי הבעל: "כל שכן אם דרה עם חמותה ועם חמיה, ועל כן יוציאנה מאצל חמיה וחמותה, אם אינה רוצה לדור עמהם, וידורו עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבא עליה".
עדות ליחסים מתוחים בין כלה לחמותה עולים גם ממקורות מאוחרים. כך למשל נדרש ר' חיים פלאג'י (תורכיה, המאה הי"ח) לדון בעניינה של אישה, שלפי החשד הסתירה מבעלה את מועדי וסתה, ולא פירשה ממנו גם בימי נידתה30. חמותה התערבה בחיי שניהם, ואף טענה שכלתה מרמה את בנה בדבר ימי טהרתה.
בעת החדשה
המתח בין הכלה לחמותה תופס מקום נרחב גם בפסקי דין ותשובות בעת החדשה, ולא אחת נדרשים בתי הדין הרבניים להכריע בעניין זה. כך למשל נדרש בית הדין הרבני31 לתביעת אישה שביקשה לכפות את בעלה להעתיק את מקום מגוריהם מבית הוריו למקום אחר, לאחר שגרו בו תקופה מסוימת, ובעלה טען ש"סברה וקיבלה", וכיוון שמתחילה נתרצתה לגור עם הוריו, אינה יכולה עוד לחזור בה. בדחותו טענה זו, בית הדין הרבני דוחה בין השאר על סמך תשובתו של רבי אהרן הכהן פרחיה (סלוניקי, יוון, המאה הי"ח), שנשאל בעניין "אישה הדרה עם חמותה ואחות בעלה בבית אחד, וטוענת שמרגילות לה קטטה עם בעלה, עד שבסיבתן בעלה מכה אותה, ועל זאת אומרת שאינה רוצה לדור עמהן בבית אחת, אלא שבעלה ירחיקנה מגבולן או הן ירחקו מגבולה. וחמותה ואחות בעלה טוענות שכיוון שהיא באה בגבולן, אינם רוצים לצאת מגבולן, וגם בעלה אינו רוצה לצאת מגבולו". בתשובתו, כותב המשיב: "אין לומר דסברה וקיבלה לחמותה [=שהאישה הסכימה לגור עם חמותה בבית אחד, ומשכך אינה יכולה להעלות טענות בעניין זה]. דמצי למימר [=שיכולה האישה לומר]: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ואין אני יכולה לקבל. כל שכן דיכולה היא לטעון שהייתה סבורה שהבעל ירחיקנה מעל גבולה כשהיא רואה שהיא [=החמות] חוזרת למידתה הרעה, או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה"32.
סוף דבר
לצד הפולקלור והפן החברתי, יחסי החמות וכלתה העלו על סדר יומו של המשפט העברי גם שאלות משפטיות מרתקות שעניינן הסדרת מערכת היחסים במשפחה ומידת העצמאות של כל אחד מבניה ובנותיה. הפתרונות שהוצעו מבקשים לאזן בין הרצון והצורך לשמור על תפקוד תקין של המשפחה ושמירת הקשר בין הפרטים בה לבין זכותה של הכלה לעצמאות מרבית בלא תלות בחמותה או חיכוך מתמיד עמה.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 יחסי החמות והכלה זכו גם לביטויים פולקלוריסטיים וספרותיים רבים. ראה למשל: א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, תל-אביב תשכ"ג, מס' 1026; המחזמר "איש חסיד היה", בשירו של דן אלמגור "אברהמל'ה מלמד": "ומי פתח את הדלת לאליהו הנביא ב'שפוך חמתך', ונכנסה חמותו, ובאמת שפכה עליו? אברהמל'ה מלמד!".
2 דימויה של החמות כמי ששונאת את כלתה נתקבע עד כדי כך שאחד מן החכמים "דרש" את תיבת "חמות" כך: "מה שקורין להאם של הבן לגבי הכלה בשם חמותה, בעבור שידוע מהשנאה שיש בין כלה וחמותה, ותמיד יש מחלוקת ביניהם... ובעבור דחמות גרמה בראשונה את החרון ושנאה זאת, לכן יאה לקרות אותה בשם 'חמותה', כמו שנאמר 'חמותי ראיתי אור' (ישעיהו מד, טז)". הרב ש"י גולדבליט, לשון חכמים, יט ע"ב.
3 ת"א (שלום, צפת) 47885-04-17 דבוש נ' דביר, פסק דינו של כב' השופט פיין מיום 5.2.19.
4 כך למשל: "אֵם יעקב ועשו" (בראשית כח, ה). ורש"י מפרש על אתר: "איני יודע מה מלמדנו". אך הרמב"ן והחזקוני ופרשנים אחרים מבקשים ליתן טעם בדברים. ראה נחמה ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, עמ' 202-200); וכן "בת פרעה", "אחות אהרן" (שמות טו, כ). וראה רש"י ורשב"ם ורמב"ן ורבנו בחיי וכלי יקר ועוד על אתר, המבקשים ליתן טעם מדוע נקראה רק "אחות אהרן" ולא "אחות משה"; ועוד רבות כהנה.
5 הוא הדין ליחסי החם וכלתו, כגון יהודה ותמר (בראשית לח). על היחסים בין החתן לבין חמיו, אני מקווה לדון בהזדמנות אחרת. לפי שעה, ראה למשל: תשובות רש"י, סימן רמ, עמ' 272-267 (והדיון בה אצל א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 199), שבה מתפאר החתן בכבוד הרב שזוכה לו חמותו ובקשריה עם השרים הנוכרים; שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תמז (תתפח), הדן בעניין "ראובן [ש]ביקש להעתיק דירתו מבית חמיו, בשביל שחֵרְפוֹ וגִדְּפוֹ בפני עדים".
6 סוטה יא ע"ב.
7 משנה, סוטה ט, טו.
8 לטעם פסולם של קרובי משפחה לעדות, ראה מ' סבתו, "חידושו של רבי עקיבה ברשימת הקרובים הפסולים לעדות", פרשת השבוע, גיליון מס' 482 (תשע"ח).??
9 משנה, יבמות טו, ד.
10 הנימוק שניתן בתלמוד (יבמות קיז ע"א) לשנאת "בת חמותה" הוא: כיוון שהאם, החמות, שונאת את כלתה, גם בתה דבקה במידה זו ותעשה כן, או משום שבת החמות, כמו אמהּ, חוששת שאביה, בעלה של החמות, ילך לבית עולמו בלא שיש לו בנים אחרים, ויעברו כל נכסי עיזבונו לבנו ולרעייתו, ה"כלה", שתהנה מיגיעה ועמלה של החמות.
11 דברים אלה מובאים להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, הלכה ד, בניסוח שונה במקצת: "הכל נאמנין להעיד לה [לעגונה] עדות זו [שמת בעלה] חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה עליו, ועדיין הוא קיים [=חי]".
12 יבמות קיז ע"א.
13 שבת כו ע"א. למתח בין כלה וחמותה שרקעו הופעה חיצונית, ראה מועד קטן ט ע"ב: "דביתהו דרב חסדא מקשטא באנפי כלתה" [=אשת רב חסדא התקשטה בפני כלתה"]. לניתוח הסיפור ראה י' ענבר, "מתקשטת בפני כלתה", מוסף שבת - מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ב, 10.8.12.
14 לדיון רחב בנושא זה ראה: מ' ליטמן, "חובת האישה ללכת אחרי בעלה
בפסיקתם של חכמי מצרים בימי הביניים", טללי אורות ט (תש"ס), עמ' 149-129; מ' ליטמן, "חובת האישה לגור עם הורי הבעל", טללי אורות י (תשס"ב), עמ' 81-59.
15 על פי במדבר כא, כז.
16 שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן לב.
17 לסוגיה זו בהרחבה, ראה: א' הכהן, "חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע, גיליון מס' 164 (תשס"ד); א' הכהן, "האמנם 'הכל מעלין לירושלים?' – פרק בתורת החירות, חופש התנועה והמגורים", פרשת השבוע, גיליון מס' 425 (תשע"ג); י' שפירא, "כפיית בן זוג לעלות לארץ ישראל", פרשת השבוע, גיליון מס' 442 (תשע"ד).
18 לעניין זה ראה פד"ר א, עמ' 201; פד"ר ב, עמ' 353; פד"ר י, עמ' 355; ליטמן, חובת האישה (לעיל, הערה 14), עמ' 60.
19 שו"ת הרי"ף, סימן רלה.
20 בשל העובדה שמתחים משפחתיים נעשים בדרך כלל בחדרי חדרים, ולכן יש קושי להוכיח את הסיבה למריבה, נטו חכמי ההלכה לערב בסכסוכים בין בני המשפחה גם צד שלישי, שיוכל לברר את הדברים לאשורם. ראה למשל שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג, בעניין אלימות בתוך המשפחה: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת". וראה פד"ר כא, עמ' 246-248.
21 שו"ת ר"י מיגש, סימן קא. והשווה שו"ת הגאונים, הרכבי, סימן קי.
22 רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יד. וראה מגיד משנה על אתר.
23 אמירה דומה מופיעה בדברי הרמב"ם, שם, הלכה יא: "שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך(!)". כמו שכבר ציין א' גרוסמן (לעיל, הערה 5), עמ' 179, יש בהלכה זו ביטוי חריף לחופש התנועה המוגבל של הנשים שרווח בארצות האיסלם הן בחברה היהודית הן בחברה המוסלמית. הדים להגבלה זו מצויים גם בעת החדשה. ראה לדוגמה שו"ת הגם שאול לרבי שאול אבן דנאן (מרוקו, המאה הכ'), חלק ב, סימן כב. אני מקווה להרחיב בה במקום אחר.
24 לפי ההלכה, ה"מדור", כלומר ביתם של בני הזוג, נתון לשליטת הבעל (גם אם במישור הקנייני הוא רשום בטאבו גם על שם האישה), ולאישה יש בו זכות למגורים בלבד. לכן, הבעל אינו צריך לנמק את התנגדותו לכניסת אחרים לרשות, וזכותו ל"מדור שקט" היא כמעט זכות מוחלטת. לעומת זאת, האישה, כאמור בסוף ההלכה, חייבת לנמק את התנגדותה, כמו שכותב ה"מגיד משנה" על אתר: "ובזה יפה כוח הבעל מכוח האישה, לפי שהמדור הוא של הבעל, ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידו אלא בטענה". לדעת הרב אריה הורביץ (לשעבר חבר ביה"ד הגדול לערעורים), בספרו לב אריה, סימן ח, יכול הבעל, מכוח "שליטתו" במדור, למנוע את כניסתם של אחרים לביתו גם באופן שרירותי, בלא סיבה הגיונית. וראה: אוצר הפוסקים, סימן עד, אות כה, ס"ק ג, ושם אות כו, ס"ק א; שו"ת ודרשת וחקרת (לרא"י גרוסמן, המאה הכ'), סימן רכה. לדעה אחרת, ראה: הרב ישראל שחור, "מניעת כניסת קרובים לבית", שורת הדין יב (תשס"ז), עמ' רלא-רלו.
25 בעל "פתחי תשובה" על אתר (אבן העזר, סימן עד, סעיף י), בשם ה"בית מאיר", הסב את שימת הלב לעובדה שבדברי הרמב"ם לא נזכרו כי אם "אמו ואחותו", וטעמו של דבר, ש"מן הסתם נאמנת [=האישה לומר] שמֵרֵעין לה. וזה דווקא באמו [=חמותה] ואחותו, שהן מן הנשים השונאות אותה". אבל הטור והשולחן ערוך הוסיפו גם את "אביו ואחיו", מפני שלדעתם האישה יכולה למנוע את כניסתם לביתה רק אם נראה לבית הדין שיש לה אמתלה וסיבה של ממש לעשות כן. וראה שו"ת אהלי יעקב לרבי יעקב קאשטרו (מצרים, המאה הט"ז), סימן נ. לדיון בתשובה זו ראה גם ליטמן, חובת האישה (לעיל, הערה 14), עמ' 65.
26 תיאור חי של מערכת יחסים דומה בין כלה צעירה לבין חמותה עולה משאלה ותשובה מרתקת בשו"ת הרמב"ם, חלק א, סימן לד (מהדורת י' בלאו, ירושלים, תשי"ח, עמ' 49). מן התיאור בשאלה, עולה שמדובר ב"נישואי בוסר", שהייתה האישה בסך הכול בת תשע שנים(!) בעת נישואיה (לתופעת נישואי הבוסר בחברה היהודית באותה עת, ראה בהרחבה גרוסמן, לעיל, הערה 5, עמ' 87-62). בתחילה פרנסה החמות את בנה וכלתה, אך לימים עלו יחסי בני הזוג על שרטון, והבעל חדל האישים החל לן בבית אמו, ו"אף על פי שהוא נמצא בלילה ובבוקר אצל אמו, ואם הוא קונה [=מזון] ברביע או בשמינית - הוא לו ולאמו, ואין אשתו יודעת על זאת, ואחרי כן הוא מתלונן עליה אצל כל מי שבעיר, שאין היא ממלאת לו צרכיו ואינה לנה אצלו. אמרה לו [אשתו]: זאת החרפה - אין לנו בה צורך. הבה אקח אותך מאצל אמך. לוּ ישנת בבית - לא הייתי מונעת אותך [מיחסי אישות]". ועוד חזון למועד לעסוק בתשובה זו בהרחבה בהקשרים אחרים. לתשובה זו ראה גם: R. Levine-Melamed, "He said, She said: A Woman Teacher in 12th Century Cairo", AJS Review 22 (1997), pp. 19-35; גרוסמן (לעיל, הערה 5), עמ' 285; ש"ד גויטיין, סדרי חינוך, ירושלים תשכ"ב, עמ' סג-עד.
27 טור ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן עד. וראה "דרכי משה" לרמ"א שם; שו"ת יביע אומר, חלק ט, אבן העזר, סימן כה.
28 בספר ערך השלחן, אבן העזר, סימן עד, סעיף י, ס"ק א, הוא כותב שהאישה יכולה למנוע את כניסת קרובי בעלה לביתה אף דרך עראי.
29 ככל הנראה, גם במקרה זה, מדובר בנישואי בוסר (ראה לעיל, הערה 26).
30 שו"ת רוח חיים, חלק ב, אבן העזר, סימן יא.
31 ראה לעיל, הערה 18. וראה עוד: פד"ר ב, עמ' 213; פד"ר ד, עמ' 138.
32 שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן ס. לעניין זה, ראה גם פסק דינו של ביה"ד הגדול לערעורים (הרבנים הרצוג, הדאיה, אלישיב), פד"ר ב, עמ' 353, בעניין אישה שנישאה לבעלה על דעת שתגור עם חמותה, ולימים ביקשה לבטל את הסכמתה לכך בטענה שחייה בבית חמותה אינם נסבלים. וראה תיק 81261/11 (הדיינים איגרא, דרשביץ, בצרי) מיום 9.9.15.
יחסי החמות וכלתה נעשו כבר לפני זמן רב חלק בלתי נפרד מתולדות ימי עולם1. הן במקורות יהודיים הן במקורות כלליים, יש מגוון ביטויים למערכת היחסים ביניהן, ואחד ממאפייניה העיקריים הוא מתח מתמיד עד כדי שנאה ואיבה של ממש2. בפסק דין שניתן בעת האחרונה בבית משפט השלום בצפת3, נדונה תביעת נזיקין של חמות נגד כלתה, שבשעה שהיה משבר במערכת היחסים של הנתבעת עם בן זוגה, העלתה הכלה פוסטים בפייסבוק שעולה מהם שחמותה עושה כביכול ככל יכולתה להפריד בינה לבין בעלה ולהביא לגירושיהם. בית המשפט קבע שהדברים שפרסמה הכלה עולים לכדי עוולת לשון הרע וחִייב את הכלה לפצות את חמותה בדמי נזיקין בסך עשרים אלף שקלים חדשים.
בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על כמה מהיקרויותיה של תופעה זו במקורות המשפט העברי ולעמוד על תוצאותיה המשפטיות במגוון תחומים, למן דיני הראיות ועד תופעות של אלימות במשפחה.
בתקופת המקרא
בדומה למקורות אחרים מן העולם העתיק, כן גם במקרא, רבות מן הנשים הן נוכחות-נפקדות: מקצתן אין אנו יודעים עליהן דבר, מקצתן הן בנות בלי שם, "בנות לוויה" טפלות לגברים: "אמו של", "אחותו של", "בתו של"4. כתוצאה מ"העלם דבר" זה, אין אנו שומעים במקרא לרוב, בוודאי לא בפירוט, על יחסי חמות-כלה.
עם זאת, זעיר פה זעיר שם מצינו במקרא הדים ליחסי הכלה וחמותה5. אחד הידועים בהם הוא סיפור אהבתן של נעמי ורות כלתה. גם לאחר שכלתה השנייה, ערפה, הפנתה להן עורף, דבקה רות בחמותה. מות בנה של נעמי, שהיה לכאורה הגורם המאחד בין שתיהן, לא הביא לניתוק הקשר אלא דווקא לחיזוקו. ומעיר פרשן המקרא, המלבי"ם, ר' מאיר ליבוש (רומניה, המאה הי"ט), שבֹעז אינו מסתפק בציון הליכתה של רות לארץ ישראל, גם אחרי מות אישהּ, אלא מדגיש את החסד המיוחד שעשתה עם חמותה: "ויען בֹעז ויאמר לה: הגד הֻגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (רות ב, יא). והוא מפרש: "שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך, שלרוב הכלה שונאת את חמותה, בפרט אחרי מות אישך, ואת היית לה לעוזר וסומך". קשר אהבה מיוחד זה בא לידי ביטוי גם בסוף מגילת רות. לאחר שנולד בן לרות, אמרו הנשים לנעמי: "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (רות ד, טו).
גם במדרשי חז"ל, יש דוגמאות ליחסי הכלה והחמות במקרא, אך אין להן הד מפורש בכתובים. כך, למשל, לפי דעה המובאת בתלמוד6, שתי המיילדות העבריות בזמן שעבוד מצרים, "שפרה ופועה", לא היו אלא כלה וחמותה, אלישבע ויוכבד. אבל, כאמור, אין לדעה זו הֵד או עֵד בפשטי הכתובים.
בתקופת המשנה והתלמוד
באחת המשניות המפורסמות ביותר7, מתוארת תקופת "עקבות המשיח" בהאי לישנא: "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא [=בעקבי המשיח - החוצפה תרבה] והיוקר יאמיר. הגפן תיתן פריה, והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה". מבלי להתייחס בפירוט לכל סימני "עקבות המשיח", בבואו לתאר את הנעשה בתוככי המשפחה, מתאר התנא את ה"בת שקָמָה" באמה, כלומר מתקוממת ומורדת בה, ואת הכלה המורדת בחמותה.
תופעה אנושית-חברתית זו זכתה ללבוש משפטי בדיני הראיות שבמשפט העברי. אחד מפסולי העדות העיקריים הוא ה"קרוב", כלומר בן משפחה מדרגה ראשונה, שקרבתו לעניין הנדון בבית הדין מונעת אותו מלהעיד בעניין זה. וניתנו כמה נימוקים לדין זה, ועיקרם החשש שה"קרוב" הוא "נוגע בדבר", ועדותו עלולה להיות נגועה בפגם של משוא פנים לטובת בעל הדין שהוא קרובו, או החשש שעדותו נגד קרובו תביא לערעור חיי המשפחה8. עם זאת, כדי להציל אישה מעגינותה, הקלו חכמים הראשונים בדיני הראיות. בניגוד לכלל המחייב שיהיו שני העדים כשרים ושמי שהוא קרוב פסול מלהעיד, קבעו חכמים שבהתרת אישה מעיגונה, ניתן לסמוך גם על עדותו של עד כשר אחד. בדומה לכך, גם פסול עדות, כגון קרוב משפחה מדרגה ראשונה, יכול להעיד על מות בעל שנעלמו עקבותיו, כדי להציל אשתו מן העיגון ולהתירה להינשא לאיש אחר.
להלכה זו יש משמעות רבה, מפני שאם יתברר לימים שבעלה הראשון של העגונה חי, ונמצא שעודנה אשת איש, הילדים שנולדו לה מן הבעל השני הם בגדר ממזרים, ואסורים "לבוא בקהל" ולהתחתן (פרט לממזרים כמותם) עד עולם. כאמור, על אף חשש הממזרות, הקלו חכמים בדיני הראיות כדי להתיר אישה מעגינותה. עם זאת, מצינו לכלל זה חריג כבר במשנה9: "הכל נאמנין להעידה [=להעיד לאישה על מות בעלה] חוץ מחמותה, ובת חמותה10 וצרתה ויבמתה ובת בעלה"11. והטעם לפסול זה הוא שחזקה היא שהנשים הללו שונאות זו את זו. ונאמרו בתלמוד טעמים אחדים בדבר ה"שנאה" בין החמות לכלתה12.
אחד הטעמים להנחה שהחמות שונאת את כלתה הוא החשש שימות בעלה ואין לו בנים אחרים, ויעבור כל עיזבונו לבנה, ונמצאו כלתה ובניה "אוכלים" את פרי יגיעם ועמלם של חמותה וחמיה. טעם אחר ל"שנאת" החמות את כלתה, הוא שהכלה "מגלה לבעלה כל מה שעושה חמותה", וכן להפך: החמות עשויה לגלות לבנה או לבעלה כל מה שעושה כלתה. ועוד טעם לשנאת הכלה את חמותה הוא משום ש"כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט), כלומר "יחס גורר יחס". יחסי שנאה ואיבה ומשטמה בין איש לרעהו, ובמקרה זה בין אישה לרעותה, אינם חד-סטריים.
בבקשו להסביר את פסילת עדות חמות לכלתה בעניין עיגון, רש"י (צרפת-אשכנז, המאה הי"א) אומר:
וטעמא דכולהו [=וטעם כל הפסולים האלה] מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה.
דברי רש"י משקפים מסורת שדומה שהייתה מושרשת כבר בימיו, לפני כאלף שנים, ובאה לידי ביטוי במשנה שנכתבה במאות הראשונות לספה"נ, ולפיה החמות שונאת את כלתה עד כדי כך שהיא עלולה להעיד עדות שאינה אמת כדי "לקלקל את כלתה" ולגרום לה נזק וצער וכאב.
ביטוי קדום אחר יש במעשה המובא באגדה התלמודית13 על אלימות קשה במשפחה: "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה. אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא. אזלא איקשיט. כי אתת, אמרה לה: זיל איתלי שרגא. אזלא אתלא שרגא. אינפח בה נורא ואכלתה. [=חמות הייתה שונאת כלתה. אמרה לה: לכי וקשטי עצמך בשמן אפרסמון. הלכה והתקשטה. משבאה, אמרה לה: לכי והדליקי הנר. הדליקה את הנר, אחזה בה האש ונשרפה"]. ואף אם נאמר שמדובר באגדה בעלמא, ולא במעשה שיש לו שורשים של ממש, יש בו ביטוי לאיבה הקשה שבין הכלה לחמותה, שנאה העלולה להביא את החמות לנסות לרצוח את כלתה.
כפיית מגורים משותפים של כלה וחמותה
הביטוי למתח בין הכלה לחמותה קיבל משנה תוקף בתקופת גאוני בבל ובימי הביניים. אגב דיונם בדיני המשפחה, נדרשו חכמי ההלכה לעיתים לסכסוכים בין בני המשפחה, שמקצתם נבעו מן המגורים המשותפים ב"חמולה", בני משפחה קרובים הגרים תחת קורת גג אחת, לעיתים קרובות בתנאי דיור קשים ובצפיפות רבה. הדבר הביא לעתים לידי מתח, קנאה ושנאה. לעיתים קרובות, הביא המתח בין הכלה לחמותה לסכסוך בין בני הזוג, כשכל אחד מהם ביקש לגור סמוך למקום מגורי הוריו14 או למצער להתרחק ממקום מגורי הורי בן זוגו.
וזה לשון רבי יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) בעניין זה: "שנאת החמות לכלתה, אף על גב דהויא מילתא דשכיחא טובא [=שהיא דבר שכיח הרבה], מכל מקום נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדָרוֹת יחד, דמרגלן [=שמורגלת ביניהן] קטטה, אי משום אכילת גירסנא [=נכסי עזבון הבעל], ואי משום מילי [=דברים ביניהן], מתוך שרגילה בה, קָצָה מפניה, נפשה בחלה בה, יוצאת ונתקלת, נכנסת ונתקלת בה. על כן יאמרו המושלים15: אם ירעו זאב וטלה כאחד, תדור כלה עם חמותה... והראוי לעולם שיתנהגו באהבה, אלא על כרחך כמו שכתבתי, שיש לחלק בין כשדרים יחדו בבית, אזי הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. מה שאין כן בנפרדות, קרוב הדבר שיאהבו זו את זו לפי הטבע"16. מנקודת מבט משפטית, כפיית מקום מגורים על אדם בניגוד לרצונו עלולה לעלות לכדי פגיעה בחירותו בכלל ובחירות התנועה שלו בפרט, נוסף על נזקים צדדיים העשויים לנבוע הימנה, כגון פגיעה בחופש העיסוק שלו וביכולתו לממש כראוי את כישוריו17. ביטוי לעימות בסוגיית מקום מגוריהם של בני הזוג ניתן כבר במשנה. הדיו, במיוחד כשמעורבות בו החמות והכלה, עולה גם ממקורות אחדים, מהם קדומים ביותר.
לעניין זה, נטו חכמי ההלכה להבחין בין אישה המסתייגת מראש, מתחילת הנישואין או קודם להם, ממגורים משותפים עם חמותה18, לבין אישה ש"לאחר מעשה", לאחר שכבר גרה עמה, היא מבקשת לכפות על בעלה להעתיק את מקום מגוריהם. כמו כן הבחינו חכמי ההלכה בין בני זוג שיש להם חלופת דיור ראויה, כגון שכירת דירה שיוכלו לעמוד בתשלום שכרה, לבין בני זוג שאין בידם חלופת דיור ראויה.
נושא זה נדון כבר בקובץ תשובות הרי"ף (ספרד, המאה הי"א)19. וזה לשונו: "שאלה: אם נתקוטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה, וכן אם קָבל [=האיש] וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו, ולא הִתנו בשעת הקידושין שידורו עמהם, יש מן הדין להוציאה או לא? תשובה: המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו, ונותנין להאשה [נראה שצ"ל: לה אשה] נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה20, ודוחין אותה מעל חברתה". תשובה בעניין זה כתב גם תלמידו של הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאש (ספרד, המאות הי"א-י"ב). הוא נדרש לעניין יכולתו של הבעל לכפות על אשתו לגור סמוך להוריו, חמיה וחמותה21. לפי המתואר בשאלה, האישה התנגדה לכך נחרצות ואמרה: "לא אלך עמך לחלקך, פן יקניטוני ויצערוני אביך ואמך, אבל אתה תבוא עמי אל חלקי שבבית אבי. ואמר לה ראובן [=בעלה]: לא יצערך אחד מהם, ואת יודעת זה יותר ממני. אמנם כוונתך להוליך אותי לבית אביך כדי שיצערו אותי".
את ההלכה בעניין זה, מסכם הרמב"ם22: "האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך - שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר. ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל23. ולא ייכנסו הם לה [=לביתה] אלא אם אירע לה דבר, כגון חולי או לידה. שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו24. וכן היא שאמרה: אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך25, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת, מפני שמֵרעין לי ומצרין לי - שומעין לה. שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו"26.
בהשגותיו על אתר, מסייג הראב"ד (פרובנס, המאה הי"ב) מעט את דברי הרמב"ם, וכותב: "אימתי? בזמן שהן [=החמות והאחיות] באות בגבולה. אבל אם באה היא בגבולן - אין מוציאין אותן בשבילה ממקומן, אף על פי שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא רוצה בעמידתן. אבל מבקשים מהן לסדר להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן".
דברי הרמב"ם הובאו להלכה בטור ובשולחן ערוך27, והלכה זו זכתה לעיון ודיון גם בדברי הפוסקים האחרונים. וכיוון שמעיקר הדין זכות המדור ובחירת מיקומו היא של האיש, האישה אינה יכולה לכפות את בעלה לצאת מן המדור שהם גרים בו, אלא אם יש בידה הוכחה ממשית שקרוביו, ובכללם חמותה וחמיה, "מצֵרים ומרֵעים לה". לעניין זה, לדעת חלק מחכמי ההלכה אין די בטענה בעלמא, ועליה להוכיח את דבריה28.
ביטוי אחר למתח העלול לנבוע מן המגורים המשותפים של כלה עם חמותה בא בתשובה רגישה שכתב הרשב"ש, ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, מחכמי צפון אפריקה במאה הט"ו, כשנדרש לשאלה רגישה ביחסים בקרב המשפחה. וזה לשונו: "בחור אחד נשא בחורה, ולא יכול לבא עליה כדרך כל הארץ, מחמת שבכל עת צועקת מרה כשרואה אותו. ואפילו כשהיא בבית אביה והולך לשם, בורחת ממנו. והוא טוען שהיא מואסתו, ומחמת שהיא מואסתו עושה כך, וקרוביה טוענים שהיא אינה מואסת אותו, אך שהיא מתפחדת ממנו, כי דרך נשים הקטנות29 להתפחד מהבעילה הראשונה. ושאלת: מה הדין בזה". ככל הנראה, ביקש האיש לגרש את אשתו בטענת "מורדת" בלא לשאת בתוצאות הכספיות, כגון דמי הכתובה. בתשובתו, הרשב"ש דוחה על הסף טענה זו, והוא מסתייג לחלוטין מהגדרת האישה כמורדת, מציע הליך של מעין "גישור" בין בני הזוג, ומעיר שראוי לבני הזוג לעקור מדירתם ולא לגור לצד הורי הבעל: "כל שכן אם דרה עם חמותה ועם חמיה, ועל כן יוציאנה מאצל חמיה וחמותה, אם אינה רוצה לדור עמהם, וידורו עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבא עליה".
עדות ליחסים מתוחים בין כלה לחמותה עולים גם ממקורות מאוחרים. כך למשל נדרש ר' חיים פלאג'י (תורכיה, המאה הי"ח) לדון בעניינה של אישה, שלפי החשד הסתירה מבעלה את מועדי וסתה, ולא פירשה ממנו גם בימי נידתה30. חמותה התערבה בחיי שניהם, ואף טענה שכלתה מרמה את בנה בדבר ימי טהרתה.
בעת החדשה
המתח בין הכלה לחמותה תופס מקום נרחב גם בפסקי דין ותשובות בעת החדשה, ולא אחת נדרשים בתי הדין הרבניים להכריע בעניין זה. כך למשל נדרש בית הדין הרבני31 לתביעת אישה שביקשה לכפות את בעלה להעתיק את מקום מגוריהם מבית הוריו למקום אחר, לאחר שגרו בו תקופה מסוימת, ובעלה טען ש"סברה וקיבלה", וכיוון שמתחילה נתרצתה לגור עם הוריו, אינה יכולה עוד לחזור בה. בדחותו טענה זו, בית הדין הרבני דוחה בין השאר על סמך תשובתו של רבי אהרן הכהן פרחיה (סלוניקי, יוון, המאה הי"ח), שנשאל בעניין "אישה הדרה עם חמותה ואחות בעלה בבית אחד, וטוענת שמרגילות לה קטטה עם בעלה, עד שבסיבתן בעלה מכה אותה, ועל זאת אומרת שאינה רוצה לדור עמהן בבית אחת, אלא שבעלה ירחיקנה מגבולן או הן ירחקו מגבולה. וחמותה ואחות בעלה טוענות שכיוון שהיא באה בגבולן, אינם רוצים לצאת מגבולן, וגם בעלה אינו רוצה לצאת מגבולו". בתשובתו, כותב המשיב: "אין לומר דסברה וקיבלה לחמותה [=שהאישה הסכימה לגור עם חמותה בבית אחד, ומשכך אינה יכולה להעלות טענות בעניין זה]. דמצי למימר [=שיכולה האישה לומר]: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ואין אני יכולה לקבל. כל שכן דיכולה היא לטעון שהייתה סבורה שהבעל ירחיקנה מעל גבולה כשהיא רואה שהיא [=החמות] חוזרת למידתה הרעה, או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה"32.
סוף דבר
לצד הפולקלור והפן החברתי, יחסי החמות וכלתה העלו על סדר יומו של המשפט העברי גם שאלות משפטיות מרתקות שעניינן הסדרת מערכת היחסים במשפחה ומידת העצמאות של כל אחד מבניה ובנותיה. הפתרונות שהוצעו מבקשים לאזן בין הרצון והצורך לשמור על תפקוד תקין של המשפחה ושמירת הקשר בין הפרטים בה לבין זכותה של הכלה לעצמאות מרבית בלא תלות בחמותה או חיכוך מתמיד עמה.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 יחסי החמות והכלה זכו גם לביטויים פולקלוריסטיים וספרותיים רבים. ראה למשל: א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, תל-אביב תשכ"ג, מס' 1026; המחזמר "איש חסיד היה", בשירו של דן אלמגור "אברהמל'ה מלמד": "ומי פתח את הדלת לאליהו הנביא ב'שפוך חמתך', ונכנסה חמותו, ובאמת שפכה עליו? אברהמל'ה מלמד!".
2 דימויה של החמות כמי ששונאת את כלתה נתקבע עד כדי כך שאחד מן החכמים "דרש" את תיבת "חמות" כך: "מה שקורין להאם של הבן לגבי הכלה בשם חמותה, בעבור שידוע מהשנאה שיש בין כלה וחמותה, ותמיד יש מחלוקת ביניהם... ובעבור דחמות גרמה בראשונה את החרון ושנאה זאת, לכן יאה לקרות אותה בשם 'חמותה', כמו שנאמר 'חמותי ראיתי אור' (ישעיהו מד, טז)". הרב ש"י גולדבליט, לשון חכמים, יט ע"ב.
3 ת"א (שלום, צפת) 47885-04-17 דבוש נ' דביר, פסק דינו של כב' השופט פיין מיום 5.2.19.
4 כך למשל: "אֵם יעקב ועשו" (בראשית כח, ה). ורש"י מפרש על אתר: "איני יודע מה מלמדנו". אך הרמב"ן והחזקוני ופרשנים אחרים מבקשים ליתן טעם בדברים. ראה נחמה ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, עמ' 202-200); וכן "בת פרעה", "אחות אהרן" (שמות טו, כ). וראה רש"י ורשב"ם ורמב"ן ורבנו בחיי וכלי יקר ועוד על אתר, המבקשים ליתן טעם מדוע נקראה רק "אחות אהרן" ולא "אחות משה"; ועוד רבות כהנה.
5 הוא הדין ליחסי החם וכלתו, כגון יהודה ותמר (בראשית לח). על היחסים בין החתן לבין חמיו, אני מקווה לדון בהזדמנות אחרת. לפי שעה, ראה למשל: תשובות רש"י, סימן רמ, עמ' 272-267 (והדיון בה אצל א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 199), שבה מתפאר החתן בכבוד הרב שזוכה לו חמותו ובקשריה עם השרים הנוכרים; שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תמז (תתפח), הדן בעניין "ראובן [ש]ביקש להעתיק דירתו מבית חמיו, בשביל שחֵרְפוֹ וגִדְּפוֹ בפני עדים".
6 סוטה יא ע"ב.
7 משנה, סוטה ט, טו.
8 לטעם פסולם של קרובי משפחה לעדות, ראה מ' סבתו, "חידושו של רבי עקיבה ברשימת הקרובים הפסולים לעדות", פרשת השבוע, גיליון מס' 482 (תשע"ח).??
9 משנה, יבמות טו, ד.
10 הנימוק שניתן בתלמוד (יבמות קיז ע"א) לשנאת "בת חמותה" הוא: כיוון שהאם, החמות, שונאת את כלתה, גם בתה דבקה במידה זו ותעשה כן, או משום שבת החמות, כמו אמהּ, חוששת שאביה, בעלה של החמות, ילך לבית עולמו בלא שיש לו בנים אחרים, ויעברו כל נכסי עיזבונו לבנו ולרעייתו, ה"כלה", שתהנה מיגיעה ועמלה של החמות.
11 דברים אלה מובאים להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, הלכה ד, בניסוח שונה במקצת: "הכל נאמנין להעיד לה [לעגונה] עדות זו [שמת בעלה] חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה עליו, ועדיין הוא קיים [=חי]".
12 יבמות קיז ע"א.
13 שבת כו ע"א. למתח בין כלה וחמותה שרקעו הופעה חיצונית, ראה מועד קטן ט ע"ב: "דביתהו דרב חסדא מקשטא באנפי כלתה" [=אשת רב חסדא התקשטה בפני כלתה"]. לניתוח הסיפור ראה י' ענבר, "מתקשטת בפני כלתה", מוסף שבת - מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ב, 10.8.12.
14 לדיון רחב בנושא זה ראה: מ' ליטמן, "חובת האישה ללכת אחרי בעלה
בפסיקתם של חכמי מצרים בימי הביניים", טללי אורות ט (תש"ס), עמ' 149-129; מ' ליטמן, "חובת האישה לגור עם הורי הבעל", טללי אורות י (תשס"ב), עמ' 81-59.
15 על פי במדבר כא, כז.
16 שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן לב.
17 לסוגיה זו בהרחבה, ראה: א' הכהן, "חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע, גיליון מס' 164 (תשס"ד); א' הכהן, "האמנם 'הכל מעלין לירושלים?' – פרק בתורת החירות, חופש התנועה והמגורים", פרשת השבוע, גיליון מס' 425 (תשע"ג); י' שפירא, "כפיית בן זוג לעלות לארץ ישראל", פרשת השבוע, גיליון מס' 442 (תשע"ד).
18 לעניין זה ראה פד"ר א, עמ' 201; פד"ר ב, עמ' 353; פד"ר י, עמ' 355; ליטמן, חובת האישה (לעיל, הערה 14), עמ' 60.
19 שו"ת הרי"ף, סימן רלה.
20 בשל העובדה שמתחים משפחתיים נעשים בדרך כלל בחדרי חדרים, ולכן יש קושי להוכיח את הסיבה למריבה, נטו חכמי ההלכה לערב בסכסוכים בין בני המשפחה גם צד שלישי, שיוכל לברר את הדברים לאשורם. ראה למשל שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג, בעניין אלימות בתוך המשפחה: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת". וראה פד"ר כא, עמ' 246-248.
21 שו"ת ר"י מיגש, סימן קא. והשווה שו"ת הגאונים, הרכבי, סימן קי.
22 רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יד. וראה מגיד משנה על אתר.
23 אמירה דומה מופיעה בדברי הרמב"ם, שם, הלכה יא: "שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך(!)". כמו שכבר ציין א' גרוסמן (לעיל, הערה 5), עמ' 179, יש בהלכה זו ביטוי חריף לחופש התנועה המוגבל של הנשים שרווח בארצות האיסלם הן בחברה היהודית הן בחברה המוסלמית. הדים להגבלה זו מצויים גם בעת החדשה. ראה לדוגמה שו"ת הגם שאול לרבי שאול אבן דנאן (מרוקו, המאה הכ'), חלק ב, סימן כב. אני מקווה להרחיב בה במקום אחר.
24 לפי ההלכה, ה"מדור", כלומר ביתם של בני הזוג, נתון לשליטת הבעל (גם אם במישור הקנייני הוא רשום בטאבו גם על שם האישה), ולאישה יש בו זכות למגורים בלבד. לכן, הבעל אינו צריך לנמק את התנגדותו לכניסת אחרים לרשות, וזכותו ל"מדור שקט" היא כמעט זכות מוחלטת. לעומת זאת, האישה, כאמור בסוף ההלכה, חייבת לנמק את התנגדותה, כמו שכותב ה"מגיד משנה" על אתר: "ובזה יפה כוח הבעל מכוח האישה, לפי שהמדור הוא של הבעל, ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידו אלא בטענה". לדעת הרב אריה הורביץ (לשעבר חבר ביה"ד הגדול לערעורים), בספרו לב אריה, סימן ח, יכול הבעל, מכוח "שליטתו" במדור, למנוע את כניסתם של אחרים לביתו גם באופן שרירותי, בלא סיבה הגיונית. וראה: אוצר הפוסקים, סימן עד, אות כה, ס"ק ג, ושם אות כו, ס"ק א; שו"ת ודרשת וחקרת (לרא"י גרוסמן, המאה הכ'), סימן רכה. לדעה אחרת, ראה: הרב ישראל שחור, "מניעת כניסת קרובים לבית", שורת הדין יב (תשס"ז), עמ' רלא-רלו.
25 בעל "פתחי תשובה" על אתר (אבן העזר, סימן עד, סעיף י), בשם ה"בית מאיר", הסב את שימת הלב לעובדה שבדברי הרמב"ם לא נזכרו כי אם "אמו ואחותו", וטעמו של דבר, ש"מן הסתם נאמנת [=האישה לומר] שמֵרֵעין לה. וזה דווקא באמו [=חמותה] ואחותו, שהן מן הנשים השונאות אותה". אבל הטור והשולחן ערוך הוסיפו גם את "אביו ואחיו", מפני שלדעתם האישה יכולה למנוע את כניסתם לביתה רק אם נראה לבית הדין שיש לה אמתלה וסיבה של ממש לעשות כן. וראה שו"ת אהלי יעקב לרבי יעקב קאשטרו (מצרים, המאה הט"ז), סימן נ. לדיון בתשובה זו ראה גם ליטמן, חובת האישה (לעיל, הערה 14), עמ' 65.
26 תיאור חי של מערכת יחסים דומה בין כלה צעירה לבין חמותה עולה משאלה ותשובה מרתקת בשו"ת הרמב"ם, חלק א, סימן לד (מהדורת י' בלאו, ירושלים, תשי"ח, עמ' 49). מן התיאור בשאלה, עולה שמדובר ב"נישואי בוסר", שהייתה האישה בסך הכול בת תשע שנים(!) בעת נישואיה (לתופעת נישואי הבוסר בחברה היהודית באותה עת, ראה בהרחבה גרוסמן, לעיל, הערה 5, עמ' 87-62). בתחילה פרנסה החמות את בנה וכלתה, אך לימים עלו יחסי בני הזוג על שרטון, והבעל חדל האישים החל לן בבית אמו, ו"אף על פי שהוא נמצא בלילה ובבוקר אצל אמו, ואם הוא קונה [=מזון] ברביע או בשמינית - הוא לו ולאמו, ואין אשתו יודעת על זאת, ואחרי כן הוא מתלונן עליה אצל כל מי שבעיר, שאין היא ממלאת לו צרכיו ואינה לנה אצלו. אמרה לו [אשתו]: זאת החרפה - אין לנו בה צורך. הבה אקח אותך מאצל אמך. לוּ ישנת בבית - לא הייתי מונעת אותך [מיחסי אישות]". ועוד חזון למועד לעסוק בתשובה זו בהרחבה בהקשרים אחרים. לתשובה זו ראה גם: R. Levine-Melamed, "He said, She said: A Woman Teacher in 12th Century Cairo", AJS Review 22 (1997), pp. 19-35; גרוסמן (לעיל, הערה 5), עמ' 285; ש"ד גויטיין, סדרי חינוך, ירושלים תשכ"ב, עמ' סג-עד.
27 טור ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן עד. וראה "דרכי משה" לרמ"א שם; שו"ת יביע אומר, חלק ט, אבן העזר, סימן כה.
28 בספר ערך השלחן, אבן העזר, סימן עד, סעיף י, ס"ק א, הוא כותב שהאישה יכולה למנוע את כניסת קרובי בעלה לביתה אף דרך עראי.
29 ככל הנראה, גם במקרה זה, מדובר בנישואי בוסר (ראה לעיל, הערה 26).
30 שו"ת רוח חיים, חלק ב, אבן העזר, סימן יא.
31 ראה לעיל, הערה 18. וראה עוד: פד"ר ב, עמ' 213; פד"ר ד, עמ' 138.
32 שו"ת פרח מטה אהרן, חלק א, סימן ס. לעניין זה, ראה גם פסק דינו של ביה"ד הגדול לערעורים (הרבנים הרצוג, הדאיה, אלישיב), פד"ר ב, עמ' 353, בעניין אישה שנישאה לבעלה על דעת שתגור עם חמותה, ולימים ביקשה לבטל את הסכמתה לכך בטענה שחייה בבית חמותה אינם נסבלים. וראה תיק 81261/11 (הדיינים איגרא, דרשביץ, בצרי) מיום 9.9.15.