אקדמות מילין
תקנותיה של קהילה, מראה הן לחייה וחיוניותה ופעילותה, בבואה מהימנה לשמחותיה וצרותיה, לשיחה ושיגה, למחלוקות וסכסוכים, לקנאות ושנאות. מאז ומתמיד היו תקנות הקהל מעין סיסמוגרף רגיש לזעזועים הפוקדים את הקהילה מבחינה חברתית או כלכלית או דתית או משפטית, ולמתחים הרוחשים בה מעל פני הקרקע ומתחתיה. פעמים הרבה משקפות תקנות קהל תמורות ושינויים החלים בקהילה¹. לצד נורמות הקבועות בקהילה מקדמת דנא, המכוונות את חיי השגרה, מטרת התקנות לתת מענה, לעתים כ"פעולת מנע", כפעולה שלפני מעשה, מעין הקדמת "תרופה למכה", לתופעה לא רצויה הנראית באופק או צרה שלא תבוא, ולעתים כתגובה, כמענה לאחר מעשה, לתופעות וסוגיות חדשות שעלו על סדר יומה של הקהילה. תיקון תקנות מבטא גם, לעתים בעוצמה רבה, את חיוניותה של הקהילה. לא קפיאה על השמרים תוך שימור המצב הקיים, אלא חידוש והתחדשות.

כשאר ערי ישראל, בארץ ובגולה, זכתה גם העיר ירושלים לשלל תקנות, הסכמות וחרמות. על "תקנות" קדומות שתוקנו בירושלים כבר בתקופת חז"ל, אנו למדים מן התלמוד, וכבר דשו בהן רבים, ואף אנו הקדשנו להן בעבר רשימה קצרה². מקומה המרכזי של העיר ירושלים בחיי העם היהודי ותולדותיו הביא עמו גם יבול מבורך של תקנות קהל למיניהן. עדות לקיומן באה בספרים וקונטרסים מיוחדים של תקנות, ולעתים אגב שאלות ותשובות שמשוקעים בהן דיונים הלכתיים ומשפטיים שעניינם תקפותן של התקנות והתקבלותן.

במישור המשפטי, ניתן לתהות על מעמדם של הקבצים הללו: האם הם רק בגדר "הצהרת כוונות" לדרכי פעולה עתידיות שאינן מחייבות מבחינה משפטית? או שמא הם בגדר הסכם או מעין-חוזה מחייב בין כל חברי הקהילה או החברה, ומסמך שיוצר מחויבות מצד חברי הקהילה לפחות בתחום המשפט ה"ציבורי".

עיון בקובצי התקנות למיניהם מלמד שלצד הוראות בעלות אופי חוזי מובהק, יש בהם גם הוראות שתוכנן נוגע לתחומים רבים ומגוונים של המשפט הציבורי, ובהם: הליכי בחירה, דרך ניהול הקופה הציבורית, חופש המידע, הגבלות על זכות ההתאגדות וחופש העיסוק וכיו"ב. דומה, שניתן לראות לאורן את הקהילה או ה"חברה" שענייניהן מוסדרים בתקנות, במיוחד לנוכח מטרותיהן ותכליתן, כמעין גוף דו-מהותי שחלות עליו בו-זמנית הוראות הן מתחום המשפט הפרטי הן מתחום המשפט הציבורי³.

רקען ההיסטורי של התקנות
לא אחת מפרטת ההקדמה לקובץ התקנות את הרקע להתקנתו⁴. כך למשל בקובץ התקנות של חברת "בית אברהם"⁵, חברה ירושלמית שנוסדה על ידי יוצאי ליטא, "יחידי בני מחוז וילנא וזאמוט", נכלל במבוא לתקנות החברה תיאור היסטורי חשוב על מצבה של העיר ירושלים באותן שנים והגידול העצום שחל במספר תושביה בתקופה קצרה יחסית, שהביא להרעת תנאי החיים בעיר. וזה לשונו:

העוני והמחסור פרשו ממשלתם בעיר הקודש ירושלם תיבנה ותכונן, בניה ילוקטו אליה יום יום [רמז להגירה המתמשכת לעיר], ורובם עניים ודלים. ונוספו גם הם על אחיהם, ויגדל עוד יותר כוח המחסור, לדכא חית נפש בני ציון היקרים. גם מהעמים בני הנכר יעפילו לעלות ציונה, וישימו משכנם בה, ונהיה עיר האלוקים לכרך גדול, וישיבת כרכים קשה מאד. מחיר הבתים יעלה שנה שנה מעלה ראש, ועניי עמינו מקוצר ידם לשלם שכירות בתים מרווחים, ישבו צפופים דחוקים, ועל ידי זה הנם סחופים, לרגלי המחלות הבאות מעיפוש האוויר. החלוקה אשר היה משען מעט לעניי ציון לשילום שכר מעונם, גם היא לרגלי סיבות שונות הולך וחסר, ועל בני ציון לדאוג בעוד מועד למצוא בית למושב, לבל יאחרו העת, ויהיו נאלצים לשכון בשדה, במערות ונקיקי הסלעים חלילה. את הדבר הזה ראו רבים וישימו לב לכונן חברות אשר על ידן לא תכבד על באי בריתה לנחול להם במשך שנים נחלת בית בשילום מעט מעט. אולם עניי כוללינו, וילנא זאמוט וקורלאנד, לא עלתה בידם עצה לייסד חברה כזאת, עד אשר הערה עליהם רוח ממרום, עד מתי לא תעוררו לטכס עצה בדבר הזה, ובישע אל עליון נאספו כשמונים חברים, ויחקקו להם חוקים ותקנות מועילות, ויקנו נחלת שדה לבניין בתים, ותקוות החברה להגיע למטרתה תעל כפורחת בעזר ה'.

תיאור דומה של הרקע להקמת החברה ותיקון תקנותיה מובא גם במבוא לתקנות שכונת "משכנות שאננים", השכונה הראשונה שיסד משה מונטיפיורי מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים:

כי העם אשר בחר ה' לשכון [=להשכין] שכינתו בהם, יהיו בדוחק ובצער, על המחיה ועל הכלכלה, ומה גם עתה כי נוספה [=נוסף על זה] נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים⁶, וגדלה יוקר שכירות הבתים מאז מקדם⁷, ואין ידנו משגת לא על הלחם לבדו⁸.

מעמדן המשפטי של התקנות
כאמור לעיל, בחיבורו הגדול, "המשפט העברי"⁹, עמד מו"ר מנחם אֵלון בהרחבה על חשיבותן של "תקנות קהל" כאחד המקורות העיקריים בעיצוב נורמות של משפט ציבורי במשפט העברי. בחינת ה"סימנים" שנתנו חכמי המשפט העברי בתקנות הקהל מלמדת שקובצי תקנות ירושלים עומדים בהם. התקנות נועדו להסדיר את מעמדה והלכותיה והליכותיה של קבוצת אנשים מוגדרת שקיבלה על עצמה¹⁰ את עול התקנות. הוקפד על כך שתוכנן יעלה בקנה אחד עם הנורמות ההלכתיות, והן תוקנו ויושמו בפיקוח "איש חשוב", דייני הקהילה ומנהיגיה הרוחניים. הרצון להעניק לתקנות אלה אופי מחייב עולה גם מן המאמצים שהשקיעו מתקניהן במקומות מסוימים לעגנן במקורותיו הקדומים של המשפט העברי ולהתמודד עם הנימוקים המשפטיים שאפשר ויועלו נגד תקפותן¹¹. בדברים הקצרים שנביא להלן, אנו מבקשים לשוב ולעיין בכמה מן התקנות שתוקנו בירושלים בעת החדשה ולהתחקות אחר כמה מן ההסדרים שנקבעו בהם, המשיקים לסוגיות חשובות במשפט הציבורי בן ימינו, כגון שיטת הבחירה, הכרעה על פי רוב, פרסום תקנות, קביעת תנאי כשירות של בוחרים ונבחרים לתפקידים בקהילה המשפיעים על זכות היסוד לבחור ולהיבחר, חופש המידע ועוד.

בחירות חשאיות, ישירות ועקיפות ועקרון הרציפות
אחת הסוגיות העיקריות במשטר הדמוקרטי בן ימינו נוגעת לסוגיית שיטת הבחירות. לצד קביעת קיום בחירות במועד קבוע, מדי כמה שנים, ותנאי הכשירות לבחור ולהיבחר נידונה גם שיטת הבחירה: בחירות ישירות ואישיות, שבהן כל בעל זכות בחירה בוחר ישירות את הנציג שהוא חפץ ביקרו (דוגמת הבחירות לסנאט בארצות הברית), רשימת מועמדים (דוגמת הבחירות לכנסת בישראל); או בחירות "עקיפות", שבהן בעלי זכות הבחירה בוחרים "נציגים" (או אלקטורים), וכלל הנציגים בוחרים את המועמד לכהונה¹².

ב"תקנות ירושלים" יש עֵד והֵד לשתי השיטות. במקצת מן החברות, נהגה שיטת בחירה ישירה, ובמקצתן נהגה שיטת בחירה עקיפה. כך למשל בתקנות חברת גמ"ח-גמילות החסדים "שערי חסד", שנוסדה בשנת תר"ל (1870), נקבע ש"החברה תתנהג [=תונהג] על ידי שלושה עשר אנשים, היינו: שלשה גבאים, שלשה ממלאי מקומם, שלשה סוכנים, שני רואי חשבונות, שני שומרי תקנות, וכולם עוסקים לטובת החברה בלי שום קבלת פרס [=שכר].¹³ בכל שנה ושנה, בימי החנוכה, יתאספו כל החברים בבית המדרש של החברה, ועל פי קלפי יבחרו שבעה בוררים. והבוררים בוחרים מבני החברה עשרה מינויים, היינו שלשה גבאים ושלשה ממלאי מקומם, שני רואי חשבונות, שני שומרי תקנות, וגם שישה ראשי משמורות להנהגת ה'משמורים' בימי השבעה¹⁴ בבית האבל רחמנא ליצלן [=ה' יצילנו], ושלשת ה'סוכנים' יבחרו אחר כך על דעת העשרה מינויים שנבחרו על פי הבוררים"¹⁵.

בחברת "מאה שערים"¹⁶ ביקשו ליצור מעין רצף שלטוני, ולכן הוחלט שלפחות מקצת מחברי הוועד המייסד יימנו עם חברי הוועד החדש, ושכל מסמכי הוועד הישן יועברו כסדרם לידי הוועד החדש. "בכל שתי שנים¹⁷, בראש חודש כסלו, יבחרו בני החברה ועד חדש על פי רוב דעות נעלמות [=בחירות חשאיות], רק יבחרו מהוועד הראשון ארבעה או חמשה שיהיו בוועד החדש. ויומסר [=יימסרו] להוועד החדש כל החשבונות והפנקסאות וכל השייך להחברה מהוועד הקדום"¹⁸.

הדגשת חשאיוּת הבחירות, "על פי דעות נעלמות", באה לידי ביטוי גם בתקנות חברת "אבן ישראל"¹⁹, גם בנוסחן החדש של תקנות "מאה שערים" משנת תרפ"ה (1925)²⁰, וגם במודעה שפרסם ועד הבחירות לשכונת מאה שערים בשנת תר"ץ (1930) ובו פירוט שמות בעלי זכות לבחור ולהיבחר.

עקרון השוויון והגבלת הזכות לבחור ולהיבחר
בקובצי התקנות מובלט גם ערך השוויון, ולפיו יש לכל חבר זכות שווה בהליך הבחירה. כך למשל נקבע בתקנות חברת "מאה שערים": "בכל זכות החברה ומשפטיה ותקנותיה משפט אחד לכולם, לא יבוכר [=יועדף] איש על רעהו, ולא יהדר פני דל²¹ או עשיר או קטן או גדול"²². עקרון השוויון הוחל גם על תלמוד התורה המקומי בשכונת "מאה שערים". בתקנות החברה²³ נקבע במפורש שילמדו בו בני כל העדות והמגזרים, ושום תלמיד לא יופלה לרעה בגלל מוצאו²⁴. וזה לשון התקנות: "להסיר המכשול הגדול המונע טוב, שיצטרכו תינוקות של בית רבן לכתת רגלם בדרך רחוקה, ללכת העירה²⁵ לתלמוד תורה, מוטל על הועד לתקן תלמוד תורה עם מלמדים ומשגיחים פה במקומנו, ולכונן חברה על זה, למנות גבאים. מטרת החברה תהיה להכניס תחת כנפיה כל ילדי בני החברה והיושבים פה ובסביבותיה, פרושים, חסידים ספרדים באין הפרש".

שוויון דומה הונהג בעניין מתן שירותי המאפייה המקומית, והם ניתנו גם לאנשים מחוץ לשכונה ששילמו את מסיהם כדין. ובלשון התקנה: "הדרים מחוץ למאה שערים ונושאים במשא הקהל, כהיושבים פנימה, זכות אחד להם בדבר התנור עם החברים"²⁶.

לא כן נהגו בעניין השוויון המגדרי, מפני שבאותם ימים היו הנשים מנועות מלבחור ולהיבחר ברוב מדינות העולם המערבי. עם זאת, ראוי לציין שבשכונת "מאה שערים" ניתנה זכות הבחירה לנשים שהיו "בעלות בתים" בשכונה כבר בשנת תר"ץ (1930), אבל רק באמצעות מיופה כוח מטעמן. במודעה שפורסמו בה מועד הבחירות ורשימת בעלי הזכות ולהיבחר נוספה הערה, ולפיה "הנשים שהן בעלות בית במאה שערים תשלחנה בא כוח לבחור עבורן"²⁷. יש לשער שמתן הזכות לבחור, ולוּ רק באמצעות מיופה כוח, הושפע מן המאבק העיקש שניהלו נשים על זכותן לבחור ולהיבחר כעשור קודם לכן, בעת הבחירות ל"ועד הלאומי"²⁸.

ביטוי להגבלת הזכות לבחור ולהיבחר מצוי גם בידיעה שפורסמה בעיתון "החירות" בשנת תרס"א (1901), שבה נאמר כי ב"ספר התקנות של כולל אונגארין" (לימים, כולל "שומרי החומות"), הוגבלה זכות הבחירה לבני 30 שנה ומעלה, הגרים לפחות שלוש שנים רצופות בארץ הקודש. כמו כן נאמר בהן שאיש "שמעל בכסף הכולל שהיה תחת ידו", לא יוכל לבחור ולהיבחר לוועד²⁹.

קציבת משך הכהונה
ברבים מקובצי התקנות, עוגן קיומן של בחירות חופשיות להנהלת החברה, הכרעה על פי רוב וקציבת משך כהונתם של הנבחרים. ואל יהא הדבר קל בעינינו, כיוון שמדובר בחידושים "דמוקרטיים" שלא היו קיימים מאז ומעולם³⁰. במשפט העברי הקדום, התבססו רבות מהלכות המשפט הציבורי על "משפט המלך" המקראי. כתוצאה מכך, השתרשה היטב גם מסורת של מינוי איש ציבור לכהונה ציבורית ולא בחירתו, של "כהונה לעולם" בלא קצבה, ושל "ירושת שררה", הורשת התפקיד או הכהונה מן האב לילדיו. רק לימים, בעיקר למן המאה העשירית ואילך, התפתחו אט אט מוסדות דמוקרטיים, ובהם הכרעה על פי הרוב, העדפת הבחירה על פני המינוי, מתן זכות לבחור ולהיבחר לכל אחד³¹ מאנשי הקהילה, קציבת משך הכהונה, ועוד.

ביטוי לדבר יש גם בתקנות שתוקנו בירושלים. כך למשל בתקנות שכונת "שערי חסד" שנזכרו לעיל, הוגבל משך הכהונה לשנה אחת בלבד, ואילו בשכונת "מאה שערים" למשך שנתיים. לעומת זאת, בחברת "ימין משה"³², שיסדה את אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות, בסמוך לשכונה הראשונה, "משכנות שאננים", נקצב משך כהונתם של חברי הוועד למשך שלוש שנים. נוסיף כי תקנה נוספת בקובץ התקנות של "ימין משה"³³, הגבילה את "חופש ההתאגדות" ומונעת הקמת בתי כנסת נוסף על בית הכנסת שהוקם על ידי הוועד. תקנה מעין זו, שהתבססה לעתים גם על העיקרון ההלכתי-משפטי של "לא תתגודדו – לא תיעשו אגודות אגודות"³⁴, הייתה נפוצה בהרבה מקהילות ישראל, בארץ ישראל וחוצה לה, ונועדה למנוע גם את הידלדלות בתי הכנסת הקיימים, וגם למנוע מחלוקות שהיו עלולות לנבוע כתוצאה מפיצול הקהילה³⁵.

שקיפות, חופש מידע וזכות עיון
כבר בימים קדמונים, נקבעה במשפט העברי חובת השקיפות כאחד העקרונות החשובים במשפט הציבורי. מצד אחד, ניתן אמון מלא בנבחרים, שבא לידי ביטוי כבר במקרא: "ולא יחַשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשי המלאכה, כי באמֻנה הם עֹשים" (מלכים ב יב, טז). מצד שני, נדרשו אנשי הציבור לנהוג שקיפות במעשיהם ולצאת לא רק "ידי שמים", לנהוג ביושר ויושרה, אלא גם "ידי הבריות", למנוע רינונים על יושרם ולזות שפתיים על יושרתם וכנות מעשיהם³⁶. ביטוי לדבר ניתן בתקנות חברת "בית אברהם" הנזכרות לעיל, שנקבע בהן: "ספר יהיה להועד, וכל מעשיו בספר נכתבים³⁷. וכל הכנסה והוצאה, גדולה וקטנה, יוחק [ייחקק, ייכתב] בספר. פנקס גדול יהיה להחברה, אשר תכיל(!) דפים כמספר אנשי החברה, ושם כל בן בריתה [=כל חבר] יורשם [=ייכתב] על דף מיוחד אשר שם יורשם קבלת כסף שיקובל מהחבר, דבר בעתו, ובאותו דף יעשה מקום 'לינא' [שורה] מיוחדה לכל מין הוצאה שיעלה על חלק החבר. בדרך משל, אחרי כלות בנין עשרה בתים ומִכְרֶה [=חפירת] בור אחת בשנה³⁸, יבואו לחשבון ברור מה שעלה על הבניין... ויורשם על כל אחד ואחד מהזוכים על מקום ההוצאה, לכל אחד בדף המיוחד לשמו. והוצאות שיעלה בכל שנה על צורכי רבים, כגון בורות ודרכים וכדומה, יחולק בחשבון צדק על כל החברים, ויורשם על חשבון כל אחד ואחד. וספרי החברה הכנסה והוצאה יהיו פתוחים לפני כל דורש מבני החברה".

סוף דבר
דומה שלאחר כל אלה מיותר להכביר מילים בדבר חשיבותן של תקנות הקהל הירושלמיות לא רק לתולדות העיר מבחינה היסטורית, אלא גם כמקור נוסף להלכות המשפט הציבורי במשפט העברי. כאמור לעיל, יש בתקנות הללו חומר רב נוסף שעניינו זכויות יסוד חוקתיות, דוגמת חופש העיסוק וחופש ההתאגדות ומגבלותיהן, ועוד חזון למועד לעסוק בעניין חשוב זה.


^* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

הערות:

¹ למקומן החשוב של תקנות הקהל כמקור למשפט העברי, ראה: מנחם אֵלון, "למהותן של תקנות הקהל במשפט העברי", מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (ירושלים תשכ"ד) עמ' 54-1; הנ"ל, "למהותן של תקנות הקהל ומשמעותן לחברה הקיבוצית", עמודים – חוק ומשפט והחברה הקיבוצית (תל-אביב תשכ"ד) עמ' 61-26, ובחיבורו הגדול המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 630-558. על אף המקום הנכבד שהקדיש אֵלון לתקנות הקהל במחקריו, דומה שנעדר מהם כליל הדיון בתקנות ירושלים. ראה המשפט העברי, מפתח, שם, עמ' 1820, 1990.
² ראה: נ' רקובר, "עשרה דברים נאמרו בירושלים", פרשת השבוע, גיליון מס' 123 (תשס"ג); א' הכהן, "תקנות ירושלים – פיקוח על מחירי דיור והגבלת חירות מידתית לתכלית ראויה", פרשת השבוע, גיליון מס' 474 (תשע"ז), והמקורות הנזכרים שם.
³ כידוע, סוגיה זו זכתה לפיתוח נרחב במשפט בן ימינו. על רבים מן העמותות והגורמים המאוגדים בשדה המשפט הפרטי הוחלו נורמות מן המשפט הציבורי, אף על פי שדרך התאגדותם, כעמותה, חברה או חל"צ (חברה לתועלת הציבור), משייכת אותם לכאורה לתחומי המשפט הפרטי. לסוגיה זו, ראה בהרחבה: א' הראל, גופים דו מהותיים, מהדורה שנייה, הוצאת נבו, תשע"ט.
⁴ מטרת שימור ההיסטוריה נזכרת לעתים במפורש בראש התקנות. כך למשל נאמר בראש תקנות החברה שיסדה את שכונת מאה-שערים: "בטרם נחיל לחוק [=לחוקק] התקנות הקבועות אשר עליהן נוסדה חברתנו, עלינו המצווה והחובה לכתוב התייסדותנו זיכרון בספר למען ידעו כל עם ה' כבני ציון כבני הגולה את מעשה ה' כי רבו, ולמען תחזקנה ידים רפות וברכים כושלות תאמצנה, וכולנו יחד נקווה כי בונה ירושלם ה' ונדחי ישראל יכנס, במהרה בימינו אמן". מלבד היותם מסמכים משפטיים מחייבים, שימשו אפוא קובצי התקנות גם כעדים היסטוריים, ולעתים השתמשו בהם כדי לגייס דעת קהל אוהדת למעשי החברה ואף לגייס משאבים לפעולתה. מכאן ההסבר להדפסת קובצי התקנות ב"זמן אמת", לעתים בהרחבה יתירה (כך למשל "ספר התקנות" של שכונת מאה שערים (ירושלים תרמ"ט-1889) מחזיק לא פחות מ-60 עמ'!) והוא נדפס, מעשה שהיה כרוך בהוצאות לא מעטות. זאת, אף על פי שמקצת מן החברות, דוגמת חברת "נחלת שבעה", מנו לא יותר ממניין חברים או לכל היותר מאות אחדות של חברים.
⁵ דברי יוסף לר' יוסף נסים בורלא, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים תרכ"ג. כאמור בראש התקנות, החברה נוסדה בשנת "וזאת התרומ"ה תקחו מאתם לפ"ק", היינו שנת תרנ"ו (1896).
⁶ על פי איכה ה, ב.
⁷ על מצוקת הדיור החמורה בירושלים והניסיון לבלום אותה באמצעים משפטיים, ראה מאמרי תקנות ירושלים (לעיל, הערה 2) ובמקורות שנזכרו בו.
⁸ על פי דברים ח, ג.
⁹ לעיל, הערה 1.
¹⁰ "קבלת" התקנות בידי ה"נמענים" דרושה כדי לאפשר החלת תקנות וסנקציות החורגות מגדרי ההלכה הרגילים, דוגמת השתת קנסות או פגיעה בזכויות הפרט.
¹¹ ראה למשל הדיונים ההלכתיים-משפטיים שנוספו כהערות לקובץ התקנות של חברת "מאה שערים" (לעיל, הערה 4).
¹² כך למשל נבחר נשיא ארצות הברית: הבוחרים במדינות בוחרים את הסנאטורים והם בוחרים את הנשיא. גם בישראל נהוגה לעתים שיטה זו. כך למשל חברי מועצות הערים בוחרים את נציגיהם לגוף הבוחר את רב העיר, והללו יחד עם חברים אחרים הם "הגוף הבוחר" את הרב.
¹³ על פי רוב, לא קיבלו רוב חברי הוועד שכר תמורת כהונתם. בתקנות חברת "מאה שערים" משנת תרפ"ה (לעיל, הערה 4), סעיפים ח-ט, נאסר הדבר במפורש. וזה לשונן: "חברי ועד המועצה והפועל אסורים לקבל שום משכורת, כסף פיצויים, סרסרות [=דמי תיווך], טרחה [=שכר טרחה] וכו'. הפקידים [=המקצועיים] מקבלים על ידי הוועד משכורת חודשית ולא יותר". בסעיף יא, מודגש שגם הגבאים הממונים על הכנסת האורחים המקומית, "אשל אברהם", יעשו את מלאכתם "שלא על מנת לקבל פרס [=שכר]". גם במודעה הקוראת לבחירת גבאים ו"סוכן [=גזבר]" ושני רואי חשבון לשכונת "מזכרת משה", מודגש שבחירתם היא "בלי קבלת פרס על משך שנה אחת" (ראה: ב' קלוגר, ירושלים שכונות סביב לה, ירושלים תשל"ט, עמ' 50 [להלן: קלוגר]). משום כך הונהגה בשכונת "מזכרת משה" ובעוד קהילות "רוטציה" בתורת חובה על כל מי שראוי לכהן בוועד הקהילה או בכהונה אחרת כדי להבטיח "שוויון בנטל". יחד עם זאת, נוצר לעתים ניגוד עניינים בין עיסוק הקבע של איש הציבור לפרנסתו לבין תפקידו בקהילה, וחכמי המשפט העברי נדרשו למצוא פתרון כדי לעַקֵר את ניגוד העניינים. לסוגיה זו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "האיסור על ניגוד עניינים במשפט העברי", בתוך ניגוד עניינים במרחב הציבורי, ד' ברק-ארז ואח' עורכים, ירושלים תשס"ט, עמ' 190-113.
¹⁴ בשבעת ימי האבל, נהגו לקיים "משמר" של אנשים מבני החברה, שלמדו תורה וקראו תהילים. מנהג זה נזכר במפורש בתקנות החברה (עמ' 22): "אחר אריכת [=אריכות] ימים ושנים ישלחו גבאי החברה עשרה אנשים להתפלל שלוש התפילות בכל ימי השבעה בבית האבל, ובכל יום ילמדו פרקי משניות אותיות שם המנוח, ותפלת אנא וקדיש, וייכתב שם המנוח ושם אביו ושם היאהרצייט [=יום השנה] על לוח שמות נוחי הנפש שבבית המדרש של החברה, להזכירו בתפלת "אל מלא רחמים" כל שנה הראשונה". וראה שם סעיפים ג-י. לצד ה"משמר" בבית האבל, נהגו לערוך גם "משמר" (ליל שימורים) בבית המדרש לתפילה וללימוד תורה. אף יש שהקימו לשם כך "חברות" מיוחדות, וגם להן היו תקנות. ראה למשל "חברת אור תורה משמורים, העומדים בבית ה' בלילות בבית שמגדלין בו תורה ותפלה, בית המדרש מנחם ציון יב"ץ [=ייכון בצדק]. נוסדה על ידי הרבנים הגאונים בשנת תר"ז [=1847] פה עיר הקודש ירושלם". קובץ התקנות של חברה זו נדפס בירושלים בשנת תרס"ד.
¹⁵ תקנות א-ב לתקנות חברת שערי חסד, ירושלים תר"ע (1910), עמ' 19.
¹⁶ ראה ספר התקנות למאה שערים, ירושלים תרמ"ט [=1889]. כנזכר שם, עמ' יט, בתחילת הדרך, בשנת 1874 נערך קובץ קצר יחסית של תקנות, ורק לימים, לאחר הגרלת המגרשים, נוספו עליהן תקנות אחרות.
¹⁷ בנוסח אחד של תקנות החברה שהקימה את שכונת "אבן ישראל" בשנת תרל"ה (1875), נקבע מועד הבחירה "אחת לשלוש שנים, או בשעה שירצו רוב בני החברה להחליף הוועד, כולו או מקצתו". התקנות פורסמו בספרו של קלוגר (לעיל, הערה 13), עמ' 37. אך בנוסח אחר של אותן תקנות נקבע מועד הבחירה "בכל שתי שנים, בראש חודש סיוון" (קלוגר, עמ' 38). גם בתקנות חברת "משכנות ישראל" (קלוגר, עמ' 41), השכונה השישית שנבנתה מחוץ לחומות, נקבע מועד הבחירה "בכל שתי שנים, בראש חודש אלול".
¹⁸ בנוסחן המורחב של תקנות החברה המאוחרות נאמר בהרחבה: "בכל שתי שנים עת הבחירה, מחויבים הוער הקדום והסוכן למסור ליד הועד החדש כל הפנקסאות והחותם וקופת החברה וכדומה כל השייך להועד והסוכן וחשבון צדק מכל משך השתי שנים והכל מסודר כראוי".
¹⁹ קלוגר, עמ' 37.
²⁰ פורסמו בחיבורו של קלוגר (לעיל, הערה 13), עמ' 34.
²¹ ויקרא יט, טו, פסוק שכוון במקורו כלפי דיינים בבית הדין.
²² הוראה דומה נקבעה בסעיף ט לתקנות חברת "אבן ישראל" (קלוגר, עמ' 38), ובסעיף י' לתקנות חברת "משכנות ישראל" (קלוגר, עמ' 41).
²³ תקנות מאה שערים (לעיל, הערה 4), סעיף ט(א), עמ' כט.
²⁴ ליישום עקרון השוויון במערכת החינוך, ראה: א' הכהן, "עקרון השוויון בלימוד תורה", פרשת השבוע, גיליון מס' 140 (תשס"ד) [=פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א), עמ' 177-171].
²⁵ "העירה" היה כינויה של העיר העתיקה בירושלים באותם ימים.
²⁶ תקנות מאה שערים (לעיל, הערה 4), סעיף ז(ג), עמ' כח.
²⁷ המודעה פורסמה על ידי קלוגר (לעיל, הערה 13), עמ' 30.
²⁸ על המאבקים בעניין זה ב"יישוב הישן", ראה בהרחבה: מ' פרידמן, חברה ודת, ירושלים תשמ"ח; מרגלית שילה, המאבק על הקהל, ירושלים תשע"ג.
²⁹ הקובץ שפרסם קלוגר בספרו כולל את נוסח התקנות המאוחר יותר משנת תרס"ג (1903), שעותק מהן מצוי גם בספרייה הלאומית.
³⁰ להתפתחותם של עקרונות דמוקרטיים במשפט העברי, ראה בהרחבה: א' הכהן, "יסודות דמוקרטיים ומעין-דמוקרטיים בקהילה היהודית במאות הי"א-י"ח", בתוך בדרך הדמוקרטית: על המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית (א' גל, ג' בקון, מ' ליסק ופ' מורג-טלמון עורכים, באר-שבע תשע"ג), עמ' 130-54.
³¹ כנהוג בשיטות משטר ומשפט עתיקות, זכות הבחירה ניתנה בעיקרה רק לאנשי הקהילה ולא לנשותיה. רק בתקופות מאוחרות מאוד, הורחבה הזכות לבחור ולהיבחר וניתנה גם לנשים.
³² תקנות החברה "ימין משה" למחלקה רחוב יהודית (ירושלים תרנ"ב-1892), סעיף יא. תקנות דומות תוקנו גם לרחובות האחרים בשכונה דוגמת רחוב נתן.
³³ סעיף יג לתקנות ימין משה, שם.
³⁴ פסחים נא ע"א.
³⁵ ראה: א' הכהן, "על שבטיות, שוויון, וחירות ההתאגדות", פרשת השבוע, גיליון מס' 252 (תשס"ו) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 185-178]; א' הכהן, "תרומת חכמי מרוקו לפיתוח המשפט הציבורי העברי", ליבי במזרח ב (מ' רחימי עורך) [בדפוס].
³⁶ על עיקרון חשוב זה, ראה למשל מאמריהם של מ' רניאל, "החובה לתת דין וחשבון", פרשת השבוע, גיליון מס' 19 (תשס"א); י' פוטשבוצקי "ביקורת הדוח של משה", פרשת השבוע, גיליון מס' 19א (תשס"א); א' קפלן "להקדש הציבורי בישראל", פרשת השבוע, גיליון מס' 158 (תשס"ד); נ' רקובר, שלטון החוק בישראל (ירושלים תשמ"ט), עמ' 190-189; פסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, עע"מ 7357/03‏ רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים תכנון תאום וניהול פרויקטים בע"מ, פ''ד נט(2) 145; פסק דינו של השופט מ' דרורי, עת"מ (ירושלים) 454/02 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' משרד התחבורה.
³⁷ על משקל האמור במשנה: "עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א).
³⁸ בירושלים השחונה יחסית, שימשו בורות המים מאגר חשוב למי גשמים, שמהם נסתפקו אנשי העיר בכל ימות השנה.

---

---